בית

בבל , , 31/5/2020

                           

 

סימון דה-בובואר הקדמה

מתוך המין השני

זמן רב היססתי אם לכתוב ספר על האישה. זהו נושא מרגיז, במיוחד לגבי נשים, והוא אינו חדש. דיו רב נשפך במהלך המריבה שניטשה בעניין הפמיניזם, וכיום הנושא סגור כמעט; אין דנים בו יותר. ובכל זאת ממשיכים לדון בו. ודומה ששפע ההבלים שהושמעו במהלך המאה האחרונה לא תרמו במיוחד לליבון הבעיה. יתר על כן, האם יש בעיה? ומהי? האם יש בכלל נשים? תיאוריית הנשי הנצחי מוצאת לה עדיין חסידים, והללו מלחששים: "אפילו ברוסיה הן נשארות עדיין נשים"; אך יודעי דבר אחרים -- ולעתים אף אותם חסידים עצמם -- נאנחים: "האישה הולכת ונעלמת, האישה אבודה." ואיש אינו יודע אם נשים קיימות עדיין, אם יתקיימו לנצח, אם יש לייחל לכך, אם לאו, מהו המקום שהן תופסות בעולם ואיזה מקום עליהן לתפוס בו. "היכן הנשים?" שאל לא מזמן כתב עת בן חלוף. אך ראשית: מהי אישה? ""Tota mulier in utero -- "האישה היא רחם", אומר אחד. אך בבואם לדון בנשים מסוימות, הידענים פוסקים: "אלה אינן נשים," אף שהן בעלות רחם ככל השאר. כולם מוכנים להכיר בקיומן של נקבות בקרב המין האנושי; כיום, כבעבר, הן מהוות כמחצית האנושות; ובכל זאת אומרים לנו ש"הנשיות שרויה בסכנה", ומתריעים בנו: "היו נשים, הישארו נשים, היהפכו לנשים." אם כך, לא כל נקבת אנוש היא בהכרח אישה; עליה ליטול חלק באותה הוויה מסתורית ורופפת הנקראת נשיות. והנשיות הזאת, האם היא מופרשת מן השחלות? או קפואה אי-שם ברקיעים אפלטוניים? האם די בחצאית מאווששת על מנת שתרד ארצה? יש נשים שמשתדלות בכל מאודן להיות התגלמות הנשיות, ובכל זאת, הדגם לא נוצק מעולם. נוהגים לתאר אותה במונחים מעורפלים ומבליחים, הנראים שאולים מאוצר המילים של מגידי עתידות. בתקופתו של תומס הקדוש נראתה הנשיות כמהות ודאית ומוגדרת לא פחות מסגולת ההרדמה של הפרג. אך הקונספטואליזם נסוג לאחור: מדעי הטבע והחברה שוב אינם מאמינים בקיומן של ישויות קבועות ובלתי משתנות, המגדירות תכונות אופי מסוימות, כמו אלה של נשים, יהודים או שחורים; הם רואים באופי תגובה משנית למצב. אם אין כיום נשיות, הרי זה משום שלא היתה מעולם. האם משתמע מכך שהמילה "אישה" ריקה מתוכן? כך טוענים בתוקף חסידי פילוסופיית הנאורות, הרציונליזם והנומינליזם: נשים יימצאו רק בקרב בני אנוש המסומנים באופן שרירותי על-ידי המילה "אישה". האמריקאיות מחזיקות בדעה שלאישה כאישה אין עוד קיום; כאשר מישהי מיושנת עדיין רואה את עצמה כאישה, יועצים לה ידידיה לעבור פסיכואנליזה כדי להיפטר מן הדיבוק הזה. בהתייחסה לחיבור ששמו "האישה המודרנית -- המין שאבד", חיבור מכעיס מאוד מבחינות אחרות, כתבה דורותי פרקר: "איני יכולה לנהוג הגינות בספרים העוסקים באישה כאישה... דעתי היא שאל כולנו, אל גברים ונשים כאחד, יש להתייחס כאל בני אנוש." אך הנומינליזם הוא תורה מוגבלת במקצת, והאנטי-פמיניסטים אינם מתקשים להוכיח שנשים אינן גברים. מובן שהאישה היא יצור אנושי כמו הגבר, אך זוהי טענה סתמית; כל יצור אנושי קונקרטי הוא בעל מיצב ייחודי. הסירוב להכיר במושגים כגון "הנשי הנצחי", "הנשמה השחורה" ו"האופי היהודי" אין פירושו הכחשת קיומם של יהודים, שחורים ונשים; אין בכפירה זו משום גאולה לנוגעים בדבר, אלא התחמקות מסולפת. מובן שאף אישה אינה יכולה לטעון בתום לב שהיא נמצאת מעבר למינה. סופרת ידועה לא הרשתה, לפני כמה שנים, שיציגו את דיוקנה בסדרת תצלומים שיוחדה לסופרות, משום שרצתה שיציבו אותה בין הגברים. אך כדי לזכות ביתרון זה השתמשה בכוח השפעתו של בעלה. נשים הטוענות שהן זהות לגברים אינן מוותרות על דרישתן למחוות של אדיבות וכבוד מצד הגברים. זכורה לי אותה טרוצקיסטית צעירה, שניצבה על הבמה בעיצומה של אסיפה סוערת ואיימה להשתמש באגרופיה למרות שבריריותה הניכרת לעין. היא התכחשה לחולשתה כאישה, אך עשתה זאת מתוך אהבה ללוחם חירות ומתוך רצון להיות שווה לו. פרכוסי ההתרסה המאפיינים את גישתן של האמריקאיות מוכיחים שתחושת נשיותן רודפת אותן. ולמעשה, די להביט בעיניים פקוחות על מנת להיווכח שהאנושות מתחלקת לשני סוגים של פרטים, שבגדיהם ופניהם, גופם, חיוכם והילוכם, תחומי עניינם ותחומי עיסוקם נבדלים בעליל. ייתכן שאלה הבדלים שטחיים, ייתכן שהם עתידים להיעלם. אך ברור שכרגע הם קיימים בוודאות מובהקת.
אם אין די בתפקודה כנקבה על מנת להגדיר את האישה, אם איננו רוצים להסביר אותה באמצעות "הנשי הנצחי", ואם בכל זאת אנו מכירים, ולו באופן זמני, בהימצאותן של נשים עלי אדמות, עלינו לשאול את עצמנו את השאלה: מהי אישה?
