מכונת קריאה - ההתחלה

בבל , , 24/5/2012

ג'. פ. דונליווי ההתחלה

מתוך הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים

עם זה שכולם מגיבים ונוהים אחרי אפנות ומגמות אף פעם אי אפשר לדעת מה הדבר הבא שעומד לקרות בניו-יורק וסביבתה ובעיקר באזורים פרווריים דוגמת סקרסדייל. אבל מה שהדאיג אותה יותר מכל היה שהיא עלולה לשקוע כל-כך עמוק בדיכאון שלצאת ממנו אולי לא תצליח לעולם.
היום שבו הרגישה בזה הכי בחריפות היה יום הולדתה הארבעים ושלוש. היא לקחה בקבוק וודקה פולנית, קיררה אותו היטב בקנקן זכוכית קפוא וכשהיא מקשיבה לרקוויאם של פורה, העבירה כמה שעות בחיסולו יחד עם ממרח סרדינים בשום וגבינת שמנת שהכינה ומרחה על לחם פומפרניקל. אבל היא כל-כך השתכרה עד שמצאה את עצמה יושבת בחצות עם רובה טעון על ברכיה, אחרי שהיה נדמה לה ששמעה קולות מוזרים בחוץ ליד הבית. אחר כך כשצפתה בחבורה מחויכת של מפורסמים-כביכול משפריצה את הבולשיט שלה בתכנית אירוח בטלוויזיה נזכרה שפעם מישהו סיפר לה איך, אחרי שרוקנו כמה וכמה כוסיות, הם כיבו את מקלטי הטלוויזיות ברמות סקוטלנד הנידחות, היא שחררה את הנצרה, כיוונה את הרובה למרכז המסך ושחררה את המחסנית מס' 4 משני הקנים. והיא אמרה לעצמה שוב ושוב כשהלהבות והגצים בקעו מתוך העשן.
"נקמה! זה מה שאני רוצה. שום דבר חוץ מנקמה טהורה, בלי קישוטים. אבל אמא שלי גידלה אותי להיות ליידי."
המטפל שלה אמר שכולם מפוצצים את הטלוויזיות שלהם לקיבינימט בכל ניו-יורק והגדיר את ההתנהגות החדשה שלה, שתואמת למגמה הכללית, כחדשות טובות. שכן בעקבות גרושיה מבעלה החזק והמסוגר, שלא היה כל-כך חזק או מסוגר, אבל לפחות מעולם לא הרביץ לה, היא נעשתה מכורה לטלוויזיה ומתבודדת הלכה למעשה. ובעוד האיזון בחשבון הבנק שלה מתערער, היא הניחה לדשא לגדול פרא בקיץ ולעלים להיערם בחורף. אבל היא שמרה על הגזרה שלה בעזרת אופני כושר ומשקולות ידיים לנשים ואכלה בעיקר סלט ופירות. היא הרגישה שהיא חבה את שפיותה עד כה לביקוריה פעמיים בחודש במכירות פומביות של עתיקות ובגלריות במרכז העיר ולצפייה בסנאים המקומיים שקיפצו בכל מקום ובתחבולות המחוכמות שנקטו לצורך אגירת מזון לחורף.
היתה גם הבחורה המוזרה הכלואה שאולי קצת דפוקה-בראש שגרה בבית הסמוך ושמבעד לענפי העצים הופיעה בדרגות שונות של התערטלות ונופפה לעברה לפחות כמה פעמים ביום מחלון חדר-השינה שלה והיא נופפה חזרה בהתלהבות. אבל חדוות המגע האנושי המפוקפק הזה עם היצור הזה המושך מכל שאר הבחינות ובעל חוש ההומור השחור לא ארכה זמן רב, כשיום אחד הרימה הבחורה את שתי הידיים ושם על הפרקים היו אזיקים. כשסוף סוף הלכה לדפוק על דלת השכנה, שמעולם לא פגשה, הדלת נפתחה בקושי ואז נטרקה בלווית נהמה זעופה.
"אל תדחפי את האף."
הדבר היחיד שחשבה שעוד מציל אותה ממנת יתר של גלולות שינה היו המחשבות הלא מצונזרות שעברו לה בראש, שבוודאי עוברות גם במוחם של רבים אחרים בסקרסדייל. במיוחד אחרי שראתה מקרוב את חלקם בתחנה בבקרים שנסעה לביקור בגלריות. כשנראה היה ששם המשחק שבו שיחקו כולם הוא להיראות חשוב אבל לא להראות לאנשים מה שאתה חושב באמת, שבעצם אתה חמור מדופלם. המטפל שלה אמר שכשאתה מאפשר לאנשים לדעת שאתה בעצם חמור, זה כבר בגדר הפרעה נפשית.
היא היתה, כפי שאמרה למטפל שלה, מצאצאי המתיישבים הראשונים, ולמעשה כמעט רשומה בספרי החברה הגבוהה, כי אמא שלה שגדלה במטע בדרום היתה רשומה, אלא שנישואיה לבעל בלתי ראוי הביאו לסילוקה מהרשימות. אבל שריד הגדולה הזה, שנגזל לפני שנולדה אפילו, עשה אותה, כך חשה תמיד, בעלת רצון משלה וגם השיא אותה להתחתן בעצמה עם מישהו בלתי ראוי. על כך, בעיקר במצבה הנוכחי הנטוש, מאוד התחרטה עכשיו כששני ילדיה הגדולים והמתנכרים בקולג'. והיא חטפה הלם כששמעה את בנה אומר לבתה בביקורם האחרון לצמיתות.
"אבא לפחות עושה עכשיו קצת חיים."
היא התכווצה בפינה כמו מצורעת מששמעה זאת ונרדמה בבכי תמרורים. נישואיה הסתיימו כשבעלה מפיק הטלוויזיה, שהראה סימני התקרחות והשמנה, המציא משחק טלוויזיה היסטרי והתחיל לפנטז על מנחת הליקופטרים על הדשא בחזית הבית. בכל אופן, הוא התחיל לנחות במקום אחר כשפגש עוזרת הפקה צעירה שלפי טורי הרכילות לא רק שהיתה מעודדת-פוטבול לשעבר מאזור המיסיסיפי אלא גם סטודנטית מצטיינת ביותר בקולג', שבגיל עשרים וחמש עוד הציגה לראווה שדיים מוצקים, שיניים גדולות לבנות ורגליים ותחת בהתאם.
אחרי כמעט חודשיים של היעדרות בלילות לצורך צילומים, כפי שכינה זאת, סטיב הופיע שתוי ומתנודד ערב אחד, וזרק לה בפרצוף את הבשורה המרעישה שהוא שכר דירה במרכז העיר ברח' 66 מערב והוא מאוהב ורוצה להתגרש. והיא ניגשה מיד לתכל'ס, מוודאת שעם כל איפוקה היא גם תתקע לו סכין אחד או שניים במקומות הרגישים.
"סטיב, אל תיראה מעוצבן ופגוע כולך מזה שאתה פוגע בי. אתה רוצה קצת בשר טרי. זה נורמלי. אני לא מתלוננת. אני גם לא הולכת לסחוט ממך הכל עד הפרוטה האחרונה."
"אבל באמת, חמודה, בחיי, את יודעת שאין לי הרבה במיוחד."
"הילדים כבר ממילא מעריצים אותך. אז רק תשלם את כל החשבונות עד סוף החודש הזה ותן לי מאה שישים וחמישה אלף דולר במזומן, ואת הבית עם המשכנתא משולמת; וחוץ מהחפצים האישיים שלך, את כל הריהוט. כמובן, התמונות של אדוארד היקס וחפצי האמנות שסבתא הורישה לי וכלי הכסף, תמיד היו שלי. ואתה סטיב יכול ליהנות מהבשר הטרי שלך כמה שאתה רוצה בתנאי שאתה והיא לא תראו את הפרצופים שלכם בקאונטרי-קלאב כל זמן שאני חברה בו ויכולה לרצות ללכת לשחק שם ברידג' ולהמשיך לשאת בכבוד את השדיים הנפולים שלי. אוי אבל אתה יכול לקבל גם את האקווריום עם דגי הפירנאה שלך שאני האכלתי."
היא הורידה את הטבעות והשליכה אותן עליו מעברו השני של החדר. סטיב ישב כמי שהרגע חושמל, ופתאום התחיל לחפש סביבו משהו שיזכיר לו שהוא עוד חי, וראה את התמונות במסגרות הכסף של הילדים ניצבות על הפסנתר כמו משמר כבוד משני צידי תמונת החתונה שלהם וסטיב כבש את פניו בידיו ופרץ בבכי תמרורים. ואז כמו חיפש תנחומים הוא קם, חצה את השטיח, שגם הוא יישאר ברשותה, וכשרכן לנשקה היא שחררה פצצה נוספת.
"תשמור את הידיים המלוכלות שלך לעצמך."
היא האמינה תמיד שהתפרצויות רגשיות עזות מובילות לאמירות מטופשות, שהתחילו עכשיו לזרום מתוך הפה של סטיב, במקום מפיה. הוא האשים אותה שאמא שלה תמיד חשבה שהוא לא מספיק טוב בשבילה ושהיא ניסתה לשוב ולהחזיר את המשפחה לחברה הגבוהה. ושאף אחד מהצד שלה לא אהב לשמוע איפה הוא למד בקולג'.
מובן שהיא, שהלכה לברין מאר, שנוסד מתוך ההנחה שלנשים אינטליגנטיות מגיעה השכלה קפדנית ומעניינת כמו זו המוצעת לגברים, חשבה שאין דבר מגוחך מזה. ולמי בכלל אכפת בימינו מרשימת השמות הארוכה והאנונימית של החברה הגבוהה אפילו שהיא רשומה במשרד הפטנטים האמריקאי. כשהיתה ילדה נהגה לעלעל בעותק הישן של אמא שלה ולמצוא את הציור הקטן של היאכטה עם העשן העולה מהארובה עם הכותרת 'על הסיפון' ורשימת הכתובות של האנשים. וזה מה שגרם לה להבין שאנשים שיש להם יותר כסף מלאחרים יכולים להרשות לעצמם כל דבר בעולם. דבר שבשבילה יהיה תמיד בעתיד, בלתי אפשרי.
היא השתעשעה ברעיון לעבור לאיזו עיר קטנה על גבול מדינת ניו-יורק או קונטיקט, למקום עם מחלקה של מכבי-אש מתנדבים, חנות כלבו וכמה כפריים נחמדים שטבעיותם הביתית תחמם את ליבה. אבל איכשהו, בינתיים, היות שהמצב הנוכחי היה כמות שהוא וסטיב נתן לה את מה שרצתה, פלוס רחמים, היא חשבה שהעניינים לא יכולים להידרדר לפחות כל זמן שהיא לא זזה מהתחום המוכר.
בסקרסדייל עדיין השתייכה לקאנטרי-קלאב מסנובי למדי שבו יכלה לשחק טניס או גולף או לאכול עם חברים או לקבוע עם מכרים למשחק ברידג'. וכל זה אמור לעזור לה להישמר מפני מוזרותה ההולכת וגדלה. הישיבה לבד בבית גדול עם רדת החשכה הולידה רגעים שהתנודדו בין בחירה בחיים או במוות והיו באמת קשים, קשים מאוד. המחשבה היחידה שניחמה אותה היתה, למה לדאוג לעצמי, מי, מי, מי כשהעולם כולו מרעיל את עצמו עם רמות קרינה שעולות כל הזמן ומגפות מין שמתפשטות וגורמות לך חלחלה, לה, לה.
היו גם ימים, בהם התעודדה וחשבה לעצמה שהחיים שלה באופן כללי היו די בסדר. לפחות הבית בו גרה בתשע השנים האחרונות היה בנוי מאבן ולבנים, והטרמיטים לא אכלו אותו. ובעיקר עכשיו, כשיכלה לנסוע ממנו לתחנה, להחנות את האוטו בנינוחות ולקחת את רכבת הבוקר המאוחרת למרכז העיר ולבקר במכירות פומביות ובמוזיאונים. וכל מה שהיה עליה לעשות כדי לשמור על שלוות נפשה זה לשבת בצד שלא עובר על פני השלט של בית-החרושת לארונות מתים.
בחור אחד שמכר נדל"ן אליו פנתה במצוקה פתאומית להעריך את שווי נכסיה ניסה כבר בעוברו במזווה לשים יד ולמשש את אחוריה והיא הכניסה לו בידה השמאלית החזקה ולמודת המשקולות בצלעות. היא חשבה שהתגובה שלה היתה סימן לגיל הבלות המתקרב אבל רופאת הנשים שלה אמרה שהיא בשיא פוריותה ומצבה מעורר קנאה. ושלו רצתה היתה יכולה ליצור משפחה חדשה. והיא אמרה בחיוך.
"לא רוצה."
ענייה הלך וגדל עם כל יום שעבר, והיא חשבה בציניות משועשעת על כך שסקרדייל נחשבת לאחת הקהילות העשירות בארצות-הברית, וחוץ מזה היו בה לא מעט רשומים ברשימות החברה הגבוהה והיא תהתה האם יעזו פעם, כפי שהעזו האירים ביום סנט פטריק, להתכנס כולם בעניבותיהם הלבנות ובמקטורנים, מגבעות ושמלות נשף, ולצעוד במעלה השדרה החמישית בתהלוכה חגיגית.
אבל עכשיו במצור הארוך והמתיש של הבדידות ותחושת הנטישה היא לפחות למדה להכיר דרכי חילוץ, בעיקר ההתעניינות שפיתחה בארכיטקטורת ארט נובו וההרגל שעשתה לעצמה ללכת פעמיים בחודש ליום שלם של סיפוק מהצצה בתמונות החביבות עליה בעיר. וחוץ מהבחילה שהתעוררה בה כשלא מצאה בתי-שימוש נקיים במידה מספקת, הגיחות אלה, והתרבות שסיפקה לה מקלט ומניע לשימור עצמי, הצילו את חייה.
היא גם התחילה לקרוא כמה סופרים עכשוויים אבל הרגישה שהם סתם חבורת הומוסקסואלים מודחקים שמשתמשים בזין שלהם בתור עט. וכל מה שיש להם להציע בעצם זה מוח מלוכלך וחסר דמיון שהיא עצמה, באוננות הלילית שלפני השינה, חשבה למלוכלך פי שניים וגם למלוכלך כמו מחשבותיו של חרמן זקן. ודמיינה שלוחש לה באוזן השף שפעם בפאריס, ולמורת רוחו של סטיב, יצא מהמטבח שלו לומר שהיא האשה היפה ביותר שראה מעולם ואם רק תיפטר מה-"homme nul" שאיתה הוא יכין לה אומלט שלעולם לא תשכח.
אין ספק שההתעסקות שלה באמנות שיפרה את מצבה הנפשי לאין שיעור. ועכשיו משהתחילה להתרגל, הבדידות הפריעה לה פחות כשהיתה לבד. ולמעשה עכשיו היא הרגישה יותר את הבדידות כשהיתה בציבור עם עוד אנשים סביבה. אבל איתה הלכו הציורים שאהבה ושצוירו בידי גדולי הציירים, צבעיהם וצורתם צובעים וממסגרים את חייה.
היא עשתה הערכה כללית של שווי נכסיה. והעריכה שלפחות בינתיים, היא יכולה להמשיך להתקיים בנחת עוד שנה או שתיים ואולי שלוש. ובכלל, היא יכולה אפילו להוסיף על זה עוד כמה שנים עם איזו יוזמה עסקית קטנה, בסך-הכל היא לא מטומטמת. חוץ מזה, יותר מחצי ארצות-הברית היא בבעלות נשית, מה שמוכיח, אם בכלל צריך להוכיח, שנשים הן חכמות יותר מגברים. או לפחות מאריכות חיים יותר מהם.
היות שנשארו ברשותה הרהיטים והבית עם ששת חדרי השינה, חדר למשרתת, ארבעה וחצי חדרי אמבטיה, חממה ודירה לנהג מעל המוסך, ולמרות שהמקום כולו היה ריק, היא הרגישה שגם כגרושה נשאר לה לפחות סוג מסוים של סטטוס חברתי. היא ירשה מסבתא שלה קצת אמנות אמריקאית מוקדמת שכללה שני ציורים של אדוארד היקס שלדברי פרננד לז'ה, הוא אמן חשוב יותר מהנרי רוסו.
בערבים הבעירה לעצמה את האח והקשיבה לבוצ'ריני ולהיידן ולמקהלת הכנסייה המורמונית שרה את שיריו העצובים של סטפן פוסטר. היא חשבה שוודאי תוכל, עם המאה שישים וחמישה אלף דולר שסטיב נאלץ ללוות מהבנק, והרעיונות העסקיים המבריקים שלה, להרוויח מספיק כדי לשרוד אם לא להתעשר ולהמשיך לחיות בבית שאכן, יש להודות, התגלה כמו שסטיב שלה נהג לומר עליו.
"התחזוקה של כל הארמון המחורבן הזה אני אומר לך עולה לי מלא כסף לכל הרוחות."
ועכשיו כבר לא היה ספק, כשהכסף מחליק ונעלם מבין ידיה, שמה שסטיב אמר הוא מה שכנראה הולך להיות. בעיקר לאור העובדה שמאהב זמני ביותר עם איבר מגודל במיוחד גמל אותה סופית מפגישות עיוורות והדביק אותה במנדבושקעס, וגם לווה ממנה חמש-עשרה אלף דולר ונעלם. ואז מיד אחר כך, דליפה בצנרת וכמה אריחים רופפים עלו יותר מעוד חמש-עשרה אלף.
ופתאום בלי אזהרה נחת עליה החשבון הבלתי צפוי שלא ניתן היה לשגות לגביו. עם הדיווח האחרון מהבנק ליד קפה הבוקר היא הבינה בכאב שהיא פשוט לא יכולה להרשות לעצמה להישאר איפה שחשבה שתוכל ועליה להגיע בקרוב להחלטה סופית, שהגג הגדול הזה על אריחיו הרבים והצנרת החדשה מעל ראשה, והמדשאות והשיחים שסביבם, שגם בטיפולו של גנן צעיר וזול יחסית, היה כל-כך יקר להחזיקם כסוחים ומזובלים, עומדים למכירה.
העובדה שניסתה להמשיך ולהתנהג כאילו היא גבירה עשירה גרמה לה עכשיו להרגיש פאתטית ומטופשת כמו באותו יום שבו טכנאי הטלוויזיות בא עם מקלט חדש וכמעט הפיל אותו כשראה את הישן והיא החרישה כשהוא פלט בתדהמה.
"הי, מה לעזאזל קרה פה."
אבל אופטימיות שטפה את יומה כששמאי חדש בא והעריך שאין מה לשפר. ובאמת, הבית שהיה ממוקם על גבעה קטנה על פני שניים וחצי אקר מיוערים עם גג אריחים וולשים מיובאים וחיפוי אבן, וגם תריסי מוליון ותקרות קתדרליות, היה בהחלט בית לתפארת. וכך גם תיאר אותו המתווך שאמר שלא תהיה שום בעיה למכור, ושהוא גם יוסיף את המילים "בולט בייחודו ובעל קסם אנגלי."
לגביה היו לבית שני מאפיינים מיוחדים שלא נראה שמישהו שם עליהם במיוחד, אבל היא כן, היתה ארובת 'אדם' המקורית שהתקינו הבעלים הקודמים. ושבה התבוננה בהנאה פעמים רבות כשחלמה בהקיץ ביושבה מול האח המבוערת בערב. והיה גם מתקן לכביסה מלוכלכת שהוביל את הכביסה מהקומות העליונות ומחדר המשרתת היישר לחדר הרחצה שבמרתף ושלתוכו זרקו ילדיה כל דבר מלבד כביסה, כולל אפרוחים שקיבלו פעם לחג הפסחא, וגם נחשים שתפסו כדי לעשות התקף לב למרי המשרתת האירית.
היא הבינה בעצב שבלי ספק יהיה קל יותר למכור את הבית, מאשר, כשכספה הנותר מידלדל והולך, להרשות לעצמה להחזיק בו. למרות שאמא שלה שהיתה רשומה פעם בספרי החברה הגבוהה אמרה תמיד שבית מפואר מקנה רמה מסוימת של קלאסה גם למי שבעצם אין לו. אבל עם המחשבה שהבית הולך, ובקרוב לא יהיה, וההפסקה הזמנית בשגרה המנחמת, חזרה גם הבדידות והכתה שוב. אפילו ניסיונות ההקלה רק הובילו לעוד בדידות. היא אפילו דפקה על כוסות וקערות בכפיות ומחאה כפיים, ובעטה לפעמים או טרקה איזו דלת מזדמנת לעשות קצת רעש. זה היה כמו מחלה זיהומית, מלבד העובדה שיכלה כמובן לאכול כמה שום שהתחשק לה.
ועכשיו אחת או שתיים מחברותיה הוותיקות מברין מאר איתן צחקה, למדה ובכתה בבנייני האבן הגותיים ההם ושניתן היה להחשיב אותן כיותר מסתם מכרות התחילו לבטל ברגע האחרון תוכניות לבוא לבקר. ואחר כך היא גילתה שבמקום זה הן עשו משהו שהיה לטעמה מטופש ומסוכן כמו לקחת את הילדים לרפתינג בגרנד קניון.
נבואות לב מחרידות עלו מחוץ לחלונה כשינשוף שרק בקול נכאים בעץ האלון הגדול ששרד בכל פארו מאז תקופת האינדיאנים. אבל גרוע מזה, בהרבה, היה חלומה ההזוי שלאחר ייאוש לפתוח איזה סלון שבועי בסגנון ארופאי שבו יבקרו אמנים וסופרים צעירים. הניסיון הבודד שלה היה כל-כך נורא שלעולם לא תוכל לחשוב עליו שוב אפילו לא כלקח. אבל עכשיו היא ידעה מה מרגישים כשמאיימים עליך באונס. וקיבינימט, עם כל ההתנזרות הממושכת שלה היא אפילו חיפשה את זה אולי. ופעם אחת היא צעקה.
"נו כבר לכל הרוחות. תאנסו אותי. זאת תהיה ממש הקלה."
מכל מקום, יוזמות תרבותיות מקומיות כאלה, מלבד זו שלה, גוועו תמיד ללא קול. נראה שהסביבה הקרובה לסקרסדייל היתה שממה אינטלקטואלית מוחלטת וכל מי שעוד לא עסק במכירת איגרות חוב באיזו חברה גדולה בעיר התאמן בנשיאת תיק שחור של אנשי עסקים כדי להפוך לכזה. והזיל ריר למחשבה שיתעשר.
אפילו הנער שלו שילמה לדעתה הון כדי לכסח את הדשא והכניסה אותו הביתה כדי להזיז כמה רהיטים וציינה בפניו את מקורו של אחד מחפצי האמנות שלה, חשב שהיא מדברת על מכונית ספורט חדשה בהזכירה את שאגאל. והאמת שלא היתה לה סיבה להתפלא שכן בפעם הקודמת שהכניסה אותו הביתה כדי להוריד את מכונת התפירה מהגג, בזמן שניקתה את דירת הנהג שמעל למוסך, הוא שתה את כל הוודקה במקרר וגם בטעות משעשעת, שתה תערובת משלשלת חזקה במיוחד בחושבו שזה ליקר.
"סליחה, גברת ג'ונס, אני צריך להשתמש שנייה בשרותים."
היא צחקה בלי גבול, ביודעה שגם כמות קטנה מהחומר יכולה לפוצץ את המעיים, בום, כמו שהיא פוצצה את הקרביים של הטלוויזיה עם הרובה שלה. והיא התפתלה ולא יכלה להפסיק כשהוא הפך כחול וירוק וזינק לעבר השרותים שלמטה והקולות שבקעו משם כשכבר היה בפנים נשמעו כמו הפיכה צבאית. ומאז אותו יום הוא הפך באופן כמעט קבוע לעסוק מאוד.
אבל עם כל התנודות הפרועות בחייה היא גילתה פתאום שהיא ממש נהנית לשבת על מכסח הדשא לנהוג כמו נהג מרוצים בשיא המהירות לגלח את הדשא ובדרך, עם כמה פניות לא נכונות להוריד גם כמה שיחים. אחרי כמה וודקות היא אפילו ניסתה את זה פעם באמצע הלילה כשהיא דוהרת במדשאה עם האורות דולקים, להנאתה המרובה של הבחורה שהאירה על עצמה בפנס בחלונה, אבל לא של השכנים מעבר לכביש שצלצלו למשטרה, להם הסבירה במיטב גינוני ברין מאר שלה.
"כולי תקווה שתסלחו לי על שאני מציינת שאינני אלא לעתים נדירות מרעישה ופשוט על סמך זה כולי תקווה שייסלח לי המקרה הבודד הזה."
"אין בעיה, גברתי. אבל בואי נעבור את הלילה הזה בשקט."
"ורבותי, כולי תקווה שתמסרו לבני זונות שמעבר לכביש שלא ידחפו את האף."
"לילה טוב, גברתי."
כשהתעוררה למחרת בבוקר בוהה בתקרה עם יובש בפה הבינה שייתכן שהיא הולכת ומשתגעת ואפילו המטפל שלה התחיל להיות מודאג לאחרונה. האם עליה להתחרט עכשיו שלא גרמה לבעלה לשעבר לשלם ביוקר ולפצות אותה לפחות על כל שנה שעבדה כאשתו. לא משתלם להיות גברת. ולהתעורר, אם ישנה, כדי לשאול את קירות החדר, איך עוברים את היום הזה. ואם לא, מי יבוא ללוויה שלי.
המטפל שלה עכשיו מתעקש שתדאג לשמר את שאריות הפליטה שנותרו מחיי החברה שלה, ומציע, במה שנראה כמאמץ אחרון, שתשלח הזמנות שהמילה בבית מוטבעת עליהן ותאסוף את השאריות האלה של חבריה לארוחת-ערב רשמית למחצה אליה יוכלו גם הוא ואשתו להיות מוזמנים. כשדחתה את הרעיון בטענה שאחרי הגירושים כל החברים שהיו להם הלכו עם בעלה, ועכשיו הם חלק מחיי הזוהר הטלוויזיוני שלו, הוא אמר שהיא תגלה שאנשים נוהרים לאירועים כאלה. טוב נחייה ונראה. היא עשתה את ההזמנות אצל קרטייה אבל תהתה האם המטפל שלה שביקש להיות מוזמן מנצל לרעה את עמדתו המקצועית השמרנית ושהוא פשוט רוצה לדוג עוד קליינטים.
אה, אבל עכשיו אין לה ברירה אלא להתעשת או להסתכן דרך קבע שהיא תרד מהפסים. בכל מקרה, אולי תוכל להרשות לעצמה איזו התמוטטות קטנה פה ושם. שזה בסך-הכל אנושי. ובאשר למטפל שלה, כולם רוצים להכיר אנשים. הוא מעולם לא ראה את הבית אבל הוא בטח מכיר בו כל חור מאחר שהיא דיברה הרבה על הבית במשך הטיפול. בלי כמובן לציין את הפעם השנייה שפוצצה את הטלוויזיה, או איך הגנן עשה את אותו הדבר לשרותים.
וקיבינימט, היא עוד יכולה להעז ולבזבז איזה אלף או שניים מהונה ההולך ונעלם, על ארוחת-ערב רשמית למחצה לפני שהיא בולעת מנת יתר של גלולות שינה ומבררת איפה רוחה הולכת אז לשכון. אבל בינתיים היא חשבה שהיא יכולה לבנות לפחות על קומץ נחותים ממנה שיהיו סקרנים וסנובים מספיק כדי לבוא לראות כמה היא דפוקה, עלובה ולחוצה מאז שהתגרשה. וסבתא שלה מדרום קרולינה אמרה פעם.
"יקירתי, הביטי קדימה בציפייה ולא אחורה בחרטה אבל בינתיים, אל תאמיני לכל הקישקושים האלה על שוויון, לעולם לא יהיה לך נכס יקר יותר מהסנוביות שלך, שמרי עליה. הימנעי מגברים לא אמיצים וכשאת רחוקה מבית-הכיסא הטוב והמוכר שלך, בחרי רק במקומות הנקיים ביותר כדי לעשות פיפי."
ובאמת אם היתה מגמה רווחת בניו-יורק וסביבה, הרי שהיתה זו הנטייה של נשים לחפש את בתי השימוש הנקיים שבנקיים שבהם בוהק הניקיון יכול לסנוור. ואז ממש לא יאומן כל אלה שקיבלו את ההזמנה שלה בלי יוצא מן הכלל הגיעו, בדיוק כמו שהמטפל שלה אמר. וכל השנים-עשר התקהלו בהמולה נחמדה סביב שמפניית לואיס רודרר וסלמון מעושן וקרקרים עם קוויאר. עם טבח הונגרי שיכור ומישהו שיגיש, והבחור הגנן שהחלים ממהפכת המעיים שלו והחנה את המכוניות כשהוא הורס בדרך רק חצי מהמדשאה.
ובכלל עם כלי הכסף המשובחים של סבתא ממורקים עד ברק, ומשרת שכור שלוקח את המעילים בדלת הכניסה, דווקא היתה ארוחה די בסדר. מלבד העובדה שבעת ששתו את המשקאות הפותחים, כשהדליקה את האח, משהו סתם את הארובה והעשן הבריח אותם מחדר-האורחים לחממה הקרה. עד שהבחור הגנן בבגדיו הטובים ביותר, וממלמל קוס אמוק מה אני צריך את זה, הצליח לפתוח את המעבר לא בלי ללכלך את שמלת השיפון התכולה שלה בפיח.
"אופס, נורא מצטער גברת ג'ונס."
עורך הדין שלה, שגם הוא היה מוזמן, ואולי בא רק מתוך תחושת מחויבות, ושאשתו, נחש ארסי, בדיוק פתחה בהליכי גירושים ממנו, אמר לה בצער שאשתו היא כמובן לא ליידי אמיתית כמוה, וכעורך-דין הוא מצפה שהיא תדפוק אותו מכל כיוון באופן חוקי ובאופן בלתי חוקי. והצחיק אותה שהמטפל, אחרי מילים ספורות בלבד שהחליף עם עורך-הדין, ניסה כמו חתול נזוף להתרחק כמה שיותר, אבל התיש בקישקושיו הארוכים את כל האורחים האחרים בחיוך רחב שיניים.
ואז נגמרה הרודרר ולמרות השמפניה הניו-יורקית הסבירה בהחלט, הערב בקושי המריא מעבר לשתקנות לוויות נוראה והשיחה נותרה בנאלית ומנומסת. כשאנשים מציינים לאיזה בתי-ספר הלכו כהכנה לקולג' שסיימו. השיחה גם לא התעוררה כשאכלו צלעות טלה ברוטב מנתה עם תרד למרות שהיה מוקרם בכישרון רב. היא הרגישה שהם חשו את הפאניקה בניסיונה המתלהב יתר על המידה, להסתיר במאמץ הרואי את בדידותה ועוניה. כשניגשה להיפרד כל זוג רמז שיתקשר אליה בקרוב. אבל היא הרגישה שהמאמץ והארוחה היו שווים הכל ולו רק כדי לגלות, לפחות, שהיא עדיין מסוגלת לארח בחן רב. וגם כדי לגלות שממש אף לא אחד מהם, ובעיקר לא הנשים, הוא מישהו שאפשר לסמוך עליו עכשיו כשהיא עומדת רועדת עם הגב לקיר ומנסה לשמור על התחת שלה.
היו רק שני אסונות. שקרו באותו זמן שהיא חזרה מהמטבח דרך המזווה אחרי שראתה מה שהטבח שרף, שהיה כמעט הכל שכן חמאה מותכת בערה על הכיריים. ואז מעריץ ותיק, עמו שיחקה טניס בקאנטרי-קלאב ואיתו כמעט היה לה סטוץ בן שעתיים במלון דרכים, תפס אותה ודחף אותה אל הכיור תוך כדי נשיקה.
"בחיי, ג'וי, את עדיין מדהימה."
והיא היתה אפילו מעודדת אותו קצת אלא שאשתו החמוצה הופיעה בדלת ותפסה אותם על חם, וכשהיא מביטה בהם בכעס מלמלה משהו מאיים ולא מובן. ואז כשהבעל והאישה הזאת עזבו בחיפזון, היא הלכה אחריהם במסדרון ומלמלה תרוצים קלושים שצ'רלי רק עזר לה לכבות את האש במטבח, אבל אשתו רק טרקה את הדלת והפילה עציץ קרמיקה שעמד בכניסה ונשבר על הרצפה.
אבל המסיבה סיפקה גם כמה רגעים עליזים כשכולם התאספו סביב פסנתר הכנף עם כוסות ליקר ובקבוק של ברנדי יקר-ערך שסוחר היינות נידב כתוספת. היא חבטה בקלידים והם שרו להיטים מברודווי וכשהברנדי התחיל להשפיע, שירי קולג' ישנים. וסבתא היתה מרוצה מריח הקולג'ים היוקרתיים שנדף מן האירוע, למרות שלא ראתה בעין יפה קולג'ים צפונית לקו מייסון-דיקסון.
אבל במבט לאחור ובהערכה נוספת נראה שהכל היה מעין שירת ברבור מדכאת למדי. כולם שתו בנימוס מעט מדי ונשארו מכופתרים ומהוגנים מדי. וכששמעו שהיא עומדת למכור, אמרו בצחקוק עצבני שהם מקווים שלא תמכור לבלתי ראויים. אבל אז כמו בובות על חוט כולם כאחד קמו, בעשרה לשתים-עשרה, ויצאו אל המכונית ובטריקת דלתות רמה הלכו הביתה. אבל לא לפני שהספיקו לראות את הבחורה באזיקים בחלון שלה מאירה על חלקים מעירומה בפנס.
אה, אבל היו גם הפתעות מרעישות. ומי היה מאמין, אחרי שחיפשה בכל הבית, לגלות שקופסת התה הכסופה מבית פברג'ה המוטבעת בחותם המלוכה, שבסותבי'ס העריכו אותה כחיננית ביותר, וכן קופסת טבק הרחה חיננית עוד יותר, מוזהבת ומעוטרת בסצינות ציד, שניהם ירושה מסבתה מדרום קרולינה שלא יקשה להעלות על הדעת שאין להם תחליף, נעלמו באופן מסתורי. היא לא חשבה שהמשרתים ששכרה או הבחור הגנן ידעו אפילו לתאר לעצמם את ערכם הרב, אם לא האסטרונומי, של החפצים האלה אבל היא ידעה שמישהו, ולמעשה כל אחד מהאורחים, ידע גם ידע.
היא חשבה שכל העניין בהזמנות קרטייה וארוחה רשמית למחצה הוא לסנן אורחים בעלי נטייה לגנוב. או שמה שסבתא אמרה הוא שזה העניין רק בארוחות רשמיות ממש. אם לחשוד במישהו, הרי שמיד חשבה על אשתו הזועמת של צ'רלי. אבל אם תישאל הגברת הלא חביבה, ולו בעקיפין, אם ראתה אותם, תביעת הדיבה ודאי לא תאחר לבוא ולרושש אותה.
הו אלוהים, עשה שיתברר שהיא שכחה שהחביאה את החפצים הארורים לפני המסיבה. אבל היא לא, הם היו שם. על שולחן המשחקים הקטן. מוצנעים בפינה. אבל בולטים למדי תחת אור המנורה. חפצי הערך הקטנים הלא מבוטחים שלה. שעברו בירושה במשפחה, שהבריקה במו ידיה העדינות. ושהיו החוליות המחברות בינה לבין סבתא שלה ושהיה בהם יותר ממה שאנשים נטו לחשוב שיש בהם. והם הוכיחו שאפילו בלי בעל עוד יש ברשותה דברים שבהם כל אחד היה מתגאה כטווס אילו היו ברשותו.
אבל אפילו עצם השימוש במילה טווס נראה לה מרגיז ומנמיך במקצת את האלגנטיות של מוצאה הדרומי. מכל מקום, היא ידעה שהאובדן בסופו של דבר לא היה רגשי אלא כלכלי והוא גם הבהיר את מידת פגיעותה. אבל אם החפצים אינם, והם אינם, הרי שכל מה שנשאר לה הם חשדות מרים לגבי זהות הגנב. וגרוע מזה, היא לא היתה בטוחה מיהו. אבל בייאושה התפתתה אפילו לרדת מתחת לכבודה, אינפרא דיגנטטם, למסור את שמות אורחיה למשטרה, ולחכות לכותרות בעיתון המקומי.

7

איימי בלום האהבה ממציאה אותנו

זהו סיפורם של אשה אחת, אליזבת טאוב ושל שני גברים, מקס והאדי והיחסים בינהם הנפרשים על פני 30 שנה. הזמן זורם במעגלים שהולכים ומתרחבים, ובתחנותיו הגבורים נפגשים, נפרדים, עוזבים, אובדים ונפגשים שוב. >>>

ענת הררי הולדת סבתא

רותי, מרגלית, קלודין, אנה ונשים נוספות הן כולן אמהות לנשים בהיריון או סבתות טריות. השינויים המורכבים שחלים ביחסיהן עם בנותיהן בצומת זה בחייהן, והמעבר הטעון אל הסבתאות שהן חוות, מפגישים אותן בקבוצת "מעברים". >>>

אלן גינזברג דברי ברכה לפרננדו פסואה

בכל פעם שאני קורא פּסואה אני חושב
שאני טוב ממנו אני עושה את אותו הדבר
רק יותר בגדול - הוא בסך הכל מפורטוגל,
אני אמריקאי הארץ הגדולה בעולם >>>

רונה יפמן משפחה

"משפחה" צילום של רונה יפמן מתוך סדרת צילומי משפחה שנעשו באזור טבעון והעמק. >>>

גירסה להדפסה