מכונת קריאה - תמשיך לרקוד

בבל , , 24/5/2012

תמשיך לרקוד

מתוך נדב לפיד תמשיך לרקוד

כל הדרך מהמוסך בגבעתיים ועד לבית ברחוב פנקס 50 ליביתי את הזעם שבי. בעל המוסך כבד הגוף והמזיע, עוזרו החיוור עם האף הגדול, שתי נשים, אחת מחומצנת בפיאט חדשה, ילדים חוזרים מבית הספר, ילדים הולכים לבית הספר, מכוניות, רמזורים, מעברי חצייה - הכל רק הגביר את הכעס שלי ועיצב לי מין זווית עקמומית של בוז בשפתיים. כשדהרתי בגשר ההלכה והבטתי בזעם על הרמזור המצהיב מאחורי, ידעתי שהיום זה היום. ידעתי שמתוך תהומות השנאה וממעמקי הזעם אצליח סוף-סוף לינוק את הדבר הגדול ההוא, זה שקורע, מפלח, שורף ומשאיר רק אדמה חרוכה.
לקראת הרמזור הראשון של פנקס, על כל פנים, התחילו הדברים להשתנות. שמש מפתה שעקפה את מפת העננים שנפרשה מעליה שרטה דרך חלון האוטו החצי-פתוח את ידי הנוהגת ואת מחצית הפנים באופן, מה לעשות, מענג. הרדיו עבר לנגן איזה שיר אייטיז והצלילים המתוקים המיסו אותי. הרחוב נראה סימפטי יותר ומבין יותר, ואני נראיתי אנושי יותר וייחודי פחות. כשנכנסתי לדירה ופתחתי את החלון, כל מה שנותר לי היה לקלל את אלוהים שהפיל עלי באמצע חורף אפל ודוקרני שמש מחממת, כזאת שגומרת לך לגמרי את הכעס - מזון היצירה.
ואז הטלפון צלצל: "הלו." "שלום." "שלום אמא." "שלום גדי, מה נשמע?" "בסדר מה איתך?" "אני בסדר, טוב," רעש כמו של נייר שיוף, כזה שעושה טלפון אלחוטי, "גדי יש לי בקשה." "מה?" אמרתי. "כמו שאתה יודע, דוד אריה מגיע היום בארבע, ואני נתקעתי פה עם ה..." רעש "אם תוכל לקחת..." רעש. "וגם לבלות עד..." קטיעה ארוכה "קשה לשמוע אותך אמא, לא הבנתי מה את רוצה" (ובעצם הבנתי הכל). "אם תוכל לקחת אותו מלוד ואני אגיע בשבע וחצי," רעש "תכתוב על שלט קטן 'אריה', אבל באותיות גדולות ועבות של דפוס." "טוב," אמרתי, "טוב."
הנחתי את השפופרת. לנסוע עכשיו עד לוד? בשביל דוד אריה? כל-כך עצבני הייתי שהתחשק לי לרוץ לפיר העבודה האפרורי שלי בקצה הדירה ולירות גיצים של אותיות.
הבטתי בשעון, לא היה לי זמן. השעה היתה שלוש וחצי. הרגשתי כמו הבן של מינוס, החצי שור, זה שכלוא במבוך ובכל פעם איזה קיר אחר נחבט לו בפנים ומפריע לו לצאת.
ירדתי לאוטו והתנעתי, נוהם בזעם יחד עם המנוע. הורדתי את ההנדברקס במין תנועה של יאוש ואז היתה לי הברקה: לא נורא, גדי, המהמתי, לא נורא. עכשיו תיסע ותיתקע בפקקים הכי ארוכים שיש, ותכעס ותרתח ותתופף עם האצבעות על החלון מבחוץ כאילו להאיץ במכוניות מקדימה וזה לא יעזור, כי הפקק ימשיך לזחול ולזחול, קפוא בדרך לשומקום, ואתה תשנא אותו כל-כך. אבל זה עוד כלום, כי כשתגיע סוף-סוף, תצטרך לצאת מהאוטו ולהידחק בין כל הילדים והסבתות והאבות והאמהות ולחכות שם לפחות חצי שעה, צופה בכל חיבוקי הדמעות לשבים מהגלות, אלה שכל אופרת סבון מחווירה לידם. ואתה? אתה לא תעמוד מן הצד, להפך, אתה תחכה לו שם, ממש באמצע, ליד השערים, איפה שהדוחק והזיעה מזכירים את הכניסות לבלומפילד בימים הגדולים, מחזיק בריסטול עם השם שלו, ותהיה נלעג, ותבוז לעצמך. ואז הוא ייצא שמן וגדול, מחרחר כמו חזיר שחוט מהכובד שהרגליים הרופסות שלו צריכות לסחוב, ואתה תיקח לו את המזוודות ותסיע אותו הביתה ותשמע את הפטפוטים העילגים שלו על הדיילות והארוחות, על הנחיתות ועל ההמראות, טלטולי הטיסה, הדוחק במעברים, והמזוודה שלו, חצי שעה לקח עד שהגיעה, ותחייך אליו חיוך רחב, ממש כמו בפלקט הסבר פניך לתייר, ובפנים תשנא, כל-כך תשנא עד שתהיה כולך בלון זעם אחד גדול ובוער, ואז, כשדרך הייסורים הזאת תיגמר, תרד מהצלב ותשב ליד המקלדת ותבעיר את כל העולם באש יוקדת של מילים.
את הדרך ללוד עשיתי בקצת פחות מעשרים דקות. אני יודע את זה, כי כשיצאתי מהחניה מתחת לבית פתחתי גלי צה"ל וקול הקטיפה של גמד הרדיו המלחשש בישר לי ש"עשרים דקות לפני השעה ארבע, אנא דווחו לנו על פקקים והפרעות בתנועה". כשחניתי בנתב"ג עוד לא היה ארבע. צפצוף של שעון דיגיטלי כמעט לא מרמה. בדרך ראיתי איך העננים נקשרים זה בזה. זה הזכיר לי עדר בקר גדול שדוהר בשמים, ואולי קיר חרסינה לבן כמו בפרוספקטים של מטבחים חדשים. בדרך גם נזכרתי בדוד אריה.
אף פעם לא ראיתי אותו ממש. רק בתמונה. אריה היה בן דוד של אמא שלי, וכשהיו קטנים הם בילו רוב הזמן ביחד, ואפילו התחתנו בצחוק פעמיים-שלוש. פעם אמא שלי אמרה לי שכשהיתה צעירה היא היתה מאוהבת בו. כשהזכרתי לה את זה לפני כמה שנים היא צחקה ואמרה שאז עוד לא ידעה מה זאת אהבה. עד כמה שאני זוכר את היחסים שלה עם אבא שלי - עד שהתגרשו - בתחום הזה היא נשארה ילדה. מצד שני, גם אני לא מאמין גדול באהבה, זאת שהכוח שלה חלש הרבה משל המוות. בתמונה ראיתי אותם רוכבים על סוסי פוני באמצע ערבה ענקית. אמא שלי, צוחקת, היתה אז בת חמש-עשרה. אריה, מבוגר בשנתיים, פחד ליפול. הוא לא היה דוד של ממש, אבל בגלל שלאמא לא היו אחים, זכה מן ההפקר. התמונה בשחור ולבן. סוסים שחורים דוהרים על מרחבים אפורים מתחת לשמים לבנים. אריה כהה, אמא בהירה. האפרוריות העוטפת של התמונה לא יכולה להסתיר את הירוק-עד של ארגנטינה. באנגליה, כמה שהדשא ירוק, עמוק בלב אתה יודע שהוא יותר אפור מהשמים. בארגנטינה זה ירוק אמיתי, כזה של אינדיאנים גאים מכדי להיכנע או לשקר.
לא תמיד שנאתי את אריה. כשהייתי ילד קטן אפילו ניסיתי להפוך אותו לגיבור. אחרי הכל, דוד בארגנטינה זה לא כמו דוד בנתניה, ואני לא נתתי לאף אחד לשכוח את זה. כשהייתי ממש קטן, עשיתי מאריה כוכב כדורגל. ארגנטינה בדיוק זכתה אז במונדיאל של שבעים ושמונה, וגוֹוֹוֹוֹל היתה מילת הקסם שהרטיטה לבבות. לא נתתי לגוף הרופס שלו להפריע לי. את התמונה המתקלפת בשחור ולבן זרקתי החוצה, רחוק-רחוק אל מאורות הזיכרון. בשבילי הוא היה אימת ההגנות, בעל רגל שמאל קטלנית וראיית משחק מפותחת. אם הייתם אז שוערים, בטח ראיתם את הדוד שלי בסיוטים שלכם, שולח לכם איזה טיל לחיבורים. כולם היו אז בעד הולנד של קרויף והאן ורק אני איחלתי להם דברים איומים ונוראים, כדי שלא יפריעו לדוד אריה. לא הרשו לי לראות את המשחקים ששודרו ממש באמצע הלילה, לכן כל מה שיכולתי היה לדמיין ולחלום. לפני השינה אבא היה מספר לי נגד מי ארגנטינה היום, ובלילה, בחלום, דמיינתי איך המגינים האימתניים של הקבוצות היריבות מייללים כמו ילדים קטנים אחרי שהדוד שלי מעביר אותם כאילו הם בובות שעווה. בסוף, כשהכל נגמר, אחרי ששמנו שלישייה להולנדים עמוק-עמוק בתוך הרשת, שמחתי כמו שלא שמחתי אף פעם, מאז ועד עכשיו.
גם כשהתבגרתי הקסם הלטיני לא פג. אריה אמנם תלה את הנעליים ונפרד ממרדונה ומריו קמפס, אבל אל תדאגו לו, לזקן שלי, עכשיו הוא בעסקי קרקעות. למדתי אז באוניברסיטה על ההיסטוריה של ארגנטינה. על המלחמות, על המהפכות ועל בעלי האחוזות האלה שלכל אחד מהם חווה גדולה יותר מכל ישראל. עם אינסוף הפרות שיש להם, למיליונרים הארגנטינאים האלה, אפשר להאכיל את כל האפריקאים הרעבים, ועוד יישאר עודף. אבל הכסף הרי מעניין אותם בערך כמו שמעניינים אותי בדלים של מרלבורו, אלה שזרוקים לכל אורך הרחוב ואף אחד, כמובן, לא מתאמץ להרים. הם משאירים את הפרות, שירוצו סתם, כל הימים, מצד לצד על האדמה הזאת, שאף פעם לא נגמרת. למה? אולי כי זה נראה להם אסתטי, אולי כי זה נותן השראה. אריה לא ממש עמד אצלי אז במרכז העניינים. אני הייתי עסוק עד מעל הראש בלימודים באוניברסיטה, והוא מצידו הפסיק לשלוח את הברכות לחגים שהיינו מקבלים ממנו כשהייתי קטן. ובכל זאת, כמעט בכל פעם שהמרצה הזכיר את בעלי האחוזות האלה, הדמות של אריה עלתה לי בראש. ראיתי אותו יושב בטירה מפוארת, מוקף לטיפונדיסטים עשירים וקשוחים כמוהו. יום ראשון, דמדומים של שקיעה, רק לפני שעה הם חזרו מהמיסה. אריה, כובע של קאובוי על הראש, מגפי בוקרים שחורים צמודים לרגליים ומבט של אדם שיודע שרק דברים טובים יקרו לו. ביד אחת הוא מחבק את אשתו, בלונדינית ארגנטינאית שחמחמה, בשנייה מחזיק בקבוק גדול, של טקילה מן הסתם. בחוץ רצות אלף-אלפי פרות ובכלל לא אכפת להן שהחבר'ה שצוחקים בפנים בקול גדול זוללים צ'וריסוס עסיסיות שהכינו מהבנים שלהן.
לפני ארבע שנים החליטה אמא לעזוב את הבית הישן בארלוזרוב, שבו נולדתי, ולעבור לרמת-אביב. נמאס לה מהאוויר המזוהם ומהצפיפות העירונית ונחה עליה רוח פסטורלית. גם הזונות העמלניות מתחת לבניין ההסתדרות פגעו לה בשלווה הפנימית ו"זה לא סימפטי לראות כל לילה דרך החלון נשים שמוכרות את הגוף שלהן וגברים מיוחמים מייללים כמו חתולים" - כזאת היא אמא שלי, נורא איסטניסטית ביחס לאנשים. עזרתי לה לארוז. העמסנו בקרטונים גדולים את כל מה שצריך וגם את מה שלא. בצד כיסאות ושולחנות סחבתי בשבילה גם שני ארגזים מלאים בניירות: חשבונות טלפון, דו"חות מס, רשימות קניות למכולת, איגרות שנה טובה, הכל. כזאת היא אמא שלי, לא זורקת כלום - משמרת תעודות היסטוריות לדורות הבאים. במגירה קטנה בשידה המתפרקת, שהיתה מלאה כולה פתקי אהבה שאיציק, החבר של אמא מהחטיבה בנתניה, היה שולח לה באמצע השיעור בלי שהמורה ידע, מצאתי את התצלום שלה ושל אריה. מהתמונה המתפוררת שהשנים הפכו למין קלף בגון צהוב חולני לא נותר הרבה. הזמן מחק את רובהּ, ומה שלא נמחק דהה, אבל גם השנים המקהות לא עמעמו את הרפיסות המבוהלת שלו. גיחכתי לעצמי בזעף ואחר כך זרקתי את התמונה לתחתית הארגז ומאז לא ראיתי אותה.
בשעה ארבע, כמובטח, נחת המטוס, ובארבע ושלושים פגשתי את אריה. לא הנפתי שלט עם השם שלו, כמו שאמא רצתה. רק עמדתי, אוחז במעקה הדביק מלחות והסתכלתי הרבה קדימה וקצת לצדדים. ניסיתי למקד מבט על היוצאים, כזה שלא משאיר מקום לספק. חלקם כלל לא הסתכלו, אחרים השפילו את העיניים, כמה אפילו חייכו אלי מרחוק כשחשבו אותי לאח או חבר והתאכזבו כשגילו שלא. אף אחד מהם לא היה אריה. כשהשעון צפצף פעמיים (שזה אומר חצי שעה) הצטלבו העיניים שלי, שהן ירוקות וקטנות, בעיניים חומות ואליפטיות של גבר, והבנתי שזה הדוד שלי. עזרתי לו לסחוב מזוודה בינונית יחידה וקלת משקל לאוטו שחנה בסמוך, ובתוך חמש דקות כבר היינו באיילון.
כל הזמן הזה לא החלפנו מילה. אפילו את ה"שלום" שאומרים כשנפגשים עשינו בתנועה קלה של הראש. חמש דקות - הרבה זמן להיות עם מישהו ולשתוק. האמת שהוא נראה שונה, שונה מאיך שחשבתי, שונה מאיך שדמיינתי, שונה מאיך שרציתי ואפילו שונה מאוד מהתצלום. כנראה בגלל שהתמונה היתה ישנה, ואולי בגלל שהיתה בשחור-לבן והגוונים שביניהם. אני יכול לומר עליו הרבה ושום דבר. הרבה על התלתלים המתפתלים, הלא-גזוזים, על מכנסי הקורדרוי הלבנים-דהויים שכמה ישנים שהיו, עדיין היה להם צבע של מלאך. שום דבר כי כל התיאורים האלה לא יאמרו הרבה למי שלא ישב איתי ועם אריה באוטו, אז, בחורף בדצמבר. מה שהכי בלט אצלו זה הרזון שחידד את עצמות הלחיים החוצה, כאילו מנסות להתנתק, לברוח, והעיניים שלו, עיני שקד חרֵדות של חיה לכודה באש. איך שראיתי אותן, ישר נזכרתי בבמבי, ועל במבי קשה לכעוס.
אחרי חמש דקות שקטות התחילה השתיקה להכביד. השמים היו שזורי עננים ועטפו את כולנו בשמיכה אפורה והרמטית. זה נמשך כך כבר כמה ימים, מאיים ומבטיח רעות, אבל כל מי שחיכה כמוני שהמבול כבר יפרוץ וישטוף את כולנו לא זכה לראות אפילו זרזיף אחד של גשם שאפשר לצעוק ולקלל, ונשאר רק עם רוגז עצור של אילמים. הרדיו ניגן מנגינה מלנכולית, מין שיר עצוב שתמיד גורם לי לדמיין כורה חוזר מפויח מהמכרה, או חיילים שבים פצועים מהמלחמה ומגלים שהאהובות שלהם כבר בידיים של מישהו אחר. הצצתי במראה על הפנים של דוד אריה. היתה לו בעיניים הבעה הססנית, אבל השפתיים שלו חייכו חצי חיוך, כזה של אחד שיודע שההיסוס מתאים לו. לא רציתי להגיד את המילה הראשונה, לכן המשכתי להרהר במלוא העוצמה, לוחם במועקת השתיקה, העיקר לא לפתוח את הפה. השדרן המשיך לירות עלינו צלילים צבועים בכחול עצוב ואני חזרתי בדמיון לכורה הבודד. עכשיו, מרוכז, יכולתי לראות אותו בבירור: איך הוא צועד על שביל החצץ בדרך לבקתה החרבה, הידיים מיובלות, הפנים מצופות פיח, איך קצה של חיוך עולה על השפתיים החשוקות כשהוא חושב על הבחורה האוהבת שמחכה לו בבית עם איזושהי קערה, של נזיד חם נניח, ואיך הוא נכנס, מתפלא שאין אורות, חושב: היא ודאי ישנה. בחדר השינה שלהם, מחפש את הגוף החם שלה מתחת לשמיכה, הוא מוצא, במקום, מכתב, שהיא עזבה ולא תחזור, היא מצטערת וזה רק לטובתו, והיא כותבת לו שהיא בכתה והוא רואה שהנייר יבש. אז עלתה לי מחשבה מבהילה בראש שכמה שזה קיטשי ושטוח ומעורר גיחוך, אולי אין דבר גדול מזה, מהכורה ואשתו, וכל החיים אני מנסה למצוא אמיתות אחרות שאינן, וכשאבין את זה, בסוף, יתברר שכבר נהיה מאוחר מדי. המחשבה הזאת כל-כך העציבה אותי שניסיתי לסלק אותה כמה שיותר מהר. זה לא עזר. הרגשתי איך החיוך המלגלג שלי נמחק, ואיך הנשמה שלי נצבעת בכחול עצוב, כמו הנשמה הבנאלית של הכורה. קיוויתי שאריה יגיד כבר איזו שטות שתוציא אותי מהעגמומיות הזאת לחזור ולירות ברקים, אבל הדוד שלי היה יותר אילם מאבן. נשבעתי שלא אדבר ראשון, אבל המחשבות כבר הציפו אותי מכל כיוון ומועקת השתיקה רבצה עלי כמו סלע. נשברתי ושאלתי:
"איך היתה הטיסה?"
"ישנתי."
"מה נשמע?"
"בסדר."
"איך הארץ?"
"מעוננת."
"אמא מצטערת שהיא לא יכלה..."
"לא נורא."
וזהו.
המשפטים שלי היו כל-כך לקוניים שהרגשתי כאילו אני סתם נושף אוויר החוצה בכל מיני העוויות של השפתיים, בלי ממש לדבר. אחרי שאריה אמר "לא נורא" ונשען על הכיסא לאחור בתנוחה של אחד שבא לו לשתוק, רציתי לשאול אותו עוד משהו, אבל אז הוא קיבל התקפה ארוכה של שיעולים יבשים. הוא שיגר אותם צרודים ומלוטשים, כמו מאגיסט מקצוען שיורה בעמק ממול, ואחרי שגמר כבר באמת לא התחשק לי להגיד כלום, אז הגברתי את הרדיו ולחצתי חזק על הגז.
עד שנגמרו החדשות של חמש כבר ירדנו מאיילון וחזרנו לתל-אביב. שמחתי לראות את בתי המלבן של עירי, וגם הם בירכו אותי לשלום בלי חדווה. מכוניות חתכו אותנו מימין ומשמאל ושמיכת עננים אפורה המשיכה לכסות בלי להוריד טיפה. "שם זה הרחוב שלי," סימנתי לו עם היד, "שם אני גר." "יופי," ענה. ממש יופי. "שתי דקות ואנחנו בבית." פמפמתי את הברקס, נגרר אחרי הטור המזדחל שלפני. "כואב לי הראש," חייך, "אולי נקפוץ נשתה קפה?" בלי קשר למה שאמר, שמחתי שהוא סוף-סוף דיבר, ממש דיבור אמיתי ואפילו דבר שטות. ללכת לשתות קפה? עכשיו? איתו? שתי דקות מהבית? "זה טוב לנשמה," הסביר, "קפה טוב לנשמה." טוב לנשמה, חייכתי לעצמי, מה זה נשמה? ומה זה טוב? רציתי להגיד לו שאכין אצלי, שהוא בטח עייף מהטיסה, שינוח קצת, אחר כך נראה. לא אמרתי. כשהגענו לפנייה שמאלה לרחוב שלי, עברתי נתיב והמשכתי ישר. בחמש ורבע חנינו על המדרכה מול בית הקפה.
המקום שאליו הלכנו נמצא בכיכר קטנה וירוקה, לא רחוק מהבית שלי בפנקס, מה שנקרא הצפון הישן. הוא היה שייך פעם למאמן כדורגל מפורסם, אחר כך לבן שלו. אחרי זה קנו אותו ומכרו אותו ושוב קנו, והוא החליף צורות וצבעים ושמות, אבל בפנים נשאר אותו דבר. כל יום חמישי בערב, ולפעמים גם בשאר הימים, היינו יושבים שם, הקליינטים והבעלים, מתפלמסים בניב המיוחד שלנו, שפת האיקס הכפולים והבאנקר, מלהגים ממלאים ושולחים. שלשום שמעתי ברדיו שיש קפה באשדוד, קפה צמרת, שבשנים האחרונות יצאו ממנו יותר משישים זוכים. אנשים עולים אליו מכל הארץ, מקווים רק להידבק במזל. מהקפה שלנו לא יצא אפילו זוכה אמיתי אחד, ורק אבא של חבר שלי ניחש פעם שלוש-עשרה וקנה בכסף טוסטוס. כשהייתי צעיר יותר חשבתי שאולי יש כישוף באוויר, ורציתי להציע לבעלים לשכור איזה בעל-נס שיגרש את העין הרעה, אבל הם לא התרגשו מכלום, אפילו כשצצו מסביב כל בתי הקפה האיטלקיים האופנתיים האלה, שגרמו לפולחן הטוטו להיראות המוני וגס, ולי, כשקצת התבגרתי, לעקם את הפנים בכל פעם שהייתי עובר בסביבה. הם אמרו שבכלל לא אכפת להם, שמצידם שכולם יסתלקו, והם הרי ממילא בדרך לסגור. במשך כמה שנים הם עמדו לסגור והמקום המשיך לפעול, ממחזור למחזור, משבת לשבת.
קיוויתי שיהיה ריק.
חיפשתי מקום שיהיה ריק, לכן גם נסעתי לשם.
בשנים האחרונות לרוב היה ריק, חוץ מבלילות חמישי.
נורא קיוויתי שלא יהיו בחורות, לכן הלכנו לשם.
אף פעם לא היו שם בחורות, וגם המלצריות היו בנים.
כשנכנסנו הסתכלתי קדימה. שני פלקטים של הופעות, מודבקים, שני פלקטים מגולגלים לצד האחורי, מדבקה של "תנו לחיות לחיות", מדבקה של "תרמתי דם" (מגורדת), מדבקה של "אני נהג מדליק", בר-מן יושב בפישוק, קורא "ידיעות", שלוש כוסות על הבר, שתיים ריקות, השלישית מלאה. הסתכלתי ימינה ודרך הזכוכית ראיתי את הרחוב שממול. את הזכוכית עצמה לא ראיתי, רק ידעתי שהיא קיימת. קבוצת מכוניות נוסעות, אחת נעצרת לחנות. הסתכלתי שמאלה וראיתי אותך. ישבת. שיער שחור, עיניים שחורות, שדיים בינוניים, מלאים, ממש כמו שאני אוהב. כשראיתי שגם את מסתכלת, ישר הפניתי את הראש.
הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על עצמי. אני יושב, או עומד, או שוכב, לרוב בערב, כשמתחיל להחשיך, העיניים שלי פקוחות, רואות את מה שבחוץ, מנתחות אותו לפרטים, עד המעיים, אבל בלי לפרש - רק לראות את החוץ לבפנים, כמו לייזר בבדיקה ביטחונית. פתאום קופצת הדמות שלי, פנים בלי גוף, בחיוך עגמומי של תמונה בחוגר. ההבעה הרפויה בעיניים קוראת לי לחדור לתוכי, להיכנס עם אזמל לנשמה, שנמצאת אצלי קצת מתחת ללב, באמצע, בין הראש לזין. בווידוי הזה, שבו אני כומר לעצמי, מתגלים כל קלקולי הנפש והגוף, אלה שכרגיל מצליחים להסתיר בכובע רחב שוליים, שמצל על הפנים.
לא רציתי שתסתכלי עלי. לא רציתי שתסקרי, שתמדדי, שתאמדי רווח מול הפסד, הכנסות מול הוצאות, בסוף תוציאי דו"ח מנומק ומאוזן, כזה של פרויקט פיננסי עתידי. לכן הפניתי אלייך את הגב, ולא הצצתי לאחור, אפילו פעם אחת, כאילו את לא קיימת. העמדתי פנים שהכל כתמיד וכל הזמן רק חשבתי עלייך. הסתכלתי בתפריט וחשבתי עלייך. בחרתי הפוך והזמנתי, וחשבתי עלייך. שתיתי אותו וניגבתי עם מפית את השפתיים וחשבתי עלייך. מכוניות נוסעות, מכוניות עוצרות ואני עדיין חושב עלייך - לפעמים. בהתחלה חשבתי על הגוף שלך ועל השדיים. דמיינתי אותנו במיני תנוחות, על מיני מזרנים, את למעלה, אני למעלה, קליידסקופ רועד של חשק ובשר. אחר כך חשבתי על השיער שלך, ועל איך אני מחליק בו יד, מגופפים על המזרן אחרי שגמרנו. בסוף חשבתי על העיניים שלך, שאולי נעוצות לי עכשיו בגב ואולי לא. קיוויתי שיהיה לנו משהו שונה מזה שיש היום, כשאנשים נודדים בעולם עם תווית תלויה על המצח, בוחנים הכל כמו סוכני בורסה, מתלבטים אם למכור או לקנות. נפרוט אחד לשני על הרגשות, כך דמיינתי, כמו נגן שפורט על נבל, נפיק צלילים נורא גבוהים שאחרים לא יוכלו לשמוע. כששמעתי אותך מאחורי מבקשת חשבון, הבנתי שכל זה כבר לא יקרה. כשיצאת והצצת לאחור, לא ידעתי אם בי או בבר-מן.
היה איזה ריח מר שקפא וסירב לחלוף. אוויר בטעם גומי שרוף איים לחנוק את כולנו. חשבתי שהגיע הזמן שאקח מזוודה ואסע, אסע לאיזה מזרח או מערב רחוקים, איפה שיצורים מוזרים כמו בחלל נושפים אדי השראה, איפה שאפשר לרקוד על המים ולא להתבייש כששוכבים עם זונה. התאמצתי שמרירות האספרסו בפה תזכיר לי את מטעי הקפה של ברזיל. כל פברואר יש שם קרנבל, בחורות בצבע של פולים רוקדות ועושות שמח. אבל כמה שניסיתי לחשוב על הריקוד, רק נתקע לי בראש דוד אריה. מרגע שהתיישבנו משני צידי השולחן עדיין לא החלפנו מילה. אריה הזמין קפוצ'ינו ושאב אותו לאט כמו בקש. פחדתי שהוא הבין מה היה עם הבחורה, איך חשקתי בה ושום דבר לא יצא, אז הסתכלתי לו עמוק לתוך העיניים, לבדוק מה מכל זה הוא קלט. חפרתי פנימה במרץ, מקלף שליות של הבעה כלפי חוץ, עוד ועוד, עמוק-עמוק, ולא הבנתי כלום. האישונים שלו היו אטומים כמו שני פקקים של שעם. לא היה לי שום סיכוי לחדור. אז פשוט פתחתי את הפה והמילים, סתמיות, כבר יצאו מעצמן: "אין כמו קפה, אה אריה, אין כמו קפה, בייחוד כוס קפה על הבוקר אתה יודע, איך שמתעוררים." לפי המבט בעיניו, נראה לי שהוא קלט את הטקטיקה שלי, למלמל מיני שטויות ולהשליך מההר את הקטע עם הבחורה. בכל אופן הוא לא אמר על זה כלום, ואפילו שיתף איתי פעולה: "קפה אמיתי, זה לא קונים בכסף, קפה אמיתי זה קפה עם נשמה. כשאתה מכין למישהו קפה, זה כמו שאתה אומר לו מה שאתה חושב עליו. בין הגרגירים של האבקה לסוכר זורעים את המחשבות שבמוח ואת התחושות שבלב. קפה לבן אדם שאתה שונא ייצא מריר וחד כמו בעיטה, אם תכין לבחורה שאתה אוהב זה יהיה עגול וסמיך כמו הלב. אתה יכול לשקר במבט, בדיבור, במעשה, אתה יכול להגיד משהו ולחשוב לגמרי ההפך, אתה יכול להטעות את כולם כל הזמן, אבל לא בקפה, שם אי אפשר לרמות. לא סתם מכשפות קוראות בו, כוס קפה זו מראה של הנפש. ככה זה, שתדע." את כל זה הוא אמר מהר וברור, כמעט בלי שרידי מבטא. נראה שזה ישב לו זמן רב על הלב, ורק עכשיו השתחרר. "קפה זה סם החיים," עניתי והרגשתי, כמותו, אידיוט, "זה סם החיים." אריה חייך קצת, הרצין, הנהן חזק עם הראש. אחרי זה הוא אמר שכוס קפה על הבוקר, זה מה שמבדיל את האדם מהחיה, ושקפה זה הדלק של האנשים, שנותן להם כוח להמשיך לסחוב. כל מי שטוען שזה לא בריא, כנראה אף פעם לא הריח פולים טריים ששוכבים בתחתית של קומקום מהביל. הוא ממש אהב לדבר על זה, והזליף קלישאות בלי סוף, אז הזמנתי חשבון, שילמתי על שנינו, יצאנו ונסענו הביתה.
לא היה לו אכפת שיש הרבה מדרגות ואין מעלית, לא משנה שיש בלגן, לא נורא שאין חלב לקפה, לא צמא, לא רוצה מים, לא תודה, לא. הושבתי אותו בחדר השינה מול הטלוויזיה ולידו השלט. אם בא לו שיחליף ערוצים, אם בא לו שיחליש את הווליום. נכנסתי לחדר העבודה הכוכי שלי והתיישבתי אל מול המקלדת. חשבתי שעדיין יש לי סיכוי לכתוב משהו, ובסוף כל זה עוד ייגמר לטובה.
אבל סיכוי לא היה, לא עכשיו, לא מחר ואולי אף פעם. כשאתה באמת צריך לכתוב זה איכשהו נודע לך. האותיות הקטנות של המקלדת, שעליהן אתה מחייג את ההרמוניה, בערך כמו על קלידי קסילופון, הן כבר טורחות לספר לך. קורצות קריצה חרישית שרק אתה והן מבינות, כל אחת בתורה, שלא תתבלבל, שתדע במה להתחיל, לפני מערבולת האמצע, לפני האימה של הסוף. זה לא לגמרי נכון שהסופר בוחר באותיות, דווקא הן אלה שקוראות לו. קורצות, מתערטלות, רק שיבחר בהן, יחליק את אצבעו על בשרן, יעלה אותן על רכבת השדים שלו, זו שדוהרת-מסתחררת בלי גבולות עד הפסגה, או ממשיכה עד שנופלת לתהום. האותיות לא נצצו לי. הן נשארו כבויות, אטומות, מנומנמות. לא כעסתי מספיק, לא שנאתי מספיק, לא אהבתי, גם לא אותי. כיביתי את המחשב ויצאתי מהחדר.
כשחזרתי לחדר השינה אריה ישב בדיוק כמו שעזבתי אותו. הרגליים שלובות, הידיים פרושות לצדדים, שעונות על המיטה, והראש מוטה לאחור, מביט למעלה אל התקרה כאילו היתה שמים. פתחתי את התריס והסתכלתי החוצה. קיוויתי למצוא שם איזה גשם, או שמש, אבל כלום לא זרח וכלום לא ירד ורק המעטפת המעוננת עמדה באוויר, דורכת לנו בכל הכוח על הראשים. אנשים חשדנים צעדו ברחובות בעיניים ריקות ואישונים בלויים. נשכבתי על המיטה ואחזתי את הראש חזק, לתפוס הכל, לא לאבד כלום, לבלוע בתאווה מזוכיסטית כל גרגיר מהיום הנוראי הזה ומשאר הימים שעוד יבואו. אחר כך הסתכלתי על הדוד שלי, שישב שליו כמו פסל וכמו קני הסוף. חשבתי שהוא יוציא את החיה שבי, את הפראי שבי, שהוא ידליק בי פתיל שנאה שיתלקח לבעירת חרון חורכת. אלא שהוא היה שונה וגם אני הייתי שונה. עצמתי את העיניים. אולי כשאפקח אותן - כולנו ניעלם. השארתי אותן סגורות דקה ועוד דקה ולא הצצתי, גם כששמעתי שהוא קם מהמיטה ואפילו שהסתקרנתי לדעת לאן הוא הולך. רק כשהשעון צפצף פעמיים לשש וחצי פקחתי אותן לאט וגיליתי שהכל וגם אני נשארנו, ואפילו באותו מקום, ורק הדוד אריה קם מישיבת הספינקס שלו, הלך למדף הדיסקים שמתחת לטלוויזיה ומעל לסטריאו, הוציא משם דיסק, פתח את הקופסה, הכניס לקומפקט, הדליק את המערכת, והעביר לרצועה חמש.
את הדיסק שאריה שם זיהיתי מיד, רק על-פי העטיפה. זה קונצ'רטואים לכינור של באך בכל מיני סולמות. אני לא מומחה במוזיקה קלאסית, מכיר ומזהה מעט, אבל את הדיסק הזה שמעתי לא פעם. העטיפה אדומה-כחולה-סגולה בגוונים של שקיעה. מצולמים שם הראשים של פרלמן, צוקרמן וברנבוים, מחייכים, חיוך מבויש אבל שלם, כזה שמחייב את המתבונן לחייך בחזרה. הפרק הראשון בקונצ'רטו מספר על צייר החצר של המלך. הוא ישב בארמון וצייר מאות תמונות מפוארות. תמונות של קרבות, של ארמונות, של כנסיות, תמונות של גבורה וגדולה בצבעים אדומים בוהקים. כזאת היא הפתיחה, אדירה ונהדרת. ואז הכל מתערער. התזמורת נאלמת דום והכינור מפסיק להלל ומתחיל לגנוח. נמאס לו, לצייר החצר, לייצר תמונות גאוותניות, ריקות מנשמה. נמאס לו לתאר סוסים ולוחמים שוצפים וקוצפים עד אין קץ. הוא משליך את בדי הענק ומכחול הצבע, יוצא לחפש את האני והאמת. הכינור רוטט ומתייפח חרישית. חושך. דירת חדר אפלולית. מבט ארוך מלמעלה. דמות אדם שוכב, לא זז, ישן או מת. מבט מרחוק, מלבן (אולי מיטה), נקודה גחלילית (אור הנר), צורות ללא שמות, עצמים ללא תפקיד. מתקרבים. הצייר רכון על מיטתו לאורו הדהוי של הנר. אוחז בעיפרון ובדף מחברת. רוצה לרשום בפחם דק את מה ששקוף וצלול מלהראות. קאט. בסוף האלגרו התזמורת שבה להריע. נראה שחזר לשבת אצל שולחן המלך ושוב הוא מעטר תמונות ענק, רושם קרבות גדולים וארמונות פאר. כאילו שב הכל למקומו. רק זה שחושיו חדים ואוזניו כרויות ישמע בין כלי הקשת המהללים לחלילים המקלסים את לחש כישלונו המצלצל. הפרק השני והשלישי נפלאים גם הם. באדאג'יו פותחת התזמורת בנהי ענוג וחרישי. אחריה מפציע הכינור זועק, בוכה ומאשים, ממש כמו קרן שמש שזורחת על שדה הקטל, מאירה רקבי חללים בבוקר שאחרי הקרב. הפרק השלישי, זה שמסיים את הקונצ'רטו הראשון, מגולל את עלילותיו של המטייל הנוסע בעולם, עומד כנוע וחסר אונים אל מול גודשו של הטבע. גלים נשברים על המזח, ברקים מציתים את השמים.
אבל הדוד שלי חמק מהראשון והשני והשלישי. הוא דילג ומיהר לחמישי, ושם עצר. הסתכלתי על הפנים שלו, מרוכז, מכונס בתוכו כמו מנצח האורקסטרה רגע לפני שמתחיל הקונצרט. עצם עיניים ולחץ על PLAY.
ליופי אין פתיחה ואין סיום, הוא רק קיים. שירת כינור, הדי צ'מבלו. איך הקשת עולה-מתעגלת-מתרחקת. כל משיכה נוגעת בבשר. "תחליש אריה, תחליש," התחננתי. "אל תפחד," אמר לי, "אל תפחד ממנו, זה היופי. הקשב לו, ראה אותו, גע בו, שעט קדימה על גליו שלעולם לא יתנפצו. זה היופי, זה שחזק מהמוות." ואני הקשבתי. וכשאריה קם קמתי איתו, וכשהרים רגל למעלה הרמתי גם אני, וכשנופף בידיו אל על עשיתי כמוהו, וכשכל גופו רקד ליופי המוחלט, שאין לו קצב כי אין לו הפסקה, רקדנו שנינו ביחד. בחוץ שאג הרעם, הנץ הברק וירד הגשם. זרמים של מים פורצים משמים. ושמחתי. שמחתי על הנחלים, מחלחלים, שוטפים את האבק, פורמים שמיכה אפורה שהכבידה על ראשינו. שמחתי, גם אם ידעתי שכשכל זה ייגמר, וצליל כינור אחרון יגווע אט בחלל, נתעורר מחלומנו ונהיה כשהיינו, ורק קיוויתי שהדי משיכות הקשת יעגלו את העיניים הצרות וישטפו אישונים אטומים אחרי שמים זורמים הסירו שרעפים של לילה. רציתי לספר לו לדוד שלי, רציתי לספר על היצירה שחלמתי ליצור ולא אצור עוד, זו שקיוויתי לפטם בשנאתי אליו, כך שתטפח ותתפוצץ לפתח דלתכם; על מניפסט יוקד שהגיתי, ושלא אכתוב לעולם. ולא הצטערתי על כך ולא היה לי אכפת. מניע את גופי הבטתי בו מניע את גופו ורק רציתי לעוף, חמוש כנפיים של יופי, כאלה שהשמש לא ממיסה.
אריה ניגן את הלארגו פעם ועוד פעם והקומפקט רעם בכל הכוח. כשניגשתי אל הדלת הדפיקות כבר היו אלימות וזועמות. פתחתי. זו היתה אמא שלי. הפנים שלה היו חיוורים מכעס וקבוצת תלתלים פרועה ירדה לה על המצח, מדובללת ולחה מהגשם שבחוץ, מזיעת המדרגות ומהזעם. מאחוריה עמד גבר גדול ועבה, חובש מגבעת מצחיקה ומוקף בעדר מזוודות. "אתה מטורף גדי, פשוט מטורף!" צעקה, "אני אמרתי לך לקחת אותו משדה התעופה, אמרתי, אבל לך לא אכפת מכלום. בחמש אני מקבלת טלפון שהוא תקוע בבן-גוריון, הדוד שלך, סוחב את כל המזוודות לבדו, ואתה? איפה אתה? איפה?" פה נגמר לה האוויר, והיא לקחה עוד נשימה אחרונה, הצביעה על הגבר שעמד מאחוריה: "תראה אותו את הדוד שלך! תראה! תראה!" הוא נפנף אלי אצבע בשרנית מאיימת ונבח לעברי משפטים קטועים במבטא כבד. הדוד שלי. דוד אריה. הסתכלתי עליהם, על אמא, על אריה. אחר כך הסתכלתי עליו. הוא עמד במרכז החדר, שני צעדים מאחורי, ממשיך להתפתל כמו גלים דוהרים למשיכות הכינור. הוא ראה אותם, אבל מבטו עבר דרכם, הרחק הלאה, כאילו כל המחזה שמולו אינו אלא פרלוד מוזיקלי לשלישיית כלי נשיפה. תפסתי אותו חזק-חזק בשתי ידיים, לגעת בו: "מי אתה?" צעקתי, "מה עשית לי? מה יהיה איתי עכשיו? מה יהיה?" הוא גחן לעברי, הניח ידו על ידי, לא הפסיק לנוע, ורק שפתיו לחשו:Continua bailando .

יורם פרי יד איש באחיו

יצחק רבין היה קורבן במלחמת התרבות המתנהלת בישראל וספק רב אם יהיה האחרון. >>>

נדין גורדימר המציאה

ג'ולי, בתם היחידה והמרדנית של בנקאי לבן ועשיר מיוהנסבורג ושל בעלת בתי קזינו מקליפורניה, פוגשת בעבּדו, מכונאי במוסך. עבדו הוא מהגר לא חוקי החי תחת זהות בדויה מפחד שלטונות ההגירה.
ג'ולי מתאהבת בעבדו. הוא עובר לגור אצלה. היא מראה לו את העולם השבע שלה. >>>

עמנואל ולרשטיין ארה"ב-ישראל: הפירוד קרב

"במובן מסוים, ישראל כבר עומדת לנפשהּ". על סופו המתקרב של קשר התאומים בין ישראל לארה"ב, מעצמה בשקיעה. מתוך גליון מס' 12 של כתב העת "מטעם". >>>

מיכל לנרט תל אביב

גירסה להדפסה