בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

גדעון עפרת אוטובוס ושמו תשוקה

מתוך בספרייתו של אריה ארוך

אוטובוס ושמו תשוקה


שישה אוטובוסים צייר אריה ארוך. אוטובוסים שנוטלים אותנו לנסיעה לאורך כעשר שנים קריטיות במעבר של ארוך אל שפת הפשטה מודרניסטית. שני אוטובוסים משנות הארבעים, ועוד ארבעה מאמצע שנות החמישים. שני האוטובוסים הראשונים עודם סמוכים למטבחו של ז'ורז' בראק, ואילו ארבעת האחרונים כבר הרחיקו, עד לגירסתו האישית החופשית של ארוך להשפעות קליי ומירו ומעבר להן. שישה אוטובוסים, שגם מסיעים אותנו עמוק אל תוככי נפשו של האמן.
האוטובוס האדום הוצג לראשונה בתערוכת "השבעה" במוזיאון תל-אביב בפברואר 1947. כאן, לצד ציוריהם של גלעדי, וכסלר, זריצקי, מאירוביץ', נתנזון ושטרייכמן, בלטה אחרותו של ארוך, הגם שהפנים לעומקו את מפנה ז'ורז' בראק מתפנימיו המופשטים של יוסף זריצקי מהשנים 1946-1945 (ראו הפרק הקודם). בהתאם, פירוק הצורות לצורך בנייתן מחדש כמארג של צורות הנדסיות מושטחות, מצא ביטוי מובהק באוטובוס האדום, כפי שמפרט גבריאל טלפיר בתיאורו: "בתמונת האוטובוס האדום מיוסדת הקומפוזיציה על פירוק העצמים: המשטח הקדמי מעוצב בגושים שנונים במגוון כהה; מצד ימין עוצב עץ מסוגנן; באמצע עשוי המשטח בגוונים בהירים יותר; ברקע האחורי צוירה שורת מבנים בקווים סכימטיים על פני רכס הרים משונן בצבעים כהים; לצד הבתים, מצד ימין, מצוי האוטובוס האדום, הזוהר בצבעיו. אפשר לעקוב כאן אחר מחשבתו בבניין הקומפוזיציה, שלא היתה מכוונת לציור נוף, אלא לעצב תמונה בעלת משמעות חדשה."
אריה לרנר הדגיש את ההתמקדות הצורנית של ארוך: "מי שזוכר את התמונות, שארוך הביא עמו מהולנד, יראה מיד, כי הוא מבקש להשתחרר מן הזיקה לצבעוניות ולהתרכז בעיקר בבעיות מבנה השטחים והחלל. בתמונות השמן שלו שולטים צבעים כהים קודרים והוא מנסה לפתח סכימה משלו בחלוקת השטחים ומבנה החלל. האופייני ביותר לחיפושיו אלה הוא הנוף עם האוטובוס האדום."
האוטובוס האדום אינו רק קודר בצבעיו, אלא כרומטי ביותר: גוניו הלוהטים נעים בין חום, אוקר, צהוב ואדום, עם קווי מיתאר כהים ורבים הסוגרים על כל יחידה מבנית. שישה פלאנים אופקיים מרכיבים את הציור כמערך רב-אופקי: א. שורת הגופים המשוננים בקדמה ב. המישור האופקי שבו צומח העץ; ג. הכביש עם האוטובוס; ד. מישור שורת הבתים; ה. מישור רכס ההר; ו. משטח השמיים. אין ספק שארוך מעוניין בקומפוזיציה הצורנית: אמון על ציוריו משנות הארבעים המוקדמות, המטמיעים בתוכם מבנה רשתי, נענים הרבדים האופקיים של האוטובוס האדום באנכיות העץ. וגם, משולשי הסלעים והמשולש הכפול של גזע העץ ואמירו מתגרים בריבועי הבתים ובמלבן האוטובוס, אך מאוזנים על ידי הצורה האורגנית הרכה יותר של רכס ההרים. המתחים הצורניים היסודיים האלה מהווים תשתית לציור, וזכורים, בין השאר, מיחסי קוביות בתים ואנך עץ אורגני בנוף בזכרון-יעקב ובנוף עיר משנות ה-40. לא במהרה ייפרד ארוך מאל"ף-בי"ת צורני זה, והוא יחזור, למשל, במתח שבין האנך של משה רבנו לבין השורה האופקית של בתים קובייתיים במשה מסראייבו מ-1955. אלא שה"הנדסיות" של האוטובוס האדום מובלעת בלהט הצבע ובכהותו, המשתלבים כחוויה אמוציונלית בתמימות של התיאור. האוטובוס, הנוסע מימין לשמאל, מנוסח באופן "ילדותי" כמלבן אדום שצמוד לו בחרטומו מלבן קטן יותר, ומשטחו משורבט בזנב מכחול. דומה שזוהי אחת הפעמים הראשונות שארוך נוקט בחריטה השורטת-משרבטת בספונטניות. ולא במקרה היא מתרחשת באוטובוס דווקא, באותו מוקד של תנועה, שהוא גם מוקד של להט אדום במרחב הקודר ("דכאוני").
מכל האמור עד כה עולה שמרכיבי הנוף שבאוטובוס האדום אינם אלא תואנה לקומפוזיציית המתח הצורני ולמתח הבהיר-כהה, הצופנים בחובם מתחי נפש. ובה בשעה: אוטובוס בנוף הררי. בדידותו של רכב ציבורי הנוסע לו לבדו בסמוך ליישוב קטן בצל ההרים. כיוון שאוטובוסים אדומים לא פעלו בישראל באותה עת, ברור שהצייר צבע את האוטובוס בגוני דמיונו וכנקודת שיא בלהט של גוני הציור. ארוך, שאינו מעוניין בתנועה פוטוריסטית של הרכב (ציורו סטאטי מאוד. האוטובוס ממוקם במרכז הבד והוא מאוזן מכל צדדיו על ידי הרכיבים השונים; כאילו שותקה הדינמיקה, כאילו תנועת היצר כבולה במרחב), מצייר חוויה ישראלית כפרית, אך מתמקד בניכור שבין אנשים לטבע: הבתים סגורים, האוטובוס סגור, שום נפש חיה אינה מתמזגת עם המראה שכפה אובייקט על סובייקט. ניתן לומר, אפוא, שבאוטובוס האדום הופרד הרגש (הגוונים, התמימות) מהשכל (ההצרנה ההנדסית), בה במידה שהופרד הסובייקט מהאובייקט. ניכור.
כשנתיים מאוחר יותר שב ארוך אל מוטיב האוטובוס, הפעם בהשתחררות גוברת. בציור האוטובוס מתקרב מבטו של הצייר אל כלי הרכב. האוטובוס, הנוסע עתה משמאל לימין, חולף על פני העץ (אשר חוצה את גופו כאנך הצולב מאוזן), כאשר ברקע הרחוק יותר מסומנים ברישום על צבע שני בתים. לא עוד הרים, לא עוד סלעים משוננים. מלבן האוטובוס שולט בבטחה על מרבית הנייר, ודומה שהפעם דווקא הצבע הוא שמעניין יותר את הצייר, כיוון שהקומפוזיציה פשוטה מאוד ומוכרעת בידי תבנית היסוד. המכחול חופשי הרבה יותר מאשר בציור האוטובוס הקודם, קווי המיתאר סוגרים רק על האוטובוס, על העץ ועל עוד גוף אדום הנראה בקדמה, בעוד ששאר הבד מתמסר להנחות צבע מופשטות במשיחות מכחול קוויות וכתמיות. הגוונים מאזנים אלה את אלה בהיפעלותם: הם נעים בין חמים לקרים; הכחולים נענים באוקר, בחום ובאדום. הצבע דחוס הרבה פחות מאשר בציור הקודם והוא מניח לנייר "לנשום" פה ושם. ככלל, האוטובוס מתוח פחות.
בהתאם, לא עוד בדידות האדם בנוף. ארוך אף רומז בהצללה מופשטת על אנשים היושבים בתוך האוטובוס. הסובייקט והאובייקט נמזגו בהרמוניה. עם זאת ברור שארוך אינו מוצא עניין רב בנושא האוטובוס עצמו, אלא בהעברת התנועה העקרונית של האובייקט המתנייע, האוטובוס, אשר עודנו סטאטי ביותר, לתנועה ה"מוסיקלית" המתונה של הצורות והצבעים על הבד. דומה שניתן גם לאתר התרחקות מהזיקה לזריצקי והתקרבות-מה למרסל ינקו (של השנים 1950-1946) בכל הקשור לדינמיקה של צורות גיאומטריות מושטחות, הגם שארוך מאופק יותר במסכת גוניו ובמקצביו. שכן הציור עדיין מתמקד במרכז והקומפוזיציה עדיין נחה על המצע הבטוח והמרגיע של משטחים אופקיים (עתה גם האוטובוס הפך לרובד אופקי בפני עצמו). בה בעת, האוטובוס מכסה על מרבית נוף הטבע. במילים אחרות: ארוך יוצא אל הטבע, אך נחסם בידי מושא תרבותי-טכנולוגי. הניכור ניכר עדיין, למרות הרוגע הגובר.
ואולם, מה רב הפער בין האוטובוסים האלה לבין השלושה המגיעים בדהרה בין 1954 ל-1955, ומוצגים בתערוכת היחיד של ארוך בבית הנכות בצלאל בירושלים ובמוזיאון תל-אביב. אוטובוס בהרים הוא כבר חוויה של סער ואימה. ראו את האוטובוס האומלל החרוט בזנב המכחול, גוף אמורפי מוקטן ומעוך, הנראה יותר כרכב פרטי זעיר ומעוות המיטלטל לו מימין לשמאל, אבוד בין שני הרים חומים ומתחת לענן אדום ענקי, המנחית עליו זלעפות של קווים חרוטים-שרוטים-משורבטים ואנדרלמוסיה של קווי מכחול כאוטיים המרוכזת במרכז. שחור ההרים, אודם הענן וכחול השמיים, שלושה צבעים המתגרים זה בזה. הטבע אלים ביותר, והאוטובוס כמו נס על נפשו ומבקש לשרוד בסביבתו התוקפנית, אשר אין בה לא אדם, לא עץ, לא בית. כאילו צייר ארוך את גירסתו לנסיעה באוטובוס במרחבי מדבר האבסורד (כפי שתיאר אותו אלבר קאמי בפתח סיפורו האישה המנאפת מתוך הנפילה גלות ומלכות). כאן, באוטובוס בהרים, כבר לא נמצא שרידים של גליליות ארצישראלית תמימה, הגם שסגנון ציורו של ארוך ילדותי בהרבה מסגנונו בשנת 1946. עתה ידו תוקפת ושורטת את הבד כאחוזת דיבוק. בין הגוש העליון (הענן האדום) לגוש התחתון (צמד ההרים החומים) שוררים יחסי ניגוד והקבלה, כמעט במסורת הזכריות השמימית היודעת את הנקביות הארצית במטר הזרעה, הוא הגשם. בחוויה זו של אגרסיה של טבע ומין, אריה ארוך הוא גם הנוסע המאוים באוטובוס (שאינו מסגיר שום נפש חיה) וגם מי שמתעמר באוטובוס ובנוסעיו.
"... בנושא האוטובוס בנוף," כותב גבריאל טלפיר, "מצביע הצייר על מאמציו למצוא פתרון ציורי לאותו מגע רגעי וחולף ביעף, אך נתפס בתחושתו - המגע בין הנוסע בדרכים ובין הנוף. ברור שכוונתו היתה למסור באמצעים ציוריים את התנועה המתמשכת ומתחלפת, שעל הבעתה עמלו זה כבר הפוטוריסטים. אך כדי להגביר את חוויית התנועה, הוא מגרד במשטח הצבע קווים פתלתלים, זונקים או מסתלסלים." מבחינת טלפיר, הישגו של ארוך בציור האוטובוס הזה יסודו בטרנספורמציה של חוויית ה"נסיעה" המהירה לאופני הציור המהירים בקו החורט. המושג "פוטוריזם" שימש גם מבקרים נוספים. בביקורתו ב"דבר" על תערוכת 1955 במוזיאון תל-אביב (המשך לתערוכה במוזיאון בצלאל בירושלים) התמקד אריה לרנר בארבעה ציורי האוטובוסים שהוצגו בתערוכה וכתב: "קבוצת העבודות המעניינת ביותר בתערוכה זו היא סדרת התמונות המתארות אוטובוס בהרים (13) וכן אוטובוס בהרי הגליל (14, 15, 16) - נושא מעניין ולא קל כלל וכלל, המעסיק את ארוך זה שנים, מאז הציג את תמונתו האוטובוס האדום. אדם במכונית הוא, לכאורה, עניין פשוט ויומיומי המופיע בתמונותיהם של ציירים רבים כנושא מרכזי או כפרט בתמונת נוף או במראה עיר. ואולם ארוך רואה במכונית מאפיין של תקופתנו הממוכנת והממונעת. כאדם רגיש הושפע מן החוויה המיוחדת, שרבים מאתנו התנסו בה בנוסעם באוטובוס הנושף בכבדות ומשרך דרכו בין הרי הגליל בואכה צפת וראש-פינה; כאמן הוא מבקש להביע במערכת צבעים, צורות, קווים וכיוונים אופקיים ואלכסוניים את החוויה הכפולה של האדם על גלגלים השואף אל הפסגה, את הדינמיקה של האיש והמכונה מול הסטאטיקה המונומנטלית של הרים וסלעי מגור. ואולי לא נעלמה מהצייר המשמעות הפילוסופית העמוקה שאפשר לכרוך בנושא מעין זה, שהרי, נושאים דומים כגון חוויות האדם במטוס או בקרון הרכבת שימשו לאמני התקופה ומשורריה (לציירי הפוטוריזם בראשית המאה, לסופרים אירופיים כמשורר-הטייס הצרפתי אנטואן דה סנט אקזופרי ואף למשוררים עברים כיעקב לרנר ואברהם שלונסקי) סמל לברית האדם והמכונה, לפולחן הטכניקה והמהירות בדורנו, לגורל היחיד במסע חייו או להתקדמותה של האנושות אל עברי פי תהום..."
אך לא זה האופן שבו אנו קוראים את הציור אוטובוס בהרי הגליל, שהשוואתו עם אוטובוס בהרים, ציור נוסף שצויר באותה שנה מעלה שעודנו ניצבים מול חוויה קשה של ניכור מהטבע. בציור האחרון נוסע האוטובוס משמאל לימין, עודנו חרוט בעזרת זנב מכחול, אף כי מאושש יותר במבנהו. כביכול, השמש זרחה, וחמימותה אופפת את המראה. אך לא: השמיים צהובים והשמש ה"ילדותית" הירקרקה שולחת קרניים חרוטות, השורטות את הבד במקביל לשריטות רבות נוספות: ליד האוטובוס צומח עץ גבוה מאוד, חרוט-שרוט כולו, נטול עלווה, עץ יבש. האוטובוס מוקף בשריטה של מבנה אובאלי מעוות, המשיק-נפגש-נחצה על ידי אובאל שרוט נוסף מעליו. שני המשטחים ה"רשומים" הללו, "הרי הגליל", חרוטים (מלווים בקו-מכחול שחור) על פני משטח, הצבוע בגוון סגלגל "קריר" ובמשיחות מכחול חסרות מנוח, עצבניות. אם כן, אין זה ציור נינוח של נופש בהרי הגליל. דומה יותר שעברנו מזלעפות החורף של הציור הקודם לחמסין אכזרי של קיץ חסר רחמים, שבו כלוא האוטובוס בין הרים צחיחים, עץ מת ואגרסיה של קו וצבע. במבט נוסף, נגלה גם קרניים שחורות הבוקעות מהשמש.52
את ציור האוטובוס הנוסף צייר ארוך עוד ב-1954. למען הדיוק, צייר שלושה אוטובוסים הנראים כשילוב של השניים המאוחרים יותר. האוטובוסים החרוטים, ששניים מהם אף צבועים באדום, נוסעים בכיוונים מנוגדים מתחת לענן ענק בגוון כחול כהה. הכביש השחור מלמטה והענן שמלמעלה מחוברים בחריטות פרועות בתוך הרקע החום, חלקן מזכירות עץ וחלקן מטר זלעפות או קרניים אדומות בחלקן באדום. ארוך כאילו איחד בציור אחד את שני הטמפרמנטים המנוגדים של שני הציורים שנדונו לעיל. בנוסף לתערוכת היחיד של ארוך ב-1955, הוצגו שלושת ציורי האוטובוסים מ-1955-1954 בתערוכה השביעית של "אופקים חדשים" במוזיאון תל-אביב ב-1956 (לצד שני ציורים בנושאים אחרים), ובביאנלה בונציה באותה שנה.
בשלושת ציוריו האחרונים, האוטובוס, כלי שהולידה הציביליזציה, משמש מגן מפני תוקפנות הטבע. דרך ארוכה עבר ארוך מציורי נוף-טבע פוסט-אימפרסיוניסטיים בשנות השלושים והארבעים, שבהם התרפק על אור, צבע, עצים וכיוצא באלה, עד ל"אוטובוסים", שבהם הוכרזה מלחמה בין תרבות לטבע. מאז, לא יצא עוד ארוך את גבולות העיר בציוריו. הוא נשאר בין ירושלים לחרקוב, בין רחוב אגריפס לרחוב שהוליך מבית ילדותו אל הקונסרווטוריון. הרגרסיה ה"ילדותית", הפורצת בכל עוזה בציורי האוטובוס המאוחרים, משולבת ב"טבע רע" של ארוס אלים ושל צחיחות מתה. ניתן לומר כי לשני ציורי האוטובוס מ-1955 חוברים יצר מין ויצר מוות, הפורקים את עוּלם בשריטות המכאיבות של המבוגר-הילד. הייפלא שכאן כבר "עיקר" האוטובוס מכל צבע ולא נותר בו דבר מאותו אדום לוהט של האוטובוס מראשית הדרך?
ואמנם, הציור האחרון בסדרת אוטובוס בהרים עוקר מכל צבע כמעט. אוטובוס ירוק נוסע לבדו לרגלי הרים מופשטים, המצוירים במכחול ירוק ובעיפרון על רקע בהיר לבנבן-אפרפר-בז'. הציור הכרומטי מסגיר דרגה גבוהה של הפשטה ותהליכיות אטיודית. ניתן לקבוע שאריה ארוך מעולם לא התקרב לשפתו המופשטת של יוסף זריצקי כפי שהתקרב בציור זה (שצויר, ככל הנראה, בריו דה-ז'נירו. בגווניו המעוקרים הוא מתקרב לציור ילדה חוזרת מבית ספר, שנזכר לעיל). באשר ל"אטמוספירה" של הציור: מעל לאוטובוס הירוק נתפסת העין למעגל ירוק הממוקם בפסגת ה"הר", מעין "שמש" העונה לאוטובוס. דומה ש"שמש" זו החווירה את הציור כולו באורה הבוהק, השטיחה, המיסה ופירקה כל דימוי והתיכה את ההוויה כולה להפשטה. הצחיחות האלימה הביסה את האוטובוס ואת הטבע גם יחד.

* * *
ארוך ערך ביקור אחרון בגליל ב-1956, והפעם הותיר את האוטובוס מחוץ לתמונה. נוף, שצויר ערב נסיעתו לברזיל בשליחות דיפלומטית, מסוגנן כתמונה פרימיטיביסטית עממית: מסגרת פנימית (הולדת ה"מסגרות" של ארוך!) מקיפה את הנוף. בסיסו - מלבנים לא-אחידים; מרכזו - ציפוף של "כפר מזרחי" (ראו הגג הכיפתי) עם עצים גבוהים; ראשו - ענן מלבני עצום. קווי גשם אדומים וכחולים ניתכים מהענן ארצה. הענן והגשם מזכירים בצורתם את אוטובוס בהרים מאוסף מוזיאון תל-אביב לאמנות. כל הדימויים מוקפים קווי מיתאר כבדים, בעיקר הענן. דרגת ההשטחה גבוהה, ולתמונה כולה, שגוניה אדמדמים וכחולים-ירוקים, יש ארשת קישוטית, שיכולה היתה להיות עליזה, אלמלא הענן הענק והמאיים התלוי מעליה, והאזיקים של קווי המיתאר העבים.
על אף תחושת ה"כליאה" שהציור משרה עקב קווי המיתאר והמסגרת, נוכחת בציור הזה לא מעט "ילדותיות", כאשר לרישום הגבעות שמאחורי הכפר אותה שלילת עומק כמו למלבנים שבקדמה או לענן המרחף. גם ה"מגושמות" של הקו הרושם, התימצות הגולמי של העצים וה"טעויות" בפרופורציות (הענן) - כולם אומרים "רגרסיה". ילדותיות ועממיות חוברות כאן לפיוטיות רבה: "לחן של אמת אישית, סובייקטיבית, משתמע מבין משיחות המכחול", תיאר חיים גמזו את הציור.
בין הציור נוף לבין ציורי 1960 של ארוך מפרידים ארבע שנים, מרחק גיאוגרפי (קודם ברזיל ואחר-כך שבדיה) וקומץ יצירות שצייר ארוך בברזיל. בין הפרץ הספונטני והכמעט אלים של ציורי האוטובוס לבין השלווה הקומפוזיציונית של ציורי 1960 מתקיים ניגוד חריף, אשר הציור נוף עשוי לשככו, אם לא לפענחו. ארוך בולם בתוקף רב את גילויי הכאוס והקטכוניות, כולא את הצורות ומרגיע עד תום את הקומפוזיציה.
בספרייתו של אריה ארוך

ההחטאה הפילוסופית והסיכוי הרליגיוזי

על האמנות - מסה לסוף מילניום וראשיתו. >>>

 

הכיוון מזרח גליון מס' 9

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 126

בסטודיו - גליון 126 - יאיר גרבוז על ברט הווידיאו של גיא בן-נר, יהושע נוישטיין על אורי קצנשטיין, רועי רוזן על "במת האנושות" בביאנלה בוונציה ועוד. >>>

אלי פטל דיוקן שלילי

אלי אשד ז'וסטין פראנק האחרת

ז''וסטין פרנק האחרת מאת אלי אשד - התייחסות לספרם של ז''וסטין פראנק ורועי רוזן "זיעה מתוקה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית