 |
|
בבל , , 24/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
ההתחלה
מתוך סוזאנה מור בחתך בדרך-כלל אני לא אלך לפאב עם אחד התלמידים שלי. זו תהיה טעות, כמעט בלי יוצא מן הכלל. אבל קורנליוס לא הסתדר עם האירוניה. כל הכיתה לא הסתדרה עם האירוניה. עם הריאליזם הם מסתדרים הרבה יותר טוב. ריאליזם, לדעתם, זה פשוט לחקות את ארנסט המינגוויי. משפטים קצרים והחלטיים, שם-תואר אחרי כל שם-עצם. ארנסט המינגוויי עצמו, כפי שהוא מצטייר בעיניהם מתוך הכתיבה שלו, מעורר בהם מבוכה. הוא לא מוצא-חן בעיניהם. הם לא אוהבים אותו וגם לא את הצייד הלבן ב"חייו המאושרים והקצרים של פרנסיס מקומבר". התעוזה והתרעומת שבכתיבה מסעירות אותם, אבל הם לא מסוגלים להרשות לעצמם להרגיש את זה. המינגוויי, כך החליטו, המינגוויי האדם, הוא לא גזעי. שקלתי לתת להם לקרוא את נייפול, את 'עיקול בנהר' או את 'אנשי גרילה', אבל החלטתי שהם כל-כך יזדעזעו, ובצדק, מהמכות, הרציחות והביתורים שנופלים בחלקן של הנשים שם, שאולי לא יהיו מסוגלים לראות את התבונה שבספרים הללו. תהיתי אם גרהם גרין ימצא חן בעיניהם. 'צוק ברייטון' אולי. אבל שכחתי, אני לא מבינה איך יכולתי לשכוח, את החלום שבו הרוצח אוחז תער חד בידו ואומר שתי מילים בלבד: "איזה שדיים." זרם התודעה, שחלקם חשבו בתחילה שהוא זרם התודה, לא יוצר אצלם בעייתיות רבה, כך עושה רושם. הם סבורים שזה כמו לכתוב את החלומות שלך, רק בלי סימני פיסוק. כמה מהם הודו שלפני השלמת העבודה על וירג'יניה וולף עישנו קצת חשיש וזה עזר. את הווידויים האלה הם משמיעים באוזני במין פלירטוט ביישני, כאילו הם מנסים לפתות אותי. והם מנסים, כמובן. לא מינית, אבל כמעט מינית. זה היה מיני אם הם היו קצת יותר חכמים. ויום אחד הם יהיו. יותר חכמים. אבל האירוניה מפחידה אותם. בראש ובראשונה, הם לא מבינים אותה. לא קל להסביר אירוניה. או שקולטים אותה, או שלא. אני נאלצת להסתפק במתן דוגמאות, כמו ולד שניצל ממוות בחדר טיפול נמרץ אבל נדרס על-ידי אוטובוס בדרך הביתה. זה מסייע קצת. קורנליוס אמר שהוא מעדיף את הריאליזם, כי האירוניה הופכת על הראש את ההיגיון המוסבל. אני לא יודעת אם הוא התכוון להגיד ההיגיון המוסכם או ההיגיון המקובל. הדימוי של ההיגיון ההפוך על ראשו הסיח את דעתי עד כדי כך שפשוט הנהנתי ונתתי לו להמשיך. באירוניה כאילו יורדים על מישהו או על משהו, הוא אמר, אבל אף אחד לא לגמרי בטוח שזה מה שאתה עושה. מדויק למדי, אמרתי. אני מתחילה להישמע כמו אחת מהבתולות הזקנות האלה שגילו בי עניין בפנימייה, אלא שהן נהגו לקונן (מילה שהירבו להשתמש בה) לא על בורות אלא על חוסר-נימוס, על חוסר-אדיבות ועל שכיחותה של רבייה בלתי מתוכננת. אני מקווה שבסופו של דבר לא אהיה כמו מיס ברג'ס בחליפת הטוויד דונגל החגיגית שלה, שלצידה חופז טרייר ג'ינג'י עצבני, שמעיל הטוויד שלו-עצמו נשחק קצת במקום בו הוא מתחכך ברצועת הטרטן. חופשות קיץ במיין, עם בת-לוויתה מיס ג'רולד, בביקתה המדיפה ריח טחב. זה לא נראה נורא כל-כך, כשאני מדמיינת את זה עכשיו. בקעצורים. אוכמניות. רישומים על הסלעים. הודיתי באוזני תלמידי שאני כותבת ספר על ניבים אזוריים ודיאלקטים, כולל מוזרויות של הגייה. אני רוצה שהם ידעו שאין לי שום התנגדות לדיאלקטים, אפילו לא לשיבושי לשון. זה יפה בעיני. יפה בעיני שילדים בימינו חושבים שנייק זו מילה בת הברה אחת. איך הם יכולים לחשוב אחרת? ניקה זו לא אלה. זו נעל. (*במיתולוגיה היוונית - ניקה - אלת הניצחון) נעל הניצחון המכונפת. אך למרות התעניינותי בלשון אידיומטית, אני לא רוצה שהם ישתמשו באיות פונטי. אני לא רוצה לראות את המילים 'זאת אומרת' מאוייתות 'זתומרת'. עוד לא. קודם תדעו את זה כמו שצריך, אמרתי, אחר-כך תוכלו לעשות מה שאתם רוצים. כמו בג'ז. קודם תלמדו לנגן בכלי הנגינה. קורנליוס הרים יד ביום שלישי האחרון ושאל, אם אני לא חושבת שהספר שלי על סלנג הוא ממש-לא. ממש-לא מאיזו בחינה? שאלתי. הטעמתי את 'מאיזו' במלרע. קורנליוס חיכה לי בסוף השיעור. האחרים התמהמהו סביבו, אספו את חפציהם באיטיות. הוא אמר, אנשים כמוך חושבים שהשחורים הם שפני ניסיון. איך שאנחנו מדברים וכל החרה הזה. האחרים הביטו בי וכבר לא הסתירו את התעניינותם. יצאתי מהכיתה. הוא פסע בעקבותי. הפאבים בשכונה שלי מעבירים בי חלחלה. תיירים צרפתיים שמעיינים במפות של הרכבת התחתית, ובני-נוער ורדרדים ממחוז רוקלנד שנראים ומדברים כאילו הם על סף פיצוץ, אולי מרוב זעם. אני מקווה שמרוב זעם, כי יש להם הרבה סיבות לכעוס, גם אם זה לא ברור להם. נערות בנות שלוש-עשרה עם פנים נטולי-הבעה, תעודות-זהות מזויפות ועגילים באף, שמקוות לפגוש ג'מייקים חלקי-לשון; נערים שחורים מהפרויקטים לשיקום, במכנסיים קצרים ורחבים שמכסים את הברכיים, מעיל-רוח נוטיקה, ונעלי-ריצה, נעלי-הרים או נעלי-עבודה מתוחכמות, שנראות ענקיות ומסורבלות בגלל המכנסיים הקצרים, נערים שמסתובבים באי-שקט ברחובות שליד הפאבים עם בקבוקי מאלט בשקיות נייר חומות. עצם המחשבה על רחוב בליקר מעירה בי חרדה מסוימת. חנויות מלאות כובעי בייסבול ואנקות* (*צלב שעיגול בראשו - סמל החיים במצריים העתיקה) מצופים כסף. בשום מקום אין הרגשה של שלווה. קורנליוס ואני ישבנו ליד הבר ב'צב האדום'. הוא הוריד את הווקמן שלו והזמין רום עם קולה. אמרתי שלום ללותר, המוזג, והזמנתי בירה. קורנליוס החווה לעבר הווקמן. "סמיף-אנד-ווסון," היה נדמה לי שאמר. "סמית-אנד-ווסון? אתה מקשיב לאקדחים?" "לא סמית. סמיף. אזורי. מה שאת אוהבת." הוא העלה בי חיוך. "ואירוני," אמר. "נדמה לי שאתה האירוני." פעם ביקשתי ממנו לדבר אלי בטרש, מעין איום מילולי מבודח. יש בזה סגנונות אזוריים. בשיקגו, למשל, קוראים לזה סימול וזה חייב להיות מחורז. זה לא היה מוצלח, הטרש של קורנליוס - זיבולים הוא קרא לזה. זה היה עצור. אי אפשר סתם ככה לזבל מתי שבא לך, אמר. הוא לא הסתדר עם עבודת סוף הסמסטר. לכן רצה לדבר איתי. לא בא לו להיכשל בעוד קורס, אמר. הוא צריך את הנקודות האלה. ביקשתי מהתלמידים שלי לקחת סיפור אמיתי, עובדה, שורה מעיתון יומי או מכתב-עת, ולהפוך את זה לבדיון. מתוך ניסיון להניע אותם לכתוב על משהו אחר, לא על עצמם. נתנו לזה שם מרשים למדי - 'מאורע בבריאה מחודשת'. עודדתי אותם לחפש כתבות בעיתונים כמו הנשיונל-אנקוויירר. כך עשה קורנליוס. הוא רצה לדעת אם יוכל להפוך את הידיעה על הוצאתו להורג של ג'ון וויין גייסי, שרצח שלושים ושלושה בחורים, לשיחה דמיונית שהוא, קורנליוס, ניהל עם גייסי בטלפון. הוא רצה לכתוב על העצב שזה עורר בו. לפני מותו של גייסי, כל מי שהיה מוכן לשלם בשביל זה שלושה דולרים לדקה יכל לצלצל לתיבה קולית מיוחדת ולשמוע את גייסי מסביר שהוא לא רצח את הבחורים האלה. קורנליוס סיפר לי שהוא הוציא קרוב לארבעים וחמישה דולר בשביל להקשיב להודעה הזאת. לא ידעתי מה לומר. "לא," אמרתי. "אתה לא אמור לכתוב על עצמך, קורנליוס." "פעם אמרת בכיתה שכל מילה שסופר כותב, אפילו המילות-חיבור, אפילו הסימני פיסוק אמרת, הם השתקפות שלו או שלה." "אני לא חושבת שאמרתי 'או שלה'." הוא חייך. "אני ניגשת לשירותים," אמרתי. זאת היתה הטעות השנייה שלי. ניגשתי אל החלק האחורי של הפאב. היה שם ריח של שום מטוגן ובירה שנשפכה. לא ראיתי שום חדר-שירותים או שלט לשירותים. ירדתי בגרם מדרגות למרתף. הראייה שלי לא טובה כל-כך, לכן הרכבתי את המשקפיים. עדיין לא ראיתי שלטים שיעזרו לי. פתחתי דלת אל חדר שהיה מלא חביות בירה מאלומיניום. נעצרתי ליד הדלת הבאה. היא היתה פתוחה קצת. נשענתי עליה, והיא נפתחה באיטיות. חדר קטן. מכתבת מתכת. על המכתבה היו ספל קפה, מנורה קטנה ושעון סיפרתי. סיפרה התחלפה בנקישה סרבנית רמה. המנורה היתה עשויה משלט ניאון של בירה. באחת הפינות היתה מכונת-תקליטים אוטומטית ששקית פלסטיק היתה זרוקה עליה. ספה ישנה. על הספה ישב גבר. ראשו היה שעון על הקיר, פניו באפלה. את שאר גופו ראיתי בבירור, מואר בעיגול האור הוורוד והקטן של המנורה. מקטורן החליפה שלו היה מונח על גב הספה. קולר העניבה שלו היה רפוי, עניבה עכורה מהסוג שאפשר לקנות על המדרכה בחזית של חנויות סידקית, לצד קופסות מסודרות של סרטי-מצח וקלטות ריקות. ידיו היו מונחות לצידי גופו, נטולות מחווה, ענייניות, כפות חיוורות מופנות מעלה במחווה של תחינה. בחלק הפנימי של פרק יד שמאל היתה כתובת קעקע. רגליו היו פסוקות. פשוטות. על כפות רגליו היו נעלי שרוכים שחורות וגרביים שחורים דקים, גרביים של גבר שאוהב להתגנדר. נעליו היו זקוקות לצחצוח, פרט שגרם לי לפקפק בגינדור. היתה בו סימטריה מצודדת, כאילו הוא עושה מדיטציה, מנסה לשמור על שיווי משקל או משדל את עצמו לשקוע בשינה אף שברור לו שתהיה זו שינה טרופה. על הריצפה היתה אישה. שערה פזור בחיקו. היא כרעה על ברכיה, ידיה על ירכיו. היא הניעה את ראישה קדימה ואחורה בתנועת טבילה, כשהיא מכניסה את הזין שלו לפה שלה, שולפת אותו החוצה ומכניסה אותו שוב. חשבתי בלבי - לא, אני לא עושה את זה ככה, במשיכת סנטר, כמו כלב שמחכך את חוטמו ביד בעליו. הפה שלה הפיק קולות רמים. היא פלטה אנחה קטנה, העבירה את משקלה והחישה את תנועותיה. הוא הרים את ראשו באיטיות וראה אותי ניצבת בפתח, ידי צלובות על חזי כאילו עומדים להעלות אותי קורבן. הוא לא הסב את פניו. הוא לא הפסיק אותה. היא השמיעה עוד גניחה קטנה, רק כדי שידע שהיא מתעייפת, והוא הניח את ידיו על ראישה המיטלטל, צרר את השיער האדום, לפת אותה, כדי שתדע, כדי שאני אדע, שהוא עוד מעט גומר ושהוא לא רוצה שהיא תהרוס את זה ותחליט פתאום ללקק לו את האשכים. רציתי לראות את הפנים שלו. הוא ראה את פני. הוא הרים את השיער שלה כדי שאוכל לפחות לראות את הזין שלו נכנס אל תוך הפה שלה ויוצא ממנו, את היד שלה נכרכת סביבו, מחליקה עליו מעלה ומטה יחד עם הפה. ראיתי. הירכיים שלו התקשו והיא פעלה מהר יותר במשך זמן קצר, ואז היתה שאיפת אוויר בלתי נשמעת כמעט, כאילו הוא לא מתכוונן להסגיר את עצמו מעבר למה שהוא חייב, אפילו לא את הנשימה שלו, במיוחד לא את הנשימה שלו, והצמיד בחוזקה את ראישה אליו. היא התחילה להאט כשגמר, ואני חשבתי בלבי, הבחורה הזאת יודעת מה היא עושה. |
|
גילברט קית' צ'סטרטון האיש שהיה יום חמישי מה יותר פואטי, רכבת המגיעה ליעדה או רכבת המחמיצה אותו? הסדר או הכאוס? החוק או הפשע? הבריאות או המחלה? בעיני גבריאל סיים התשובה ברורה. >>> ביום שלישי נשחטו ארבעה כבשים בוֵנְטֵבּרוּן, באלְפִּים. וביום חמישי, תשעה בפְּיֵירְפוֹר. "הזאבים, " אמר זקן אחד. "הם יורדים עלינו." מנהטן של ה"מנהטניזם" היא אוסף של אוטופיות מוגשמות, של חיים ממשיים בתוך פנטזיה רבת-פנים, תוצר של נסיבות היסטוריות וגיאוגרפיות שהמציאו את אורח החיים המטרופוליני כמגרש משחקים דחוס של הזיות שמתקיימות זו לצד זו ועוד יותר מכך - זו מעל זו. >>> אנשים עשירים לא מחזיקים את הכסף שלהם בארנקים או בכל מיני גוצ'י או ולנטינו. הם מחזיקים את הכסף שלהם במעטפות של בנקים. מעטפות צרות כאלה. וכל העשיריות כרוכות בסרט נייר, וכך גם כל החמישיות וכל השטרות של עשרים דולר. והכסף בדרך כלל חדש. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
