מה שאירע לספורט בכלל בחברות הקפיטליסטיות הקרין על הכדורגל. חברות אחרות בפריפריה של העולם, שמרכזו נקבע במערב, שעדיין לא היו לקפיטליסטיות, פשוט העתיקו בעצמן או, באמצעות הממשל הקולוניאלי ששלט בהן, את המשחק הזה והעבירו אותו אל החצר שלהם. לאחר זמן הן גילו לשמחתן כי באמצעותו הן יכולות לחדור אל חצרם של הקולוניאליסטים בעבר ובהווה ולגבור עליהם. בלא כוונה תחילה נעשה משחק הכדורגל למאיץ האבולוציה הקפיטליסטית באותם מקומות שמחוץ לגרעין המערב-אירופי. המשחק הזה, שנעשה אוניברסלי, יצר מעין השוויה בין חברות שונות כל כך: במשך תשעים דקות משחקת נבחרת של מדינה ענייה כנגד נבחרתה של מדינה עשירה, וכל מה שמבדיל ביניהן כביכול הוא היכולת במשחק עצמו. הקמתה של פיפ"א -- ההתאחדות הבין-לאומית לכדורגל (1904), שדברה נעשה לצו, מחזק היטב את ההיבט הפורמלי והמוסדי, ובעיקר את ההיבט האוניברסלי של הכדורגל: לא רבים הם המוסדות העל-לאומיים שהציות להם כה רב -- בכל מקום בעולם משחקים כדורגל בדיוק על-פי אותם כללים.

ההיסטוריון האמריקאי אלן גוטמן ( Guttmann, 1978), מציין שבעה איפיונים שעושים את הספורט למודרני, ואלה הם: חילון, תחרות שוות-הזדמנויות, התמחות בתפקידים, רציונליות, ארגון ביורוקרטי, כמותניות ושאיפה להישגים. בעצם, אלו הן כמה מן התכונות הנראות והאופייניות ביותר של מבנה חברתי קפיטליסטי: הספורט המודרני, וממילא גם הכדורגל המודרני, הם יצורים קפיטליסטיים. מטבעם הם יצורים כאלה גם כאשר הם נטועים בחברות שעל-פי כמה מדדים מובהקים נמצאות עדיין בקצה התחתון של האבולוציה הקפיטליסטית.

יש גם מי שטוענים ומחזקים את טענתם בעובדות, כי משחק הכדורגל הוא תופעה "על-תרבותית": כאמור, בכל מקום, בכפר נידח שבנפאל ובבירה הצרפתית, משחקים על-פי אותם כללים. הבדלי סגנון שמקורם בתרבות מקומית הולכים ומיטשטשים. למעשה, בעולם שבו לטלוויזיה שליטה על הדמיון ולהון הקפיטליסטי שליטה על המציאות, הבדלים תרבותיים המתגלמים בסגנון המשחק של הכדורגל, ניתנים להעתקה או לרכישה, וגם לביטול. הייחוד התרבותי של הכדורגל המקומי אינו חייב להתאדות, הוא עדיין שומר על עצמו ומעניק לכדורגל היבטים של תרבות עממית מקומית. אבל גם התרבות המקומית מאמצת אל קרבה סימנים חיצוניים המגשרים בין המקום לעולם שמחוצה לו. בשורה התחתונה, משחק הכדורגל נעשה לחלק מבשרו של הקפיטליזם.

המשך התהליך היה צפוי. האוניברסליזציה הגוברת של המשחק והיעשותו לסחורה הניבו תהליך נוסף; טייקונים -- חלקם חסרי הבנה של ממש ועניין מיוחד במשחק עצמו -- החלו לרכוש קבוצות כדורגל בעלות שם. מאחורי רכישות אלה עמדו אינטרסים כלכליים אך גם מניעים של הערכה ויוקרה. התוצאה הצפויה גם היא לא אחרה לבוא. הכדורגל החל להתפלג למעט קבוצות עשירות ולהרבה קבוצות עניות. המערב הקפיטליסטי, שנדמה היה שהוא מאבד ממרכזיותו ומכוחו לטובת הפריפריה שאך זה חילצה את עצמה מזרועותיו, שב להזכיר את ימי הקולוניאליזם: הקבוצות העשירות השתלטו על השוק הזה והחלו לרכוש את הסחורה הטובה. התהליך הזה הוא חד-סיטרי: קבוצות עניות נאלצות להיפרד משחקנים שהקבוצות העשירות חפצות בהן. מדינות הפריפריה -- בעיקר באפריקה ובאסיה, אך גם מדינות מדרום-אמריקה -- החלו להתרוקן משחקנים בעלי יכולת, והליגה שלהן הידלדלה. יתרה מזאת, קבוצות עשירות אירופיות החלו לרכוש קבוצות שלמות במדינות שבאסיה ובאפריקה. אירופה המשיכה לשלוט רק האמצעים השתנו; "חוק בוסמן" (שבעצם אינו חוק אלא פסיקה של בית הדין של השוק האירופי) הסיר מעל השחקנים האירופים מגבלות ופתח בפניהם את הגבולות האירופים, וגם צמצם את הגדרת הזרים. כתוצאה מכך התפנה מקום רב לשחקנים לא אירופים, שרק אירופה העשירה יכולה להתחרות על רכישתם. בקפיטליזם כמו בקפיטליזם: השוק הוא המכניזם, התנהגות ההון ופירותיו הצפויים הם הרציונל. מה שנדמה כשוויון בין שונים ואפילו שונים מאוד הוא מראית עין בלבד.


ההיבט הקפיטליסטי של הכדורגל הקדים להתגלות. גם בעבר היה הכדורגל מחובר לחלוקת העבודה המעמדית ((Guttmann, 1978 שהתגלמה בחלוקה לאצילים ולפשוטי העם באנגליה. הדרך שבה החליף המשחק הזה את קהילתו לא נסללה על ידי המשחק עצמו, אלא על ידי הסביבה שבה הוא נולד ועוצב. הכל החל אצל בני האצולה האנגלית שהלכה ונכחדה ואצל בני הבורגנות העולה שהחלה תופסת את מקומם של הראשונים. שתי הקטגוריות החברתיות האלה "המציאו" את המשחק במתכונתו המודרנית, עיצבו את כלליו וביקשו לנכס אותו לעצמן. מסיבות שונות לא עלה הדבר בידם, ומשחק הכדורגל עבר לרשותם של בני מעמד הפועלים האנגלי והאירופי. כאשר התפשט הכדורגל אל היבשות האחרות, ומי אם לא הקולוניאליזם האנגלי ייבא אותו לשם -- הוא החל להיות גם כלי לביטוי מאוויים לאומיים, אתניים ודתיים. הטקסט הזכרי שלו, שטופח בכוונה תחילה, מנע במשך זמן רב את הפיכתו של הכדורגל לאינסטרומנטלי ביחס לדרישת השוויון בין המינים. בשנים האחרונות נראה כאילו הטריטוריה הזכרית הזאת הולכת ומאבדת את ההגמוניה המוחלטת שלה. הקמת ליגות הכדורגל של נשים מסמנת מצב חדש לכאורה: שוות אבל נפרדות. אולם הכדורגל הוא עדיין משחק גברי, על כל מה שכרוך בכך מבחינת ההתנהגות במגרש ומחוצה לו.

העמקת הזיקה בין גורמים כמו אתניות ולאומיות לכדורגל כרסמה במכניזם של השוק, ושבה והעלתה כמה מן הניגודים הטמונים בקפיטליזם; כך למשל, אתניות ולאומיות הכתיבו שיקולים "חוץ שוקיים" לגבי מכירת ורכישת שחקנים ומועדונים. "רינג'רס גלזגו", וכנגדה "סלטיק גלזגו", הן עדויות חיות של כדורגל בעל גוון אתני-דתי שלא נעלם עם הזמן. ושתי אלה אינן היחידות. גם בליגה הספרדית מעורבים היבטים אתניים בולטים. דרך ארגונה של ליגת הפוטבול האמריקאית העכשווית והמעמד המפלה (לטובה) שיש לקורפורציית הפוטבול בארצות ברית (וגם לכדור הבסיס ולכדורסל) מעידים על כך שהשוק הקפיטליסטי כשלעצמו אינו יכול להבטיח תחרות ספורטיבית אמיתית, אלא אם ירסן את התערבותו בספורט. כדורגל וקפיטליזם הולכים יחדיו עד לנקודה מסוימת, שממנה והלאה הליכה משותפת עלולה להזיק לכדורגל ואפילו לגרום לו לאבד את תכונתו הכי מהותית, את היותו משחק תחרותי שתוצאתו אינה נתונה מראש.