עצם הצגת השאלה מעלה על דעתי מיד תשובה ראשונה: יש משמעות לעצם העובדה שאני מציגה את השאלה. גבר לא היה מעלה על דעתו לכתוב ספר על מצבם המיוחד של הגברים באנושות. אם ברצוני להגדיר את עצמי, עלי להכריז קודם כל -- "אני אישה". אמת זו היא היסוד עליו תתבסס כל טענה אחרת. גבר לעולם אינו פותח בהצגת עצמו כפרט ממין מסוים, שכן עובדת היותו גבר מובנת מאליה. רק באופן רשמי, במסמכי העיריות ובתעודות הזהות, נראים הטורים "זכר" ו"נקבה" כסימטריים. היחס בין שני המינים אינו יחס של שני קטבים חשמליים: הגבר מייצג בו-זמנית את החיובי ואת הניטרלי, עד כדי כך שבצרפתית אומרים "les hommes " כאשר הכוונה לכל בני אנוש, ומובנה הייחודי של המילה vir נטמע במובנה הכללי של המילה homo האישה נתפסת כשלילי עד כדי כך שכל הגדרה מיוחסת לה כמגבלה, בלי כל הדדיות. לא פעם נמלאתי כעס במהלך דיונים מופשטים, כאשר גברים אמרו לי "את סבורה כך משום שאת אישה". אך ידעתי שההגנה היחידה העומדת לרשותי היא להשיב "אני סבורה כך משום שזה נכון", אגב הוצאת הסובייקטיביות שלי מן הדיון. הרי לא יעלה על הדעת שאשיב "ואתה מחזיק בדעה ההפוכה משום שאתה גבר", שכן מובן מאליו שעובדת היותו גבר אינה דבר יוצא דופן. הגבר צודק מעצם היותו גבר, האישה היא שטועה. למעשה, כשם שלקדמונים היה אנך מוחלט, שביחס אליו הגדירו את האלכסון, כך יש סוג אנוש מוחלט, שהוא הסוג הזכרי. לאישה יש שחלות ורחם, ותנאים ייחודיים אלה כולאים אותה בתוך הסובייקטיביות שלה. נוהגים לומר שהיא חושבת באמצעות הבלוטות שלה. הגבר שוכח משום-מה שגם מבנה הגוף שלו כולל בלוטות המפרישות הורמוני מין, הלא הם האשכים. גופו נראה לו כבעל קשר ישיר ונורמלי עם העולם, שאותו הוא קולט באובייקטיביות, לדעתו, בעוד גוף האישה נראה לו מסורבל בכל מאפייניו מכשול, כלא. "הנקבה היא נקבית בשל היעדר תכונות מסוימות," אמר אריסטו. "עלינו לראות את אופיין של הנשים כלוקה בפגם טבעי." בעקבותיו פסק תומס הקדוש שהאישה היא "גבר פגום", יצור "מקרי". כך עולה מן הסיפור בספר "בראשית", המתאר את חוה כמי שנבראה -- על-פי הגדרתו של בוסיאה מ"עצם עודפת" של אדם. האנושות היא זכרית, והגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא יחסית אליו. היא אינה נחשבת ליצור אוטונומי. "האישה, היצור היחסי..." כתב מישלה. וכך טוען מר בנדה ב"דו"ח אוריאל": "גופו של הגבר הוא בעל היגיון משל עצמו, בלא קשר לגופה של האישה, וזה האחרון נראה חסר אם אין מעלים על הדעת את הזכר... הגבר תופס את עצמו בלי האישה. היא אינה תופסת את עצמה בלי הגבר." ואין היא אלא מה שהגבר מחליט. כמו-כן, מכנים אותה le sexe, ובכך מבקשים לומר שביסודו של דבר היא נראית לזכר כיצור מיני: לדידו היא מין, ולפיכך זוהי מהותה המוחלטת. היא נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה; היא הלא-מהותי לנוכח המהותי.
הוא הסובייקט, הוא המוחלט; היא "האחר".
קטגוריית ה"אחר" היא ראשונית כמו התודעה עצמה. בחברות הפרימיטיביות ביותר ובמיתוסים העתיקים ביותר אנו מוצאים תמיד דואליות של ה"אני" וה"אחר". בתחילה חלוקה זו לא היתה קשורה לחלוקה בין המינים, ולא היתה תלויה בשום נתון אמפירי. כך עולה בין השאר ממחקריו של גראנה על ההגות הסינית וממחקריו של דומזיל על הודו המזרחית ורומא. מן הזוגות וארונה-מיטרה, אוראנוס-זאוס, שמש-ירח ויום-לילה לא השתמע בתחילה שום מרכיב נקבי; גם לא מן הניגודים בין טוב לרע, בין היסודות המבשרים טוב לאלה הממיטים אסון, בין ימין לשמאל ובין אלוהים לשטן. האחֵרוּת היא קטגוריה בסיסית של החשיבה האנושית. כל קבוצת אנשים המגדירה את עצמה ככזאת מציבה מולה מיד את האחרת. די בשלושה נוסעים המזדמנים במקרה לאותו תא, על מנת שכל שאר הנוסעים יהפכו ל"אחרים" עוינים קמעה. מבחינתם של בני כפר מסוים, כל אלה שאינם משתייכים לכפר שלהם הם "אחרים" מפוקפקים; יליד מדינה כלשהי רואה את תושביהן של מדינות אחרות כ"זרים"; היהודים הם "אחרים" לדידם של האנטישמים, השחורים -- לדידם של הגזענים האמריקאים, הילידים לדידם של המתיישבים החדשים, ואנשי מעמד הפועלים לדידם של בעלי הרכוש. לוי-שטראוס, לאחר שחקר באופן מעמיק את המבנים השונים בחברות פרימיטיביות, הגיע למסקנה: "המעבר ממצב של 'טבע' למצב של 'תרבות' מתאפיין בכושרו של האדם להבין את היחסים הביולוגיים כמערכות של ניגודים. הדואליות, הסירוגין, הניגוד והסימטריה, בין שהם נגלים באופן ברור ובין באופן מעורפל, אינם תופעות טעונות הסבר, אלא נתונים בסיסיים וישירים של המציאות החברתית." התופעות הללו לא היו מובנות אילו המציאות האנושית היתה אך ורק mitsein.המושתת על סולידריות ורעות. אדרבה, הדבר מתבהר לנו כאשר אנו מגלים בתודעה עצמה, ברוח דבריו של הגל, עוינות בסיסית כלפי כל תודעה אחרת. הסובייקט מתהווה רק לעומת ניגודו; הוא מציב את עצמו כמהותי ומקבע את האחר כלא-מהותי, כאובייקט.
אלא שהתודעה האחרת מציבה מולו טענה הפוכה: יליד ארץ מסוימת היוצא מגבולות ארצו נוכח למגינת לבו שבארצות שכנות חיים ילידים הרואים אותו כזר. בין כפרים, שבטים, אומות ומעמדות מתחוללות מלחמות, נשלחות מנחות ונערכים עסקים, הסכמים ומאבקים, השוללים את מובנו המוחלט של מושג ה"אחר" וחושפים את היחסיות שבו. בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו, פרטים וקבוצות נאלצים להכיר בהדדיות היחסים ביניהם. כיצד קרה אפוא שלא נוצרה הדדיות כזאת בין המינים, כיצד קרה שאחד המושגים התקבע כמהותי היחיד, אגב התכחשות לכל יחסיות בכל הנוגע למושג התואם לו והגדרתו כאחרוּת טהורה? מדוע הנשים עצמן אינן מערערות על העליונות הגברית? שום סובייקט אינו מציב את עצמו באופן ישיר וטבעי בעמדת הלא-מהותי; אין זה ה"אחר" המגדיר את עצמו כאחר ובכך מגדיר את ה"אחד"; הוא מוצב בעמדת ה"אחר" כתוצאה מכך שה"אחד" מקבע את עצמו ככזה. אך כדי שה"אחר" לא ישוב וייהפך ל"אחד", עליו להתבטל בפני השקפה זרה. כיצד נוצרה התבטלות כזאת אצל האישה?
יש מקרים נוספים שבהם קטגוריה מסוימת הצליחה, במהלך תקופה זו או אחרת, לחלוש לחלוטין על קטגוריה אחרת. זכות-היתר הזאת מוענקת לא פעם בשל אי-שוויון מספרי: הרוב רודף את המיעוט או כופה עליו את מרותו. אך הנשים אינן מיעוט, כמו השחורים בארצות-הברית או כמו היהודים; מספר הנשים עלי אדמות אינו קטן ממספר הגברים. במקרים רבים, שתי הקבוצות עצמאיות בראשיתן: תחילה אינן מודעות זו לקיומה של זו, או שכל אחת מהן מכירה באוטונומיה של האחרת, ומאורע היסטורי הוא שמשעבד את הקבוצה החלשה לחזקה יותר. כך היה במקרים כמו הגליית היהודים, הנהגת העבדות באמריקה והכיבושים הקולוניאליים -- כולם עובדות שאירעו במועד מסוים. במקרים אלה קיים מבחינת הנדכאים מצב של "לפני כן": יש להם עבר משותף, מסורת, ולעתים גם דת ותרבות משותפת. במובן זה, ההקבלה שערך בבל בין הנשים לבין מעמד הפועלים היתה מבוססת ביותר: גם מעמד הפועלים אינו נמצא בנחיתות מספרית ומעולם לא היה חברה נפרדת. לעומת זאת, מאחר שאין מדובר במאורע מסוים, ההתפתחות ההיסטורית היא שמסבירה את קיומו כמעמד ואחראית להתפלגות הפרטים בתוך המעמד עצמו. אך מעמד הפועלים לא היה קיים מאז ומתמיד; נשים, לעומת זאת, היו קיימות מאז ומתמיד. הן נשים על-פי המבנה הגופני שלהן, ומשחר ההיסטוריה היו תמיד משועבדות לגבר. תלותן אינה תוצאה של מאורע או התפתחות; היא לא קרתה. במידה מסוימת, אחרות זו נראית כדבר מוחלט משום שחרגה מאופיה המקרי של תופעה היסטורית. מצב שנוצר במהלך תקופה מסוימת יכול להשתנות בתקופה אחרת; השחורים של האיטי, לדוגמה, הוכיחו זאת יפה. לעומת זאת, דומה שמצבים טבעיים אינם נתונים לשינוי. אך למעשה, הטבע אינו נתון בלתי משתנה, ממש כמו המציאות ההיסטורית. אם האישה נראית כלא-מהותי שלעולם אינו נהפך למהותי, הרי זה משום שאינה מחוללת את המהפך הזה בעצמה. אנשי מעמד הפועלים אומרים "אנחנו", וכך גם השחורים. ברגע שהם מציבים את עצמם כסובייקטים, הם הופכים את הבורגנים או את הלבנים ל"אחרים". הנשים -- למעט בוועידות מסוימות שנותרו בגדר הצהרות מופשטות -- אינן אומרות "אנחנו". הגברים אומרים "הנשים", ובמילה זו משתמשות גם הנשים כאשר הן מתייחסות לעצמן, אך הן אינן מציבות את עצמן באופן אותנטי כסובייקט. אנשי מעמד הפועלים חוללו מהפכה ברוסיה, השחורים עשו זאת בהאיטי, תושבי הודו-סין נאבקים על כך בהודו-סין; אך פעילותן של הנשים לא היתה מעולם אלא תסיסה סמלית גרידא. הן השיגו רק את מה שהגברים הסכימו להעניק להן; הן לא לקחו, הן קיבלו. וזאת משום שאין להן אמצעים קונקרטיים להתלכד לאחדות אחת, שתתייצב מול הצד שכנגד. אין להן עבר, היסטוריה או דת הבלעדיים להן; אין להן סולידריות של עבודה ושיקולי תועלת, כשל מעמד הפועלים; הן אינן חיות באותה צפיפות מיוחדת שגיבשה בקהילות את השחורים של ארצות-הברית, את יהודי הגטאות, או את פועלי סן-דני או מפעלי "רנו". הן פזורות בין הגברים וקשורות לגברים מסוימים -- אב או בעל -- באופן הדוק יותר מאשר לנשים אחרות, בגלל מקום מגוריהן ועבודתן ובשל שיקולים כלכליים וחברתיים. נשים בורגניות מזדהות עם הגברים הבורגנים ולא עם נשות מעמד הפועלים; נשים לבנות -- עם הגברים הלבנים, ולא עם הנשים השחורות. מעמד הפועלים יכול לחתור לחיסול המעמד השליט; קנאים יהודים או שחורים יכולים לחמוד את סוד הפצצה האטומית כדי ליצור אנושות על טוהרת היהדות או הצבע השחור; אך האישה אינה יכולה להעלות על דעתה את השמדת הזכרים. אי אפשר להשוות את הקשר המאחד אותה עם משעבדיה לשום קשר אחר. למעשה, החלוקה בין המינים היא נתון ביולוגי, ולא חוליה בהיסטוריה האנושית. הניגוד ביניהם התגבש בתוך mitsein ראשוני, והיא לא ניתצה אותו. הזוג הינו אחדות בסיסית, ששני חצאיה מצומדים זה לזה; שום פיצול חברתי על-פי המינים אינו אפשרי. זהו המאפיין הבסיסי של האישה: היא ה"אחר" בתוך שלמות ששני מרכיביה חיוניים זה לזה.
לכאורה, דומה שהדדיות זו היתה צריכה להקל על שחרורה. כאשר הרקולס טווה את הצמר למרגלותיה של אומפאלי, תשוקתו כובלת אותו; אם כך, מדוע לא הצליחה אומפאלי להבטיח לעצמה שליטה בת-קיימא? על מנת לנקום ביאסון, מדיאה רוצחת את ילדיהם: מן האגדה האכזרית הזאת משתמע שהקשר בין הגבר לילד יכול לתת בידי האישה כוח נורא. אריסטופנס תיאר בהלצה, ב"ליזיסטראטה", כינוס שבו הנשים מעזות לחבור ולנצל למטרות חברתיות את העובדה שהגברים זקוקים להן; אך זוהי קומדיה בלבד. האגדה הטוענת שהסביניות התנגדו לחוטפיהן באמצעות עקרות עיקשת מספרת גם שבאמצעות הכאתן בשוטי עור הצליחו הגברים לגבור באורח פלא על התנגדותן. הצורך הביולוגי -- התשוקה המינית ותשוקת ההולדה -- יוצר אצל הזכר תלות בנקבה, ובכל זאת אינו גואל את האישה מבחינה חברתית. גם בין האדון לעבד קושר צורך כלכלי הדדי, שאינו משחרר את העבד; אלא שביחסים בין אדון לעבד, האדון אינו מבטא את הזדקקותו לאחר; יש בידו הכוח לספק את צורכו, והוא אינו מבקש לו דרכי ביטוי אחרות. העבד, לעומת זאת, מתוך תלות, תקווה או פחד, מפנים את הצורך שלו באדון. מידת דחיפותו של הצורך, גם כאשר היא זהה אצל שניהם, פועלת תמיד לטובת המשעבד ולרעת המשועבד. זו הסיבה ששחרור מעמד הפועלים, לדוגמה, היה איטי כל-כך. מאז ומתמיד היתה האישה, אם לא שפחתו של הגבר, הרי לפחות צמיתה שלו; שני המינים מעולם לא חלקו את העולם בשוויון, וגם כיום, אף שמצבה הולך ומתפתח, האישה עדיין מוגבלת מאוד. כמעט בכל המדינות, מצבה המשפטי של האישה אינו זהה לזה של הגבר, ולא פעם היא מקופחת במידה ניכרת. גם כאשר מוענקות לה זכויות באופן תיאורטי, הרגל רב-שנים מונע את ביטוין הממשי באורחות החיים. מבחינה כלכלית, הגברים והנשים הם שני מעמדות כמעט נפרדים: הגברים מחזיקים בעמדות בכירות יותר, משכורותיהם גבוהות יותר וסיכויי ההצלחה שלהם רבים משל מתחרותיהם החדשות; בתעשייה, בפוליטיקה וכיוצא באלה הם תופסים מקומות רבים פי כמה, והם המאיישים את המשרות החשובות ביותר. נוסף על הכוחות הממשיים הנמצאים בידיהם, הם זוכים ביוקרה מסורתית, המאוששת באמצעות חינוך הילדים: ההווה מכיל בתוכו את העבר, ובעבר היו אלה הגברים שחוללו את ההיסטוריה כולה. בתקופה שבה הנשים מתחילות ליטול חלק בהתפתחות העולם, זהו עולם השייך עדיין לגברים; הם אינם מפקפקים בכך, והן מפקפקות בכך רק בקושי. הסירוב להיות ה"אחר", הסירוב לשתף פעולה עם הגבר, פירושו מבחינתן ויתור על כל היתרונות הכרוכים בברית עם המעמד השליט. הגבר-האדון מגן מבחינה חומרית על האישה-הצמיתה ונוטל על עצמו את עול הצדקת קיומה; כך היא חומקת מן הסיכון הכלכלי ובד בבד גם מן הסיכון המטפיזי הטמון בחירות, המצריכה מציאת יעדים בלא סיוע. למעשה, כל פרט, לצד שאיפתו האתית להציב את עצמו כסובייקט, חש גם פיתוי לוותר על חירותו ולהיהפך לאובייקט. זו דרך הרת אסון, שכן בהיותו סביל, מנוכר ואבוד, הוא הופך טרף לרצונות זרים, מנותק מן הטרנסצנדנטיות שלו, משולל כל ערך. אך זו דרך קלה: כך אפשר להימנע מן החרדה והמתח הכרוכים בהתמודדות אמיתית עם הקיום. זו הסיבה שהגבר, המקבע את האישה כ"אחר", מוצא אצלה שיתוף פעולה עמוק. האישה, אם כן, אינה עומדת על זכותה להיות סובייקט, משום שאין בידה האמצעים הממשיים לכך, משום שהיא חשה בקשר החיוני הכובל אותה אל הגבר, אף שאינו יוצר ביניהם הדדיות כלשהי, ומשום שלא פעם היא ששה להסתפק בתפקיד ה"אחר".
מיד נשאלת השאלה -- כיצד החל כל העניין הזה? אין פלא שהדואליות בין המינים, ככל דואליות, מצאה את ביטויה בעימות. אין פלא שכאשר אחד מן השניים הצליח לכפות את עליונותו, היה עליו לכונן את עצמו כמוחלט. נותר רק להסביר, אם כן, מדוע ניצח הגבר בתחילה. לכאורה, ייתכן מצב שבו הנשים היו נוחלות ניצחון, או שהמאבק לא היה מוכרע לעולם.
איך קרה שהעולם שייך מאז ומתמיד לגברים בלבד, ורק כיום מתחילים פני הדברים להשתנות? האם זהו שינוי מבורך? האם הוא יביא איתו חלוקה שוויונית של העולם בין גברים לנשים?
שאלות אלה אינן חדשות כלל, ותשובות רבות כבר ניתנו עליהן. אך עצם העובדה שהאישה היא "אחר" מערערת את כל הצידוקים שהגברים מצאו לכך אי-פעם, משום שהאינטרסים שלהם הם שהכתיבו אותם באופן הברור ביותר. "יש להתייחס בחשד לכל מה שכתבו גברים על נשים, שכן הם שופט ובעל-דין גם יחד," אמר במאה השבע-עשרה פולן דה-לה-בר (Poulain de la Barre), פמיניסט בלתי מוכר. הגברים לא הסתירו מעולם את הסיפוק הרב שחשו כשראו את עצמם כמלכי הבריאה. "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני אישה," אומרים הגברים היהודים בתפילת הבוקר שלהם, בעוד נשותיהם ממלמלות בהסתייגות -- "ברוך אתה ה' שהכל נעשה בדברו." אפלטון, בבואו להודות לאלים על חסדיהם, פתח בתודה על שנברא חופשי ולא עבד; תודתו השנייה היתה על שנברא גבר ולא אישה. אך הגברים לא היו יכולים להתענג על מלוא הפריבילגיה הזאת, אלמלא סברו שיסודותיה נטועים במוחלט ובנצח: את עובדת עליונותם הם רצו להפוך לחוק. "יוצרי החוקים ומקבציהם, בהיותם גברים, העדיפו את בני מינם, והמשפטנים הפכו את החוקים לעקרונות מנחים," ממשיך ואומר פולן דה-לה-בר. מחוקקים וכוהני-דת, פילוסופים, סופרים ואנשי מדע עמלו להוכיח ששיעבודה של האישה הוא רצון שמים, שיתרונות רבים לו עלי אדמות. הדתות, שהומצאו על-ידי גברים, משקפות את תשוקת השררה הזאת; האגדות על חוה ופנדורה שימשו להם כנשק. הם רתמו לשירותם את הפילוסופיה ואת התיאולוגיה, כפי שראינו במובאות מדברי אריסטו ותומס הקדוש. משחר התרבות התענגו סאטיריקנים ואנשי מוסר על מניית חולשותיה של האישה. מוכרים היטב דברי השטנה האלימים שהוטחו בה לכל אורך הספרות הצרפתית, כאשר מונתרלן, לדוגמה, ממשיך בהשראה פחותה את מסורתו של ז'אן דה-מנג (Jean de Meung). לעתים עוינות זו נראית מבוססת, אך לרוב היא נראית חסרת כל הצדקה; למעשה, היא טומנת בחובה שאיפה לצידוק עצמי, מוסווית במידה כזאת או אחרת של הצלחה. "קל להאשים את אחד המינים מלזכות את משנהו," אומר מונטיין. במקרים מסוימים התהליך ברור: החוק הרומי, לדוגמה, מדבר על "טיפשותן ושבריריותן של הנשים" כאשר הוא רוצה להגביל את זכויותיהן, משום שבעקבות היחלשות המשפחה הן מהוות סכנה ליורשים ממין זכר. ובמאה השש-עשרה, למשל, על מנת להטיל מרות על הנשים הנשואות, עושים שימוש בסמכותו של אוגוסטינוס הקדוש, המכריז כי "האישה היא יצור בלתי מהימן ובלתי יציב", בעוד הרווקה, לעומת זאת, נחשבת כמי שמסוגלת בהחלט לנהל את נכסיה. מונטיין היטיב להבין את השרירותיות והאי-צדק שהאישה נתקלת בהם: "הנשים צודקות בהחלט כאשר הן מתנגדות לכללים הנהוגים בעולם, שכן הגברים יצרו אותם בלעדיהן. אך טבעי הוא שקיימים תככים וחיכוכים בינן לבינינו." ובכל זאת, מונטיין לא נהפך למגינן של הנשים. רק במאה השמונה-עשרה התחילו גברים בעלי מודעות דמוקרטית עמוקה לבחון את השאלה באובייקטיביות. דידרו, למשל, השתדל להוכיח שהאישה היא יצור אנושי כמו הגבר. מעט מאוחר יותר, סטיוארט מיל הגן עליה בלהט. אך אי-משוא-הפנים של פילוסופים אלה הוא יוצא דופן. במאה התשע-עשרה שב הפולמוס הפמיניסטי ונהפך לפולמוס של חסידי התנועה. אחת מתוצאותיה של המהפכה התעשייתית היא השתתפות האישה בעבודה היצרנית; מעתה ואילך יוצאות הדרישות הפמיניסטיות מתחום התיאוריה ומוצאות להן בסיס כלכלי. מנגד נעשים מתנגדיהן תוקפניים יותר: אמנם נכסי המקרקעין נדחקים הצידה במידת-מה, אך הבורגנות בכל זאת נאחזת בסדר הישן, הרואה במוצקות המשפחה את הערובה לקניין הפרטי. לפיכך, ככל ששחרורה של האישה נהפך לאיום ממשי, כך הבורגנות דורשת ממנה במפגיע להישאר בבית. גם בתוך מעמד הפועלים ניסו הגברים לבלום את שחרור האישה, שכן ראו בנשים מתחרות מסוכנות, במיוחד משום שהן היו רגילות לעבוד תמורת משכורות נמוכות. על מנת להוכיח את נחיתותה של האישה, האנטי-פמיניסטים שוב לא הסתפקו בדת, בפילוסופיה ובתיאולוגיה כמקודם, אלא רתמו לשירותם גם את המדע -- את הביולוגיה, את הפסיכולוגיה הנסיונית וכולי. לכל היותר הואילו כולם להעניק למין האחר את "השוויון שבתוך השונות". נוסחה זו נחלה הצלחה גדולה, והיא בעלת משמעות רבה: זו בדיוק הנוסחה שבה משתמשים חוקי ההפרדה ביחס לשחורים בארצות-הברית; אך הפרדה זו, המתיימרת להיות שוויונית, רק סייעה בהחדרת אפליה קיצונית עוד יותר. הדמיון בין המקרים אינו מקרי כלל: כאשר מדובר בגזע, בקאסטה, במעמד או במין המוצבים בעמדת נחיתות, מתרחשים תהליכי הצדקה זהים. "הנשי הנצחי" מקביל ל"נשמה השחורה" ול"אופי היהודי". אך הבעיה היהודית בכללותה שונה מאוד משתי האחרות: לדידו של האנטישמי, היהודי אינו בהכרח יצור נחות, אלא בראש ובראשונה אויב, שאין הוא רואה לו מקום עלי אדמות, ולפיכך מבקש להשמידו. אולם יש קווי דמיון עמוקים בין מצבן של הנשים למצבם של השחורים: אלה וגם אלה משתחררים כיום מסוג מסוים של פטרנליזם, בעוד המעמד שהיה שליט עד לפני זמן קצר שואף להשאיר אותם "במקומם", כלומר במקום שהוא עצמו בחר בשבילם. בשני המקרים הוא מכביר דברי שבח, במידה כזאת או אחרת של כנות, על מעלותיו של "השחור הטוב", בעל הנשמה הפוחזת, הילדותית והעליזה, דהיינו, השחור הכנוע, ועל מעלותיה של "האישה האמיתית", כלומר, אישה קלת דעת, ילדותית וחסרת אחריות, דהיינו האישה המשועבדת לגבר. בשני המקרים הוא שואב ראיות לדבריו מתוך מצב עניינים שהוא עצמו יצר. זכורה לכל אימרתו השנונה של ברנרד שו: "האמריקאי הלבן מוריד את השחור לדרגת מצחצח נעליים, ומכך הוא מסיק שלא יצלח אלא לצחצוח נעליים." מעגל קסמים כזה קיים בכל מקרה שנסיבותיו דומות: כאשר פרט או קבוצת פרטים מוצבים בעמדת נחיתות, נגזר דינם להיות נחותים. אך יש להטות אוזן למלוא טווח משמעותה של המילה "להיות". ההטעיה טמונה בכך שמעניקים לה ערך קונקרטי, כשלמעשה היא בעלת משמעות הגליאנית דינמית: "להיות" פירושו "להיות לדבר מה", "להיעשות לדבר מה", "להיהפך לדבר מה". הנשים ככלל אכן נהיו נחותות מן הגברים, כלומר, מצבן מעניק להן אפשרויות מצומצמות יותר. עתה ניצבת לפנינו השאלה אם מצב עניינים זה חייב להימשך הלאה.
גברים רבים מייחלים לכך. לא כולם פרקו את נשקם עדיין. הבורגנות השמרנית ממשיכה לראות בשחרור האישה סכנה המאיימת על המוסר שלה ועל האינטרסים שלה. חלק מן הגברים חוששים מן התחרות הנשית. לא מזמן הכריז סטודנט ב"הבדו-לאטן": "כל סטודנטית התופסת משרה של רופאה או עורכת-דין גונבת מאיתנו מקום." זכויותיו בעולם הזה ברורות לו מעל לכל ספק. אך האינטרסים הכלכליים אינם המניע היחיד. אחת מטובות ההנאה ששואבים המשעבדים מן השיעבוד היא תחושת העליונות שהוא נוסך אף בדל שבהם: "לבן עלוב" מדרום ארצות הברית יכול להתנחם בכך שאינו "כושי מלוכלך"; ואכן, לבנים שמזלם שפר עליהם קצת יותר מאמצים בשקיקה את עמדת ההתנשאות הזאת. באותו אופן יכול הנקלה שבגברים לראות עצמו כחצי אל לעומת הנשים. אנרי דה-מונתרלן לא התקשה לראות את עצמו כגיבור כשהתייצב מול נשים (ומול כאלה שבחר מתוך מגמתיות), אך לא כך היו פני הדברים כשהיה עליו למלא את תפקידו כגבר בין גברים -- תפקיד שנשים רבות היטיבו למלא ממנו. וכך, בספטמבר 1948, באחד ממאמריו ב"פיגרו ליטרר", היה יכול מר קלוד מוריאק -- שמקוריותו העצומה מעוררת הערצה בכל -- לכתוב ביחס לנשים: "אנו מקשיבים בנעימה (כך!) של אדישות מנומסת... למבריקה ביותר ביניהן, אף שהיטב ידוע לנו כי חשיבתה משקפת במידה זו או אחרת של הצלחה את הרעיונות שאנו הגינו." דברי בת-שיחו בוודאי אינם משקפים את רעיונותיו של מר מוריאק עצמו, שכן לא ידוע לנו על קיומם של רעיונות כאלה; אשר לטענה שהם משקפים רעיונות שנהגו על-ידי גברים -- ייתכן בהחלט. גם בקרב הגברים קורה לא פעם שמישהו מייחס לעצמו דעות שלא הגה בעצמו. נשאלת השאלה אם לא עדיף שמר קלוד מוריאק ינהל שיחה עם השתקפות מוצלחת של דקארט, מרקס או ז'יד מאשר עם עצמו. מדהימה עוד יותר העובדה שכאשר הוא משתמש ב"אנו" המעורפל, הוא שם את עצמו בכפיפה אחת עם פאולוס הקדוש, הגל, לנין וניטשה, וממרום גדולתם הוא מביט בבוז על עדת הנשים המעיזות להידבר איתו על בסיס שוויוני. למען האמת, אני מכירה כמה וכמה נשים שלא היו מצליחות לגייס את הסבלנות הדרושה כדי להתייחס אל מר מוריאק ב"נעימה של אדישות מנומסת".
התעכבתי על דוגמה זו משום שהפשטנות הזכרית נחשפת בה במערומיה. יש דרכים רבות ומתוחכמות יותר, שבהן הגברים מפיקים תועלת מן האחרות של האישה. כל הסובל מתסביך נחיתות יכול למצוא בה תרופת פלאים; אין שחצני, תוקפני או יהיר כלפי הנשים כגבר שאינו בטוח בגבריותו. אלה שאינם יראים מעמיתיהם הגברים מגלים נכונות רבה פי כמה לראות את הנשים כעמיתותיהם. אך גם הללו אינם חפצים להרפות ממיתוס האישה -- מיתוס ה"אחר", וזאת בשל סיבות רבות. קל להבין מדוע אינם ששים לוותר על כל היתרונות שהם מפיקים ממנו; ברור להם מה יפסידו אם יוותרו על האישה כפי שהיא מצטיירת בעיניהם, והם אינם מודעים ליתרונות שתביא איתה האישה בדמותה העתידית. הקרבה עצמית רבה דרושה כדי שאדם ידחה מעליו את האפשרות להציב את עצמו כסובייקט יחיד ומוחלט. יתר על כן, רוב הגברים בני ימינו אינם מתיימרים במפורש להציב את עצמם ככאלה. הם אינם מגדירים את האישה כנחותה; הרעיון הדמוקרטי מושרש בהם מכדי שלא יראו את כל בני האנוש כשווים. בחיק המשפחה, הילד והנער רואה את האישה כמי שזוכה בכבוד חברתי כשל הגברים הבוגרים; אחר-כך, מתוך תשוקה ואהבה, הוא מכיר בחוסנה ובעצמאותה של האישה האהובה והנחשקת; בנישואיו הוא מכבד את אשתו כרעיה וכאם, ובמהלך ההתנסות הממשית של חיי הנישואים היא ניצבת מולו כבעלת חירות. לפיכך הוא יכול לשכנע את עצמו שהמידרג החברתי בין המינים שוב אינו קיים, וכי באופן כללי, מעבר להבדלים, האישה שווה לו. כאשר הוא מבחין בכל זאת בנחיתויות מסוימות -- שהעיקרית ביניהן היא אי-כשירותה המקצועית -- הוא מייחס אותן לטבע. כאשר יחסו אל האישה הוא יחס של שיתוף פעולה ורצון טוב, הוא נוקט בעקרון השוויון המופשט, וכאשר הוא מבחין באי-שוויון מעשי, הוא אינו מנסה להגדיר אותו. אך ברגע שנוצר עימות בינו לבינה, המצב מתהפך: עתה העיקרון המנחה אותו הוא אי-השוויון המעשי, ועליו יסתמך כדי להכחיש גם את השוויון המופשט. לפיכך, גברים רבים טוענים בתום לב כביכול שהנשים אכן שוות לגברים ואין הצדקה לטענותיהן, ובה בעת הם טוענים שנשים לעולם לא יוכלו להיות שוות לגברים ולפיכך כל טענותיהן לשווא. וזאת משום שקשה לגבר להעריך את משקלה העצום של האפליה החברתית, שהיא חסרת משמעות למראית עין, אך השלכותיה המוסריות והאינטלקטואליות על האישה הן כה עמוקות עד שהן עלולות להיראות כנובעות מתוך טבע בסיסי גם גבר החש אהדה רבה כלפי האישה לעולם לא יבין לאשורו את מצבה הממשי, ואין סיבה לבטוח בגברים כל עוד הם מתאמצים להגן על זכויות יתר שהם אינם מסוגלים לאמוד את מלוא היקפן. לפיכך, אין בדעתנו להיבהל מן ההתקפות הרבות והאלימות נגד הנשים; אין בדעתנו ללכת שולל אחר השבחים המגמתיים המורעפים על "האישה האמיתית"; אף לא להפיק תועלת מן ההתלהבות שמעורר גורל האישה בקרב גברים שבשום אופן לא ירצו ליטול בו חלק.
יחד עם זאת עלינו לבחון בחשדנות גם את טיעוניהן של הפמיניסטיות, שכן לעתים קרובות אופיים הפולמוסני מרוקן אותם מכל ערך. אם "שאלת הנשים" נראית טפלה כל-כך, הרי זה משום שהיהירות הגברית הפכה אותה למריבה; כאשר רבים, שוב אין מיטיבים להתדיין. ללא הרף ניסו להוכיח שהאישה נעלה על הגבר, נחותה ממנו או שווה לו: מאחר שנבראה אחרי אדם, ברור שהיא יצור משני, אומרים אלה; להפך, אומרים האחרים, אדם לא היה אלא טיוטה, ואת היצור האנושי המושלם הצליח אלוהים ליצור בבוראו את חווה; המוח שלה קטן יותר -- אך יחסית לגודל הגוף הוא גדול יותר; ישו נוצק כגבר -- אך אולי היה זה מתוך צניעות. כל טיעון מעלה מיד את היפוכו, ולא פעם שניהם אינם מתקבלים על הדעת. אם ברצוננו לרדת לעומקה של הסוגיה, יש לסטות מן התלמים הללו; יש לדחות מושגים מעורפלים כמו עליונות, נחיתות ושוויוניות, שעיוותו כל ויכוח, ולהתחיל מחדש.
אך כיצד נציג את השאלה? ויתרה מזאת, מי אנו שנציג אותה? הגברים הם שופט ובעל-דין גם יחד, אך כך גם הנשים. מהיכן יימצא לנו מלאך? ולמעשה, גם מלאך לא יכשר למשימה, שכן יסודותיה של הבעיה אינם מוכרים לו בהיותו הרמפרודיט. הרמפרודיט הוא עניין משונה: אין זה גבר ואישה גם יחד, אלא לא-גבר ולא-אישה. לפיכך, דומני שבכל זאת נשים מסוימות הן המתאימות ביותר לליבון מצבה של האישה. הרי תהיה זו התפלפלות לטעון שאפימנידס שקרן משום שהוא כרתי וכל הכרתים שקרנים. אין זו מהות מסתורית המכריחה את הגברים והנשים לנהוג בהגינות או בזדון; מצבם הוא שמניע אותם במידה זו או אחרת לרדת לחקר האמת. רבות מן הנשים כיום, לאחר שזכו בכך שהושבו להן זכויותיהן, זכויותיו של כל יצור אנוש, יכולות להרשות לעצמן את המותרות שבאי-משוא-פנים, שהן אף מכירות בנחיצותו. שוב איננו כקודמותינו הלוחמות, שכן באופן כללי ניצחנו במערכה. בדיונים שנערכו לאחרונה על מצבה של האישה, עמד האו"ם על כך שהשוויון בין המינים הולך ומתממש; כבר עתה חלק מאיתנו מעולם לא נאלצו לחוות את נשיותן כקושי או כמכשול; בעיות רבות נראות לנו מהותיות מאלה הנוגעות אך ורק בנו, וריחוק זה אף נוטע בנו תקווה שגישתנו תהיה אובייקטיבית. ומן הצד השני, היכרותנו עם העולם הנשי וקרבתנו אליו גדולות משל הגברים, שכן שורשינו נטועים בו; אנו מבינות באופן ישיר יותר מה פירוש היות נשי לדידו של יצור אנוש, והבנה זו חשובה לנו יותר. ציינתי שקיימות בעיות מהותיות יותר, אך למרות זאת שאלה זו היא בעלת חשיבות בעינינו: כיצד משפיעה על חיינו עובדת היותנו נשים? אילו הזדמנויות ניתנו לנו ואילו נמנעו מאיתנו? לאיזה עתיד יכולות לצפות אחיותינו הצעירות, ולאיזה כיוון יש להנחותן?
מעניין לראות שהמניע העיקרי של רוב ספרות הנשים כיום הוא לאו דווקא השאיפה למחאה, אלא החתירה לבהירות; לאחר תקופה של ויכוחים פרועים, ספר זה הוא ניסיון אחד מני רבים לסכם את המצב.
אין ספק שאי אפשר לטפל בשום בעיה אנושית בלי דעה קדומה: אופן הצגת השאלות, זווית הראייה הנבחרת, כל אלה מושתתים על מידרגים של אינטרסים. כל תכונה כוללת בתוכה ערכים, וגם תיאור המתיימר להיות אובייקטיבי נבנה על רקע מערכת מוסר כלשהי. במקום לנסות לטשטש את העקרונות המשתמעים במפורש או במרומז, עדיף להציגם מלכתחילה; כך אין צורך לפרט בכל עמוד ועמוד איזו משמעות מיוחסת למילים כגון עליונות, נחיתות, טוב, רע, התקדמות, נסיגה וכולי. אם נסקור כמה מן העבודות המוקדשות לאישה, ניווכח שאחת מזוויות הראייה השכיחות היא זו של טובת הכלל, של התועלת הכללית, בעוד שלמעשה כל אחד מתכוון בכך לתועלת הכללית כפי שהוא רוצה לשמר אותה או לכונן אותה. אנו מצידנו סבורים שטובת הכלל היחידה היא זו המבטיחה את טובתם האישית של האזרחים. ההזדמנויות הממשיות הניתנות לפרט הן זווית הראייה שממנה אנו שופטים את המוסדות השונים. יחד עם זאת, אין בכוונתנו לבלבל בין הרעיון של תועלת הפרט לבין רעיון האושר. גם זוהי זווית ראייה שכיחה למדי: אולי אושרן של נשות ההרמון גדול מזה של אישה בעלת זכות בחירה? אולי אושרה של עקרת-הבית גדול מזה של האישה העובדת? משמעותה של המילה אושר אינה ברורה, וברור עוד פחות אילו ערכים אמיתיים היא מטשטשת. אין שום אפשרות למדוד את אושרו של הזולת, ותמיד קל לייחס אושר למצב שמבקשים לכפות עליו: דווקא אלה שנכפה עליהם קיפאון מוכרזים כמאושרים, בתואנה שהאושר טמון בנייחות. לפיכך, זהו מושג שלא נסתמך עליו. זווית הראייה שאנו מאמצים היא זו של המוסר האקזיסטנציאליסטי. כל סובייקט מכונן את עצמו באופן ממשי כטרנסצנדנטי באמצעות פרויקטים; הוא משיג את חירותו רק באמצעות התקדמות מתמדת לעבר חירויות אחרות; אין צידוק אחר לקיום הנוכחי מלבד התפשטותו לעבר עתיד פתוח לאינסוף. בכל פעם שהטרנסצנדנטיות שבה ומידרדרת לאימננטיות, הקיום מתנוון ונהפך ל"כשלעצמו", והחירות נהפכת להעמדת פנים. נפילה זו היא משגה מוסרי כאשר היא מוסכמת על הסובייקט, וכאשר היא נכפית עליו -- היא לובשת צורה של תסכול ודיכוי. בשני המקרים היא רע מוחלט. כל פרט החפץ להצדיק את קיומו חש צורך אינסופי להיעשות טרנסצנדנטי. ואכן, מאפיינו הייחודי של מצב האישה הוא שבהיותה בעלת חירות העומדת ברשות עצמה, ככל יצור אנוש, היא מגלה את עצמה ומגדירה את עצמה בעולם שבו הגברים מכריחים אותה לתפוס את עצמה כ"אחר": מנסים להקפיא אותה כאובייקט ולגזור עליה אימננטיות, מאחר שעל הטרנסצנדנטיות שלה מאפילה בלא הרף תודעה אחרת, מהותית ושלטת. הדרמה של האישה היא הקונפליקט בין מחאתו של כל סובייקט, שתמיד מציב את עצמו כמהותי, לבין אילוצי המצב, המקבע אותו כלא-מהותי. כיצד יכול יצור אנוש במצבה של האישה להגשים את עצמו? אילו דרכים פתוחות לפני האישה? אילו מובילות למבוי סתום? כיצד אפשר למצוא עצמאות בתוככי התלות? אילו נסיבות מגבילות את חירותה של האישה, והאם היא יכולה לגבור עליהן? אלה הן השאלות הבסיסיות שברצוננו ללבן. פירוש הדבר שכאשר נגלה עניין בסיכויו של הפרט, לא נגדיר את הסיכויים הללו במונחים של אושר, אלא במונחים של חירות.
מובן שבעיה זו תהיה חסרת כל משמעות אם נצא מתוך הנחה שגורל פיזיולוגי, פסיכולוגי או כלכלי מעיק על האישה. לפיכך, נדון תחילה באופן שבו משתקפת האישה בעיני הביולוגיה, הפסיכואנליזה והמטריאליזם ההיסטורי. אחר-כך ננסה להראות בבירור כיצד נוצרה "המציאות הנשית", מדוע הוגדרה האישה כ"אחר" ואילו השלכות היו לכך מזווית ראייתם של הגברים. לבסוף נתאר את העולם מזווית הראייה של הנשים, כפי שהוא מוצע להן; ואז נוכל להבין באילו קשיים הן נתקלות ברגע שהן מנסות להיחלץ מהתחום שהוקצה להן עד עתה וליטול חלק בmitsein- האנושי.
simonea.jpg

המין השני

"אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה".

נשים בנות ימינו נמצאות בתהליך של ניתוץ מיתוס הנשיות; הן מתחילות לכונן את עצמאותן באופן ממשי, אך מתקשות לחיות את מצבן האנושי במלאותו. >>>

 

ילדות

"אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה".
קטע הפתיחה מתוך הפרק הראשון של "המין השני - חלק שני: המציאות היומיומית". >>>

 

הכיוון מזרח גליון מס' 11

פייר בורדייה על הטלוויזיה

הטלוויזיה משנה לא רק את האופן שבו אנו רואים את העולם, אלא גם את העולם עצמו. בורדייה, הסוציולוג הצרפתי, מפרק את המנגנונים הנסתרים של הצנזורה והצנזורה העצמית של הטלוויזיה ואת התחבולות שבאמצעותן היא מייצרת שיח ודימוי. >>>

שמעון בוזגלו גורנישט מיט גורנישט

"למרבה המזל אינני אשכנזי, ולכן, כמדומה או כמצופה, יש לי זכות לשלוף." מאמר ביקורת חריג בחריפותו על הספר "חזות מזרחית / שפת אם" שפרסם שמעון בוזגלו בגליון הראשון של מדור הספרים החדש ב"מעריב". >>>

גיא עד אגו מלגו

הבוקר התעוררתי עם צורך חזק מהרגיל למות. בקפיצה. זה בוקר נעים עם שמש רכה, שמים עם קונצנזוס, וארומה של פריחת הדרים. מצחיק. דווקא הבוקר. זה אפילו לא איזה יום אפור וגשום, שאומרים אחר כך, טוב, זה היה יום אפור וגשום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית