 |
|
בבל , , 24/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
היום הוא אחד בנובמבר 1993
מתוך ריצ'רד בירד דמאסקוס העיתון הוא חבילה שיש בה הרבה חפיסות קטנות נפרדות. רק מטורף קורא את כולן.טיימס, 1 בנובמבר 1993. היום הוא אחד בנובמבר 1993, ואי-שם בממלכה-בקוארנדון או נורתהמפטון או ניורי או יורק, בקירקלדי או ביל או לינקולן או נית -- נולדת תינוקת. שמה הייזל. אביה, מר ברנס, סוכן מכירות, שם את קצה אצבעו בתוך אגרופה הקטנטן ומטלטל את ראשו מצד לצד ואומר בקול מתיילד: "מי -- מי הילדה הכי יפה בעולם?" היום הוא אחד בנובמבר 1993, ואי-שם בממלכה -- בהארלו או וידנס או סואנסי או אייר, ברדינג או גלנטורן או נטוויץ' או הל -- נולד תינוק. שמו ספנסר. אביו, מר קלי, מחסנאי, מקיף את מעלה זרועו בין אגודל לאצבע ומזעיף פנים ואומר: "לא יצאת גדול כמו אחיך." 1 בכל האזורים יהיה מעונן במשך רוב היום, אם כי ייתכנו התבהרויות לפרקים. טיימס, 1 בנובמבר 1993, 1 בנובמבר 93 יום שני, 6:24 הייזל נשקה לכתפו של ספנסר וכיסתה אותו בשמיכה. "מדהים," אמרה. "מהמם." היא היטיבה את תנוחת לחיה על זרועו המושטת, נלחצה בגופה אל גופו ועצמה את עיניה. "בוא נישאר כל היום במיטה." פנס רחוב בגון ענבר זמזם מחוץ לחלון החשוף. בצדה האחד של המיטה, שהיתה מזרן יחיד על רצפת העץ, בראה שמלתה המושלכת של הייזל נוף בצבע פחם. בצדה האחר, על משענת כיסא, היתה שמוטה ברפיון חליפת-חלל כסופה. מגדל ממוטט של ספרי ספרייה מצופים ניילון סלל שביל אל הדלת. ספנסר, עיניו פעורות וערות, תהה אם נהפך כך לאדם חדש. האם יכול מאורע אחד ויחיד לשנות הכל? הכל קרה באופן פתאומי כל-כך, נחרץ ומכריע כל-כך, והנה, עוד לפני שהספיק להבין מה קורה, ידה כבר מרפרפת על חזהו, עולה ומגיעה אל לחיו. זה נעים, אי-אפשר להכחיש, אבל נעימות צרופה שכזאת היתה אחת הבעיות עוד בפעם הראשונה. "יום שלם," המתה לתוך עורו, "במיטה. אתה ואני." "כל היום?" "אני ארשה לך לקום לפעמים, להכין לי משהו טעים לאכול." ספנסר בהה בלובן המפציע של התקרה ואל הכפפה המוצמדת לקיר מעל לראשו, כפפת-צמר יחידה בפסים אדומים ולבנים. הוא ניסה להיזכר איך היה להיות בחיים בשעה הזאת אתמול, עידן ועידנים לפני שהתעורר ממש עכשיו, בזמן הווה, לצד מישהי שהוא בקושי מכיר, ששוכבת במיטה לידו ונשימתה מסתלסלת לו באוזן. בלי פאניקה, אמר לעצמו. לאחרים קורים דברים כאלה כל הזמן. פנס הרחוב שבחלון כיבה את עצמו והשאיר אחריו צהוב אפרפר של שעת שחר ואת תחילתו של יום לונדוני. ספנסר הצמיד את גב ידו אל עצם הירך של הייזל, וחיכה שחוֹם עורה יפשוט באצבעותיו. אז זה באמת קורה. הנה הוא במיטתו, היא על ידו, שניהם בלי בגדים. אם כך, מן הסתם לא רחוק הרגע שהאור הגואה בחלון יגרום לה לפקוח עיניים ולמחות שכל זה לא קרה, פשוט לא ייתכן. אישה בוגרת לכאורה, בלונדינית יפת-תואר עם משרה קבועה וטלפון נייד -- שמישהי כמוה תיקלע עירומה אל מיטה אחת עם מחסנאי מובטל? לכן מן הראוי שינצל עד תום את העובדה שהיא ישנה למחצה ועירומה לגמרי ורוצה לבלות את כל היום ביחד. במיטה. "אני לא יכול," אמר, והתחרט מיד. הוא בהה מעבר לאצבעות האדומות המשוטחות של כפפת הצמר. "יש לי מאה ואחד דברים לעשות היום." "תתעלם מכולם, מאחד עד מאה ואחד." "אני צריך להראות לכמה איטלקים את הבית. אני צריך להכין לוויליאם ארוחת בוקר." "וויליאם?" "הוא גר בצריף." "נו, אז תעשה את זה ותחזור למיטה." "לאחיינית שלי יש יום הולדת היום. היא באה לארוחת צהריים. אני צריך ללכת לאסוף אותה." "בסדר גמור. אני אחכה לך כאן." "חוץ מזה," אמר ספנסר, נמנע ברוב תבונה מלדבר או אפילו לחשוב על הסיבה האמיתית לכך שהוא מוכרח לקום ולצאת, "הגיע הזמן להחזיר את הספרים לספרייה." "יום גדול," אמרה הייזל ונדחקה אליו עוד קצת. "עכשיו שש וחצי בבוקר. בוא נישאר במיטה ודי." "בדרך כלל אני כבר על הרגליים בשעה הזאת. אני באמת צריך לקום." היא מתחה את רגלה באדנות על בטנו, נישקה את צווארו, ואמרה לו שהכל יהיה בסדר. אחר-כך התרוממה ונשענה על מרפקה, סילקה בנגיעה קווצת שיער בהיר מעינה, ואמרה: "אתה נראה מבועת לגמרי." "הכל קרה כל-כך פתאום," אמר ספנסר. היא ליקקה את קצה אצבעה והעבירה אותה לאורך עצם הלחי שלו. "יש לי הרגשה שאני מכירה אותך שנים על שנים. היה מדהים, לא?" "כן," אמר ספנסר. "היה מדהים." היא צודקת. באמת היה מדהים. היה ממש אסון, כמובן, אבל בכל זאת די מדהים. היא העבירה מבט מעינו החומה האחת אל האחרת, ושאלה אם הוא מפחד. "לא," אמר ספנסר. "לפעמים." "אל תפחד," אמרה, "לא בוער לנו כלום. בוא פשוט נחיה לנו מיום ליום." היום הוא אחד בנובמבר 1993, ואי-שם בבריטניה -- באלואה או ארונדל או לינפילד או דירהם, במנצ'סטר או רותהרם או מייסטג או גול -- הייזל ברנס בת עשר, וזהו פרק של התבהרות. שחפים שוטפים מהים לאורך החוף, מרחיקים במפתיע אל תוך היבשה, נישאים דרוכים ולבנים ברוח הערה והשמיים בגבם כחולים ורחבים. לפעמים, כתזכורת חדה להווה, השחפים צורחים, צריחה רמה מתפוגגת ברוח. מר ברנס, אביה של הייזל, שכר (למשך שעות אחר-הצהריים) את מרפסת מועדון הגולף המקומי. סוללה של מסילת ברזל מטילה את צלה על המסלול השמונה-עשר, ורכבת מזדמנת מטרטרת ועוברת, צופה בחגיגה הצנועה הזאת לכבוד מר ברנס, שזכה בפרס אירופה הבינלאומי למכירה מוצלחת 93, המוענק לאיש המכירות של השנה בחסות חברת הביטוח השיתופית או רשת ו"ה סמית או יונייטד ביסקיטס. אדם מכובד למראה ומסור הוא מר ברנס, שאוהב לנסוע בעולם ולפגוש אנשים ולקנות לו ידידים. לעתים קרובות צר לו שאינו יכול לבלות זמן רב יותר עם משפחתו. הוא מציג מזכירה חדשה בפני שתי בנותיו הצעירות: "זאת הייזל, היא בת עשר, וזאת אוליב, קיצור של אוליביה, והיא בת שמונה. הילדות המבריקות שלי. שתי הבנות הכי נהדרות שהיו אי-פעם לאיזשהו אבא בהיסטוריה של כל העולם." הייזל מחייכת חיוך רחב וקמה. הרוח הקלה מניעה את שולי שמלת החג הלבנה שלה ונדחפת בשערה החום, והיא מנסה לשמור בידיים שלא יתפרעו. אוליב, בשמלה זהה, יושבת ליד השולחן וקוראת את "הגן הנעלם" או "הרוח בערבי הנחל" או "ילדי המים", ורגליה מיטלטלות תחתיה בנחת. מפעם לפעם היא בוחרת לה ענב או דובדבן או פלח תפוז מתוך קערה על השולחן. היא מרכיבה משקפיים שקופי מסגרת, ולהייזל זה מאוד מפריע. "אז מה," אומרת המזכירה של אבא (חולצה בצבע קרם, חצאית כהה קצרה למדי, טובה עם ילדים), "מה הייזל רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה?" מר ברנס הבחין בקולגה והוא ממש חייב. הוא אכן הולך, ואת מקומו תופסת אשתו, כי יש בה חשדנות טבעית כלפי כל מזכירה חדשה, בייחוד בקרבת בנותיה. "הייזל רוצה להיות עורכת-דין," אומרת אמא של הייזל, והמזכירה של אבא אומרת: "יופי של אמביציה," והייזל אומרת: "דווקא לא. אני מעדיפה להיות שחיינית אולימפית בסגנון חופשי. למען האמת." אמא מניחה יד על כתפה של הייזל. "או רופאה," היא אומרת, "עורכת-דין או רופאה." "אפשר ללכת לשחות עכשיו?" "אוליב בדיוק כמוה. היא קוראת כמו בת חמש-עשרה. היא רוצה ללכת לאוקספורד או קיימברידג' וללמוד משפטים או רפואה." "אני רוצה להיות שחיינית," מתעקשת הייזל. "כל הכבוד לך," אומרת המזכירה, ואז מבחינה בארשת פניה של גברת ברנס. "כלומר אם זה מה שאת רוצה." היא ממציאה תירוץ ומתרחקת משם. "באמת, חמודה," אומרת אמה של הייזל, "הגיע הזמן שתתבגרי קצת." "אני לא רוצה להיות עורכת-דין." "בטח שכן. את מוכרחה להתחיל לחיות בעולם האמיתי כמו כולם." "אז אני יכולה להיות כדורגלנית." "בבקשה, הייזל, אל תתחילי." "אבא אומר שאני מסוגלת." גברת ברנס נאנחת. עיניה תרות על פני מרפסת המועדון אחר בעלה, אבל אין לו זכר. ואז היא מחפשת את מזכירתו החדשה בחולצת הקרם הדקיקה, השקופה כמעט, כי אין לאמה של הייזל ספק שהחרדה היא התגובה הראויה לחיים. על כן מורך לבה שופע ביטחון, כמעט תוקפני. "חוץ מזה," היא אומרת להייזל, "הבריכות מלאות זיהומים של כל מיני אנשים." היא מוודאת ששתי בנותיה לקחו את כל טבליות הבריאות ותוספי הוויטמינים שלהן, ומייעצת לאוליב ללעוס יותר ביסודיות את הפירות שלה, שכן היא מאמינה באמונה שלמה שזהירות של אם אסור שיהיו לה גבולות. כשאוליב אוכלת, מבחינה הייזל, המשקפיים שלה עולים ויורדים. "אני רוצה ללכת לשחות," היא אומרת, "זה לא פֵייר." "אנחנו לא הולכים לשחות. את צריכה לקרוא יותר, כמו אחותך, ואז אולי תקבלי מילגה לבית ספר טוב לילדות גדולות." רכבת קצרה עוצרת שלא כמתוכנן על הסוללה, והייזל רואה ילד קטן בחולצת כדורגל לוחץ את פרצופו אל החלון. היא בטוחה שהוא יכול לעשות מה שבא לו, כל יום בשבוע, גם לזלול ערימות של עוגיות ברבן או עוגות יפו או שוקולד קדבוריס. הוא בטח הולך לשחות מתי שמתחשק לו, כל הזמן. "אם אסור לי ללכת לשחות," אומרת הייזל, "אני אעשה פרצופים וקולות מוזרים עד שכל החברים של אבא יחשבו שאני משוגעת." "לא היום, חמודה." אמא של הייזל מחליקה את שערה של בתה. עצוב, עצוב לה מאוד שילדים בכלל אבל ילדותיה שלה בפרט יגלו בהכרח ביום מן הימים עד כמה הם פגיעים. היא קוראת את העיתון כל בוקר, ומתפלצת למראה הרשימה המתארכת של פגעים שיש להשתדל בלי הרף להימנע מהם. ביום רגיל לגמרי -- יום כמו היום, למשל -- יכולים החיים, בלי שום התערבות או עזרה, לארגן לך דלקת קרום המוח או תאונת דרכים, שוד או רצח או נפילה מצוק או חטיפה. מדי יום ביומו נמצא אי-שם בעולם אדם מטורף ונמהר ומסוכן, ולכן רואה גברת ברנס חובה לעצמה, כהורה טובה ואחראית, ללמד את שתי בנותיה, לאט-לאט, באיזו קלות יכול הכל להשתבש. ________________ |
|
"אח לשינה מספר את סיפורו של יוהאנס אליאס אלדר, שנולד בתחילת המאה ה- 19 עם חוש שמיעה על טבעי וכשרון מוסיקלי נשגב. אח לשינה נע ללא רחם אל הטרגדיה. אליאס נכנע להיגיון מפותל שאמר לו כי מי שאוהב אינו ישן. הוא מחליט לא לישון עוד, ומדרדר לשיגעון . >>> "לב לבן כל כך" הוא הרבה יותר ממותחן פסיכולוגי. זהו רומן מבריק אודות נישואין ורצח, אהבה ואשמה, דיבור ושתיקה, שחוויאר מריאס מפליא לחקור בו את טבעה של התשוקה ואת השלכותיה הגורליות. >>> לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל. ז'ורז' פרק הסיפור על האיש שצייר אקוורלים והורה לעשות מהם פאזלים "נדמה לעצמנו אדם שהדבר היחיד המשתווה להונו הוא אדישותו כלפי מה שההון הזה מאפשר בדרך כלל לעשות, ושמשאלתו, רבת-הרַהב עוד הרבה יותר, תהיה לתפוס, לתאר, למצות – לא את כוליות העולם – פרויקט שעצם ביטויו במילים די בו להחריבו – אלא קטע מוגדר שלו: לנוכח האין-פשר >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