תהפוכות הזמן לא הכחידו את "החיפוש אחרי ההתרגשות", נהפוך הוא, את הצורך הזה המוכר באופן אינטואיטיבי קשה למסגר, אך כלל לא קשה לזהותו -- הוא הופיע במקומות וזמנים שונים: כך למשל הפסטיבלים לכבודו של האל דיוניסוס שערכו היוונים הקדמונים ושאותן כינה אריסטו "התרגשויות דתיות" או "התלהבויות", או הקרנבלים שערכו קהילות נוצריות בימי הביניים, שכללו גם תחרויות ספורט שונות. לפעילויות דתיות מסוימות היו בעבר פונקציות אנלוגיות לאלה שניתן למצוא בפעילויות הפנאי של ימינו; "בחברות בנות ימינו... כאן כמו בכל מקום אחר, החיפוש אחר ההתרגשות, אחר ההתלהבות האריסטוטלית הטמונה בפעילויות הפנאי שלנו, משלים את הבקרה והרסן שהטלנו על גלויי התרגשות בחיי היום יום שלנו.." (Elias & Dunning, 1986 p.61). באיצטדיון הכדורגל, להתרגשות הזאת השמים הם הגבול.

מדי סוף שבוע, במשך עונה הנמשכת כעשרה חודשים, שנה אחר שנה, במשך שנים, מיליונים רבים של אנשים, גברים ומעט נשים, צעירים ומבוגרים, בעלי חזות וצבעים שונים, בערים הגדולות מאוד ובכפרים הקטנים המפוזרים על פני כל היבשות, נוהרים למגרשי הכדורגל. מדי כמעט כל סוף שבוע, שב ומתרחש על פני כדור הארץ התיאטרון הגדול ביותר התוסס ביותר והאמיתי ביותר מאי פעם.
תיאטרון שהוא פולחן ופסטיבל, שבו נכתב הטקסט מחדש בכל פעם, שסופו אינו ידוע והמחזאי שלו הם כל הנוכחים: שחקנים, מנהלים, שופטים וגם הקהל שבא להתרגש בכל פעם מחדש:

"החיים ממש, הנה הם כאן, בשאון, המתפצח כאן בעוז רמקולים כבירי לוע, במוסיקה הנחושתית, במארש המצעיד אנשים במושביהם.. בנחשול הפתאומי שנתרומם בתוך ים הראשים... שער בנפשך, להיות מרכז של אלפי משאלות, לעורר בבת-אחת הערצה, אכזבה כעס; לחיות את הרגע בכל עוצמתו... להרגיש את הקפיצות המטורפות משמחה לצער, את המתח, הציפייה, הייאוש... זה רציני ואמיתי! (שחם, 1979. עע' 75 ו77-).

כהרגלם מדי עונה, גם בעונת 1996/7 ישבו אוהדי הפועל טייבה באיצטדיון וצפו בקבוצתם. אולם, העונה הזאת היתה מיוחדת עד מאוד עבורם: לראשונה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שיחקה קבוצה ערבית בליגה הלאומית. אצל האוהדים הללו, החיפוש הבלתי נלאה אחר התרגשות, הדוחף אותם על כורחם למגרשים כבר שנים רבות, התמזג בעונה הזאת בציפייה דרוכה של כמעט כל המגזר הערבי בישראל: ההצלחה, או חלילה, הכישלון של הפועל טייבה התמזגו בשאלת זהותם הסבוכה של הערבים בישראל.

מדי כל סוף שבוע במשך עונה מלאה של כדורגל, היה הקהל של טייבה לחלק מן התיאטרון העולמי. בסוף חודש מאי ירד המסך על הליגה הלאומית לעונת 1996/7. יחד עימו שבה הפועל טייבה לליגה הארצית והכל החל מחדש. בדיעבד, הפועל טייבה הידרדרה מטה. אך "החיפוש אחר ההתרגשות" לא תם. מדי סוף שבוע שבים השחקנים ואוהדים כדי להתרגש. שוב הם באים מצוידים באותה תקווה ישנה החוזרת ללא הרף: "לתפוס את היום" (carpe diem) ואולי בסיועם של כוחות עליונים, לשוב עוד הפעם אל ההתרגשות המיוחדת של הליגה הבכירה בישראל.