בית

בבל , , 21/9/2017

                           

 

נקודת היעלמות

מתוך ז'אן בודריאר אמריקה


Caution : objects in this mirror may
be closer than they appear


נוסטלגיה שנולדת מאינסופיותן של הגבעות הטקסניות ומהסירות של ניו מקסיקו: צלילות אוטוסטרדיות וסופר-להיטים על הסטריאו-קרייזלר וגל חום - התצלום הנקודתי לא מספיק כאן יותר - צריך את הסרט המוחלט של המסלול, בזמן אמת, כולל את החום הבלתי נסבל ואת המוזיקה, ואחר כך להקרין מחדש את כל זה במלואו בבית, בחדר חשוך - למצוא מחדש את קסם האוטוסטרדה והמרחק, והאלכוהול הקפוא במדבר והמהירות, לחיות את כל זה מחדש בווידיאו בבית, בזמן אמת - לא למען העונג הפשוט של הזיכרון, של ההיזכרות, אלא מפני שההיקסמות מחזרתיות אווילית כבר נמצאת כאן, בהפשטה של המסע. המשכיותו של המדבר קרובה לאין שיעור לנצחיותו של סרט הצילום.


סן אנטוניו

המקסיקנים שהפכו לצ'יקנוס משמשים כמדריכי טיולים באל-אלמו, ומהללים את גיבורי האומה האמריקאית שנרצחו בתעוזה כה גדולה בידי אבותיהם שלהם - הם לחמו ביד קשה, אבל לא הצליחו לחמוק מחלוקת העבודה - היום הנכדים והנינים שלהם נמצאים כאן, באותו שדה קרב, כדי להלל את האמריקאים שגזלו מהם את הטריטוריה. ההיסטוריה מלאה בתחבולות. אבל גם המקסיקנים, שחצו בגניבה את הגבול כדי לבוא לכאן לעבוד.

סולט לייק סיטי

סימטריה מורמונית מפוארת; שיש בכל מקום, שיש קודר וללא רבב (הקפיטול, העוגבים של מרכז המבקרים). ועם כל זה, מודרניות לוסאנג'לית - כל האביזרים של נוחיות חייזרית מינימלית. הכיפה הקריסטית (ישו בכל הציורים כאן דומה לביורן בורג, כיוון שכולם הועתקו מט'רואלדסן היא מהסוג של מפגשים מהסוג השלישי: הדת הפכה לספיישל-אפקט. ובכלל, לעיר כולה יש שקיפות וניקיון על-אנושיים, חייזריים, של אובייקט ממקום אחר. אבסטרקציה סימטרית, מוארת, דומיננטית. שעון קוקייה אלקטרוני מזמר בצמתים, בכל אזור המשכן, בכל מקום ורדים ושיש, מרקטינג אוונגליסטי - אובססיביות פוריטנית מרשימה בחום הזה ובלב לבו של המדבר, ליד האגם הזה של המים הכבדים, אף הוא היפר-מציאותי, בגלל דחיסות המלח; ורחוק יותר המדבר הגדול, שם היו צריכים להמציא את מהירות המכוניות הפרוטוטיפיות על מנת להתגבר על האופקיות המוחלטת... אבל העיר, היא כמו תכשיט, עם אוויר טהור ותעוזה צוללנית של פרספקטיבות אורבניות יפה עוד יותר מאשר בלוס אנג'לס. ברק מרשים ומהימנות מודרנית של המורמונים הללו - בנקאים עשירים, מוזיקאים, גניאלוגיסטים בינלאומיים, פוליגמים (האמפייר סטייט של ניו יורק מזכיר במשהו את הפוריטניות הקודרת הזאת המועלית בחזקת X). הגאווה הקפיטליסטית הטרנס-סקסואלית של המוטנטים היא שמעניקה את הקסם לעיר הזאת, המקבילה המנוגדת ללאס וגאס, הזונה הגדולה ההיא מצידו השני של המדבר.

מונומנט ואלי
דד הורס פוינט
גרנד קניון

מונומנטליות גיאולוגית, ולפיכך מטפיזית, בניגוד לגובה הפיזי של תבליטים רגילים. תבליטים הפוכים, מפוסלים לעומק בידי הרוח, המים, הקרח; הם גוררים אותך לתוך סחרחורת הזמן, לתוך הנצחיות הדקדקנית של קטסטרופה בהילוך איטי. עצם המחשבה על מיליוני ומאות מיליוני השנים שנדרשו על מנת להחריב בעדינות את פני האדמה, היא מחשבה פרברטית, מפני שהיא מעוררת את המודעות להופעת הסימנים, הרבה לפני הופעת האדם, במעין ברית של שחיקה וארוזיה שנחתמה בין יסודות הטבע. בתוך גודש הסימנים העצום הזה, הגיאולוגי לגמרי במהותו, האדם הוא חסר משמעות. רק האינדיאנים פיענחו אולי חלק זעום ממנו. ובכל זאת, אלו הם סימנים. משום שהאין-תרבות של המדבר הוא רק מראית עין. כל ארץ נבאחו, הרמה הארוכה שמוליכה אל הגרנד קניון, הצוקים שמקדימים את מונומנט ואלי, התהומות של גרין ריבר (הסוד של כל הארץ הזאת הוא אולי בכך שהיתה תבליט תת-ימי, ובכך ששימרה מראה סוריאליסטי של תבליט אוקיאני באוויר הפתוח), כל הארץ הזאת מתפקעת מנוכחות מאגית, שאין לה דבר וחצי דבר עם הטבע. אפשר להבין את האינדיאנים שנזקקו להרבה מאגיה, ולדת אכזרית למדי, על מנת להתגבר על גדוּלה תיאורטית כזאת של האירוע הגיאולוגי והשמימי של המדבר, על מנת לחיות במידותיה של תפאורה שכזו. מהו האדם אם לסימנים שהקדימו את האדם יש עוצמה כה רבה? גזע אנושי צריך להמציא קורבנות שווים למידת הפורענות הטבעית שמקיפה אותו.
אולי אלה התבליטים הללו, שכיוון שאינם טבעיים עוד, הם מבהירים בדרך הטובה ביותר מהי תרבות. מונומנט ואלי: גושי שפה בזיקפה פתאומית, שנכנעים לבסוף לשחיקה בלתי נמנעת, שקיעות בנות אלפי שנים שעומקן הרוחבי הוא תולדה של השחיקה (המשמעות נולדת משחיקת המילים, המובנים נולדים משחיקת הסימנים), ושכיום נידונו להפוך, כמו כל תרבות, לפארקים טבעיים.

סולט לייק סיטי: החיבור של ארכיונים גיניאלוגים עולמיים, בהנהלתם של המורמונים, הכובשים הפוריטנים והמפוארים הללו, במעמקי מערות המדבר ועל המסלול של בונוויל, עם המשטח הטהור של מדבר המלח הגדול, שבו נולדות, בעזרתן של מכוניות הפרוטוטיפ, המהירויות הגדולות ביותר בעולם. ראשית מורשת האבות כעומק הזמן, ומהירות הקול כשטחיות טהורה.
אלאמוגורדו: הניסוי הראשון של הפצצה האטומית על רקע תפאורת ווייט סאנדס, תפאורה בכחול חיוור של ההרים ומאות מיילים של חול לבן - האור המלאכותי המעוור של הפצצה כנגד האור המעוור של האדמה .
טורי קניון (Torrey Canyon): מכון סלק (Salk), המקדש של הד.נ.א. ושל כל פרסי הנובל בביולוגיה, המקום שבו מפתחים את כל הצווים הביולוגיים העתידיים, בתוך הארכיטקטורה הזאת המועתקת מארמונו של מינוס, שיש לבן מול אינסופיותו של האוקיינוס ...
מקומות מופלאים מכל, מחוזות החפץ של הבדיון המוגשם. מקומות נשגבים וטרנס-פוליטיים של החייזריות; צירוף של גדולה גיאולוגית של האדמה שנותרה ללא פגע, ושל טכנולוגיה מתוחכמת, גרעינית, לוויינית, ממוחשבת.

חיפשתי את אמריקה השמימית, זו של החופש התפל והמוחלט של ה-freeways, אף פעם לא את זו של החברה והתרבות - את אמריקה של המהירות המדברית, של המוטלים והמשטחים המינרליים, אף פעם לא את אמריקה העמוקה של המנהגים והמנטליות. חיפשתי במהירות של התסריט, ברפלקס האדיש של הטלוויזיה, בסרט של היום והלילה המוקרן בחלל הריק, ברצף המופלא וחסר הגינונים של הסימנים, של הדימויים, של הפרצופים, של הפעולות הפולחניות של הכביש, את מה שהכי קרוב לעולם הגרעיני והמגורען הזה שעשוי להיות העולם שלנו, עד לבקתה האחרונה באירופה.
חיפשתי את הקטסטרופה העתידית והגמורה של החברה בגיאולוגיה, בהיפוך העומק הזה שעליו מעידים המרחבים המחורצים, תבליטי המלח והאבן, בקניונים שאליהם זורם הנחל המאובן, בתהום הקדומה של האיטיות שמתבטאת בסחף ובגיאולוגיה, באנכיות של הערים הגדולות.
עוד בפאריז ידעתי על הצורה הגרעינית הזו, על הקטסטרופה העתידית הזו. ואולם, כדי להבין אותה, צריך לעטות את צורת המסע, שמגשים את מה שויריליו קרא לו בשם 'האסתטיקה של ההיעלמות'.
וזאת משום שהצורה המדברית המנטלית הולכת וגדלה מול העיניים, והיא הצורה הטהורה של המדבור החברתי. הצטננות היחסים מוצאת את צורתה הטהורה בדלות המהירות. כל מה שהוא קר ומת במדבור או בגירעון החברתי, מוצא כאן, בחום המדבר, את צורתו ההגותית. הטרנס-פוליטי מוצא כאן, באופקיות של המדבר, באירוניה של הגיאולוגיה, את המרחב המקורי והמנטלי שלו. חוסר האנושיות של העולם העתידי שלנו - עולם לא-חברתי ושטחי - מוצא כאן בשפע את צורתו האסתטית ואת צורתו האקסטטית. מפני שהמדבר אינו אלא זאת: ביקורת אקסטטית של התרבות, צורה אקסטטית של ההיעלמות.

גדולת המדבריות היא עצם היותם, בצחיחותם, התשליל של פני האדמה ושל הלכי הרוח המתורבתים שלנו. הם המקום שבו הלכי הרוח והנוזלים נעשים נדירים, ושההשפעה השמימית בו יורדת הישר מן הכוכבים, עד כדי כך האוויר טהור. צריך היה אפילו שהאינדיאנים יושמדו, כדי שתופיע מחדש קדמוניות גדולה עוד יותר מהאנתרופולוגיה: מינרלוגיה, גיאולוגיה, שמימיות, מלאכותיות לא אנושית, יובש שמעלים את כל המצפונים המלאכותיים של התרבות; שקט שאינו קיים בשום מקום אחר.
השקט של המדבר הוא גם חזותי. הוא נוצר מרוחב המבט שאינו מוצא לעצמו מקום להשתקף בו. בהרים לא יכול להיות שקט, כיוון שההרים זועקים בבליטות שלהם. וגם, כדי שיהיה שם שקט, צריך שהזמן אף הוא יהיה כמו אופקי, שלא יהיה בו הדהוד של הזמן בעתיד, שהוא לא יהיה אלא גלישה של שכבות גיאולוגיות אלה על גבי אלה, ושלא יעורר אלא מעין שמועה מאובנת.
מדבר: רשת מוארת ומאובנת של אינטליגנציה אל-אנושית, של אדישות רדיקלית - לא רק אדישות של השמים, אלא גם אדישות של התנודות הגיאולוגיות, שרק בתוכן מתגבשות התשוקות המטפיזיות של החלל והזמן. כאן מתהפכים יחסי התשוקה, בכל יום, והלילה מאיין אותם. אבל חכו שהבוקר יעלה, עם התעוררות קולות המאובנים, השקט החייתי.

המהירות יוצרת אובייקטים טהורים. היא עצמה אובייקט טהור, מפני שהיא מוחקת את הקרקע ואת מראי המקום הטריטוריאליים, מפני שהיא מאיצה את משך הזמן על מנת לבטל אותו, מפני שהיא נעה מהר יותר מסיבתה שלה ומאיצה את הדרך על מנת לאיין אותה. המהירות היא נצחון התוצאה על הסיבה, נצחון הרגע על הזמן כבעל מימד של עומק, נצחון פני השטח והאובייקטיות הטהורה על עומק התשוקה. המהירות יוצרת מרחב חניכה שיכול להוליד מוות, ושהכלל היחיד שלו הוא מחיקת העקבות. נצחון השיכחה על הזיכרון, שיכרון נבער, אמנזי. שטחיות והפיכות של אובייקט טהור בגיאומטריה הטהורה של המדבר. הנסיעה יוצרת סוג של אי-נראות, של שקיפות, של אופקיות הדברים שחולפים דרך הריק. זה סוג של התאבדות בהילוך איטי - באמצעות התשת הצורות, שהיא הצורה המענגת של היעלמותן. המהירות אינה צמחית, היא קרובה יותר למינרלי, לסטייה גבישית, והיא מלכתחילה המקום של הקטסטרופה ושל כילוי הזמן. אבל ייתכן שההיקסמות ממנה אינה אלא ההיקסמות מהריק, כי הרי אין פיתוי אלא בסוד. המהירות אינה אלא החניכות של הריק: נוסטלגיה של חזרה נייחת של הצורות שמאחורי החרפת הניידות. כמו הנוסטלגיה של הצורות החיות בגיאומטריה.

בכל זאת, יש כאן ניגוד אלים, בארץ הזאת, בין ההפשטה ההולכת ומתעצמת של עולם גרעיני ובין חיוניות ראשונית, עמוקה, חסרת מעצורים, שאינה נובעת מן ההשרשה, אלא מן העקירה; חיוניות מטבולית שמצויה בסקס ובגוף באותה מידה שהיא מצויה בעבודה ובתנועה. בסופו של דבר, ארצות הברית, עם המרחב שלהן, עם העידון הטכנולוגי שלהן, עם המצפון הנקי והברוטלי שלהן, יחד עם המרחבים שהן פותחות לסימולציה, הן החברה הפרימיטיבית היחידה הקיימת. ומרתק לשוטט בהן כאילו היו החברה הפרימיטיבית של העתיד, חברה של מורכבות, של עירבוב ושל דחיסות גדולה ביותר, חברה של פולחן אכזרי, אבל יפה ברבגוניות השטחית שלה; חברה שהיא עובדה מטא-סוציאלית מוחלטת עם השלכות בלתי צפויות, שעצמיותה מרתקת אותנו, אבל נטולת עבר להשתקף בו, ולכן פרימיטיבית באופן מהותי... הפרימיטיביות קיבלה אופי היפרבולי ואל-אנושי של עולם שחומק מאיתנו, ושחורג בהרבה מעבר להיגיון המוסרי, החברתי או האקולוגי שלו עצמו.
רק הפוריטנים יכלו להמציא ולפתח את המוסריות האקולוגית והביולוגית הזו של שימור - ולפיכך גם של אפליה, גזעית ביסודה. הכל כאן הופך לשמורת טבע מבוצרת, כל כך מוגנת שאפילו מדברים היום על דה-נטורליזציה של פארק יוסמיטי (Yosemite) כדי להחזיר אותו לטבע, בדיוק כפי שקרה עם הטסדי (Tasaday) בפיליפינים. אובססיה פוריטנית למקור שנמצא בדיוק במקום שבו אין יותר טריטוריה. אובססיה לפינה שקטה, למגע בדיוק במקום שבו הכל מתרחש באדישות שמימית.

יש איזשהו סוג של נס בתפלות של גני העדן המלאכותיים, כל עוד הם מגיעים לממדים של (חוסר) תרבות שלמה. באמריקה, המרחב מעניק תוקף גם לתפלותם של הסאברבס והפאנקי טאונס. המדבר נמצא בכל מקום ומציל את חוסר המשמעות. מדבר שבו נס המכונית, הקרח והוויסקי מתרחש מדי יום: פלא הנוחיות מעורבב בפטאליות של המדבר. הנס של ה obscene-האמריקאי ביסודו: הנס של הזמינות המוחלטת, של שקיפות כל הפונקציות בחלל, שדווקא הוא נותר בלתי פתיר במרחביות שלו ושניתן להתגבר עליו רק באמצעות המהירות.
נס איטלקי: זה של ה-Scene.
נס אמריקאי: זה של ה-Obscene
שפע המשמעות כנגד מדבריות חוסר המשמעות.

הצורות המטמורפיות הן הפלא הגדול. לא היער הסבוך, הצמחי, אלא היער המסולע, המינרלי. זהו מדבר המלח, לבן יותר מהשלג, אופקי יותר מהים. זהו אפקט המונומנטליות, הגיאומטריה והארכיטקטורה במקום שדבר בו לא נהגה ולא נחשב. קbיוונסלד, ספליט מאונטיין. או להפך: התבליט לא-תבליט, האמורפי, של המאד הילס, תבליט ירחי, חושני ומאובן, ולו גליות מונוטונית, של קרקעיות תת-מימיות עתיקות. הנחשול הלבן של הווייט סאנדס... יש צורך בסוריאליות של יסודות הטבע כדי לבטל את הפיטורסקיות של הטבע, כשם שיש צורך במטפיזיקה של המהירות כדי לבטל את הפיטורסקיות הטבעית של הדרך.
למעשה, הרעיון של מסע ללא מטרה - וכתוצאה מכך גם ללא סוף - אינו מתפתח אלא בהדרגה. דחייה של תלאות תיירותיות ופיטורסקיות, של קוריוזים, ואפילו של נופים (דרך הפריזמה של השרב נותרת רק ההפשטה שלהם). אין דבר זר יותר לטראוולינג הטהור מאשר התיירות או הפנאי. לכן הדרך הטובה ביותר לממש אותו היא בבנאליות המתרחבת של המדבריות או בבנאליות - אף היא מדברית - של המטרופולין, שלעולם אין לתפוס אותה כמקום של בילוי או של תרבות, אלא באופן טלוויזואלי, כזירת התרחשות (scenery), כתסריטים. לכן המסע מתממש הכי טוב בחום הכבד, כצורה המתענגת של הדה-טריטוריאליזציה של הגוף. האצת המולקולות בחום מביאה לידי איבוד חמקמק של המשמעות.
חוסר המוסריות של המרחב שיש לעבור חשוב הרבה יותר מהמנהגים שאפשר לגלות. הוא, והמרחק הטהור, והשחרור מהחברתי - הם שחשובים. כאן, בחברה הכי מוסרית שיש, המרחב הוא באמת לא מוסרי. כאן, בחברה הכי קונפורמית שיש, הממדים אינם מוסריים. האי מוסריות הזאת היא שהופכת את המרחק לקליל ואת המסע לאינסופי, היא שמטהרת את השרירים מעייפותם.

נהיגה היא צורה חזיונית (spectaculaire) של אמנזיה. לגלות הכל, למחוק הכל. כמובן, ישנו ההלם הראשוני של המדבריות ושל הסנוור הקליפורני, אבל כאשר הוא נעלם מתחיל הזוהר השני של המסע - זה של המרחק המוגזם, של המרחק הבלתי נמנע, של אינסוף הפרצופים והמרחקים האנונימיים, או של כמה תצורות גיאולוגיות פלאיות, שסוף-סוף אינן מעידות על רצונו של איש, תוך כדי שמירה נאמנה על התוהו ובוהו. הטראוולינג הזה אינו סובל יוצאים מהכלל: ברגע שהוא נתקל בפנים מוכרות, בנוף מוכר או בפיענוח כלשהו - הקסם מתפוגג: הקסם האמנזי, הסגפני והאסימפטוטי של ההיעלמות, נכנע לחנחון ולסמיולוגיה של חיי החברה.
יש בסוג המסע הזה אירוע, או התעוררות עצבית, המיוחדת לו בלבד, ולכן גם סוג מסוים של עייפות. כמו התכווצות שרירים מחום ומהירות מופרזים, מעודף של דברים שנראו, שנקראו, שחלפו, שנשכחו. התרפות הגוף המותש מסימנים ריקים, מתנועות פונקציונליות, מהזוהר המעוור של השמים ומהמרחקים הסהרוריים - היא איטית מאוד. הדברים נעשים לפתע קלילים, בה במידה שהתרבות - התרבות שלנו - נעשית יותר ויותר נדירה. וצורת הציביליזציה החלומית הזאת שהמציאו האמריקאים, צורה ארעית וקרובה כל כך לעילפון, נראית לפתע כמתאימה ביותר לסבירות - ולסבירות בלבד - של החיים שמצפים לנו. הצורה השלטת במערב האמריקאי, ובלי ספק גם בכל התרבות האמריקאית, היא צורה ססמית: תרבות פרקטלית, מירווחית, שנולדה מתוך שבר עם העולם הישן, תרבות מישושית, שבירה, ניידת, שטחית - צריך לנוע בה לפי אותם הכללים כדי להבין את המשחק: גלישות סיסמית, טכנולוגיות רכות.

במסע הזה נשאלת רק שאלה אחת: עד היכן ניתן להגיע בהשמדת המשמעות, עד איזו נקודה ניתן להתקדם בתוך הצורה המדברית המשוללת מראי מקום בלי להישבר, וכל זה בתנאי כמובן שיישמר הקסם האזוטרי של ההיעלמות? שאלה תיאורטית המתממשת כאן בתנאים האובייקטיביים של מסע שכבר אינו בגדר שכזה, ולפיכך מכיל כלל יסוד: כלל נקודת האל-חזור. זו השאלה. והרגע המכריע הוא הרגע הברוטאלי של ההכרה שלמסע אין סוף, שאין כל סיבה שהוא יסתיים. מעבר לנקודה מסוימת, התנועה עצמה היא שמשתנה. התנועה החולפת על פני המרחב מרצונה שלה משתנה בהישאבות על ידי המרחב עצמו - קץ ההתנגדות, קץ הסצינה העצמית של המסע (בדיוק כפי שמנוע הסילון הוא לא אנרגיה של חדירה לחלל, אלא הוא מנייע את עצמו על ידי כך שהוא יוצר מלפניו ריק ששואב אותו, במקום שייתמך - לפי הסכימה המסורתית - בהתנגדות האוויר). כך מגיעים לנקודה הצנטריפוגית, האקסצנטרית, שבה פעולת התנועה יוצרת את הריק ששואב אותך. רגע הסחרחורת הזה הוא גם רגע ההתמוטטות הפוטנציאלי. לא כל כך בגלל העייפות מהמרחק ומהחום, מההתקדמות במדבר הנראה של המרחב, כמו מתוך ההתקדמות הבלתי הפיכה במדבר של הזמן.

To-morrow is the first day of the rest of your life


5.bmp

יוסי סוכרי אמיליה ומלח הארץ, וידוי

אמיליה היא אישה מזרחית שלא פגשנו כמותה בספרות העברית עד כה. לא מתחנחנת, אינה "חמה" ורגשנית, מתעבת בישול ואינה מנסה "להיקלט" בהוויה הישראלית האשכנזית. והגרוע מכל - היא מפקיעה מהזהות האשכנזית את היקר לה מכל: היא ניצולת שואה. >>>

סימון דה-בובואר המין השני

"המין השני" הוא אחד המחקרים החשובים ביותר שנכתבו מעולם על תפקידה ומקומה של האישה בחברה, וללא ספק ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית. "המין השני" הוא קריאה אמיצה ומלומדת לשחרורן של הנשים, לשוויון מקצועי וחברתי, ולביטול מיתוס "הנשי הנצחי". >>>

אדמון ז'אבס זה המִדבר, דבר אינו מכה בו שורש

"נולדתי במצרים אבל לא היה זה מקום עבורי, אלא נוף, הלכתי במדבר לא כדי למצוא את אישיותי, אלא כדי להוציא אותה מתוכי", שיחה עם ברכה ליכטנברג אטינגר, חלק >>>

אלן גינזברג דברי ברכה לפרננדו פסואה

בכל פעם שאני קורא פּסואה אני חושב
שאני טוב ממנו אני עושה את אותו הדבר
רק יותר בגדול - הוא בסך הכל מפורטוגל,
אני אמריקאי הארץ הגדולה בעולם >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית