מכונת קריאה - פרק ראשון

בבל , , 1/8/2021

פרק ראשון

מתוך ניקולאס בלינקו האב גראס

דיוויד חשב שאם יזכה פעם בחיים אחרים הוא יוכל להצליח בתור אמן בישום עירוני, השואף לשחרר את לונדון ולבשם אותה עבור ההמונים. אדי האגזוז היו כה דחוסים וכבדים באותו יום שהוא היה יכול לטעום את העופרת על לשונו. ובכל זאת הוא הצליח להציל פינה קטנה אחת במייפ, בין שתי ערוגות פרחים, בגינה שמאחורי הכנסייה הישועית ברחוב פארם. הוא לקח את החיים בקלות, מיין ונצר את הריחות השונים: ניחוחות פרחים עזים ועדינים, והטאץ הסופי, הריח העצי המתוק של חשיש מהג'וינט שבין אצבעותיו. דיוויד לקח עוד שכטה. אתם יכולים להאמין: במציאות אחרת הוא היה יכול להיות מבשם גרילה, כמו אמן גרפיטי, רק הרבה יותר איטי. במקום זה הוא בחר להיות מבריח סמים בינלאומי. הוא השתדל לא לדאוג בגלל מחצית המשלוח שבמוסך בדפטפורד או החצי השני שנתקע בלבנון, והיה מכותר על ידי הצבא הישראלי.
או בגלל שהוא עמד להתחתן בעוד פחות מארבעים דקות, אבל מי סופר.
טוני חורי, ידידו ושותפו של דיוויד, רכן מעל המרצדס שלו בסימטת קרלוס, במרחק של פחות מעשרה מטרים מעברה השני של גדר הפארק, ידו האחת כרוכה סביב הטלפון הנייד שלו והשנייה אוחזת במגבעתו האפורה. דיוויד הרים את עצמו מהדשא, צעד אל הגדר וצעק, "הצלחת?"
טוני לא אמר מילה. הוא רק רטן, פילס את דרכו מבעד לדלת המכונית וטרק את הטלפון בעריסתו. אפשר היה לנחש שלא חלה שום התקדמות בלבנון.
דיוויד המתין שטוני ייכנס דרך שער הפארק ואמר, "אז איך מזג האוויר בביירות?"
יורד גשם.
כן, כן. בעיקר פצצות זרחן וכמה פצצות מצרר. דיוויד ניסה להפריח טבעת עשן שתאמר
טושה. הוא צפה בה מרחפת בעדינות לאורך הפארק לעבר הכנסייה, שברירית וכחלחלה אך ברורה לגמרי. הוא לא טרח לשאול שאלות נוספות; אם יהיו חדשות טובות, טוני יספר לו. עכשיו אוגוסט, ומאז סוף יוני הם מקווים ששארית הצבא הפלסטיני תו לצאת מביירות. אם זה יקרה, תהיה בוודאי אפשרות להבריח את שאר החשיש איתם. במשך ששת השבועות האחרונים אנשים אמרו להם שההסכם קרוב אבל עד אותו זמן לא היה תאריך מוסכם. בכל מקרה, טוני חורי היה מוטרד לא רק בשל בעיית ביירות.
דיוויד אמר, "תשמע, לא אכפת לי להמשיך להתנצל אבל מתישהו אתה צריך להפסיק עם הפרצוף החמוץ."
"שום פרצוף חמוץ, ידידי. אני אף פעם לא החמצתי פרצוף."
"אמרתי לך שאני לא יודע איך זה קרה. הייתי מסטול, ואיכשהו ביקשתי מאח שלה שיהיה השושבין שלי."
"כן, אז מה? הוא רק ילד אבל מצדי זה בסדר. נכון, לא העברת איתו כמעט עשר שנים, בטוב וברע, אבל אז מה? זה מה שאני אומר. חשבתי שאני ואתה, אנחנו אחים." טוני משך בכתפיו, ולא במרומז. היתה לו דרך מיוחדת לעשות את זה, לגלגל את כתפיו העצומות ולהרים את ידיו הגדולות העבות כדי להשקיע במחווה הזאת כל קילוגרם רבוע של לחץ. "אבל אני חושב, ולא משנה מה תגיד, שגיסך לעתיד הוא חשוד."
"בחייך, טוני. אנחנו עדיין מתווכחים בגלל צבע השיער שלו והחגורה הזרחנית שהוא לובש?"
"זה לא הבגדים. זה גם העניין של האיפור."
דיוויד נאנח. הוא כבר ניסה להסביר לטוני את הקטע של הניאו-רומנטיקה ולא רצה להיכנס לזה שוב. שניהם ידעו מהי הסיבה האמיתית שבגללה טוני נעלב ולא היה לזה שום קשר לאופנת נעורים. כשטוני התחתן, לפני שלוש שנים, הוא ביקש מדיוויד להיות השושבין שלו. לא משנה שדיוויד חיכה באותו זמן לעיסקה ושדבר הוביל לדבר והוא פיספס את הטקס בשלושה שבועות, טוני ציפה להזמנה כנגד ההזמנה שלו, והעובדה שפסחו עליו עכשיו נראתה לו כמו התנשאות מכוונת. לדיוויד לא היתה אפשרות לנצח -- האסטרטגיה היחידה היא להסיח את דעתו של טוני בתקווה שישכח את הנושא. הוא הרים את המגבעת שלו מהדשא, סידר אותה רגע על ראשו כאילו דאגתו היחידה היא מציאת הזווית המדויקת, ואז אמר: "אני אגיד לך מי דווקא אוהב להתלבש יפה."
"מה?" טוני העיף בו מבט כבד עפעפיים והמתין בזמן שדיוויד תחב את הג'וינט חזרה לפיו, "על מי אתה מדבר?"
"אם אני מספר לך, אתה חייב להבטיח לא להתחסד לי פתאום." דיוויד הידק את הג'וינט בפיו בניסיון להחניק צחקוק. הוא המתין כמה שניות והחזיק את העשן בפיו. ונשף. "בסדר, בסדר. זה הכומר, אחי."
טוני גיחך. זהו זה, הוא כבר צחק ואמר: "אני לא מתחסד, ידידי. אני גדלתי בבית-לחם, ראיתי כל סוג של כומר בעולם. אני זה שיכול לספר לך סיפורים."
הם חברים טובים. אין טעם להיות רגיש מדי. זו פשוט הסיטואציה, החתונה ושאר העניינים. לפעמים קשה לשמור על דברים בפרופורציות. וזאת הסיבה שדיוויד כבר עישן את הג'וינט השישי שלו מאז ארוחת הבוקר.
"הנה טוני, רוצה שכטה מזה?"
הוא הושיט לעברו את הג'וינט, אבל טוני נענע בראשו.
"לא, אמא שלך עלולה לראות אותי."
"מה?"
"אמא ואבא שלך. הם תיכף יגיעו לכאן."
"אני יודע. אני הזמנתי אותם."
"אני לא רוצה לאבד את כבודי בעיניהם. מה אתה חושב הם יחשבו אם הם יראו אותי מעשן סמים."
"אתה בדיוק הברחת שתי טונות של סמים למדינה שלהם."
טוני משך בכתפיו שוב. "את זה הם לא יודעים, נכון?"
דיוויד נד בראשו. לא, הם לא ידעו. הם ידעו שהוא וטוני שותפים עסקיים אבל חשבו שזה קשור איכשהו לבתי ספר לשפות. זה מצא חן בעיניהם, הרעיון שהוא גם אינטלקטואל וגם יזם. אם כי הם שאלו פעם למה כל בתי הספר לשפות נמצאים בלבנון. מאז שדיוויד ריצה שישה חודשים בכלא בגלל סמים הוא מעולם לא היה נקי מחשד בעיני הוריו.

עדו בן-כנען בפעולות אין זכר לאיש

בפעולות אין זכר לאיש הוא ספר על שוטטות בעולמו הנפשי של רועי סטודנט לפילוסופיה. במקביל ללימודיו הוא עובר טיפול פסיכואנליטי ובתוך כך נקלע לאובססיה במרחב המדומיין של היחסים בין המטפל למטופל. >>>

איל ויצמן ארץ חלולה

בחצי המאה שחלפה מאז כבשה ישראל ב- 1967 את הגדה המערבית, את חצי האי סיני ורצועת עזה ואת רמת הגולן, כיסו דורות של אנשי צבא, מתיישבים, אדריכלים, מתכננים, פוליטיקאים ומשפטנים את מפות השטחים הכבושים בנקודות, בקווים ובשטחים. >>>

סילווין בול אי-משמעת והתקוממות בארכיטקטורה

על אודות כמה הופעות של האי-סדר ואי-צורה בארכיטקטורה ובמזרח התיכון. >>>

השנה השלושים ושלוש מניפסט השנה השלושים ושלוש

אמנים נגד "היד החזקה". מניפסט מאת תמר גטר, רועי רוזן וחיים דעואלוסקי לרגל תערוכה ב"בית העם". >>>

גירסה להדפסה