בית

בבל , , 19/11/2019

                           

 

אריאלה אזולאי איש לא ראה, איש לא שמע

מתוך איך זה נראה לך?

שיחה עם יואב ב'

בשנה שחלפה, במסגרת תרגיל שיגרתי בקורס בקומדנו הימי צללו שני לוחמים בחיל הים, יאיר אנגל ומתן פוליבודה, ולא יצאו מן המים. רק לאחר שעות רבות של חיפושים נמצאו שתי גופות הצוללנים על קרקעית הים. ועדת החקירה חיפשה עקבות לסיבת האסון אבל לא הצליחה לפענח את הסימנים השונים שאספה. אולי לא הצליחה לאסוף די סימנים שאפשר יהיה לעגן בהם סיפור מתקבל על הדעת. ההודעות הרשמיות שפורסמו באמצעי התקשורת כללו נימה של פליאה על המקרה הלא מפוענח, שלוותה בגאווה לא מוסתרת על כך שבפס הייצור המתוחכם של השייטת תאונות הן דבר נדיר מאוד.

פעולת הצלילה מתבצעת באמצעות מכשור פשוט יחסית, אך די במכשור הזה כדי לייצר את גוף הצוללן כחלק מיחידה חושית חדשה. היחידה החושית החדשה מושגת כתוצאה מבידוד הגוף מסביבתו היומיומית באמצעות החליפה והמסכה, מתחושת ניתוק שהמים כופים על הצולל ומן ההתחברות של שני גופים מבודדים באמצעות חבל המקשר ביניהם ואמור להבטיח תיאום מרבי בין תנועותיהם. בני הזוג הופכים להיות זה לזה כמו תמונת מראה. תנועותיהם מתואמות; כל אחד מבני הזוג מחקה את חברו ומשקף לו את מצבו. הם שוקעים יחדיו אל מתחת לפני המים, מחוברים כמו כלים שלובים שההרמוניה ביניהם מתקיימת כל זמן שמצבם זהה. הם שומעים מעט מאוד ורואים עוד פחות מכך. הטשטוש החושי הזה הופך אותם לחיילים מצוינים, כלומר למי שקשובים לדבר אחד בלבד, למטרה. הם שוקעים לתוך סביבה שאינה מאפשרת תקשורת. ממילא גם אינם פנויים לתקשורת אחרת מלבד הקשב וההתכוונות אל המטרה, דרוכים למלא את המשימה.

מדוע התאונה שארעה ליאיר אנגל ומתן פוליבודה מפתיעה כל כך? אנשי השייטת מופתעים מפני שאינם מצליחים לראות באסון תוצאה של שרשרת ארועים שאפשר להסבירה באופן סיבתי ולשלוט בה. אבל ההפתעה מצויה אולי דווקא בעובדה שעד היום הצליחו אנשי השייטת לשלוט בסביבה כל כך אפילה, חשוכה, זרה ובלתי מוכרת - מצולות הים. ההשוואה בין הנדירות היחסית של תאונות באימוני צלילה, לבין שכיחותן הגבוהה יחסית באימונים בסביבות מוכרות יותר היא המעוררת פליאה. ועוד יותר מתמיה לחשוב על ההבדל בין שיעור התאונות בסביבת התנועה המוכרת ביותר, הכביש, לשיעור התאונות בסביבה הזרה ביותר, מתחת לפני המים. צלילה ונהיגה הן פעולות מודרניות של תנועה במרחב. בשתיהן, מבצע הפעולה מנותק מסביבתו המיידית ומתקשר עם אחרים הנמצאים באותה סביבה באמצעות קוד מוסכם. לימוד התנועה במרחב הכביש או במצולות הוא בין השאר לימוד של הקוד הזה והתאמתו לסביבה המשתנה. הנהג אמור להימצא במצב של ערנות מרבית כדי להגיב נכון להופעה של שינויים בסביבה. הצוללן לעומתו, מרגע כניסתו למים חש בשינוי דרסטי בתנאי הסביבה והוא שרוי בהלם חושי רציף ומתמשך. באופן פרדוכסלי, ההלם הזה מקטין מאוד את נקודות החיכוך וההפתעה. הצוללן שקוע כל כולו בתוך ההלם. הקורס אמור לאמן אותו להסתגל למצב ההלם הזה וללמד אותו לדעת לתפקד כשהוא שרוי בו. מדובר במצב חצי היפנוטי שבו המטרה - שעשויה להיות גם להציל את בן הזוג - היא היחידה המפעילה אותו.

ואולי, במצב חצי היפנוטי כזה, אנגל ופוליבודה היו נתונים לסוגסטיה אחרת? שיחה עם יואב ב., צוללן ותיק בשייטת מאירה במעט את האירוע.

צוללן בחיל הים מכיר את הנמל היטב?
אין הבדלים כל כך גדולים בין לצלול בחיפה, ביירות או אשדוד. הסביבה היא אותה סביבה. כשצוללים בתוך אזורים שיש בהם אוניות, מזחים, רציפים ויש נקודות תאורה, אתה מחדד את החושים בשביל לזהות נקודות מסוימות, בשביל לדעת שאתה מתקרב או מתרחק מהם. המזח הזה למשל, רציף הדלק, הוא ניחן בזה שיש עליו אורות ניאון לאורך כל הרציף, לפחות היו כאלה בזמני. בעומק של שבעה שמונה מטר, כשהיית מתקרב, לאט לאט היית מקבל אלומת אור. אפשר לזהות את פס המזח מתחת למים. במזח הדלק יש הרבה מאוד צינורות, זהו מזח שפורקים בו בעיקר דלק. אני מעריך שכל אחד מאתנו היה שם עשרות פעמים, אולי אפילו יותר ממאה פעם.

מה הצוללן רואה בים הפתוח?
כמו בצלילה אזרחית. אתה רואה צבעים, אור, צללים. במה שאנחנו עושים לא רואים דגים. לא מחפשים אתרי צלילה מענינינים אלא צלילה שהיא אתגרית יותר. כלומר מסלול שצריך לעשות אותו בזמן נתון, לצלול מהר, לצלול נכון. אין זמן לתענוגות.

מה רואים בנמל?
אפילו ביום רואים מעט מאוד. המים עכורים מאוד, צבע ירוק אפור. רואים צללים. מרחוק לא רואים כלום. יש במים הרבה מאוד בעלי חיים שמייצרים זרחתים, מרכיבים זרחניים, ואז כל תנועה יוצרת שובל של פוספורט. זה שובל בהיר מאוד שנראה כמו אוסף של הרבה מאוד כוכבים. זו תמונה מאוד מעניינת. בלילות בלי ירח אתה יכול לזהות את בן הזוג שלך, את התנועות שלו. כל תנועה של ערבוב במים יוצרת תפרחת של פוספורט. לא בטוח שזה פוספורט, אבל אנחנו קראנו לזה ככה.

איך בכל זאת רואים כשאין תנאים לראות?
עובדים על שעונים. לכל אחד יש מד עומק ומצפן. כשאתה נמצא מתחת לגוש מתכת גדול המגנטיזציה משתנה בהתאם למיקום שלך ואתה מגלה שצפון נמצא פעם פה ופעם הפוך.

האם בלילה, במהלך השקיעה למטה רואים משהו?
ככל שנמצאים גבוה יותר רואים וככל שמעמיקים רואים פחות. אחרי שלושה ארבעה מטר לא רואים כלום. באור ירח מלא רואים יותר טוב. כשיש תנאים טובים, למשל ליד מזח, בעומק של שבעה שמונה מטרים אתה רואה צללית.

מה שומעים?
אתה לא שומע. אם בן זוג שלך קורא לך אתה יכול לשמוע משהו עמום כזה.

האם אתה יכול לשחזר את ההכנה לתרגיל שלב אחרי שלב, כולל לבוש, התארגנות, דיבור וכו'?
בחורף כזה אתה צריך לצלול עם חליפה מלאה: גרבים, מכנסים, חולצה, מסיכה, וערכת צלילה. כשאתה עומד על החוף אתה עדין רואה. התדרוך שניתן לפני כל תרגיל כולל את המסלול, הוראות לצוללים, מרשמי בטיחות, העלאת צוללים בחירום. חוזרים על כללים שגרתיים ומיוחדים לתרגיל. ניתן פירוט לגבי המקום שבו יושב החילוץ או סירות ההצלה. חוזרים על זה שוב ושוב. בתדרוך כזה יושב כל הפורום שמלווה את התרגיל, הצוללים, הפקחים, הנציגים שהולכים למוקדים של הנמל כדי לוודא שאוניות בנמל לא מפעילות מדחפי וצוות רפואי. נגמר התדריך, מתפזרים, מכינים את הציוד, ביקורת ציוד, ביקורת אחד לשני של בני הזוג בינם לבין עצמם. בדרך כלל נפגשים בנקודת היציאה רבע שעה לפני ושוקעים. אתה יורד למים לנקודת הצלילה. בתרגיל שהם עשו הם הלכו שתי נקודות, התחלפו ביניהם וחזרו. בתרגיל יש מוביל שנחשב למפקד. תפקידו להוביל את השני תוך כדי שמירת עומק לנקודה שנקבעה. הוא גומר את החלק שלו ואז מתהפכים. בחלק השלישי הם נעלמו. אני לא יודע פרטים על הארוע הזה רק הערכות לגבי בכלל. האנשים האלה לא מוקפצים לתוך הסיטואציה בלי הכנה. הקורס נבנה בצורה מאוד מדורגת, הם עברו כמה חודשים של אימונים. זה לא התרגיל הראשון שהם נכנסים למים. הם היו לקראת סוף הקורס. בעצם, במסלול הזה, היחידה עברה הכנה בצד הנפשי.

למה אתה מתכוון כשאתה אומר הכנה נפשית?
קורס המכ"ים ביחידות היבשה בונה נדבך ראשון בנפש של הלוחם. אם יש משהו מיוחד אצלנו זה החלק הנפשי. מאמנים את הלוחם לקראת סוג כזה של עבודה והתהליך נמשך לאורך חודשים בצורה מאוד מסודרת ומבוקרת. השלבים נבנים כך שבהתחלה הוא עושה צלילות מהסוג הזה ביום ובמסלולים קצרים. אחר כך משלבים צלילת לילה בים פתוח ששם רואים ואתה לא נכנס למצב של חסך חושי. בהדרגה מעלים את המרחקים כדי ליצור מומנט פיזיולוגי יותר ויותר קשה. רק אחרי כמה חודשים בים הפתוח אתה כשיר לעבודה בנמל. גם אז אתה מתרגל עד למרחקים גבוהים יותר, מרחקים מבצעיים.

לא הבנתי איך מתבצעת ההכנה הפסיכולוגית?
לא מדובר בפסיכולוג מהצד. ההכנה הפסיכולוגית היא בנייה של תשתית פסיכולוגית לכל לוחם ולוחם. וזה נעשה דרך עבודה ברגלים. הקורס ניבנה פלחים פלחים. אם מישהו נכנס למים, אפילו בתנאים עדינים יותר, אבל במצב של חושך מוחלט הוא יבקש לצאת מיד מהסביבה הקלסטרופובית הזו. אבל אם יקחו אותו לאט לאט ויכינו אותו לאלמנטים השונים שיש בסביבה הזו, אחרי שנה הוא ימצא את עצמו מסוגל לעשות יותר. יש פה הרבה ענין של תרגול. קחי למשל טייסים שנדרשים ליכולת שנקראת רב-קשב, כלומר יכולת לקבל הרבה אינפוטים מהעולם החיצוני. התכונה הזו לא מפותחת אצל אדם שמתחיל קורס טיס. מפתחים אותה ביחד עם הקורס. בסוף התהליך אין ספק שאדם נמצא עם תכונות מתאימות הרבה יותר מאשר בסוף התהליך. יש אצלנו סיפור על בחור שהלך ללמוד פסיכולוגיה והתיישב במיתקן אוניברסיטאי שנקרא חדר אטום. הוא מאפשר לחקור כמה זמן אדם יכול להחזיק במצב של חסך חושים מוחלט. הוא התיישב בחדר הזה בחוג לפסיכולוגיה במשך שעה וחצי, ועד שלא הוציאו אותו הוא לא יצא.

איך אפשר להסביר את הטביעה של שני הצוללנים ביחד?
זה כמו טייס שנכנס לורטיגו ולא יכול לעזוב את המטוס. טייס שנכנס לורטיגו מתעקש להישאר כי אולי הוא יצליח לצאת ממנו.

מה האנלוגיה?
הסביבה הזאת עתירת קושי פיסי ופסיכולוגי. מי שמתעסק בצלילה אזרחית לא מודע לכך, כיוון ששם זה די הנאה ואין מאמץ פסיכולוגי גדול. במה שהם עשו, הסביבה הפסיכולוגית היא מסובכת וקשה. הם מתפקדים במצב של חסך חושי. זהו מצב פסיכולוגי של אדם הנתון בסיטואציה שבה הוא נעדר את היכולת לחוש בכל החושים, בעיקר ראייה ושמיעה. למרות שנמצא לידו בנאדם, הוא לא רואה אותו ובקושי שומע אותו. הוא שומע דברים שלא קשורים למה שהוא רואה. כשאתה מתחת למים אתה יכול לשמוע עבודות שמתבצעות בצד השני של המים. אתה לא יודע לקשר. זה עלול להכניס אנשים חדשים ללחץ. אתה רוצה לשמוע כדי לדעת איפה אתה עומד אבל בעצם עדיף לא לשמוע. פסיכולוגית זה מצב מאוד קשה. זה מצב של חרדה. צלילה אזרחית מתבצעת ביום כדי לראות דברים יפים. כאן אנחנו מדברים על מצב שאתה לא רואה במרחק של 5 ס"מ ממך.

את המושג חסך חושי למדת ביחידה, דיברו אתכם על זה?
לא. בזמן שהיינו בקורס אף אחד לא דיבר איתנו. אף אחד לא הסביר לנו מה קורה לנו.

מה אופי התרגיל שהם עשו?
הם שקעו בנקודת צלילה, הם עשו מסלול שנחשב קטן ופשוט. בדרך הם עברו מכשולים. צריך לעבור מתחת לאוניה, מתחת למזח. זה התרגיל. אם אחד מבני הזוג נכנס למצוקה, פסיכולוגית או פיזיולוגית, כמו למשל נשמת יתר (היפר-ונטילציה) שמאפיינת בהלה, חרדה או מצב פיזיולוגי קשה, והם בסביבה שהם לא יכולים לקפוץ החוצה.

כמה עמוק נמצאים?
עומק הנמל הוא בין 9 ל- 12 מטר והם לא יכולים לרדת יותר מזה.

האם אחד מהם היה יכול לצאת?
לא סביר ששניהם התעלפו ביחד. יש פה חינוך. במצב של מצוקה של אחד מהם, שניהם פשוט מתרוממים למעלה. אלא אם כן מדובר במצב שבו הם לא יכולים. לא כי בן הזוג לא רוצה או לא יכול, אלא בסיטואציה של חוסר יכולת, למשל אם הם נמצאים מתחת לקרקעית של אניה. כשנמצאים מתחת לגוף גדול מאוד שעומד בינך לבין האויר, אתה לא רואה כלום ובכל זאת אתה צריך למצוא את הצד שלו כדי למצוא את הדרך. מה שיש לך זה למשש קצת באצבעות. במצב כזה לא רואים כיוונים.

איך מוצאים את הדרך באפילה?
יש דרכים רבות. כיוון שאתה לא רואה, אתה בדרך כלל תופס. המשטח שאתה נמצא בסמיכות לו, הוא סופי ואתה צריך לדאוג לכך שתסתכל כל הזמן ישר כדי לצאת החוצה. אבל השאלה היא מה זה ישר. כשאתה מתחת לגוף מתכת גדול אין לך מצפן, הוא לא עובד שם. ושוב, אתה לא רואה כלום. נסי לעצום עינים ולשחות בים, תגלי שהרבה פעמים את שוחה בעיגולים. כך זה אצל כל אדם נורמלי. כשהוא עוצם עינים הוא מקבל סיבוב כזה. אותו דבר אם אתה הולך ישר בלי לראות, אתה מסתובב כל הזמן. רק נדמה לך שאתה ישר. לכן תופסים תפר במשטח של הגוף שנמצא מעליך. בדרך כלל המשטחים האלה בנויים מריתוך של משטחים קטנים יותר. אתה תופס תפר ויוצא החוצה.

אתה תופס תפר ביד?
כן ורץ על התפר. אבל את זה אפשר לעשות באופן שקול כשאין מצב של חרום.

איך נקבעים הזוגות?
בקורס המפקדים מחלקים את התפקידים, אחרי הקורס הלוחמים כבר בוחרים האחד את השני. מגוונים. מצד אחד, זה כמו זוג בחיי נישואים, אולי אפילו יותר קשה כי צריך תיאום כמעט מושלם במצב שאחד לא רואה את השני. צוללים כמה שבועות ביחד ואז מחליפים.

איפה נמצאים רוב הזמן?
אתה כל הזמן בתנועה ובערך בחצי המרחק. בין ששה לתשעה מטרים.

איך היית מאפיין את היכולת הזו שמפתחים אצל הלוחם?
צלילה זה מושג רחב, כאן מדובר בצלילה קרבית. אתה נידרש, לעמוד במצבי לחץ בלתי רגילים, בלתי אנושים. אם תקחי את הבחור הזה שטבע כשניסה להציל את החבר שלו. התכונה ללכת ולהמשיך ולהאמין למרות שאתה נמצא בקשיים שהם אולי בלתי אנושים. זה בא בזמן שיש קרבות. בזמן מלחמה כל לוחם נתקל במצבים כאלה של קושי פסיכולוגי, והכשרים האלה יותר מפותחים אצל האנשים האלה.

אימון של הגוף?
אתה לוקח חייל פשוט ומלמד אותו ללכת 80 ק"מ. זה מרחק קשה שמצריך כושר גופני אבל יותר מהכל כושר נפשי. כשהוא הגיע ל- 80 ק"מ הוא עשה קפיצת דרך בממד הגופני אבל זה לא מספיק. הוא חייב לעשות גם קפיצה ביכולת הפסיכולוגית שתאפשר לו לבצע את המטלה בתקנים שאנחנו דורשים. מדובר בתהליך מדורג. אתה לא מקפיץ אותו מיד לתוך המצב הזה. תקחי למשל עבודות שהיחידה שלנו ביצעה במלחמת יום הכיפורים שבמהלכן היו לנו שני נעדרים. ארבעה חבר'ה נכנסו למבצע שארך כמה שעות. המשימה דרשה איזון נפשי גבוה ויכולת קבלת החלטות באופן מבוקר ורציונלי. אין מה להשוות את מה שאותם חבר'ה עשו לתרגיל שהתבצע לפני חודש. התרגיל הזה הוא שלב לקראת עבודה יותר מסובכת. תוך כדי אימון פיזיולוגי למצב מסוים, גם הממד הנפשי נמתח ומגיע לרמת ליטוש. אין ספק שאחרי קורס כזה אנשים שיוצאים ממנו הם לא אותם אנשים מבחינת המבנה הפסיכולוגי שלהם.

שוב, אתה יכול לאפיין אותו?
לא.

אבל ברור לך שמדובר במבנה פסיכולוגי שונה?
כן. תדברי עם כל ההורים ששלחו את הילדים שלהם. הם קיבלו ילדים אחרים ממה שהם שלחו.

כמה שעות צלילה בשנה?
צוללים בערך פעמים ביום 3-4 שעות נטו בממוצע כל פעם. בסדיר אפשר להגיע לאלפי שעות.

אתה צולל במילואים?
מעט מאוד. זה סוג של צלילה שמצריך כושר גבוה מאוד ולא סומכים על הזקנים שיתנו את התפוקה.

הרגשת מצוקה באחת הפעמים שצללת?
כל אחד הרגיש מצוקה. לי אישית היתה צלילה שבה איבדתי את ההכרה. דווקא בתור לוחם, זה היה אחרי הקורס.

אתה יכול לשחזר מה קרה?
הנה זה דוגמא. אתה במצב שאתה מרגיש מאוד לא טוב. אתה בטוח שכבר היית בסרט הזה ואתה תעבור את זה גם הפעם. אתה ממשיך עוד קצת ועוד קצת ואז פתאום אתה מאבד את ההכרה. איבוד ההכרה עצמו זה כיף, הגוף נרדם פשוט. אתה צריך בן-זוג טוב שמיד קורא את המפה ומוציא אותך החוצה.

מי היה בן-הזוג שלך?
חבר טוב שנהרג אחר כך בתאונת דרכים.

צללת איתו בעבר?
המון.

מה הרגשת לפני איבוד ההכרה?
הרגשה של מצוקה, נשימה כבדה. זה כמו לקראת עילפון. אבל מי שרץ בקצב מהיר מרגיש את ההרגשה הזו. כל מאמץ גופני מביא את ההרגשות האלה. אתה לא תמיד יודע לבודד ולהגיד עכשיו זה מתחיל להיות מסוכן.

קראת לבן-הזוג שלך?
לא.

מה אורך החבל שמחבר בין שני בני הזוג?
90 ס"מ עד מטר וחצי. הוא כזה שנותן מספיק חופש לכל אחד מן האנשים אבל לא גורם לסיבוכים בגלל אורכו.

לאן החבל מחובר?
בין היד הימנית של מספר אחד ובין היד השמאלית של מספר שנים. לשורש כף היד.

איך הוא מחובר?
זה לא חבל, זו לולאה שאתה מלביש על היד.

מה בן הזוג רואה כשמישהו מאבד את ההכרה?
בן הזוג מיד תופס את זה. כשהרגלים עובדות, אתה מתקדם בעזרת סנפירים, ובן הזוג שוחה מימינך, חצי מעליך. אם אתה מספר אחד אתה הנמוך ומספר שנים נמצא טיפה מעליך. הראש של מספר שנים נמצא מעל הכתף של מספר אחד. שניהם עושים עבודה עם רגלים אבל בתיאום שלא להפריע אחד לשני. כאתה מפסיק לעבוד זה כמו שאתה רץ ונופל פתאום. אתה שוכב. הפסקתי לזוז עם הרגלים.

מהן אפשרויות הפעולה של בן הזוג ברגע כזה?
בן הזוג שלי הוציא אותי החוצה. יש ציוד הצלה, בקבוק חירום שנמצא בצד על החזה, הוא מנפח לך את חגורת ההצלה וקופצים החוצה. הוא פותח ברז, שסתום ומתמלא אויר. ואז אתה צף. אם כמו שאני מעריך, הם היו תקועים מתחת לאניה, עדיף לא לנפח את החגורה כי זה מצמיד אותך ולא נותן לך לזוז.

אחרי שאיבדת הכרה צללת פעם נוספת?
כן. אין לי ספק שבקורס שהשנים נהרגו כבר למחרת נתנו להם לצלול עוד פעם. כמו כשטייס מתרסק מרימים את הטייסת לאוויר. צריך לצאת מזה כמה שיותר מהר.

זה חלק מהפסיכולוגיה?
זה לא קשור. זה קשור לבריאות, למהלך התקין. חזרה לשיגרה.

כמה זמן לא צללת?
כמעט עשר שנים.

העבודה של הצוללן נחשבת "נקייה" או "מלוכלכת"?
דווקא נקייה. לפחות אתה לא יודע אחרת. זה כמו לשים מוקש וללכת. אני לא יודע על הרוגים בצד השני, זה לא הנושא המרכזי. המטרה היא לטבע כלי ולאו דווקא להרוג את האנשים. המטרה שלך היא לשתק. זו יכולה להיות תשובה לאהוד ברק: לא הרבנו לראות את הלבן בעינים של האויב.
איך זה נראה לך?

שפת אם, שפת אב, אחרי מות האם ומות האב

גירסה ראשונה של הטקסט הזה נכתבה ב- 2003 ופורסמה בספר "חזות מזרחית" (עורכים יגאל ניזרי וטל בן צבי) ולאחר מכן במכונת קריאה.
אריאלה אזולאי חזרה אליו בימים שאחרי מות אביה, כשנה וארבעה חודשים אחרי מות אמה. >>>

ההזדמנות של הצילום

שיחה עם אורי דסאו בעקבות הספרים "האמנה האזרחית של הצילום", ו"היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", והתערוכה "מעשה מדינה: 1967-2007" >>>

מעשיות במלוא מובן המילה

שיחה עם חיים דעואל לוסקי לרגל צאת הספר "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", הוצאת אוניברסיטת בר אילן. >>>

הפלסטינים במאה ה-20 - חסך בארכיון

בסוף הטקס שקיימה מדינת ישראל בכפר הפלסטיני סילואן לרגל פתיחת חגיגות 3000 שנה לירושלים, הפריחו דיירי הכפר בלונים בצבעי דגל פלסטין. >>>

לשון ההוראות ראויה לבדיקה


ההתערבות של מיכל היימן במוזיאון היתה אמורה להעשות באמצעים עבודה על מבחני ה-
T.A.T: Thematic Appreception Test, קופסת תצלומים, חדר קבלה, חדר טיפולים וחדר מעבר,
אבחונים שוטפים של המבקרים, מיונים חוזרים ונשנים של הסיפורים, הדימויים ודפוסי
המיון. >>>

מיקי שלום

בנה ביתך, בנה שולחן, כיסא, מיטה, שידה. בנה לבד. בעצמך. אנחנו ניתן את ההוראות ואתה תבצע. אנחנו ניתן את מודל החלומות ואתה תשיג אותו, בכספך ובזיעתך. >>>

מתווה לפרוגרמה: שינויים בארגון המרחב ובמשטר המבט

המוזיאון המודרני לאמנות, בצורתו הכללית והארכיטיפית ביותר, הוא תוצר של המאה ה-18, בן-זמנו של תחום הידע הנקרא "תולדות האמנות". הוא מסמן את רגע לידתה של יצירת האמנות במובן המוענק לה עד היום. >>>

ספר כתובות

איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>>

נא להשחיל פנימה / שומרי הארכיון

הטקסט של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה המופיע כאן בתרגום לעברית תחת הכותרת "נא להשחיל פנימה" הודפס על דף כפול שהושחל לתוך ספרו 'רוע הארכיון'. >>>

הצעה לסובייקטיביות חדשה, ערב אחד, מול תא סגור

בתמונה נראים שני תאים שקיר משותף מחבר ביניהם. הפעילות שהתקיימה בהם הסתיימה, הדלתות נסגרו והנשמות התועות שאיכלסו אותם הלכו לדרכן. >>>

המוזיאון שלא היה

במוזיאון שלא היה אמורות היו להתקיים זו לצד זו, בעת ובעונה אחת, פעילויות רבות. >>>

כלכלת זמן מוזאלית

בפרקטיקה המרחבית של המוזיאון שלובה פרקטיקה של זמן, שאיננה עסוקה רק בחלוקה לתקופות, כי אם ביצירת מיכל של זמן שאפשר לדמותו לצינור שבו נצברת האמנות לתקופותיה. >>>

שיעור באזרחות

המרחב הציבורי אינו מנוהל ונשלט רק בידי המדינה אלא גם ובעיקר בידי האזרחים. >>>

אחרית דבר

חדר החושך הוא הבונקר האולטימטיבי שאליו מגיע הצלם כדי לאלץ אץ הסוד להופיע >>>

שפת אם, שפת אב

למיטב זיכרוני אבי מעולם לא דיבר על אלג'יר‮. ‬ובכלל מיעט לדבר‮. ‬אולי משום כך לא אותו שאלתי לפשר ההפרש בין צרפת לאלג'יר‮. ‬אמי השיבה כי בשעה שאבי הגיע לישראל ב–‮ 8491, ‬והדגישה במסגרת מח"ל‮ (‬מתנדבי חו"ל‮), ‬הוא נשאל למקום הולדתו‮. >>>

תצלום לא חתום

ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>>

מוטלת על כף המאזניים

האנטי-מיתולוגיה המודרנית הנשית של סיגלית לנדאו מאופיינת בתנועה מתמדת, בזרימה החומקת מכל קיבוע בהווה. >>>

חזרתו של המודחק

"להיות יהודי פירושו לשמור את היטלר בחיים..."(סטיינר) אריאלה אזולאי מתוך סטודיו 124 >>>

 

יקי מנשנפרוינד אקדמיה - נפילתה של האימפריה האחרונה

סאטירה שחורה העוסקת באוניברסיטה מנקודת מבט ביקורתית, יצרית ומשועשעת. האוניברסיטה מתוארת כאימפריה רבת כוח, שוקקת פרברסיות, משחקי כוח ושקרים. יותר משהיא מעודדת מחשבה חופשית ויצירתיות אינטלקטואלית היא חונקת אותן, ומקבלת רק את מי שאינו מערער על סמכותה. >>>

ז'ורז' פרק איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?

התנ"ך של הסרבנות האפורה: ספרו השני של פרק הוא אפופיאה המתארת את עלילותיה הטריוויאליות של חבורת צעירים פריזאית המנסה לסייע לאנטי-גיבור שהמספר לא מצליח בשום אופן להיזכר בשמו, להתחמק מהשרות הצבאי במלחמת אלג'יריה. >>>

פול ויריליו עמדת תצפית קבורה בחוף ברטניי

>>>

פוסטר מלחמה 4

מתוך סדרת פוסטרים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית