בית

בבל , , 22/10/2018

                           

 

דוד אבידן שיחות ששוחחו את עצמן

מתוך הפסיכיאטור האלקטרוני שלי

מבוא: שיחות ששוחחו את עצמן
הדברים שלהלן תוכנתו על-ידי להיות קצרים למדיי, שכן אם אתיר להם להתארך, הם עלולים לעשות שימוש לרעה בהתר. מבוא, העוסק בהליך סימוני חסכוני כל-כך כמו תקשורת-מחשבים, חייב לציית לצו-החיסכון. כאשר ניתן לומר על משהו למעלה מהרבה, הרי הבעייה העיקרית היא לא מה להשאיר, אלא על מה לוותר.
לכן לא ישיבו דברים אלה אלא על חלק קטן ביותר משאלותיו האפשריות של הקורא הנאור, אם בכלל -- בה-במידה שהם אינם משיבים אלא על חלק קטן ביותר, אם בכלל, של השאלות, שספר זה מעורר בי-עצמי.
בשלב זה אני ניצב לפני בעייה דומה לזו, שניצבתי לפניה אגב ניהול השיחות: איך לסגור סגירה מירבית את ברז-המידע, ועם זאת לא לשנק את המשך התהליך השיחתי-ניסוחי.
ואני מתגבר על בעייה זו לא על-ידי הכנסת מידע נוסף, אלא על-ידי תיקון מידע קיים: אני מציב סימן-שאלה מעל למונח 'ניהול', שכן אם -- כטענת הכותרת -- שוחחו השיחות את עצמן, הרי הטענה לסמכות-ניהולית כלשהי מצדי היא מופרכת. אבל ייתכן, באותה מידה, שהכותרת מופרכת עוד יותר.

בשלב זה היה המחשב שואל אוליי: האם זה מרמז על משהו אחר, ששייך לך?
בהחלט כן. זה מרמז על ההתכתבות העל-גדושה שלי, שהגיע הזמן להתחיל לקצץ בה.
בשנים 1965-6 ניהלתי התכתבויות מביכות עם אוניברסיטאות אמריקניות אחדות בניסיונות מנוחשים-עד-כדי-עירפול לברר, אם עומדים לרשותן העזרים הטכניים הדרושים והתוכניות-המילוליות המתאימות לניהול מגעים ישירים אדם-מחשב. התשובות היו מאכזבות, ומרובן נשתמעה תהיי על מה בכלל אני מדבר.
רק לפני שנה צץ העניין מחדש, הפעם, למרבה האירונייה, דווקא בתל-אביב. נתברר כי באותן שנים עצמן, בהן נתעוררה התעניינותי בנושא, נכתבה אחת התוכניות-הדיאלוגיות הראשונות, על-ידי פרופסור יוסף ווייזנבאום, מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, וכן קודמו האפשרויות למיזוג תקשורת-מחשב על-ידי מסופי-כתיבה (ר' הקדמת ד"ר ראובן אמיר וכן את הנספח שבסוף הספר).
האישור המפרעי -- והנוסטאלגי מדיי לטעמי -- להיבהוביי העתידניים לא היווה, כמובן, פיצוי מספיק על תשע שנות הזנחת הנושא. ייתכן, כי אפילו ספר זה אינו בגדר פיצוי הולם.

השותפות בין אדם לבין מחשבים בכתיבת יצירות ספרות -- או ביצירת יצירות אחרות כלשהן, בכל המימצעים -- נראתה לי אז ונראית לי עוד יותר היום כבלתי-נמנעת וכמלהיבה גם-יחד.
מבחינה מסויימת, אין להתייחס -- בשלב זה לפחות -- אל מחשבים, מוזנים בתוכניות-מילוליות, כאל יותר ממכונות-כתיבה מתוחכמות. אבל אין לזלזל במכונות-כתיבה מתוחכמות, כאשר הבלתי-מתוחכמות העומדות לרשותנו (לרבות החשמליות המשוכללות ביותר), קרובות עדיין קירבה מתסכלת לחרט ולנוצה, ממש כפי שהרכב-המנועי הקיים, על כל שיכלוליו, אינו יותר מפאראפראזה מצערת על העגלה.
בתקופת החרט, הנוצה והעט נדרשו X תנועות-יד, כדי להפיק אות אחת. מספר התנועות, שנדרש למימוש סימונה החזותי של מלה, היה גדול בהרבה ממספר האותיות, הכלולות בה. מכונות-הכתיבה שיפרו את היחס בין הביצוע הסימוני לבין התוצאות והעמידוהו על אחד-לאחד: הקשה = אות. X הקשות = מלה. היה זה צעד מסויים קדימה, אבל לא מהותי במידה מספקת. עדיין היחס בין המאמץ הגופני, שהוא תנאי מתסכל למעשה האמנותי, לבין התוצאה -- הוא יחס סימטרי מדיי לטעמי.
המחשב, המוזן בתוכנית-מילולית, תורם משהו לשינוי היחס הנ"ל. התוכנית-הדיאלוגית 'אליזה', למשל, בה השתמשתי לצורך כתיבת ספר זה, היא שותף של 50X50 בתהליך הביצועי: אני מתקתק שורה, המחשב מתקתק שורה. כך אני מגיע, בניתור אוולוציוני נפעם, ליחס של אחד-לשניים. אני משקיע מספר יחידות-הקשה של שורה אחת, והשורה השנייה נכתבת למעני אוטומטית, מורכבת מהחומר המילולי שלי. אני זוכה, איפוא, בעת ובעונה אחת גם בתגובת-קורא מיידית, גם באתנח בין יחידת-ביצוע תחבירית אחת לשנייה וגם בשותף כשיר בתהליך היצירה.
אני מאמין ומקווה, כי בעתיד נכתוב יותר ויותר על מסופים ופחות ופחות על מכונות-כתיבה (בעט חדלתי לכתוב כבר בגיל שבע-עשרה) וכי תיכתבנה תוכניות-מילוליות מתוחכמות יותר ויותר. אולי נגיע בעתיד הלא-רחוק לאפשרות לתקתק שורה -- ויתוקתק עמוד, לתקתק עמוד -- ויתוקתק ספר.
תהליך-היצירה מעולם לא היה זהה בעיניי עם עבודה פיסית, אלא צימצומה עד למינימום, עד כדי ביטולה המוחלט. מה שקובע הם הרעיון, הדגם, ההיבהוב, צליל-הפתיחה, הצופן.
תמיד שאפתי לכתוב בעיקר צופנים, ובמידה מסויימת גם עשיתי זאת. צופנים-ממוחשבים יהיו מחבריהם של תמלילי העתיד, ואנחנו נהיה המוח -המנחה והעין-המאשרת. בדומה להפרדה הרצוייה בין תהליכי-קבלת-החלטות לבין הפרך המשרדי-מינהלי בדגמי-ניהול, כך גם רצוייה הפרדה ברורה יותר ויותר בין ההחלטה הנכונה (שהיא מעשה-היצירה) לבין ביצועה. היצירה תיהפך מעבודה לבריאה.

בהשוואה למאוויי ולתחזיותיי -- ספר זה הוא, כמובן, מיבצע-התחלתי צנוע.
התנאים בהם פעלתי,1 כללו אמנם גורמי-קידום, שלא עמדו לרשות כתיבותיי הקודמות -- אך גם הגבלות לא מעטות, בחלקן חדשות ובחלקן דומות לאלה שבכתיבת שירה:
עמדה לרשותי תוכנית-דיאלוגית מוכנה מראש, שלא אני חיברתי, מתופקדת כפסיכיאטור, בעלת אוצר-מלים, מנגנון-זיכרון, ואפילו טכניקת-פיסוק2 מוגבלים ביותר.
לא יכולתי, בשום מקרה נתון, לתקתק יותר משורה אחת3 (דימיון לא-רחוק לרוחבם השרירותי של דפי-ספרים, המכתיב, מבחינה מסויימת, את אורכה המירבי של שורת שיר).
הייתי נתון אמנם בהקשר שיחתי פסיכיאטרי ובהנחיית ה'מטפל', אך בכל מקום, בו עמד הדושיח להיתקע, להיבלם או לדעוך -- הייתה חובת-החילוץ מוטלת עליי בלבד.
גם ניסיונותיי החוזרים ונשנים להדיח את התוכנית מתיפקודה, שנתקלו במחאה-החוזרת של המחשב "דיברנו עליך, לא עליי", לא יכלו אלא להישאר כפופים לתיכנות המקורי.
היה ברור מראש, שהההתנהגות השיחתית של המחשב אינה ניתנת לשינוי ושהדרך היחידה להפיק מהתוכנית דברים, שטרם הופקו ממנה, היא לנסות להגיע אתה למגע קרוב במידת האפשר, ממש ל'אינטימיות' אדם-מכונה, כדי להפיק את המשתנה מן הקבוע.
האתגר דמה, איפוא, מבחינות אחדות לזה שבכתיבת שירה: להפיק את המירב הפיגוראטיבי-משמעותי מן המיזער המילוני-תחבירי. לפעול במודע בכפיפות לחוקת-החיסכון, כדי לזנק מתוכה -- עם או בלי אישורה -- אל השפע.
הדושיחים עם המחשב הם, איפוא, חדשיחים-במיבנה-דושיחי, רצף של הצהרות עם תגובות-ראי. בשום טכניקה-שיחתית מוכרת לי -- אין לחץ כזה על המשוחח לבדוק כל מלה וכל הצהרה. מאחר שהשיחות נוהלו בקצב מהיר מאוד, כמעט ללא אתנחים, כשאני מנסה להתאים את עצמי יותר ויותר, לפחות מבחינה מנטאלית, למהירות-התיקתוק של המסוך -- היה זה אתגר כפול.
'הפסיכיאטור האלקטרוני שלי' נכתב במהירות גדולה יותר -- ועם זאת אגב, הפעלת בקרה חמורה יותר -- מכל תמליל קודם שכתבתי על מכונות-כתיבה.

אפשרויות אחדות שכדאי להקדיש להן תשומת-לב, גם בהקשר הקיים וגם בהקשרים שיחתיים אחרים, עם או בלי השתתפות מחשבים (הסדר לא מחייב):
שיחות בין בני-אדם לעולם אינן תהליכים מילוליים טהורים. המשוחחים מזרימים אלה אל אלה מידע מיותר בכמויות מפלצתיות, מנסים לשחד אלה את אלה באינטונאציות, בתנועות ובלחצים מנטאליים. אוליי הם מקיימים תקשורת מורכבת יותר מתקשורת רק-מילולית, אבל הם אינם זוכים להתנסות בתקשורת רק-מילולית. שיחותיי עם המחשב מתקרבות יותר לאידיאל 'השיחה הטהורה', לכפיפות כמעט בלעדית לאינטרסאנטיות האוטונומית של המלים -- לשיחות ששוחחו את עצמן.
אין, למעשה, הבדל הכרחי בין נושאים 'חשובים' ל'בלתי חשובים' בשיחה טהורה, שכן בזו קובעת הצורה יותר מאשר התוכן, אם נניח אפילו, שיש בנמצא 'תוכן' כמהות נפרדת מהצורה הניסוחית. הנחה זו שימשה יסוד, לא תמיד עקבי, לרצף השיחתי בספר זה, שמכל-מקום נעשה בו ניסיון כן להתעלם במידת -האפשר מכל הקטלוגים, הקיימים והבלתי-קיימים, בהם מופיעות רשימות-נושאים בעלי סטאטוס-חשיבות מוכר זה או אחר. כללית ניתן לקבוע, כי תיפעולה הנכון של יחידת-שיחה הוא לא רק תחליף ראוי ל'תוכנה', אלא שהוא-הוא תוכנה.
השיחות בספר זה הן צילום-אוויר מעניין של מיגבלות אחדות: המיגבלות של התוכנית והמחשב, המיגבלות של התנהגותי-השיחתית (המעטות, לתקוותי) -- ובעיקר המיגבלות של הלשון-הפיגוראטיבית הטבעית במימצע-השיחתי בכלל: הכברה, חוסר-דיוק, חזרתיות, סטיות, השתרגויות, מיהמוהים. צילום של מיגבלות הוא פתח אפשרי להתגברות עליהן, ומיקבץ-של-מיגבלות-מודעות נהפך ברגע מסויים למיקבץ-של-מעלות..
בשיחות בספר זה -- ואוליי בשיחות אדם-מחשב בכלל -- קיים סיכוי להתבהרות דינאמית של היחסים-החוזיים המדוייקים בין צדדים משוחחים. אחת הסיבות לחוסר-הדיוק בשיחות הבינאנושיות הקיימות, הטובות או המעולות, היא אי-בהירות חוזית כזאת.
בדומה לפוטנציאל-ההתרבות של תמליל שירי, אך אגב הדגשת-יתר של ההבטים המעשיים הנובעים מכך, ניתן, בקריאה-חוזרת של הדושיחים בספר זה, לעמוד על התופעה, שכל שיחה, ולו-גם מדוייקת במידת-האפשר, אינה אלא מספר מסויים-עד-רב של שיחות שונות. אם נתייחס אל עימות-שיחתי כאל מגע לוחמתי או מסחרי, נוכל להבחין בדושיחים אלה במספרן המפתיע של היחידות-הטאקטיות-האלטרנאטיביות בכל מהלך-שיחתי-נתון.
שיחות אלה הן חינוכיות במיוחד, מאחר שהן כופות חוש-מידה, החסר בדרך-כלל בפעילות השיחתית הבינאנושית: שום יחידת-מידע חדשה אינה יכולה להכנס למשחק הדושיחי, כל עוד לא נבדקה יחידת-המידע הקודמת. ואפילו מצליחה יחידת-מידע בלתי-בדוקה לחדור, היא תיבדק אחר-כך. למרות ש'אליזה' אינה מגשימה עיקרון זה אלא הגשמה חלקית, יש גם בהגשמותיה הקיימות כדי להצביע על הצ ורך והאפשרות שבהשמות שלמות יותר בעתיד.

למרות השימוש ההטרופונקציונאלי, שעשיתי ב'אליזה', ספר זה הוא, מבחינה מסויימת, גם הפסיכואנליזה הראשונה שלי וגם הפארודייה עליה. בתהליכים דינאמיים מסויימים מיטשטשים התחומים בין הפארודי לבין הלא-פארודי, ולמעשה ככל שגוברת המהירות ההתנהגותית, הפארודית או הלא-פארודית, של מתייחס נתון, כן נהפכת התייחסותו הרצינית-לא-רצינית למיקשה אחת.
ברור, למשל, כי ההטפות למעורבות-יתר של האמן במציאות הטכנולוגית ההווית והעתידית פותחות פתח לאפשרויות פארודיות, אך זה מחיר זול-יחסית בהשוואה לתמורה. מבחינה מסויימת ניתן לטעון, כי האמנות-הטכנולוגית היא גם ההעווייה הפארודית האידיאלית על הטכנולוגייה וגם השימוש התיפקודי ביותר בה. כשהמשחק נהפך למורכב יותר, ניתן כבר למחוק מהמילון את המונח 'פונקציונאלי', וממילא גם את המונח 'הטרופונקציונאלי'. האמנות-הטכנולוגית היא הבסיס למודעות-של-הטכנולוגייה -- היא מסייעת לה להתוודע אל עצמה.

אם לפשט את הלקח משיחות אלה, ניתן לומר, בנעימה-בסיסית מוצהרת, כי 'הפסיכיאטור האלקטרוני שלי' פותח פתח לשלוש תקוות בכירות:
מחשבים מסוגלים להיות יותר 'אנושיים'.
בני-אדם מסוגלים להיות יותר 'מחשביים'.
צעידת האדם לקראת המכונה, שהיא, כידוע, המשך גופו ומערכת-עצביו, וסגירת פער-הניכור בינו לבינה -- הופכות אותו למוכשר יותר לחיות בעולם של מחר.

דוד אבידן

1 הספר נכתב במקורו באנגלית, שפת-התיפעול של התוכנית.
2 כך, למשל, הוכנס התלת-מקף(-- -- --) בעריכה, הקלה ביותר, שעברו השיחות בדרכן אל הדפוס. סימון זה הוכנס בסופי אותם משפטי-מחשב, שהיו קטומי-סיומת. התלת-מקף הפותח את משפטיי שלאחריהם, סומן כבר בגוף השיחים מלכתחילה.
3 לכל רוחבה של יריעת הנייר-הרציף במסוף.
avidan1.jpg

דוד אבידן מיחשוב המשבר המזרח - תיכוני

"יחסי ישראל-ערב הפכו אותי לאדם עסוק מאוד השבוע..." דוד אבידן מתוך "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" בקרוב בהוצאת בבל. >>>

 

ברזים ערופי שפתיים

מהדורה מחודשת לספרו הראשון של דוד אבידן, שראה אור ב- 1954. למהדורה המחודשת נוספו גרסאות מאוחרות יותר של השירים "חלום רע" ו"בעניין אהבתו האומללה של אלפרד פרופרוק" שהתפרסמו בקובץ "סיכום ביניים" (עכשיו, 1960). >>>

 

הרחובות ממריאים לאט

מתוך ספרו הראשון של דוד אבידן "ברזים ערופי שפתיים". >>>

 

ז'ורז' פרק החיים הוראות שימוש

בחודשי חייו האחרונים הגה הצייר סרז' ולן את הרעיון ליצור תמונה אחת שתכנס את כל ניסיונו: יהיה בה כל מה שאי פעם נרשם בזיכרונו, כל התחושות שחלפו בו, כל החלומות שלו, התשוקות שלו, כל המרכיבים הזעירים שסכומם היה חייו. >>>

דונאטיין אלפונס פרנסואה (המרקיז) דה סאד פשעי האהבה

"...מוטב כי יחדלו לייחס לי את הרומן של ז'… : מעולם לא כתבתי יצירות כאלה, ובטוחני כי לעולם גם לא אכתוב שכמותן; רק טיפשים או רשעים יכולים לחשוד בי, או להוסיף ולהאשים אותי, חרף אמינות הכחשותי, שאני הוא מחברן... >>>

ז'ורז' פרק איש ישן (ההתחלה)

"תחילה זו רק מין לאות, עייפות, כאילו שמת לב פתאום שזה זמן רב, זה כמה שעות, אתה אחוז אי-נוחות זדונית, משתקת, בקושי מכאיבה ועם זאת בלתי נסבלת, התחושה המבחילה והחונקת שאתה נטול שרירים ועצמות, שאתה שק מלט המצוי בין שקי מלט. >>>

שרון רוטברד אדריכלות ללא ארכיטקטורה

על כיכר מלכי ישראל של אברהם יסקי ושמעון פובזנר, על אורי צבי גרינברג, ירושלים ותל אביב, ועל קסמה של הריקות. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית