בית

בבל , , 20/11/2017

                           

 

ואלר נובארינה "אני כותב דרך האזניים, לשחקנים שהם משאבות אוויר"

מתוך איגרת לשחקנים

אני כותב דרך האוזניים. לשחקנים שהם משאבות אוויר.
הנקודות, בכתבי-יד ערביים עתיקים, מסומנות על-ידי טעמי נשימה. תנשמו, תתמלאו אוויר! להתמלא באוויר זה לא להעביר את האוויר ממקום למקום, לשאוג, להתנפח, אלא להיפך, זה לכלכל ביעילות את הנשימה, להשתמש בכל האוויר ששואפים, לצרוך את כולו, לפני שמתמלאים שוב באוויר, ללכת עד קצה הנשיפה, עד התכווצות החנק הסופי של הנקודה, הנקודה בסוף משפט, האגרוף החובט בצידי הגוף אחרי ריצה.

פה, פי הטבעת. שרירים סוגרים. שרירים טבעתיים הסוגרים על הצינור שלנו. הפתיחה והסגירה של הדיבור. לתקוף בחדות (השיניים, השפתיים, הפה השרירי) ולסיים בחדות (האוויר נקטע). לעצור בחדות. ללעוס ולאכול את הטקסט. הצופה העיוור צריך לשמוע את הפצפוץ והבליעה, לשאול את עצמו מה אוכלים שם, על הבמה הזאת. מה הם אוכלים? האם הם אוכלים זה את זה? ללעוס או לבלוע. לעיסה, מציצה, בליעה. צריך לנשוך פיסות טקסט, לתקוף אותן ברשעות באמצעות הזללניות (שפתיים, שיניים); פיסות אחרות צריך לקלוט בזריזות, לגמוע, לספוג, לינוק, לבלוע. תאכל, תקלוט, תאכל, תלעס, שאיפה יבשה, תלעס, תלעס, קניבל. איי, איי!... חלק גדול מהטקסט צריך להיפלט בנשימה אחת, בלי לקחת אוויר, להשתמש בכולה. להשתמש בכל. לא לשמור רזרבות קטנות, לא לפחד להתנשם. נראה שכך מוצאים את הקצב, את הנשימות השונות, בהיזרקות, בצניחה חופשית. לא לחתוך הכל, לא לפרוס פרוסות חכמות, פרוסות מובנות, כפי שמבקש ההיגוי הצרפתי המקובל היום, שבו עבודת השחקן מתבססת על חיתוך הטקסט כמו נקניק סלמי. להדגיש מילים מסוימות, להטעין אותן בכוונות, ובסיכום לחזור על תרגילי פילוח הדיבור שלומדים בבית הספר: משפט מחולק לנושא - פועל - מושא ישיר, המשחק הוא למצוא את המילה החשובה, להדגיש איבר אחד של המשפט כדי להוכיח שאנחנו תלמידים טובים ונבונים - בזמן ש, בזמן ש, בזמן ש, הדיבור יוצר למעשה צורה של משהו דמוי צינור אוויר, גליל של שרירים טבעתיים, עמוד עם פליטה לא סדירה, עם עוויתות, עם שסתום, עם זרמים קטועים, עם דליפה, עם לחץ.

היכן הוא לב העניין? האם הלב הוא זה ששואב, שמסובב את הכל? לב העניין נמצא במעמקי הבטן. בין שרירי הבטן. אותם שרירי בטן אשר בלחיצות קרביים או ריאות משמשים אותנו לסינון או להדגשת הדיבור. אל תשחקו את החכמים, רק תפעילו את הבטן, את השיניים, את הלסתות.

ב"סדנא המעופפת", פלו = פרלו = פעמים = פה. מאותו רגע כולם נדבקו ב"פה" הזה, וזה נהיה מחלה: פה, פייה, פומית. פה-פקק, שפתיים, שיניים. דיבורים עצורים ברשעות, נבלעים, פלו הוא אכלן גדול של טקסט, זללן גדול של מילים, מפלצת ענקית. ללעוס, לנשוך. את העיצורים הרעים. וירטואוזיות של הפה, וירטואוזיות של שני הפיות: של פלו ושל הגברת. ארטיקולציה אכזרית. טבח לשוני. להם פתחון פה (נאומים, הספדים, שירים, מעשיות, דרשות, משלים). פלו המניפולטיבי: זריזות הרגליים, הירכיים, דיוק, להטוטי קונדס, להטוטנות קולית. פלו הקשוח מרוקן את כל האוויר, בלון קשוח, אלה רכה, מתוח-רפוי לפרקים, מנשים ומקשיח את הארטיקולציה בו זמנית, מתוח ורפוי בו זמנית, פלו אינו נח לעולם, פלו בגיהנום, פלו-שטן-שעיר, לכוד תמיד בחרדת הזמן, בחרדת ההון, בגרגיר החומק, בשעון החול. להגביר תמיד את הקצב; לאלתר, לקשור מהר יותר, להיאבק במהירות בשק המנוקב. פלו הנואם, הדברן המתנשף, נואם תמיד מהר יותר, מחפש את הנשימה השלישית, החמישית, התשיעית שלו. פלו הנואם עד הקצה, מפטפט, מדבר לבדו: שינויי קצב, דילוגים של נימוקים, נימוקים מדולגים, נחיתות, זינוקים, כל זה בפחד מתעצם והולך לאבד, לרזות, לדלוף (פלו המנוקב סוכר את דליפותיו, פלו דולף מכל חור, הוא רוצה לסכור הכל בפיו). הפחד הגדול מפי הטבעת ("מה זה?"), כי משם זה בורח. פלו בלי פי הטבעת, פלו חור בלי תחתית, מכווץ בלי הרף את שריריו הטבעתיים, מאיית בנוקשות, מבטא, תוקף בפיו השרירי; פלו המנוקב ללא הרף, המחורר בכל מקום, רוצה לסתום הכל בפיו האחד הנוקשה, תוקף ברשעות את הדיבור. פלו פוחד פחד מטורף מהמוות, ולכן הוא לא נהנה. מלבד הדיבור המרושע והריקני שהוא שופך, בכמה רגעים של רגיעה, כלומר כאשר כולם ישנים (סצינה של סהרורי, סיום הסצינה של הלשון, שירים). פלו לא ישן אף פעם, פלו לא מת אף פעם. אכזריות תנועות הלשון, השפתיים, השיניים, עבודת שרירים מאומצת של הפה-פלו, תנועות השפתיים על השיניים, מבלי שזה יניע את הלסת, מבלי שזה יטלטל את הגוף. יש רגעים שפלו נמצא כולו בתוך הפה, חיתוך הדיבור, נשיכה, בליעה. פלו סובל מאוד, בשיניים, בשפתיים. פלו מעולם לא חשב על המוות, מעולם לא חשב על פי הטבעת שלו. שני הדברים שמהם הוא מפחד מאוד. אולי כאן טמון לב העניין.

ממול, הפקידים, המתאבדים, נהנים. הם בכלל לא מפחדים למות. זה בדיוק מה שהם רוצים. הם יודעים מה זה פי הטבעת, הם מכירים רק את זה. והם לומדים לדבר עם זה, הם מתחילים לדבר עם... הם תחת הלם חשמלי, נטענים בזרם. משהו שבא מן החוץ גורם להם לשנות קצב, מחשבה. התחשמלות. זה מניע אותם. משהו שבא ממקום אחר מניע אותם. פריקות זרם, דיבורים מקווקווים, מוכי ברק מבחוץ, החשמל שהם מקבלים מניע אותם. הם אינם מפתחים דבר, לא סיפורים, לא שיח, אין להם דבר לומר. הם לא מספרים דבר, אך תמיד מונעים בידי הלשון. שינויי הקצב, הזרימה, מקדימים אצלם את מה שייאמר. (בעוד שאצל פלו השינוי, הנתק, נובעים משימוש רטורי, מהסוף שנדמה שהוא קרוב). הם תמיד קדימה. הדיבורים שלהם מקדימים את הגוף שלהם או הגוף שלהם מקדים את הדיבור שלהם, איך שרוצים, לפקידים אין גוף משלהם, נשימה משלהם, דיבור משלהם (בעוד שפלו הוא גוף שנשחק, שעומד להיעלם בזמן הדיבור). אצל הפקידים זה מדבר ממקום אחר, זה בא ממקום אחר, מבחוץ. לפלו, כל מה שבא לו בא מתוכו. פלו מדבר. זה מדבר בתוך הפקידים. זה יוצא להם דרך הפה, אבל זה לא הפה שלהם שמדבר. כי אין להם פה. הפה שפלו תמיד לוקח. הפה שלהם נמצא באיזשהו מקום, בעוד שלפלו יש מקום אחד בלבד, והוא הפה שלו. לפקידים אין פה. גם הם חור בלי תחתית, אבל בכיוון הנגדי. הפוכים. פי הטבעת בלי פה; פה בלי פי הטבעת. אף אחת מן "הדמויות" ב"סדנה המעופפת" אינה משתמשת בשני האיברים הייחודיים האלה בו זמנית. אי, אי! פקידים-כרסים, מסמרים מסומרים, הם מדברים מהבטן. מהשרירים התחתונים. שרירי הפה של פלו, השרירים התחתונים של הפקידים. הפקידים הפיתומים מול פלו הרהוט. הדיבורים שלהם עולים מלמטה, נדחפים על ידי השרירים מלמטה. מה מדבר אצלם? זכרונות מעומעמים, פיסות ילדות מזויפות, התקף בולמוס, התרסה, ערבוביה, זיגזג של הלבבות, הבלחות של זיכרונות מזויפים (אלף חיים), התקפים של טיעוני סרק, ומעל הכל, מעל הכל התעלפויות, אובדן חושים, צניחות חופשיות, חללים בכל, חללים בדיבור - סערת רגשות, התאבדות, הלם חשמלי. כל הזמן הם מתעלפים, כל הזמן הם מתים. הפקידים. פלו ער כל הזמן, הוא אף פעם לא מת. הפקידים המתאבדים. זה אושר עז לצנוח בחלל הריק, תענוג עילאי (הצניחה החופשית) של הפקידים מול פלו הגועש הלכוד בשמירה על הקיים. (מאמץ שווא לסתום את החורים.)

מאדאם פלו. פליטת פה של הבוס. מנוסת פלו. פלו במנוסה. פלו מטורף. סילון קיטור, אזעקה. הקיטור שלו, שירת הסירנה שלו. בליעת אוויר, מוזיקה. אנרכיסטית חוזה עתידות, סהרורית, רואה את הנולד, רוח רפאים, עוברת אורח, ישנונית, חדת ראייה, שיכורה, בטיול. הדמעות הכנות שהיא שופכת כשהיא משדלת לדבר עבירה. מאדאם פלו שורקת, מערסלת, מפעפעת, אם רוצחת ילדיה, תחת היפנוזה, מהופנטת ומהפנטת, אחוזת אמוק, רכונה, דומעת, שותתת דם הילד. היא מתחשבנת, שרה שירי ילדים, מספרת סיפורים בשפה זרה. מאדאם פלו. קול גדול שבא והולך, עם תנודות גדולות מקרוב ומרחוק, בתנועה היפנוטית; קול שקשה למקמו במרחב, אף פעם לא יודעים היכן הוא נמצא, אף פעם לא יודעים היכן הגוף שלה נמצא. פלו מתמרן, מאדאם פלו עוברת, חסרת גיל. מכשפה. בכל מקום. לא נראית. קולנית, כולה פה, חמושה. צינת שיניה, השיניים התותבות שלה, מתיקותה! כולה פה, כמו פלו, אבל עם שיגעון גדול יותר להתבטא בבהירות ודרך ייחודית לסיים את דבריה בנוקשות, במקוטע. היא משמיעה את העיצורים, הוגה בבהירות אותיות אהו"י. צריך לשים לב שבכתיבת המחזה, ברגע שדיברו מעט אצל הפקידים, הקטעים שנועדו למאדאם פלו איפשרו לרוקן את עודף הלשון. איפשרו לנשום, לשמוע משהו אחר שרצה להיאמר. פרטיטורה של מאדאם פלו. היא מעולם לא נחשבה ל"דמות", אלא למשהו שבא לכסות, לשבור, לנקב, כמו חלל ריק, סינקופה, נשיפה, גודש. מתנדנדת, תחת היפנוזה, שותפה לדבר עבירה, היא מעבירה בהיסח דעת את האביזרים לפלו המניפולטור - מנוסה - פליטת פה, מאדאם פה. אין לדעת מה זה. זה הגוף היחיד הכמעט-שלם שם בפנים? או מה? פיסה מגופו של פלו? או מה? זאת הוואגינה, אהה? יהי כך, יהיו לנו שלושה חורים, כל אחד בתורו. "אני לא יכול לומר מאדאם, מדובר בחור שאין לי." מה?
ובכן מנינו (פה, פי הטבעת, וגינה) את שלושת הפתחים שאיתם עושים את זה, נכון? כי חלוקת הקולות, בחירת "הדמויות" בכתיבה הדרמטית הזאת, היא כמו הבחירה היכן למקם את הפיות בתעלה של נשימות אוויר שיוצאות ממנה ללא הרף.
ה"סדנה המעופפת" הזאת מעופפת נמוך, יש לומר. היא לא היתה רק קיצור דרך יעיל בבית החרושת של העולם, אלא היתה גם ובו זמנית ירידה לתוככי בית החרושת הזה. כל זה לא ממש נראה מבחוץ, מהסיבה הפשוטה שהאדם שאחז בעיפרון - כף רגלו מעולם לא דרכה בשום בית חרושת, ומפני שאין צורך לערוך ביקורים כדי למצוא דיכוי, מספיק פשוט לרצות לרדת מעט פנימה בתוך הגוף. אומץ. טוב. ובכן, "הסדנה המעופפת" מפרקת מעט את המכניזם החברתי, אבל בעיקר היא חושפת את המחלות שלו. מחלות השחקן. נצעד, נצעד, נַראה את התחת שלנו לקהל הבריאים הטיפש! "אראה להם איך אני מת". זה מפחיד, זו התאבדות לשחק ככה, אני מת מצחוק! ההנאה שלי (צריך תמיד לנסות לומר מאין שואבים אותה, הי, שחקנים), היא לא נובעת מכך שהשחקן משחזר למעני את הרפליקות הישנות שהוכתבו לו, אלא מראייה, לעיתים קרובות יותר ויותר, כיצד האלכוהול הישן, שהיה כלוא זמן כה רב, משפיע על השחקן; מראייה של הטקסט הישן שרוף כולו, הרוס כולו מריקוד השחקן הנושא את כל גופו לפניו.

התיאטרון הוא זבל עשיר. כל הבמאים האלה שמביימים, אוחזי הקלשון השטניים האלה, שמניחים לפנינו שכבות עליונות על שכבות תחתונות, סוחרי סידקית של תיאטרון זהיר, של אוסף משקעים ושאריות של הצגות ישנות, של מחוות של אנשים קודמים, די בפרשנות על פרשנות, ומהר, יחי קץ התיאטרון הזה שאינו חדל מלצדד שוב ושוב בפקק ולהנחית על השמיעה שלנו, על האוזניים, תלי תלים של פרשנויות, במקום לכוון את האפרכסת אל המסה העצומה של כל מה שנאמר, שמתבלט היום, שמורט מכל הכיוונים את השפה הישנה המוכתבת, ברעש אדיר של לשונות חדשות הדוחפות את הלשון הישנה הכושלת שמאסנו בה.
השחקן הוא מי שיהפוך הכל על פיו. כי זה תמיד צומח היכן שהכי מדכאים את הצמיחה. ומה שצומח, מי שיצמיח אותו, היא הלשון שסוף סוף נראה אותה יוצאת מן הפתח. לשחקן יש פתח משלו במרכז, הוא יודע זאת. הוא עדיין לא יכול לומר זאת, כי הדיבור היום, בתיאטרון, ניתן רק לבימאים ולעיתונאים, והקהל מתבקש באדיבות לתלות את גופו במלתחה, והשחקן, המאולף היטב, מתבקש בנימוס לא לבעוט בהוראות הבימוי, לא לחבל בהשתלשלות האלגנטית של הארוחה, לא להפריע לחילופי הסימנים הנאים של הקנוניה בין הבמאי לבין העיתונים (ששולחים זה לזה סימנים תרבותיים).

המוציא לפועל הראשי רוצה שהשחקן יתגרד כמוהו, יחקה את גופו. התוצאה היא "המשחק הקבוצתי", "סגנון הלהקה"; כלומר כולם שואפים לחקות את הגוף היחיד שאינו מראה את עצמו. העיתונאים משתגעים על זה: לראות בכל מקום את הדיוקן-הרובוט של הבמאי שאינו מעז לצאת, בזמן שהייתי רוצה לראות בכל גוף את המחלה הייחודית שתטלטל אותו.
כל תיאטרון, לא חשוב איזה תיאטרון, פועל תמיד ובחוזקה על המוח, מזעזע או מנציח את המערכת השלטת. אני רוצה שישנו כאן את התפישות שלי. צריך לשים קץ למערכת. צריך בדחיפות! דחוף. לשים קץ, להתחיל בקריסתה של מערכת ההתרבות הקיימת.
מה זה אומר? זה אומר שאלה ששולטים, מאדאם, מעוניינים תמיד להעלים את החומר, לבטל תמיד את הגוף, את המצע, את המקום שממנו זה מדבר, לגרום להאמין שהמילים נופלות ישר מן השמים אל תוך המוח, שהמחשבות מביעות את עצמן, לא הגוף. כדי שהכל ייספג בפנים, בלי לומר דבר, בלי הלשון, בלי השיניים. יום ולילה הם שוקדים על כך, עם צוותים ענקיים ובאמצעים כלכליים עצומים: ניקוי הגוף תוך כדי הקלטת הקול ברדיו, צחצוח הקול, העברתו בפילטר, פסי קול חתוכים ומטוהרים בקפדנות מצחוקים, מנאדים, מגיהוקים, מבליעות רוק, מנשימה, מכל השייריים שמאפיינים את טבע החיה, את חומריותו של הדיבור היוצא מגוף האדם. העלמה כמעט מלאה של הרגליים בטלוויזיה, איפור עורם של המנהיגים וסגני המנהיגים של המדינות, תרגום (כלומר, טיהור רדיקלי) של השפה המדוברת לשפה הכתובה, הוראה לשחקן לאבד את שפתו המקורית ולרכוש את השפה הלאומית. השולטים מעבירים חלק ניכר מזמנם בהשגחה שהאדם יתרבה כראוי. הניסיון לחנוק את רעש הגופים, בעודם באיבם, יביאו למפלתם.
איגרת לשחקנים

ניקולא פארג עוד תראה

"הגוף מתוכנת למצוא פתרונות שימנעו מאיתנו למות מצער, קצת כמו שתחת עינויים בסופו של דבר מתעלפים" >>>

דייויד בלוס ז'ורז' פרק, חיים במילים

ז׳ורז׳ פרק נולד ב 7- במרץ 1936 בפריז לזוג מהגרים יהודים צעירים מפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב אביו ייצק לצבא הצרפתי, נפצע בנוז'אן–סור–סן ב 15- ביוני 1940 , נלקח בשבי ונפטר למחרת. >>>

אליס שרקי "הו גופי, עשני תמיד אדם שואל!" - על פרנץ פאנון ו"מקוללים עלי אדמות"

אליס שרקי, פסיכיאטרית יהודיה אלג'ירית, שעבדה לצידו של פרנץ פאנון בבתי חולים פסיכיאטריים באלג'יריה ובתוניסיה, ושהיתה גם היא פעילה ב-NFL, בהקדמה למהדורת 2002 של ספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות" (1961). >>>

ז'ורז' פרק הערות קצרות על אמנות ואופן סידור הספרים

הבעיה של הספריות היא בעיה כפולה: בעיה של חלל בתחילה ואחר כך בעיה של סדר. ז'ורז' פרק על אמנות סידור הספרייה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית