בית

בבל , , 21/9/2019

                           

 

פרננדו פסואה מתוך "ספר האי-נחת" אשר חובר על-ידי "ברנרדו סוארש"

מתוך ספר האי-נחת

6.
"מתוך "ספר האי-נחת אשר חובר על-ידי "ברנרדו סוארש
מאת פרננדו פסואה


7.
הערה עבור המהדורות הנכונות
(ואשר ניתן לעשות בה שימוש במבוא)
מאוחר יותר, לאסוף בספר נפרד את השירים השונים שהיתה כוונה שגויה לכלול אותם ב"ספר האי-נחת"; על הכותרת לספר זה להיות שקולה פחות או יותר לאמירה שהוא מכיל פסולת או מרווחים, או כל מלה שתביע אותה מידה של ריחוק או הפרדה.
עם זאת, ספר זה יוכל להיות חלק מאוסף כולל של דברים שהושלכו, ולהיות מחסן שפורסם ובו הבלתי-ניתן-לפרסום, וכך הוא ישרוד כדוגמה עצובה. במידה מסוימת זהו מקרה השירים הבלתי גמורים של הליריקן אשר מת בטרם עת, או מכתביו של הסופר הגדול, אך כאן, מה שמקובע לא זו בלבד שהוא נחות, אלא הוא גם שונה, ובהבדל זה נעוצה הסיבה לפרסום, שכן הדברים לא היו מה שהם אלמלא היו בלתי ראויים לפרסום.


8.
(הערה)
הסידור הפנימי של הספר חייב להתבסס על בחירה, נוקשה ככל הניתן, מתוך הקטעים הקיימים בצורות שונות, כך שהקטעים הישנים ביותר, אלו העוסקים בפסיכולוגיה של ברנרדו סוארש.כפי שהיא מתגלה כעת, יותאמו לאותה פסיכולוגיה אמיתית. פרט לכך, יש לערוך בדיקה כוללת של הסגנון עצמו, בלי שהוא יאבד, באופן הביטוי האינטימי שלו, את השיטוט ואת חוסר הקשר הלוגי המאפיינים אותו.
יש לבחון אם יש להכניס קטעים ארוכים, שניתן לסווגם תחת כותרות גרנדיוזיות, כמו "מארש האבל של המלך לודביג השני מבוואריה" או "סימפוניה של לילה לא שקט". קיימת האפשרות להותיר את הקטע "מארש האבל" כפי שהוא, ויש אפשרות להעביר אותו לספר אחר, שבו ייכללו יחד "הקטעים הגדולים".




10.
(העתק מכתב לפרטוריה)
"בעת האחרונה בריאותי היתה טובה, ורוחי, למרבית הפליאה, פחות רעה. אף על פי כן, אי שקט בלתי ברור מענה אותי, דבר-מה שאיני יכול לכנותו אלא בשם כרסום אינטלקטואלי, כאילו יש לי אבעבועות בנשמה. ורק בשפה אבסורדית זו יכול אני לתאר את מה שאני מרגיש. אך כל זה אינו מתבטא באופן ישיר באותם מצבים עצובים של הנפש שאני מדבר אתכם עליהם מדי פעם, מצבים שבהם העצב מתאפיין בהיותו עצב ללא סיבה. למצב הנוכחי של נפשי יש סיבה. הכול סביבי מתנתק ומתפורר. איני עושה שימוש בשני הפעלים הללו במובן המעציב. בסך-הכול ברצוני לומר שבקרב בני-האדם שאני בא אתם במגע מתרחשים, או עומדים להתרחש, שינויים, קצים של תקופות חיים, ושכל זאת כמו בשביל זקן שרואה את חבריו מילדות מתים סביבו, ומותו נראה לו קרוב-כל זה רומז לי באיזשהו אופן מסתורי שאינו ברור לי, שגם חיי חייבים להשתנות ואכן עומדים להשתנות. יש לשים לב שאיני מאמין ששינוי זה יהיה לרעה; אני מאמין שההפך הוא הנכון. אך מדובר בשינוי, ובשבילי, שינוי, המעבר מדבר אחד למשנהו, הוא מוות חלקי; וכך מת דבר-מה מתוכנו, והעצב על מה שמת ועל מה שקורה אינו יכול שלא לגעת בנפשנו.
ראו: מחר נוסע לפריס. הוא נוסע אל פריס ולא לפריס. חברי הטוב והקרוב ביותר. אין זה בלתי סביר שהדודה אניקה (ראו את המכתב ממנה) תיסע בקרוב לשווייץ עם בתה, שכבר נישאה. ונוסע לגליסיה, כדי לשהות שם תקופה ארוכה, בחור אחר, חבר טוב שלי. בחור אחר עובר לגור בפורטו, בחור שאחרי הראשון שסיפרתי עליו, הוא חברי הקרוב ביותר. וכך, בסביבה האנושית שלי, הכול מסתדר (או מאבד את הסדר שלו), כך שאיני יודע אם אני הולך ונעשה מבודד, או אולי נקרא לדרך חדשה שאיני רואה. גם מימוש האפשרות שאפרסם ספר ישנה את חיי. אובד לי דבר-מה היות מי שלא פרסמו את כתביו. וכך, שינוי לטובה ‏- כיוון ששינוי הוא דבר רע ‏‎‎ הוא תמיד שינוי לרעה. ולאבד פגם, או איזשהו חוסר שלמות, או דבר שלילי, תמיד משמעו לאבד. תארו לכם את אמא כאשר כבר לא תהיה בחיים, תחושות יומיומיות כואבות, יצור שכך מרגיש!
מה אהיה בעוד עשר שנים, אפילו בעוד חמש שנים? חברי אומרים לי שאהיה אחד המשוררים הגדולים ביותר בתקופתנו והם אומרים זאת בראותם את מה שכבר עשיתי, ולא את מה שיהיה בכוחי לעשות (אחרת לא הייתי מזכיר את דבריהם...) אך האם אני יודע אל-נכון מה משמעות הדבר, גם אם יתממש? האם אני יודע איזה מין טעם יש לכך? אולי לתהילה יש טעם של מוות וחוסר תועלת, ומן ההצלחה עולה ריח של ריקבון".
(5.6.1914)


11.
יש בליסבון מספר קטן של מסעדות או בתי אוכל שבהם, מעל לקומת קרקע שצורתה כשל פונדק מהוגן, מתנשאת קומת ביניים שעיצובה כבד וביתי כשל מסעדה בעיירה שאין בה רכבות. באותן קומות ביניים, שאינן מלאות במיוחד מלבד בימי ראשון, קורה לא פעם שנתקלים בטיפוסים מוזרים, פנים חסרות עניין, סדרה של הערות צדדיות של החיים.
השאיפה לרוגע והמחירים הסבירים גרמו לי, בתקופה מסוימת בחיי, להיות אורח של קבע באחת מאותן קומות הביניים. אירע שכאשר הזדמן לי לסעוד בסביבות השעה שבע, פגשתי כמעט תמיד אדם שמראהו לא עורר בי עניין בתחילה, אבל אט-אט החל לעניין אותי.
זה היה גבר שנראה כבן שלושים, רזה, גבוה יותר מאשר נמוך, כפוף יתר על המידה כאשר ישב, אך פחות כאשר עמד, לבוש במין הזנחה שלא היתה מוזנחת לחלוטין. על פנים חיוורות שתוויהן לא נטולי עניין, הבעה מסוימת של סבל לא הוסיפה לעניין שבו, והיה קשה להגדיר לאיזה מין סבל רמזה ההבעה ‏‎‎ נראה שהיא רומזת על יותר מאחד, מחסורים, מועקות, ואותו סבל הנולד מן האדישות שנובעת מכך שאדם סבל רבות.
הוא אכל תמיד מעט, וסיים את ארוחתו בעישון טבק מחבילה. הוא היה מביט באופן יוצא דופן באנשים שהיו שם, אך לא בחשד, אלא בעניין מיוחד; אך הוא לא התבונן בהם כמי שבוחן אותם, אלא כמי שמתעניין בהם בלי לרצות לעיין בתווי פניהם או לנתח את ביטויי אופיים. מאפיין מוזר זה היה הראשון שעורר את ענייני בו.
התחלתי להביט בו ביתר תשומת לב. הבחנתי שהבעה כלשהי של אינטליגנציה עוררה באופן לא בטוח כלשהו את תווי פניו. אך ההשפלה, הקיפאון של המועקה הצוננת, כיסו באופן כה אחיד את מראהו, עד שהיה קשה לקרוע את המסך ולגלות סימן אחר פרט לכך.
נודע לי במקרה, מפיו של מלצר במסעדה, שהוא פקיד בחברה מסחרית בקרבת מקום.
באחד הימים אירעה תקרית ברחוב, מתחת לחלונות קטטה בין שני בני אדם. אלו שהיו בקומת הביניים רצו לחלונות, ואני בתוכם, וכך גם האדם שאני מדבר עליו. החלפתי אתו משפט מקרי, והוא ענה לי באותה הנימה. קולו היה עמום ורוטט, כשל הבריות שאינן מצפות לדבר, כי אין כל תועלת בציפייה. אך אולי היה מגוחך להעניק גוון זה לעמיתי לשעות הערב במסעדה.
אינני יודע מדוע, אך החל מאותו יום התחלנו לברך זה את זה לשלום. ביום כלשהו, שבו קירב בינינו אולי צירוף המקרים האבסורדי ששנינו הגענו לסעוד בשעה תשע וחצי, פתחנו בשיחה קלה. ברגע מסוים הוא שאל אותי אם אני כותב. השבתי שכן. דיברתי על כתב-העת אורפיאו, שהופיע זמן קצר קודם לכן. הוא שיבח אותו, שיבח אותו לא מעט, ואז נדהמתי באמת. הרשיתי לעצמי להעיר לו שהדבר נראה לי מוזר, כי אמנותם של אלה הכותבים באורפיאו מיועדת בדרך-כלל למעטים. הוא אמר לי שאולי הוא נמנה עם המעטים. ופרט לכך, הוסיף, האמנות ההיא לא היתה חידוש בעבורו: והוא העיר בזהירות שהיות שאין לו לאן ללכת ומה לעשות, וגם לא חברים לבקר או עניין לקרוא בספרים, גם הוא נוהג לבלות את לילותיו, בחדרו השכור, בכתיבה.
(אחרי 1915?)


12.
אני מקנא‎‎ אך אינני יודע אם אני מקנא באלה שעליהם אפשר לכתוב ביוגרפיה, או שמסוגלים לכתוב את הביוגרפיה שלהם. ברשמים אלו נטולי הקשר, ואינני מעוניין בקשר ביניהם, אני מגולל באדישות את האוטוביוגרפיה שלי נטולת העובדות, את ההיסטוריה שלי נטולת החיים. אלו הוידויים‏ ‎‎שלי, ואם איני אומר בהם דבר, הרי שאין לי מה לומר.
מה יש (למישהו) להתוודות עליו, שיהיה בעל ערך או מועיל? מה שאירע לנו, או שאירע לכל בני-האדם או שאירע לנו בלבד; במקרה הראשון אין הוא חידוש, ובמקרה השני אין להבינו. אם אני כותב את מה שאני חש הרי זה משום שבדרך זו אני מפחית מקדחת התחושה. אין חשיבות לדבר שאני מתוודה עליו, כי לשום דבר אין חשיבות. אני מתווה נופים באמצעות מה שאני מרגיש. אני עורך ירידים של תחושות. אני מבין היטב את אלה הרוקמות מתוך עוגמה ואת אלה שתופרות כי החיים קיימים. דודתי הזקנה נהגה לשחק "סוליטר" בזמן משמרת הלילה האינסופית. וידויים אלו על אודות תחושות הם הסוליטר שלי. אינני מפרש אותם, כמי שישתמש בקלפים כדי לדעת את גורלו. אינני מקשיב להם, כי במשחקים הללו לקלפים אין ערך של ממש. אני נפרש כגליל בד ססגוני, או שאני עושה עם עצמי צורות בחוט, כמו אלה שנארגות בידיים פרושות ועוברות מילד לילד. אני רק מקפיד שהאגודל לא יחמיץ את הלולאה המיועדת לו. לאחר מכן אני מסובב את היד והתמונה משתנה. ואז אני מתחיל מחדש.
לחיות משמעו לתפור באמצעות כוונת האחרים. אך בשעה שעושים זאת, המחשבה חופשית, וכל הנסיכים המכושפים יכולים לטייל בגניהם בין נעיצה לנעיצה של מחט השנהב שחודה הפוך. רקמה של הדברים...הפוגה...לא כלום...
מעבר לכך, במה אני יכול לסמוך על עצמי? חדות נוראה של התחושות, והעובדה שאני מבין באופן עמוק שאני מרגיש... שכל חריף כדי להרוס את עצמי, ויכולת חלימה שכמהה לשעשע אותי...רצון מת והתבוננות פנימית המערסלת אותו, כמו היה בן חי...כן, רקמה...
‏‏
pessoa.jpg

פרננדו פסואה הרעיון לנסוע גורם לי בחילה

לנסוע? כדי לנסוע מספיק להיות קיים, אני עובר מיום ליום, כמו מתחנה לתחנה, ברכבת של גופי, או של גורלי, רכון על הרחובות והכיכרות, על התנועות ועל הפנים, הזהים תמיד והשונים תמיד, כפי שבסופו של דבר הם >>>

 

מישל פוקו סדר השיח

"אני מניח שבכל חברה וחברה ייצור השיח עובר פיקוח, ובעת ובעונה אחת גם נברר, מאורגן ומופץ – וזאת באמצעות מספר מסוים של הליכים שתפקידם למשול בכוחותיו ובסכנותיו, לשלוט במאורע האקראי של השיח ולחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית". >>>

יואל הופמן (תרגום, מבוא והערות) ספר הזן של ג'ושו

בספר זה מכונסות אמרותיו של מורה הזן הסיני שנודע ביפן בשם ג'ושו. הוא היה חכם וחד לשון, שנון ומצחיק יותר מכל מורה אחר בהיסטוריה של הזן.
ג'ושו נולד בשנת 778 בצפון סין וחי מאה ועשרים שנה.

הספר מלווה במבוא ובהערות מאת יואל הופמן. >>>

רחלי רוטנר קולי

בלילות היינו הופכות לגיבורות-העל שהמצאנו בגיל תשע. >>>

גדעון עפרת ההחטאה הפילוסופית והסיכוי הרליגיוזי

על האמנות - מסה לסוף מילניום וראשיתו. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית