 |
|
בבל , , 24/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
פרק ראשון
מתוך חוויאר מריאס גבר סנטימנטלי "איני יודע אם לספר לכם את חלומותי. אלה חלומות ישנים, מיושנים, המתאימים יותר לנער מתבגר מאשר לאדם מן היישוב. חלומות מקושטים, מעובדים ובו-בזמן מדויקים, אטיים מעט אם כי ססגוניים ביותר, כחלומותיה של נפש עתירת דמיון אך פשוטה ביסודה, נפש מסודרת מאוד. בסופו של דבר אלה חלומות מתישים מעט, כי החולם מתעורר תמיד לפני פתרונם, כאילו הדחף החלומי התיש את עצמו בייצוג הפרטים ומתעלם מהתוצאה, כאילו פעילות החלום היא הפעילות היחידה שנותרה אידיאלית וחסרת מטרה. איני יודע, אם כן, את סופם של חלומותי, וייתכן שיש מידה של חוסר התחשבות בכך שאני מספר אותם מבלי שאוכל להציע סוף ואף לא לקח. אך לי הם נראים רבי דמיון ועזים ביותר. הדבר היחיד שאוכל להוסיף להגנתי הוא, שאני כותב מתוך אותו סוג של מֵשֶך - אותו מקום בנצח שלי - שבחר בי.אף על פי כן, מה שחלמתי הבוקר, כשכבר עלה היום, הוא משהו שאירע באמת, והוא אירע לי כשהייתי מעט צעיר יותר או מעט פחות מבוגר מאשר עכשיו, אף כי עדיין לא בא אל סופו. לפני ארבע שנים, בדיוק לפני שגברתי בדרך נס על אימת הטיסה שלי, נסעתי לעתים תכופות ביותר ברכבת למטרות עבודה (אני זמר), וזאת במשך תקופה קצרה למדי, בסך הכול שישה שבועות. המעברים החטופים והבלתי פוסקים האלה טלטלו אותי על פני החלק המערבי של יבשתנו, ובמסע הלפני אחרון בסדרה (מאדינבורו ללונדון, מלונדון לפריז ומפריז למדריד ביום אחד ולילה אחד) ראיתי לראשונה את שלושת הפרצופים שחלמתי הבוקר, שהם גם הפרצופים שהעסיקו את דמיוני במידה מסוימת, את זכרוני במידה ניכרת ואת חיי כולם (בהתאמה) מאז ועד היום, כלומר במשך ארבע שנים. האמת היא שהתמהמהתי בטרם בחנתי אותם, כאילו משהו הזהיר אותי, או כאילו רציתי, מבלי דעת, לדחות את הסיכון ואת החדווה הכרוכים במעשה (אם כי אני חושש שרעיון זה לקוח מחלומי יותר משהוא לקוח מהמציאות של הרגע ההוא). קראתי אז כרך זכרונות אוויליים של איזה סופר אוסטרי, אבל ברגע מסוים, כיוון שהספר הרגיז אותי מאוד (באותו בוקר ממש הוציא אותי מדעתי), סגרתי אותו ובניגוד להרגלי כשאני נוסע ברכבת ואיני משוחח, קורא, עובר על הרפרטואר שלי או נזכר בכשלונותי או בהצלחותי, לא הבטתי באופן 'ישיר' בנוף אלא בחברי לתא. האשה ישנה, הגברים היו ערים. הגבר הראשון דווקא הביט בנוף, הוא ישב בדיוק מולי כשראשו הגדול המכוסה שפע שיער שיבה מסולסל מוסב לימינו, וידו הקטנה להפתיע, קטנה עד כדי כך שלא נראתה כאילו היא יכולה להשתייך לשום גוף אנושי באמת, מלטפת באטיות את לחיו. יכולתי לראות את תווי פניו רק מהצד - פנים בעלות איזו איכות ברזלית, כאלה הנראות כאילו הן סובלות מעבר למידה את לחצי הזמן, כאילו האיום של מוות קרוב והתקווה שיתקבעו כבר לעד במראה מושלם מפצים אותן על המאמץ - אבל במסגרת הערפול האופייני לגילו הוא נראה יותר מבשל, בגלל אותה צמחייה כסופה ושופעת שכיתרה את ראשו ושני חריצים בצדי פה מטושטש שהיה במבט ראשון חסר הבעה - חריטות עֵציות בעור ממורט, שיצרו עם זאת רושם של אישיות הנוטה לחייך לאורך השנים גם כשהדבר הולם וגם כשלא. באותו רגע בשנותיו הלא מוגדרות הוא הצטייר כאדם שאנן, דקדקן ובעל אמצעים, במכנסיים הדורים אך מרופטים מעט וקצרים קמעה - הקרסוליים חשופים כמעט - ומקטורן בוהק שבאריגו התערבבו צבעים רבים מדי. גבר שהעושר בא לו באיחור, חשבתי; אולי בעל עסק בינוני, עצמאי אבל בקשיים. כיוון שלא יכולתי לראות את מבטו, שהפנה החוצה, לא יכולתי לומר אם הוא אדם עליז או קודר (אף כי היה מבושם מאוד, מה שהסגיר גנדרנות קמלה אך איתנה עדיין). בכל אופן הוא הביט בריכוז יוצא מהכלל, אפשר כמעט לומר באופן עתיר הבעה, כאילו נוכח ברגע התהוותו של ציור, או כאילו התבוננו עיניו במים או אולי באש, שלעתים קשה כל-כך לנתק מהם את המבט. אך נוף לעולם אינו דרמטי כמו ציור מתהווה או מים נעים או אש הססנית, ולכן המבט בו מרגיע את התשושים ומשעמם את אלה שאינם נוטים להתעייף. אני, על אף מראי החסון ובריאות שאיני יכול להתלונן עליה, בהתחשב בכך שהמקצוע שלי דורש שתהיה בריאות של ברזל ממש, מתעייף הרבה מאוד ולכן בחרתי להביט בנוף, בתורי, 'באופן עקיף' ומבעד לעיניו הבלתי נראות של הגבר בעל הידיים הקטנות, המכנסיים ההדורים והמקטורן היקר. אך כיוון שכבר החל לרדת הלילה בקושי ראיתי דבר - רק תבליטים - וחשבתי שאולי הגבר מביט בעצמו בשמשה. אני, לפחות, ראיתי אותו - כעבור כמה דקות, כשהאור נכנע סוף-סוף ברכות לאחר זוהר הססני וקלוש ביותר של שקיעה שהיתה צפונית עדיין - משוכפל, משוטח, משוחזר בשמשת החלון כמעט באותה בהירות כמו במציאות. אין ספק, החלטתי, הגבר בוחן את תווי פניו, הוא מביט בעצמו. הגבר השני, שישב באלכסון מולי, קבע את מבטו לפנים באופן חד-משמעי. זה היה ראש מהסוג שדי במבט אחד בו להטריד נפש שדרכה אינה סלולה עדיין, או במלים אחרות, נפש התלויה עדיין במאמציה שלה. הקרחת, שהיתה מן הסתם מוקדמת מדי, לא הצליחה לפגום בשביעות הרצון שלו וגם לא להכניע את עוצמתה של תשוקת השליטה שלו; היא גם לא ריככה, ואפילו לא עמעמה, את הבעתן הפוגעת של עיניים הרגילות לעבור במהירות על פני הדברים שבעולם - הרגילות שהדברים שבעולם מפנקים אותן - ושצבען היה כצבע הקוניאק. חוסר הביטחון שלו הרשה לעצמו רק מחווה אחת - שפם שחור מוקפד, שיטשטש את תווי פניו ההמוניים ויסתיר מעט את המשמנים המתפתחים (שתחת שבט מבטו עדיין יכלו להתפרש כחוסן) של פניו, צווארו וחזהו, שנטה לעגלגלות. הגבר הזה היה שליט, שאפתן, פוליטיקאי, נצלן, ומלבושו, בעיקר המקטורן המבריק והעניבה עם הסיכה, נראה כלקוח מצדו השני של האוקיינוס, או מוטב כמבטא כניעה אירופית מעודנת לסגנון הנחשב אלגנטי מעבר לים. מן הסתם היה מבוגר ממני בעשר שנים, אך וריד פועם שניכר מיד במתווה החיוך שתרגלו מדי פעם בדממה שפתיו העבות - כמי שמשנה תנוחה או משכל רגליו ואז מיישרן, לא יותר מזה - גרם לי לחשוב כי באישיותו של האיש הזה, התקיף כל-כך, חבוי איזה יסוד ילדותי, אשר יחד עם גופו העגלגל גורם בוודאי לאלה המבחינים בו לנוע בין לעג לאימה, בצירוף כמה טיפות של חמלה לא הגיונית. נדמה היה שזה אולי הדבר היחיד שחסר בחייו: שרצונותיו יובנו וימומשו מבלי שייאלץ לבטא אותם. וגם אם היה בטוח שישיגם, ייתכן שנאלץ להזדקק שוב ושוב לתחבולות, איומים, קללות, התמוטטויות. אבל אולי רק כדי להשתעשע, אולי רק כדי לבחון מדי פעם את כשרונותיו כשחקן ולא לאבד את הגמישות. אולי כדי להיטיב ולשעבד, כי הרי אני יודע היטב, שאין שעבוד יעיל יותר ומתמשך יותר מזה המבוסס על בדיה, ויותר מזה, על מה שלא היה קיים מעולם. גבר זה, שמלכתחילה נראה לי בחלומי מוג-לב בה במידה שהיה עריץ, לא הביט בי ולו פעם אחת - וגם האחר לא - לפחות לא באופן שיכולתי לזהות, כלומר לא בזמן שאני הבטתי בו. גבר זה, שעליו אני יודע עכשיו יותר מדי, הביט לפניו, כפי שאמרתי, במבט אדיש, כאילו נכתב על המושב הריק שלפניו (שבוודאי לא הבחין בו) סיפורו המפורט של עתיד מוכר לו, שהוא אינו רוצה אלא לוודא את אמיתותו. ובעוד האדם הנצלן הזה מרשה שייראה קלסתרו כולו, ואילו הגבר הברזלי מעט חושף רק את צדודיתו, האשה שישבה ביניהם - האשה שאולי נסעו אתה הגברים ואולי לא - היתה בינתיים חסרת פנים לחלוטין. ראשה היה זקוף אבל פניה כוסו שיער ערמוני חלק שהוטל לפנים בכוונה תחילה, אולי כדית להגן על שנת-הרכבת הקלה מפני האור, אולי גם כדי לא להציע בחינם את תמונת האינטימיות והרפיון שהיא עצמה לא הכירה, דמותה הישנה, חסרת החיים. רגליה היו משוכלות ומגפיה החורפיות, בעלות העקב הנמוך במיוחד, אִפשרו לראות רק את חלקו העליון של שוקה, שהוביל אל ברך שהבוהק העדין של גרביים ניכר עליה יותר ונסתיים בקפלי חצאית שחורה שנראתה לי עשויה עור צבי. הדמות כולה, על פניה המוצפנות, יצרה רושם של שלמות, של קביעות, של סופיות ושל קבלת הדין, כאילו לא יכלה כבר להכיל שינוי או תיקון או שלילה - כמו ימים שכבר הגיעו אל סופם, כמו האגדות, כמו תפילותיהן של דתות תקיפות, כמו תמונות ממאות עברו שאיש אינו מעז לגעת בהן. ידיה, שהיו מונחות בחיקה, נחו גם הן זו על זו, הימנית בכף פתוחה, השמאלית שמוטה כלפי מטה, באגרוף סגור למחצה. אבל האגודל של היד הזו - אצבעות ארוכות, אצבעות גרומות מעט, כאצבעותיה של מי שמתפתה בטרם עת להיפרד מהנעורים - נע מדי פעם בתנועה קלה, כאותן תנועות לא רצוניות, מפרכסות לעתים, של מי שישן בעל כורחו. היא ענדה ענק פנינים מיושן; לצווארה לבשה סודר אדום; על אמתה ענדה טבעת כסף כפולה. רעמת השיער, שבוודאי סידרה אותה כך בתנועת ראש אחת שהתאמנה בה פעמים רבות, לא אִפשרה אף לשער את מכלול תוויה על-פי תו גלוי אחד, כה צפופה היתה נפילתה, כרעלה אטומה. לכן בחנתי בעניין את ידיה; מלבד תנועת האגודל, היה דבר נוסף שמשך את תשומת לבי: לאו דווקא הציפורניים - חזקות, לבנבנות, מטופחות - אלא העור שסביבן נראה נגוס או חרוך במידה מזעזעת, עד שאפשר היה לומר כי עורה של האצבע המורה - שכן מדובר היה בעיקר בעורן של אצבעות אלו - לא קיים כלל, ולהטיל ספק בכך שהיה קיים אי-פעם. שולי הציפורניים האלה סבלו כנראה מאיזו מחלת עור חמורה שהותירה בהם את אותותיה בצבע סמוק ומכוער האופייני לדלקת - או שהבשר היה חשוף ממש. חשבתי שאם מדובר במצב השני (כי לא הצלחתי להבחין ממש) הרי שזו לאו דווקא מלאכת השיניים החותכות הבלתי נראות של האשה הישנה ושל הילדה שהיתה פעם, אלא מלאכתו של הזמן עצמו, שכן הניוון - ונדמה היה שבכך מדובר - זקוק להעדר שימוש ופעילות, ולא פחות מזה לרצון שיטתי בדיכוי, באותה המידה שהוא זקוק לדבר שהוא הארעי מכל הדברים הקיימים ובו בזמן הוא הוא מיטיב מכולם להשכיח את ארעיותו: ההרגל (או בנו המבושש תמיד לבוא, החוק, שהוא גם זה המכריז שזמנו של ההרגל הולך ותם, ובכך הוא שם קץ להסחת הדעת). התחלתי לתהות מעט בשאלות אלו, שבהן איני מבין דבר ולמעשה איני יודע עליהן דבר, כאשר תנועה צדית חזקה של הרכבת גרמה לפתע לשיער הערמוני, הבוהק והחלק ההוא לחשוף לרגע את הפנים שסוכך עליהן. הפנים לא התעוררו, ורק שניות מעטות חלפו בטרם שב הכול למקומו, אבל על-פי השפתיים הגדולות, המהודקות והמתוחות, על-פי העפעפיים המהודקים והמתוחים והמחורצים בנימים זעירות אדמדמות (על-פי העיניים העצומות והבלתי נראות), ראיתי שהאשה הישנה סובלת ממצוקה - איך לומר זאת? אולי ראיתי שהיא סובלת מהתמוססות מלנכולית. |
|
שני סיפורי אהבה עזי מבע, בהירים ומבהירים: "פנטזמה" ו"מושבת האהבה". סיפורן של כמה מהנשים הנועזות בתנך - רחב הזונה, בנותיו של לוט, יעל שרה והגר, ושתי בת שבע ועוד. >>> עדי רוזנבלום ומרקוס מאנטיין עדי רוזנבלום ומרקוס מאנטיין - ללא כותרת
Guilt By Reminding Us What We Mustn't do Show Us What We May Want מימין:Girls Mature Faster Than Boys I Guess
>>>
בסרט האחרון שלה המצלמה התעכבה על האגן, אגן הירכיים החשוף, ולמרות שזה לא היה האגן שלה, יצא לה שם של אחת שנותנת.
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
