בית

בבל , , 12/11/2018

                           

 

היה אחד, קראו לו...

מתוך ז'ורז' פרק איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?


היה אחד. קראו לו קאראמאנליס, או משהו כזה: קאראמה? קאראמי? קאראכמה? טוב, בקיצור, קאראמשהו. בכל מקרה, שם לא כל-כך שכיח, שם שאומר לכם משהו, שלא שוכחים בקלות.

זה היה יכול להיות אבסטראקט ארמני מאסכולת פאריס, מתאגרף בולגרי, מלפפון חמוץ ממקדוניה, בקיצור טיפוס מהחורים האלה, בלקני, יוגורטאי, סלבופיל, תורכי.

אבל בינתיים זה היה סתם איש צבא, טר"ש אפסנאות בגדוד הרכבת בוואנסן, מזה ארבעה-עשר חודשים.
והיה לו חבר אחד שהיה חבר טוב שלנו, אנרי פולאק בכבודו ובעצמו, מש"ק בחיל הרכבות, שהיה לו פטור מאלג'יריה ומהמושבות שמעבר לים (סיפור עצוב: יתום מינקות, קורבן חף מפשע, יצור קטן ומסכן שנזרק לרחובות העיר הגדולה, כשהיה בן ארבעה-עשר שבועות) ושניהל חיים כפולים: כל זמן שהשמש זרחה היה טרוד בעיסוקי המש"קות, בכיסוח חיילים בתורנות, בחריתת לבבות מפולחים וסיסמאות ניקיוניות על דלתות המחראות, אבל בשש ושלושים בערב בדיוק, הוא היה עולה על טוסטוס קטן ומטרטר (עם כידון מצופה כרום) וטס בחזרה אל מונפרנאס מולדתו (כי הוא נולד במונפרנאס), איפה שהיו אהובתו, המאורה שלו, אנחנו חבריו וספריו היקרים, שם היה עובר מטאפורמוזה והופך לעלם חמודות, לבוש בפשטות אבל כמו שצריך, בסוודר ירוק עם פסים אדומים, במכנסי צינור, ובנעליים הכי נעליות שאפשר, ובא לפגוש אותנו, החברים שלו, בבתי הקפה, איפה שהיינו מדסקסים אוכל, סרטים ופילוסופיה.

ובבוקר, הפולאק אנרי הזה, היה משתחל שוב לתוך התלבושת הצבאית, חולצת החאקי, מכנסי החאקי, כומתת החאקי, עניבת החאקי, מעיל הגשם הבז' והנעליים החומות, עולה שוב על הטוסטוס הקטן והמטרטר שלו (עם כידון מצופה כרום), ועושה שוב, בלב כבד, את המסלול בכיוון ההפוך, נוטש את ספריו היקרים, אותנו, חבריו, את המאורה שלו ואת אהובתו, ואפילו את מכורתו מונפרנאס (כי שם נולד), ומשתלב מחדש במחנה תשע בוואנסן, איפה שממתין לו יום קשה בדיוק כמו כל אלה שהאלוהים של האלוהים הטוב של השירות הצבאי הדפוק סידר לו מזה ארבע-מאות-שבעים-ואחד ימים ועוד יסדר לו (אבל בל נקדים את המאוחר) שלוש-מאות שישים ועוד עשרה ועוד תשעה כאלה.

הוא היה חושק שפתיים, הפולאק אנרי הזה, משפר הופעה, עובר, בסנטר זקור, לפני דגל הטריקולור הגדול, לפני הבודקה של השין-גימל, לפני הסרן, מצדיע לו, לפני הסגן, מצדיע לו, לפני הרב-מש"ק-ממלא-מקום-רס"פ-תורן, שכבר לא מצדיע לו, מאז אותו יום שהיה להם איזה דיבור, מעדיף לעבור למדרכה ממול, לפני כיתת הכוננות, קאראגיל האמיץ, פאלאמאפן האמיץ, ואן-אוסטראק (גזען מלוכלך) ולאוורייאר הקטן, המכונה בחום שובר-הקרח, שבירכו אותו בכל מיני ציוצים, כי הוא היה די פופולרי, הפולאק אנרי הזה.

ואז היה מתחיל היום המפרך של עמל צבאי, הדו"חות, המיסדרים, המיסדרים החוזרים, מחית האפונה הקרושה, הבירה הפושרת, הרבע-ליטר יין-פטישים, העבודות-רס"ר, השעות המתות, תרגילי הסדר, קופסאות השימורים החלודות, שנעלי הצבא המיומנות היו מעיפות אל הדשא המקריח, הסיגריות, הבדלים, העישונים.

והוד מלכותו אפולו, היה מעלה חרס בניסיונו להגיע לזנית. השעות היו חולפות כמו דרך שעון-חול ממולא בחרסית (הקורא יגנה בוודאי את הדימוי השחוק הזה, ועם זאת מן הראוי שיעריך את ההקשר הגיאולוגי).
ובהגיע החצי המיוחל כל-כך של השעה שש ושלושים, היה אנרי פולאק, החבר שלנו, אם כמובן הוא לא היה בתורנות שמירה או בכוננות שריפה, או בריתוק או בעונש, לוחץ את הידיים הרפות של קאראבינוביץ', של פאלאמפן, של ואן-אוסטראק הגזען המלוכלך ושל לאוורייר הקטן (המכונה בחום שובר-הקרח), תוקע עמוק בכיס השמאלי של חולצת החאקי שלו את הפס הלילי שלו, חתום כדת וכדין בחותמת השבועית, עולה על אוכף הטוסטוס שלו (עם כידון מצופה כרום), מצדיע באופן תקני לסרן התורן, לקצין התורן, לרס"פ בתפקיד, למפקד היחידה, למש"ק התורן השבועי, לרב"ט היומי ולחברים בכיתת הכוננות, שהריעו לו בכל מיני קולות של חיות, כי הוא היה די מקובל, אנרי פולאק (לא משתחצן, עם קלאסה ולב רחום, תחת מעטה אולי קצת מחוספס), וממריא כמו הציפור של מינרווה בעת שהאריות באים לשתות, חוזר במהירות התנשמת בעלת העיניים החולמניות למונפרנאס שלו, שהעניקה לו את אור היום, איפה שחיכו לו אהובתו, המאורה שלו, אנחנו החברים שלו וספריו היקרים, מתקלף מהתלבושת הכל-כך ידועה לשמצה, נהפך בהנף-יד לאזרח מוצהר, עם הטורסו נינוח בתוך כתונת משוגעים מקשמיר, הרגל יצוקה בתוך זוג ג'ינים, כף הרגל אחוזה היטב במוקסינים מבריקים בטעם של פעם, והיה בא להיפגש איתנו, החברים שלו, בבית הקפה ממול, איפה שהיינו מדברים על לוקעטש, קירקירגור, עגל ועל ליצנים אחרים מאותה עיסה, כל לילה בשעות מתקדמות כמו הרעיונות שלנו, כי כולנו היינו קצת שרוטים בתקופה ההיא.

אח! אין מה לומר. היו אלה חיים טובים לחיילים!





Quel petit velo a guidon chrome au fond de la cour?

ז'ורז' פרק שיר יציאה למלחמה

"היה זה בלילה שליו ורב אור
בין עצים משחירים בקרחת יער
ניצבו ארבעים קרונות לפי התור
מלאים בחורים ורובי-סער"

שיר פרידה מקאראמהשמו, גיבור הרומן "איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?". >>>

 

השנה השלושים ושלוש תערוכת השנה השלושים ושלוש

אמנים נגד "היד החזקה". תערוכה בבית העם >>>

לב ניקולאייביץ' טולסטוי סבסטופול

טולסטוי כתב את רשמיו ממלחמת קרים, במהלכה היה בין הנצורים בעיר וחווה את אחת החוויות הקשות בחייו.
סבסטופול, שהקדים את "מלחמה ושלום", חושף את המלחמה כמות שהיא, נוראה, חסרת תכלית ועיוורת. >>>

אותיות נשמה

מתוך פרק קיט בתהילים. >>>

פוסטר מלחמה 4

מתוך סדרת פוסטרים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית