בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

פרק ראשון

מתוך סטיבן פריי היפופוטם

העניין הוא שכרגע פיטרו אותי מהעיתון. איזשהו קשקוש פסיכוטי, משהו על צעקות מעליבות מצידי בבכורה של ההצגה.
"ביקורת תיאטרון עניינה בשיפוט המתגבש בשלווה," צווח העורך המעוך שלי, רועד מהדף גלי הגידופים, הנאצות והקיטורים שהנחיתו עליו שחקנים, במאים, מפיקים וגם (לא יאומן) עמיתי הפחדנים השחצנים, מבקרי תיאטרון אחרים, בהפגזת פקסים וטלפונים שנמשכה כל הבוקר. "אתה יודע שאני תומך בכתבים שלי, טד. אתה יודע שאני מעריץ את העבודה שאתה עושה."
"לא, לעזאזל. אני לא יודע. אני יודע שאנשים הרבה יותר חכמים ממך אמרו לך שאני יכול להיות נזם זהב באף השטוח שלך."
ידעתי גם שהוא אחד הגמדים האנאליים האלה, שיושבים בברים או באולמות הכניסה של הווסט-אנד וממלמלים אל תוך הג'ין אנד טוניק שלהם "אני הולך לתיאטרון כדי ליהנות." אמרתי לו את זה, בתוספת עוד כמה מילות הערכה חביבות.
משכורת של חודש, הבעת צער עמוק, מספרי טלפון של כמה מרפאות מחורבנות לגמילה מאלכוהוליזם, ובזה תם ביקורו של המבקר.
כל אדם נורמלי נזרק לפחות ממקום אחד במהלך חייו... מבית הספר, מאיזו מועצה, נבחרת ספורטיבית, ועדת מכובדים, מועדון, כת השטן, המפלגה... מאיפשהו. תחושת ההתעלות הזאת מציפה את מחזור הדם ביציאה מחדר המנהל, בזמן פינוי המשרד או כשמנקים את שולחן הכתיבה מהחפצים האישיים. אין טעם להכחיש. כולנו מרגישים שמעריכים אותנו פחות מדי, וכשמעיפים אותנו זה רק מאשר את התחושה שממילא היתה לנו, התחושה שהעולם חסר הרגישות לא מכיר בערך האמיתי שלנו. באופן מוזר ביותר, זה דווקא מחזק את מה שפסיכותרפיסטים ועלוקות-להג תקשורתיות מכנים "ההערכה העצמית" שלנו, משום שזה מוכיח לנו כמה צודקים היינו לאורך כל הדרך. לא קל להרגיש צודק בעולם הזה, וחוויות ממין זה מעצימות לאין שיעור את תחושת הערך העצמי שלנו, למרות שכל מה שהוכחנו בעצם הוא שכל האחרים משוכנעים שאנחנו רק מבזבזים חמצן.
עליתי על הסירה שעשתה את הדרך בין מחוזות העיתונות לבין לונדון האמיתית, והתבוננתי בבניין מערכת ה"סנדיי שיט" שהלך והזדקר מעלה ככל שהמרחק ביני לבין גדת הנהר שעליה הוא ניצב גדל אט-אט. אף טיפת עצב לא התגנבה ללבי. להפך, תחושת הקלה גדולה מילאה אותי, מין שמחה כזאת של סוף שנת הלימודים.
בזמנים כאלה, ובהם בלבד, יוצאת חלציים עשויה לשמש מקור של שמחה. השעה היתה כבר שתים-עשרה וחצי, והנחתי שבתי לאונורה כבר דידתה על עקביה אל תוך ההארפו. אתם בטח מכירים את המועדון, ואני הרי לא יכול לנקוב בשמו האמיתי - עורכי דין, אתם יודעים. הדלתות המסתובבות, הבר הגדול, הכיסאות הנוחים, המסעדות, האמנות הפחות או יותר מתקבלת על הדעת שעל הקירות. ביום - מו"לים לבושים היטב ומה שקוראים אנשי תקשורת. בלילה - שיכורים שעבר זמנם ושייריהם של אלה שפעם היו הבוהמיינים של סוהו, המוצאים נחמה בהתחנפויות הבלתי פוסקות מצד אלה שרוצים להיות הנחשבים של המחר.
בחדר האחורי של המועדון, לאונורה (לא רעיון שלי. השם מסגיר באחת כל מה שצריך לדעת על אמה המיותרת) חיבקה, התרפקה וצווחה.
"אבא'לה! מה מביא אותך לכאן לאור היום?"
"אני אספר לך, אם תואילי לשלוף את לשונך הדביקה מתוך האוזן שלי."
היא בטח חשבה שהפגנת חיבה הדדית כזו בין הבת המפורסמת קמעה לבין אביה המפורסם עוד פחות תעורר קנאה והערצה בקרב בני דורה הבורגנים וקמוצי הישבנים, שנוהגים לפגוש את ההורים שלהם רק בארוחות רשמיות בבתי מלון, ושמימיהם לא העזו לקלל, לעשן או לשתות איתם בפרהסיה. כמה מתאים ללאונורה הדפוקה: כל הארץ הזאת מלאה פאבים שבהם שלושה דורות מאותה משפחה יושבים, שותים, מקללים ומעשנים יחד מדי ערב, מבלי שאפילו תעלה על דל מוחם המחשבה שהתמזל להם מזלם על שיש להם מערכת יחסים כל-כך נהדרת עם האבא'לה שלהם.
שמטתי את חפיסת הרותמנס ואת המצית על השולחן, והנחתי לספסל לגנוח כמו קיסר רומאי כשנחתתי עליו בכל כובד משקלי. הטינופות הקבועות הפנו את עיניהן ממני והלאה כשסקרתי ביסודיות את החדר. צמד שחקנים, חבורה לא חשובה של אנשי פרסום, ההומו שמגיש תוכניות על ארכיטקטורה בערוץ 4, שני יצורים זקנים ומלוכלכים ששיערתי שהיו פעם כוכבי רוק וארבע נשים שהסבו סביב שולחן אחד. אחת מהן היתה מו"לית שהייתי שמח לקחת לקומה העליונה ואז לשפד, במידה זו או אחרת של פראות, על הזין שלי.
לאונורה, שאותה מעולם לא רציתי לשפד, ואין זה דבר של מה בכך בימים טרופים אלה, נראתה רזה ובוהקת עיניים מתמיד. אלמלא ידעתי עד כמה זה נחשב לא אופנתי, הייתי משוכנע שהיא לוקחת סמים.
"בשביל מה זה?" שאלתי, נוטל את מכשיר ההקלטה הקטן שהונח על השולחן שלפניה.
"באחת אני נפגשת לראיון עם מייקל לייק," היא אמרה. "כתבת פרופיל בשביל 'העיר והסביבה'."
"השרלטן הזה. אני כאן רק בגלל הזבלון המשתפך שלו בשלוש מערכות מיותרות."
"למה אתה מתכוון?"
הסברתי לה.
"אויש, אבא'לה," היא ייללה. "אתה עובר כל גבול! ביום שני ראיתי גנרלית, ואני חושבת שזה מחזה פשוט מבריק."
"מתאים לך לחשוב ככה. בדיוק בגלל זה את פונקציונרית שמעבירה את הזמן שלה בהקאה של מריחות מילוליות בשביל הכרומונים האלה, מחכה שאיזה מתרומם עשיר ואריסטוקרטי למחצה יואיל לקחת אותך כחיית מחמד, בעוד שאני, על אף מגרעותי הרבות, נשארתי סופר."
"אבל האמת היא שאתה כבר לא סופר, נכון?"
"גם נשר כבול הוא נשר," הצהרתי בארשת מכובדת.
"אז מה אתה מתכוון לעשות? לחכות להצעות?"
"אין לי מושג, אהובתי משכבר, אבל דבר אחד אני יודע. אני מוכרח שאמא שלך תרד לי מהגב עד שאצליח להתארגן מחדש. גם ככה אני בפיגור של חודשיים."
לאונורה הבטיחה לעשות כמיטב יכולתה, ואני מיהרתי להסתלק למקרה שלייק המלוקק יקדים להגיע. מחזאים, יותר מרוב בני האדם, אינם מהססים להטיח יין משובח או אגרופים במי שהעז לחשוף ברבים את ערוות בשר הפיגולים חסר הערך שהקיאו אל פרצופם של הצופים התמימים.
התיישבתי ליד הבר והקפדתי שלא להסיר את עיני מן המראה שממול, שבעזרתה יכולתי לעקוב אחר שפך האדם שנהר פנימה.
קהל הצהריים התקהל סביב הבר בציפייה למי שיואיל לממן לו ארוחת צהריים. ניחוחות הנשים ואור השמש שנשפך פנימה מבעד לחלון יצרו אווירה שונה מאוד מאווירת הפלירטוט האפלולית השורה על המקום בלילה, עד שכמעט היה אפשר לחשוב שמדובר בחדר אחר, במאה אחרת. באמריקה, שרבות ממסבאותיה ממוקמות מתחת למפלס הרחוב, כמו הבר החמדמד בסדרת הטלוויזיה הדוחה שמראים שוב ושוב בשידורים החוזרים של ערוץ 4, אין שום אפשרות ליצור אווירת יום כזאת. הלקוח, אני משער, לא אמור לזכור שמחוץ לבר מתנהל עולם של אנשים עובדים, מחשש שמצפונו יתעורר וייסר אותו על שהוא מבטל את ימיו בשתייה. כמו לא מעט אירופאים צקצקנים, גם האמריקאים נוטים לכרוך בכפיפה אחת שתייה עם הימורים וזנות, מעשים שיש לעשותם בחסות האפלה. אני עצמי מעולם לא חשתי בושה, ומעולם לא חשתי צורך להרחיק עד טוסקנה או האיים הקאריביים כדי לשתות בשמחה לאור היום. זה, כמובן, מעניק לי תואר של יצור משונה ויוצא דופן בעולמם של באי הצהריים, עולם שבו שלהבות המשקאות האלכוהוליים נחנקות חיש-קל במתזי מים מינרליים, וכל תחושה משולהבת מוטבעת מיד בטפטפות של חומץ בלזמי, או נקברת תחת מעטה של פיסות חסה אדומה, רוקט או ירק אופנתי אחר. אלוהים, אנחנו חיים בימים מקדירי רקטום.
אגב חסות מעוצבות, אני נזכר שפעם, בארוחת צהריים לכבוד איזה פלצן בכתב-עת ספרותי, הכין הסופר וֶסטון פֵּיין סלט מאזדרכת, צאלון ותערובת מגוונת של עלווה שנאספה בגן הציבורי שבכיכר גורדון. הוא תיבל את העלים האלה ברוטב ויניגרט, ולקול מחיאות הכפיים של כולם הגיש את זה כ-Cimabue, putana vera ו-lampedusa.1 קרצייה קטנה ואומללה אחת מה"סנדיי טיימס" אפילו הרחיקה לכת וטענה שאפשר לקנות את הפּוּטנה וֶרה הזאת במעדנייה השכונתית שלה בצ'לסי. בקבוק של מי ברז לונדונים שצונן, הוכנס לסודה-סטרים וזכה לתואר Aqua Robinetto,2 נלגם על-ידי כולם, אגב צקצוקי עונג עזים. כמה מתאים. אחרי הכל, במשך עשרים שנה הוגשו הרומנים של ווסטון לאותו קהל של כלומניקים חסרי ערך והם לא הרגישו שמשהו לא בסדר. לפעמים נדמה לי שלונדון היא מסלול תצוגת האופנה הגדול ביותר למלכים. אולי זה תמיד היה ככה, אבל בעבר לא חששנו לצעוק "היי, אתה עירום, שמוק מטופש! אתה עירום לגמרי ורואים לך הכל." היום מספיק שאתה מפליץ בנוכחות איזו עלמה שחורת שיער מה"סנדיי טיימס", בתו של איזה פוליטיקאי מודח או של משורר זעיר כמוני, ומיד ינפחו אותך למידות שלפיהן יהיה מוצדק להכריז עליך כעל ויליאם תאקרי החדש.
אם אתם צעירים ממני, והסטטיסטיקה מחייבת לחשוב שכך הדבר, אתם לא מסוגלים לדמיין לעצמכם איך זה להיוולד לתוך דור שגם שותה וגם מעשן. זה לא מדהים לגלות שהדור שבא אחריך הרבה יותר גרוע ממך, יותר מופקר, פחות ממושמע והרבה הרבה הרבה יותר נבער מהדור שלך - כל דור מגלה את זה במוקדם או במאוחר, אבל להבין שמסביבך הולכת ומתגנבת לה פוריטניות גוברת, לראות אפים מתעקמים לעומתך כשאתה מדדה בדרכך, להתקבל בתיעוב רחמני על-ידי עדה של צעירים ורודי ריאות, צחי כבד ובוהקי עיניים, שנותנים לך את התחושה שפספסת אוטובוס שאיש מעולם לא סיפר לך עליו, שנוסע למקום שלא שמעת עליו מעולם - זה, לפעמים, קצת קשה. כל הצקצוקים המתחסדים האלה שבהם אתה נתקל שוב ושוב, עם הבעות ה"סליחה, אבל לכמה מאיתנו יש מחר בחינות, אם לא אכפת לך", שמרוחות על הפרצופים הקטנים, החיוורים והצדקניים שלהם. להקיא.
היצורה המעוצבת שישבה בכיסא שלידי כנראה קלטה משהו מהבעת המיאוס שהשתלטה על פני, משום שהיא בחנה אותי ממושכות מן הצד, מבלי לשים לב לעובדה שאני בוחן אותה בשימת לב לא פחותה במראה שממול. היא החליקה את ישבנה הגרום אך מעורר התיאבון מן הכיסא, ושמה פעמיה אל הכיסא שבפינת החדר, מותירה אותי על הבר, מלחך בבדידות את המלפפונים החמוצים והקשיו. אני מכיר אותה מאיפשהו. אני מוכן להתערב שהיא כתבה איזה טור בסטנדרט. לאונורה בטח יודעת.
הדרמטיסט הדגול איחר בעשר דקות, כמובן, וחלף על פני בדרכו אל המסעדה מבלי להבחין בי. חיוך העונג שהיה מרוח על פניו העיד על אחת משתיים: או שהצליח להוליך שולל את מי שהיו עד לאחרונה עמיתי - משימה לא קשה במיוחד - וזכה לשבחים מתפעמים על התועבה שיצר, או שהספיק לשמוע את החדשות המרנינות על פיטורי. יש להניח ששתי האפשרויות נכונות. הוא בטח לא זוכר, וזה לא מפתיע כי ככה זה תמיד, אבל אני הייתי זה שגילה את הממזר הקטן מלכתחילה. זה היה בימים ההם, כשעוד נהגתי להסתובב מדי ערב בין תיאטראות השוליים ולצפות בהופעות של להקות עם שמות כמו "המשק הפתוח" או "החלל המשותף", בתקופה שבה ניד ראש שלי הספיק כדי לשגר להקה כזאת מהקומה העליונה של פאב נידח בבטרסבי לבית בושת תיאטרלי ומכוסה קטיפה בווסט-אנד. מייקל לייק כתב אז את מה שבעולם מוצלח יותר היה נחשב למחזה רגיל לגמרי, אבל נוכח הבנליות, השיממון והעילגות של כמעט כל המחזות החדשים האחרים שנכתבו באותה שנה ובחמש השנים שקדמו לה, נחשב למחזה יוצא מן הכלל. בערימה של גללים, אפילו חרוז פלסטיק עשוי להיראות נוצץ כאבן ספיר. זה היה בטח באלף תשע מאות שבעים ושלוש, או אולי שבעים וארבע. כיום, האיש לא מסוגל לכתוב אפילו פתק לחלבן בלי שמישהו ירצה להעלות את זה בתיאטרון הלאומי... התיאטרון המלכותי הלאומי, ועם הוד מגעילותו לוקק הישבנים הסליחה. להבות הזעם האמיתיות והתשוקה הראויה לשמה שהבהבו בעבודותיו המוקדמות דעכו תחת קילוח של שתן, שמקורו בנפיחות בלתי נסבלת ורצינות תהומית, בתוספת אדישות כללית כלפי הקהל והיעדר מוחלט של מודעות תיאטרלית. הוא, כמובן, בהיותו בן לדור המקפיד על צחות לשונו, היה מנסח את כל זה אחרת; כאילו הקהל הוא גוף נסתר, לא תערובת חיה של אנושיות נעה ומשתעלת, וכאילו התיאטרון הוא מושג אינטלקטואלי הנפרד לחלוטין מן השחקנים, המראות, פנסי התאורה וקרשי הבמה. מה זה משנה שהתיאטרון הוא שהפך, עד כמה שהדבר היה אפשרי, את הטקסטים נעדרי ההומור שלו לערבים כמעט נסבלים, ושהקהל הוא שהניח את אבן הפינה לאחוזה שלו בספולק ולאוסף העתיקות המחריד שלו... שלא יצפו ממנו לתודה, חלילה. להפך, הרעיון הכללי היה שעלינו להיות אסירי תודה לו. חרא קטן ויהיר.
"עוד אחד," אמרתי לברמן.
"תן לי להזמין אותך..." קול, נשי, ליד המרפק שלי.
"אחד המשפטים הנאים ביותר בשפתנו," אמרתי, בלי להפנות את מבטי. יכולתי לראות במראה שזו היצורה בעלת הישבן הגרום, מטפסת לה בחזרה אל הכיסא הגבוה שליד הבר. אני פשוט מת על נשים קטנות. הן גורמות לזרג שלי להיראות כל-כך יותר גדול.
"וכוס של מייקרס' מַרְק בשבילי," הוסיפה, מצביעה על בקבוק שניצב על מדף גבוה מעל הבר.
יודעת לשתות, ציינתי לעצמי בשביעות רצון. יושב הברים המנוסה יודע שהברמן תמיד מצליח לשמוע משהו אחר ממה שביקשת. "לא גלנליווט, גלנפידיך! לא, מטומטם, לא שנדי בזול! ויסקי גדול..." קודם צריך להתביית על הבקבוק, אחר כך להצביע עליו כשמזמינים את המשקה. עניין של חיסכון בזמן.
היא טיפסה והתיישבה על הכיסא שליד הדלפק. היה בה משהו מקלוני, ואף על פי כן ניחנה בחזה נאה ובצוואר דק ולבן. בדרך התנהלותה היה משהו עצבני. קל מאוד להבחין בזה אצל יושבות ברים, שרובן נמצאות בדרך כלל על סף איזו היסטריה, המביאה אותן לנפץ כלי זכוכית ולסטור לעוברי אורח חפים מפשע.
רוֹדי מזג מנה נדיבה אל הכוס הגבוהה. היא עקבה אחרי תנועותיו בקפדנות. גם זה סימן טוב. במשך זמן מה הייתי חבר קרוב של גורדון פֶל, הצייר, עוד לפני שהוא קיבל תואר אבירות מהמלכה והתחיל להאמין שהוא טוב מכדי להיראות בחברה מפוקפקת. במהלך שנות השישים יצאנו יחד לערבי שתייה לא מעטים. גורדון תמיד שתה אולד-פשונד, ככה, כל השלושים שנה. פעם אחת הוא לא הוריד את העיניים מהברמנים בזמן שהכינו לו את המשקה, כמו שחקן בלק-ג'ק ששם עין על הדילר. אחר צהריים אחד, מִים גוּנטר, המכשפה הזקנה שתפעלה את הבר של מועדון הדומיניון ברחוב פְרית, מאורת שתייה חביבה במיוחד, היתה חולה. הבן שלה, קול, עבד במקומה על הבר. קול, בחורון אומלל, היה רק בן שש-עשרה, ולא היה לו מושג קלוש איך מכינים אולד-פשונד. ואני שם את הראש שגם לגורדון לא היה שמץ. ניסיתי פעם לחשב כמה שעות מחייו בילה גורדון בהתבוננות במשקאות המעורבבים מול עיניו, מקפיד אפילו לא למצמץ, אבל הניסיון לחשב תבע מפיות נייר רבות מכפי שיכולתי למצוא על הבר. ידעתי שהנוסחה כוללת איפשהו גם אנגוסטורה, אבל זה באמת הכל. בסופו של דבר היינו צריכים לצלצל אל בית החולים ולתפוס את מים, שכבר היתה עטופה בחלוק ושרועה על מיטת גלגלים בדרכה אל חדר הניתוח, שבו התכוונו הרופאים לשלוף את הגידול הסרטני מגרונה. מקרה החירום שלנו הצחיק אותה נורא, כמובן. אנחנו ישבנו בצד השני של הבר, שלושה מטרים מהטלפון, ועדיין יכולנו לשמוע את הקללות הנוראיות שהטיחה בקול חסר האונים, ואת ניבולי הפה שהבהירו לרופאים ש"עסק זה עסק". שעתיים מאוחר יותר היא מתה במהלך הניתוח. האולד-פשונד שערבבה מרחוק עבור גורדון פל נרשם בהיסטוריה כמשקה האחרון שהכינה בחייה.
העניין הוא שאנחנו עוקבים אחרי מה שהברמן עושה, אבל לא ממש מפנימים את זה. תנועות היד הבטוחות מרגיעות אותנו, וכך גם הציוד המשוכלל שבו הוא משתמש, הצבעים, המגוון המרגיע של המשקאות, הרעשים, הניחוחות העשירים. אני מכיר לא מעט אנשים בלי רשיון נהיגה, שפשוט אינם מסוגלים, באותו אופן ממש, לשחזר את הדרך שהם עושים מדי יום, שנה אחר שנה, במונית.
הנחת הכוס על מפית הנייר, התנועה הקלה שבה גלשה המאפרה לעברנו בדיסקרטיות, ההסתלקות השקטה של רודי מהמקום - כל אלה תמו, והותירו אותנו חופשיים לפתוח בשיחה.
"לבריאותך, גברתי."
"ולשלך."
"האם אני טועה," תהיתי בקול, "או שכבר נפגשנו פעם?"
"זה מה ששאלתי את עצמי קודם לכן. נראית לי מאיים מכדי לשאול, אז נעלמתי לי למושב שבפינה."
"מאיים?" שמעתי את השטויות האלה בעבר. משהו שקשור ללסתות שלי, לגבות, ולאיזה פוזה לוחמנית של השפה התחתונה. "תאמיני או לא," אמרתי, "אבל אני רך ככבשה."
"ואז, כשהתיישבתי שם, הבנתי פתאום שאתה טד וואלאס."
"אני ולא אחר."
"אתה בטח לא זוכר, אבל..."
"אוי ואבוי, אל תגידי לי שעשינו את זה פעם..."
היא חייכה. "ממש לא. אני ג'יין סוואן."
היא אמרה את שמה כאילו הוא לבדו אמור להצדיק את העובדה שמעולם לא שיגלתי אותה.
"ג'יין סוואן. ואני אמור להכיר אותך?"
"נסה להיזכר באיזה אגן טבילה זעיר בספולק, לפני עשרים ושש שנים. תינוקת אחת ומשורר צעיר. התינוקת כל הזמן בכתה, והמשורר הבטיח להתנזר למענה מהבלי העולם, להתכחש לתאוות הבשרים ולהתעמת אפילו עם השטן. אפילו התינוקת לא האמינה אז להבטחה הזאת."
"בחיי ובחיי המגפיים המזוינים שלי! ג'יין... ג'יין בּארֶל."
"אכן. אבל עכשיו זה סוואן, אם לדייק."
"אני בטח חייב לך בלי סוף טבעות כסף וכמה מאות כרכים של הדרכה רוחנית."
היא משכה בכתפיה, כאילו רוצה לומר שאינה באמת מאמינה שאני הוא הטיפוס שטעמו בטבעות כסף, או בהדרכה רוחנית, תואם באופן כלשהו את שלה. כשהסתכלתי בה שוב יכולתי פתאום לראות משהו בתוויה שהזכיר את הוריה המחליאים.
"מעולם לא היתה לי הזדמנות אמיתית להכיר אותך," אמרתי. "אמא שלך זרקה אותי מהבית פחות מחצי שעה אחרי טקס ההטבלה. מאז בקושי ראיתי אותה או את פטריק."
"ובכל זאת הייתי תמיד גאה בך מאוד. מרחוק."
"גאה בי?"
"שניים מהשירים שלך היו חומר לימוד בבית הספר. אף אחד לא האמין שאתה הסנדק שלי."
"לכל הרוחות. היית צריכה לכתוב לי. הייתי מגיע בשמחה כדי לקשקש עם תלמידי כיתה י'."
התכוונתי לכל מילה. אין כמו שפתיהן הפשוקות בהתפעמות של חבורת תלמידות בית ספר כדי לגרום לגבר לחוש שהוא רצוי. איזו סיבה אחרת יש למישהו להפוך למשורר?
היא משכה בכתפיה ולגמה מהוויסקי שלה. שמתי לב שהיא רועדת. אולי לא ממש רועדת, אלא אחוזת צמרמורת. היה בה משהו שהזכיר לי תקופות רחוקות. היא נשענה קדימה כאילו היא צריכה להשתין, רגל מקפצת מעלה ומטה, חובטת ברגלי הכיסא. היה בה משהו... שהעלה בי דימויים של פיסות קרש חבוטות, תלושי מזון וחזיות מיושנות... משהו נטוש.
בחנתי אותה פעם נוספת, וכל הסימנים הקטנטנים חברו לתמונה ברורה. אז נזכרתי. ג'יין נראתה כעת בדיוק כפי שנראו הנערות בשנות השישים המוקדמות, כשחזרו מביקור אצל הרופא שעשה להן הפלה. צירוף מחוות ומניירות שלא ניתן לטעות בו, כזה שלא ראיתי אצל אישה כבר שנים. התערובת הזאת של בושה וקריאת תגר, או של בחילה והבעת ניצחון. התחינה הבהולה בעיניים, מבקשת אותך להתאבל על חורבנם המוחלט של חיים שתמו, או לחגוג את ניצחונם של חיים שזכו זה עתה בחירות מוחלטת. מבט מסוכן מאוד. לעולם לא אשכח כמה מסוכן היה לנסות לנחש באיזה מצב רוח היתה הנערה נתונה באותם ימים. אם איחלת לה מזל טוב בשעה שהיתה זקוקה לניחומים, מזרקה של דמעות היתה מתפרצת מיד, ואחריה שבועיים של צרחות והטחת האשמות. אם ניחמת אותה והבעת השתתפות בצער, בשעה שהיתה זקוקה למחמאות ושבחים על עמדתה הגאה וההרואית, מיד נשטפת ללא רחמים וזכית למטר של לעג וצחוק. אין לי מושג למה ההבעה שהיתה פרושה על פניה של בת-סנדקותי עוררה בי את אותן תחושות, ושיגרה אותי מיד אל האווירה המתועבת של ימים שלא התגעגעתי אליהם כלל וכלל. כבר שלושים שנה שנשים לא נזקקו למראה הפגיע ומלא האשמה הזה. הוא הפך מזמן לנחלתם של הגברים.
השתעלתי. "אילו שירים?"
"מה?"
"בחומר הלימוד של בית הספר. אילו שירים?"
"אה. אני תכף נזכרת. 'ההיסטוריון' ו'שורות על פניו של ו. ה. אודן'."
"נו בטח. כמה צפוי. שני השירים היחידים שמצליחים להיכנס לאנתולוגיות. זבל מטופש."
"ככה אתה חושב?"
"מה פתאום. זה מה שאת מצפה ממני לומר."
היא בחנה אותי בחיוך עגום.
"עוד אחד, רודי." נקשתי באצבע על הדלפק.
"אני קוראת את ביקורות התיאטרון שלך לעתים קרובות," הסתכנה, אחרי שהבחינה כי מידת הרחמים שבחיוך היתה גלויה מדי לעין.
"לא עוד."
סיפרתי לה שפוטרתי.
"אוי," היא אמרה. ואחר כך הוסיפה: "אויש!"
"לא שזה מזיז לי," הרגעתי אותה, בקול שדחה כל אפשרות של השתתפות בצער. פצחתי בנאום שסיכם את דעותי על מצב התיאטרון הבריטי, אבל היא לא הקשיבה.
"זה אומר שיש לך זמן פנוי?" שאלה ברגע שהואלתי לשתוק.
"אהה... אני לא בדיוק בטוח. יש לי, פחות או יותר, הזמנה למלא את מקומו של מבקר המסעדות במטרו..."
"אני לא סופרת... אתה מבין, ואני לא יודעת מספיק..."
"...ותמיד חסר בשוק איזה ספר טוב ומקיף על הצעירים והזועמים..."
"... ואחרי הכל, אתה כמעט בן משפחה שלי..."
השתתקתי. דמעות החלו מבצבצות מתחת לריסיה.
"מה קרה, יקירתי?"
"תראה, אולי אתה מוכן לבוא איתי הביתה?"
במונית היא נמנעה מלדבר על מה שהציק לה. היא שרטטה את תולדות חייה במהירות ובקווים כללים, שהספיקו כדי שאבין שהיא לא מבריקה או יפה או זוהרת כפי שאפשר היה לחשוב בטעות כשהתיישבה על הבר. לא שמישהו מצליח להיות. עוד סיבה טובה להשקיע במניות של יצרני ויסקי וקוסמטיקה.
לפני חמש שנים, כשבקושי מלאו לה עשרים ואחת, היא התחתנה עם אחד, סוואן, סוחר ציורים. אין ילדים. סוואן כרגע בציריך, חולק את יצועו עם עלמה שווייצרית, שפלה וחסונה די הצורך (אם להאמין לפרשנותה הארסית של ג'יין) לעמוד בהרגלי המיטה האלימים שלו. אביה של ג'יין, פטריק, נאסף אל אבותיו לפני שישה קיצים, שזה, בעצם, משהו שידעתי, ורבקה, אמא שלה, עדיין נעה ונדה בין קנסינגטון לרחוב בְּרוֹמפּטוֹן, מעמידה פנים שהיא מתוחכמת. בנה השני של רבקה, אחיה של ג'יין, קונראד, שאותו זכרתי כיצור מעצבן למדי, נהרג בתאונת דרכים. מסתבר שהיה שיכור עד מעל האוזניים. וטוב שכך, כי קשה למצוא תירוץ להתרסקות במכונית כשאתה פיכח.
רבקה היתה אחת הנשים הבודדות שפגשתי אשר... טוב, זה ידוע שנשים בעצם לא נהנות ממין. נשים מכחישות את זה בדבקות כמעט דתית, אבל זאת עדיין עובדה. נשים משלימות עם יחסי המין כי זה המחיר שעליהן לשלם כדי שיהיה להן גבר, כדי לקחת חלק במה שהן מכנות "מערכת יחסים". למעשה, הן יכולות להסתדר גם בלי זה. הן לא חשות את הרעב, את ההשתוקקות המתמדת, המצמיתה, שננעצת כסכין ומענה אותנו ללא הפסקה. הצרה היא שבכל פעם שאני אומר את זה, מיד מאשימים אותי בשנאת נשים. קצת קשה לי להשלים עם האשמה כזו, בהתחשב בעובדה שביליתי את כל חיי במחשבות על נשים ובחלומות עליהן, מדלג אחריהן ככלבלב המנסה להשביע את רצון אדוניו, מתכנן את ימיו כך שינתנו לו מירב ההזדמנויות ליצור עמן מגע ומעריך את כל קיומו רק על פי יכולתו למשוך אותן. מה שאני חש כלפי נשים מסתכם בהערצה עמוקה, אהבה ורגש נחיתות המעורב במנה גדושה של תיעוב עצמי מוכר וחביב.
אני מכיר את הטיעונים... מי לא, לכל הרוחות? תשוקה, אומרים לי, היא סוג של בעלוּת. להתאוות לאישה פירושו להשפיל אותה למדרגת יצור לא אנושי, חיה ניצודה. אפילו ההערצה שלי, בהסתמך על מסכת טיעונים מסובכת שאיני מצליח לעקוב אחריה, יכולה להתפרש כבוז מסוג כלשהו. כל זה, אין צורך לומר, הוא קשקוש תחת ממדרגה ראשונה.
כמה מחברי הטובים ביותר, כצפוי ממשורר לשעבר, הם נברני חלחולת. וכאלה הם גם, כפי שאפשר לצפות ממבקר תיאטרון לשעבר, גם כמה מאויבי המרים ביותר. האם יש תנאים מוצלחים יותר מתנאי עולם המתרוממים כדי לערוך ניסוי מבוקר שיסייע לנו להכריע במחלוקת הג'נדר? חייהם של הגאים, האגזוזנים, המתרוממים, או איזה שם שתרצו, בהתעלם מבעיות כגון מכסחי הומואים, העיתונות, הווירוס, המשטרה והחברה בכלל, הם חיים די נפלאים. בתי שימוש ציבוריים, פארקים, חופי רחצה, סופרמרקטים, בתי קברות, פאבים, מועדונים וברים נעים לצלילי עסקאות החליפין הארוטיות שלהם. עיניו של אוכל בתחת פוגשות בעיניו של חבר לנטייה... בנג, זיון. הם לא צריכים להכיר את ההורים, הם לא חייבים לשוחח, הם אפילו לא צריכים לראות אחד את הפנים המחורבנות של השני בחדרים האחוריים האפלים של איזה מועדון עירוני. זהו עולם גברי, המנוהל בדרך גברית מאוד, על פי הגחמות והתשוקות של המיניות הגברית בלבד. האם האוכלים בתחת השעירים והגדולים האלה, שמצטלמים בכל מיני מגזינים כשרצועות עור כרוכות סביב הזין שלהם וצינורות גומי תחובים להם במעלה פי הטבעת, רואים את עצמם כמדוכאים? האם גברים הומוסקסואלים שמצטעצעים לקראת בילוי של לילה במועדון מייללים ומקטרים על הסקסיזם הריק מתוכן המכריח אותם להיראות מושכים ולהיבחן בעיניים קפדניות כאילו היו עדר בקר? בחיים לא.
לפעמים, בחלומותי, אני מדמיין לעצמי עולם שבו נשים נהנות ממין. עולם של אזורי מין אקראי, הטרוסקסואלי, בגנים ציבוריים ובטיילות שעל חוף הים, פאבים הטרוסקסואליים, חדרים אחוריים הטרוסקסואליים, בתי קולנוע הטרוסקסואליים, שכונות מגורים הטרוסקסואליות בערים שנשים תרות את רחובותיהן בחיפוש אחר מפגשים ארוטיים מקריים עם גברים. דימויים כאלה אפשר להעלות רק בדמיון, בחדר השינה, כשאתה מאונן אותם לחיים בסיועו של אגרוף זועם וכמה נהמות מתנשפות. לו היו נשים זקוקות למין באותה מידה כמו גברים אז - ברח, טד, חפש מחסה - לא היו מסתובבים בעולם כל-כך הרבה אנסים.
אנחנו חיים בעולם כפי שהוא, ואין לי ספק שיימצאו האנתרופולוגים והזואולוגים שיגידו לנו שמדובר בכורח ביולוגי המחייב את אחד המינים לחוש רעב תמידי, בעוד המין השני חש בעיקר שעמום. גברים, אחרי הכל, מוצאים לעצמם פיצויים על התאוות האינסופיות הבלתי ממומשות שלהם. באופן כללי אנחנו מנהלים את העולם, שולטים בכלכלה, ומתרברבים להצחיק בכל מיני הפגנות מגוחכות של חשיבות עצמית. לא שאני מתבכיין. אני פשוט רוצה שהאמת הפשוטה תיאמר בגלוי: גברים אוהבים מין, נשים לא. זו עובדה ידועה ומוכרת.
גם ההכחשות התמידיות של האמת הברורה הזאת מצד הנשים לא ממש עובדות. בכל פעם שאני חוזר על כך באוזניהן של חברותי הנשים, הן ממהרות להכחיש; הן מצהירות שהן מאוננות באופן קבוע; הן טוענות שהמחשבה על זיון אנונימי משובח מגרה אותן מאוד; הן מספרות שרק לפני כמה ימים ראו גבר שהישבן שלו הזכיר להן את הישבן של מל גיבסון, ושזה הדליק אותן נורא. לפני כמה ימים? מה עם לפני כמה שניות? מה עם כל שנייה מזדיינת של כל יום מזוין? האם לא ברור להן שנשים אמורות לחגוג בכוסית שמפניה את העובדה שהן לא כלבות מיוחמות כמו הגברים, ולהתמוגג משמחה על המזל הביולוגי שנפל בחלקן, והמאפשר להן להיות יצורים רציונליים, שמסוגלים לחשוב על היתרונות ששותפות עם גבר יכולה לספק, לחשוב על אמהוּת, ועבודה, וחברים... שמסוגלים בכלל לחשוב, שלא כמונו, בני-זונות אומללים שמשחיתים את הימים שהיו אמורים לבלות בעבודה, או במחשבות נעלות, בדחיקה של הזין הנפוח והכואב שלנו בחזרה למקומו, מתחת לפס הגומי של התחתונים, בכל פעם שחולף על פנינו זוג שדיים? ברור שגם לנשים מתחשק פה ושם, אחרת הגזע האנושי לא היה יכול להמשיך להתקיים. ברור שיש להן מצאי של אברי מין רגישים די הצורך, המבטיח להן שזיונים, אם כבר יצאו לדרך, יביאו עימם צמרמורות של הנאה, נהמות של סיפוק וכל שאר העינוגים המלוכלכים הכרוכים בכך. אבל הן, בריות בנות מזל שכמותן, אינן רעבות לנצח, נואשות לנצח, כמהות לנצח לתחושה הפיזית הבסיסית הזאת של פורקן מיני. מה שאני באופן עקרוני רוצה לומר, זה שעכשיו, בעודי כותב שורות אלה, השעה היא חמש אחר הצהריים, וכבר הספקתי לעשות ביד פעמיים. הפעם הראשונה היתה על הבוקר, במקלחת, והפעם השנייה היתה ממש אחרי ארוחת הצהריים, לפני שהתיישבתי לכתוב. כל זונה ראויה לשמה תספר לכם, בקול מלא אהדה כשל אחות רחמנייה, שגברים, יצורים אומללים ונוגעים ללב שכמותם, פשוט מוכרחים להשפריץ את הזרע שלהם החוצה. אין לי מושג קלוש למה שנשים יירצו לטעון שגם הן מונעות בכוחו של אותו הכרח מגונה.
לגמרי במקרה, בזכות התחום שבו אני עוסק, יצא לי לפגוש די הרבה גברים מפורסמים, מוצלחים ומצליחים. ואתם יודעים מה? כל הגברים הללו, בלי יוצא מן הכלל, והכוונה, כמובן, לאלה שהתקרבתי אליהם במידה שאפשרה ישיבה על בקבוק ויסקי עד לשעות הקטנות של הלילה, הודו בפני שהמניע האמיתי מאחורי הרצון שלהם להצליח ולהיות שחקנים מפורסמים, פוליטיקאים או סופרים או מה שלא יהיה, היתה תמיד התקווה העמוקה שהכסף, הפרסום והכוח יאפשרו להם להשכיב נשים ביתר קלות.
הוויסקי מצליח לחלחל מבעד לשכבות המכסות על האמת הפשוטה: השאיפה להצליח, הרצון לשפר את העולם, הצורך להתבטא, השאיפה לתרום לזולת... כל השאיפות הנאצלות והכמעט מעוררות אמון האלה בסך הכל מכסות על האמת העירומה והפשוטה: כשנכנסים לזה, מגלים שכל מה שגברים רוצים זה להיכנס לזה.
את זה אני חייב לוויסקי. לא רבות ממכרותי מגלות חולשה למשקה הזה, אבל אותי הוא הציל. ללא הוויסקי הייתי סתם עוד אשמאי זקן וטיפש. עוד יותר מכפי שאני עכשיו. לולא אותם לילות ארוכים וספוגי אלכוהול, עוד הייתי עלול לבלות את כל החיים כשאני משוכנע שרק אני כה שטוף זימה, ורק אני כה מסוכן. הרס הקריירה המבטיחה שלי, ההיתקלויות המזדמנות עם המשטרה וחורבנם של שני נישואי הוא המחיר שהוויסקי גבה ממני עבור הזכות לראות שאני לא לבד: עסקה הוגנת לכל הדעות.
אבל... מספיק עם זה. יש לי נטייה להיסחף. אם אתם מעונינים בתיאוריות בגרוש על ההבדלים בין המינים וכל זה, אתם יכולים למצוא על עשרות מדפים בחנויות ספרים המוקדשים לנושא. גם לגברים יש מה לומר, נשים עונות לגברים שגם להם יש מה לומר, תגובות לתגובות, המשיבות לתגובות הנגד, ממש כמו בימי המלחמה הקרה. כל פרסום נקרא על-ידי הצד השני, כל הצהרה מנותחת לעומק, כל מצמוץ מאותר וממופה וכל תנודה תרבותית זוכה להגיגים אינסופיים. אלוהים יודע כמה בעלי טורים, מבקרי תרבות ואקדמאים למחצה עסוקים רק בשימורה של המלחמה בין המינים, מתחמשים ומתבצרים עד אין קץ. ולמרות זאת - למי מזיז מה יש לחבורה של עיתונאים נעדרי השכלה לומר על משהו בכלל?
לא, אני מפליץ את הלהג המבחיל הזה בפניכם לא משום שדברי חשובים או חדשניים, ולא משום שאני מעוניין לעורר דיון עקר בנושא, אלא משום שאתם מוכרחים להבין באיזה הלך רוח ובאיזה מצב נפשי הייתי ביום שבו פגשה אותי ג'יין וגררה אותי לקנסינגטון. אמה רבקה, רציתי לומר לפני שסטיתי לגמרי מהנושא ויצאתי לדלג על פני פסקאות שלמות, רכוב על סוס הגיגי הנאמן, היתה קרוב לוודאי האישה היחידה שהכרתי שנראה היה כי היא באמת ובתמים נהנית מזיונים לשמם, ושיש לה דחף ותאווה היכולים להשתוות לאלה שיש לגברים. היא היתה גם האישה היחידה שפגשתי, שהמשקה האהוב עליה היה ויסקי. אולי זה קשור.
הבית של ג'יין נתקע איפשהו ליד גני אונסלו. כסף לא חסר לה, זה היה ברור. אין ספק שהורעף עליה באדיבותו של הדוד שלה, מייקל, וכמו כל בחורה עשירה ובורה בימינו, גם היא היתה משוכנעת שהיא מעצבת פנים דגולה.
"אנשים שרואים מה שעשיתי עם הדירה," אמרה כשנהג המונית עצר לנו ליד בית לבן, עם כניסת עמודים אופיינית לדרום קנסינגטון, "מבקשים ממני לעזור להם עם הדירות שלהם."
פנים הדירה התאים למה שתיארתי לי בדמיוני. יריעות בד מחליאות נשרכו מן החלון כווילונות, פיסות משי גולמי במקום טפטים על הקירות. אין ספק שאתם יכולים לדמיין בעצמכם את כל הקטסטרופה המגובבת הזאת. דוחה עד אימה ויומרני עד זוועה, השתקפות בוטה של חיים ריקים מתוכן בצורתם המחפירה ביותר. כמה משועמם להחריד וחסר מעש להגעיל יכול בן-אדם מזוין להיות, תהיתי, כדי להעלות על דעתו את כל הזבל המרהיב הזה? ג'יין ניצבה במרכז החדר, גבות עיניה מורמות, מחכה לשמוע את גרגורי ההתפעמות שלי. לקחתי נשימה עמוקה.
"זהו אחד החדרים המגעילים ביותר שיצא לי לראות בחיי. הוא מכוער ודוחה בדיוק כפי שדמיינתי לי, ומכוער ודוחה בדיוק כמו עשרת אלפים חדרים אחרים הנמצאים במרחק יריקה מפה. החדר הוא עלבון לעיניים, התערובת הכי מעליבה של קלישאות במחירים מופקעים שניתן למצוא מחוץ לבברלי-הילס. האפשרות להנחית את ישבני על הספה הזאת, על שפע כריותיה המבעיתות וסרות הטעם, סבירה בעיני ממש כמו לעיסה של צואת כלבים. איחולי החמים על שהצלחת לבזבז שנות לימודים יקרות, ערימות של כסף ואת חייך העלובים. שלום ולהתראות."
זה מה שהייתי אומר לה, לו היו בתוכי עוד שתי מנות קטנות של ויסקי. במקום זה, הצלחתי רק למלמל איכשהו: "אלוהים אדירים, ג'יין..."
"מוצא חן?"
"מוצא חן זה לא מילה... זה... זה..."
"אומרים לי שיש לי עין טובה," התוודתה ג'יין. "האנשים מעיצוב פנים היו פה בשבוע שעבר, צילמו את הבית."
"כן, אני מתאר לעצמי," אמרתי.
"הייתי צריך לראות איך המקום הזה נראה כשעברתי לגור פה!"
"יש כאן תחושה נהדרת של מרחב ואור," נאנחתי. משפט חסר סיכונים.
"גברים בדרך כלל לא מסוגלים להעריך דברים כאלה," אמרה ג'יין בהתפעלות, ועשתה דרכה אל השולחן שעליו עמדו בקבוקי המשקה.
"לכי תזדייני, חתיכת כלבה אומללה ומטורללת," אמרתי בלבי, בעוד זרועותי הפחדניות, פרושות לצדדים, אמרו: "אפילו גבר אינו יכול אלא להיות המום מתערובת כה מרשימה של האתני והביתי, שחוברו להם יחדיו בכשרון כה ניכר."
"עד כמה ששמתי לב אתה שותה מק'קלן," היא אמרה. "אבל אם אתה מעדיף יש לי לאפרויג."
"ל-לא, מק'קלן בשבילי."
היא נשאה אלי את המשקאות, והתיישבה, רגל אחת מקופלת תחת גופה, על הכורסה המוזרה למראה. הריפוד, חשבתי לעצמי, בטח לקוח מתכריכים טקסיים של אנשי המאיה, או מבדים מיסטיים המשמשים את נשות באלי בתקופת המחזור שלהן. אני מניח שהרעיון הדגול שהסתתר מאחורי תצוגה כה דוחה של אונס תרבותי, כמו מאחורי שאר הפריטים העלובים, המגוחכים והמעוררים שאט נפש שגדשו את החדר עד להתפקע, היה לאפשר לג'יין לבזבז במקום הזה את חייה, מוקפת חברים שהרגלי השתייה המגוונים שלהם מצדיקים את אחזקת המגוון המגוחך של בקבוקי ליקר, אפריטיפים ובקבוקים סגורים אחרים, בעוד פתיתיה של שיחה ענוגה אך נחרצת מעופפים בחדר ככדורי נוצה. במקום כל זה מצאה ג'יין את עצמה יושבת, עדיין רועדת כנערה מתבגרת, בחברתו של מי שאבד עליו הכלח, איזה מכר לשעבר של הוריה. והוא, למרות ליטרים של ויסקי שהועמדו לרשותו חינם אין כסף, לא יכול היה אלא לאחל לעצמו להיות במקום אחר.
ג'יין עירבלה את המשקה שבכוס.
"קודם כל אתה צריך לדעת," היא אמרה לבסוף, "שאני עומדת למות."
אוי, נפלא. אידיאלי. מושלם ממש.
"ג'יין..."
"אני מצטערת." היא הציתה סיגריה בתנועות עצבניות. "זה היה מטומטם מצידי."
ועוד איך מטומטם. אף אחד לא מבין שבעצם, במקרים כאלה, הטקט והרגישות צריכים לבוא מצידו של מי שעומד למות, ולא מצידו של הבנזונה המסכן שצריך לבלוע את הבשורה. אבל היה לה מזל, לג'יין. כבר נתקלתי בחיי במספיק מקרי מוות, כך שלא הייתי קטנוני.
"את בטוחה לגמרי?"
"הרופאים משוכנעים שכן. לוקמיה. כבר אין לי הרבה תקווה."
"כמה מסריח, ג'יין. אני נורא מצטער."
"תודה."
"את פוחדת?"
"כבר לא."
"אני משער שקשה לדעת מתי בדיוק זה ייגמר?"
"אומרים לי שבקרוב... שלושה חודשים בערך."
"טוב, יקירתי. אם התפייסת עם כל האויבים שלך ואמרת שלום לחברים, אין לך מה להצטער על כך שאת נוטשת את המסיבה מוקדם מהצפוי. העולם הזה מחורבן, וגם התקופה שלנו מחורבנת, וכולנו נצטרף אלייך בסופו של דבר."
היא חייכה חיוך דקיק. "אפשר להסתכל על זה גם ככה."
"רק ככה."
עכשיו, אחרי שסיפרה לי, יכולתי לראות את זה בעצמי. זה היה שם, בברק שבעיניים, בחיוורונו של העור המתוח. למען האמת, גם את הגוף הגרום, שחשבתי שמקורו בפסבדו-אנורקסיה של ילדה עשירה, אפשר לייחס למחלה.
היא נשענה לאחור והתנשפה. מציגה הצגות, חשבתי לעצמי. הנשיפה הזאת נראתה לי כמהלך שאמור היה להדגים בפני כי המוות שנגזר עליה הפך אותה בוגרת וחכמה מאוד, וכי המחלה העניקה לה פרספקטיבה חדשה, ואפילו, באופן שקשה להבין, שיחררה אותה לחופשי.
"אמרתי לך שאני לא מפחדת," היא אמרה. "ולא שיקרתי. אבל בהתחלה פחדתי מאוד. הייתי היסטרית. תגיד לי..."
"אני מקשיב."
"אני לא ממש יודעת במה להתחיל. מה דעתך על... מה דעתך על כמרים?"
התיישבתי. התחלנו, חשבתי. הקלפים על השולחן, ואיזה יופי. אם לא כמרים, תמציות פרחים. אם לא תמציות פרחים, מחטים. אם לא מחטים, עשבים. אם לא עשבים, קריסטלים.
"כמרים..." אמרתי. "את מתכוונת לכמרים קתולים או אנגליקנים?"
"אני לא יודעת. אני מניחה שאתה אתאיסט?"
"פה ושם יש לי נפילות, אבל באופן כללי, כן. אני מנסה לא לחשוב על זה. זוללי הנבלות הרוחניים האלה כבר חגים מעלייך, מה? נלחמים על הזכות להציל את נשמתך בת האלמוות?"
"לא, לא... לא זה העניין. אוי, אלוהים אדירים..."
היא קמה והחלה להלך מצד לצד בחדר, בעוד אני יושב, אוחז בכוס הוויסקי שלי וממתין. חשבתי על החיים כמבקר מסעדות, תמהתי אם נותרו בי עוד שבבים של משוררות, והרהרתי לי, בחוסר הסובלנות שהיא מנת חלקם של הבריאים, שלוקמיה היא בהחלט מחלה שהייתי מסוגל להתאושש ממנה. קחי את עצמך בידיים, אישה, אמרתי לעצמי. מה את שווה אם את לא מסוגלת אפילו לצווֹת על כמה כדוריות דם לבנות לחזור למוטב?
לבסוף הסתובבה אלי. החלטה.
"העניין הוא," היא אמרה. "שקרו כמה דברים מוזרים. במשפחה שלי. דברים שאני לא מבינה, אבל חשבתי שהם אולי יעניינו אותך. כסופר."
"באמת?" בכל פעם שמישהו אומר לי ש"זה בטח יעניין אותך מאוד, כסופר," אני מכין את עצמי לשעמום אדיר ולבנליות מאלחשת. חוץ מזה, איזה מין סופר אני בכלל? היא ניסתה להחמיא לי כדי למשוך את תשומת לבי.
"חשבתי לי... שעכשיו כשאתה לא אה... עסוק... אולי תוכל לעזור לי. יש משהו שצריך לחקור."
"ובכן, יקירתי, אני לא יודע למה את בדיוק מתכוונת. אני לא מה שקוראים עיתונאי חוקר. למען האמת, אני בכלל לא עיתונאי. קשה לי להבין מה משורר כושל, סופר כושל, מבקר תיאטרון כושל ומי שגם בתור כישלון היתה לו רק הצלחה מזערית, יכול בכלל להציע לך."
"תראה, אתה מכיר את הנפשות הפועלות, וגם..."
"רגע, רגע!" הנפתי את ידי באוויר. "ג'יין. מלאך שלי. מתוקה. היו ימים יפים יותר, שבהם אמא שלך ואני איכשהו סבלנו זה את זה. זה הכל. לא ראיתי אותה כבר דורות. היא נפרדה ממני לשלום לפני עשרים ומשהו שנה, בתוך סופה של פיסות עוגה מטקס ההטבלה שלך, וגידופים חסרי רחמים."
"אני לא מדברת על אמא, אני מדברת על האח שלה."
"לוגאן? את מתכוונת ללוגאן? בחיי אלוהים המזדיין, ג'יין..." ניסיתי להמשיך לדבר, אבל נתקפתי שיעול, כמו שקורה לי לא מעט בזמן האחרון. זה מתחיל בדגדוגון קטנטן בגרון, ותאמינו לי שזה בהחלט עלול להתפתח לתצוגה מאוד לא נאה. משהו שבין חמור מקיא להתפוצצות במפעל לעוגות קרם. ג'יין התבוננה בי ללא חמלה בעודי נחנק וגונח עד לשלווה יחסית.
"אתה הכרת אותו," שבה ואמרה. "אתה הרי הכרת אותו טוב יותר מרוב האנשים. ואתה, אל תשכח, הסנדק של דייוויד."
"טוב," התנשמתי בכבדות, מוחה את הדמעות מלחיי. "לגמרי במקרה, לא שכחתי. בדיוק לפני שבוע שלחתי לו מתנה לרגל טקס הצטרפותו לכנסייה, וקיבלתי ממנו חזרה בתשובה."
"איזו תגובה?"
"חזרה ב... לא חשוב."
אף אחד כבר לא טורח לשים לב למילים.
"אז על הטקס של דייוויד ידעת, אבל לא שמעת על שלי?"
אלוהים אדירים. איזה בהמה יבבנית ומטופשת.
"אמרתי לך," הסברתי לה באורך רוח. "אמא שלך לא רוצה לשמוע ממני. ראיתי אותה לפני שלוש או ארבע שנים בסוואפורד, וראיתי עליה בפירוש שהיא עדיין לא סלחה לי. מצד שני, הדוד שלך, מייקל, מגלה הרבה יותר רוחב לב."
"וחשבון הבנק שלו אפילו רחב עוד יותר."
לא חשבתי שראוי לזכות את האמירה הזאת בתגובה. הוקרתי מאוד את חברותו של מייקל, ואילו זו של אחותו רבקה לא ממש הזיזה לי. רציתי להאמין בכנות שלכל זה לא היה שום קשר לכסף. עם זאת, רציתי להאמין גם שהעולם מוקיר ומכבד משוררים, שיום אחד יבוא סוף למלחמות, ושכוכבי הטלוויזיה יימחקו מעל פני האדמה באדיבות וירוס קטלני. בין מה שרציתי להאמין לבין המציאות העגומה פעורה היתה תהום רחבה ומצערת.
"הייתי רוצה שתראה בזה מעין עמלה. אני לא אישה עשירה במיוחד..."
לא, ברור שאת לא אישה עשירה. את הכסף שלך הרי בזבזת על צעיפי פריון פרואניים, נוצות נץ צבעוניות ותכשיטים פולחניים מנמיבייה, פרה מטומטמת.
"...אבל אני יכולה להציע לך עכשיו מאה-אלף, ואת השאר... או שאתן לך מאוחר יותר, או שאשאיר לך את זה בצוואה שלי."
"מאה-אלף?" הבחנתי בדמותי המשתקפת במראה המעוצבת להפליץ שמעל האח. נראיתי כמו דג אדמדם הפוער את פיו בחוסר קול, עיניו מזנקות מחוריהן ותאוות בצע ברורה ממלאת את מבטו.
"ובסך הכל רבע מיליון."
"רבע מיליון?"
"כן."
"אנחנו לא מדברים באגורות, כן? זאת אומרת, אנחנו מדברים כאן על לירות שטרלינג?"
היא הנהנה בכובד ראש.
"אני לא... ג'יין... רבע מיליון זה המון כסף, ולא אוכל להכחיש שמדובר בסכום מפתה להחריד. אבל, ובכל הכנות, אני לגמרי לא משוכנע שאני בכלל מסוגל לעשות למען מישהו משהו ששווה אפילו עשירית מהסכום הזה."
"תצטרך לעבוד קשה," אמרה ג'יין.
על פניה היתה הבעה שהבהירה כי לא משנה מה אומר, היא לא עומדת לחזור בה. דעתה, בדומה לחומרי האיפור שנמרחו על פניה, היתה מגובשת לחלוטין.
"ותצטרך לעבוד במהירות. מה שלא תגלה שם. אני צריכה לדעת הכל לפני שאמות. זאת אומרת אם בכלל."
"אהה... אם בכלל מה?"
"אם בכלל אמות."
"אם בכלל תמותי?"
"אם בכלל אמות."
השיחה החלה להזכיר דו-שיח בין שיכורים.
"אבל אמרת ש..."
"לא אני אמרתי, הרופאים אמרו שאני הולכת למות. אני לא מאמינה שזה יקרה. זה בדיוק העניין."
טוב. קלטתי את המצב. אם בסופו של דבר היא תיתן לי המחאה, היא בטח תחתום עליה בשם ג'סיקה ראביט, או ל. רון האברד.
"אתה מבין, אני מאמינה שזכיתי בישועה."
"כן. ברור. ישועה. נחמד מאוד."
היא קמה והתקרבה אל שולחן הכתיבה המסוגנן עם ציפוי הלכה, מחייכת את החיוך המלאכי שאופייני כל-כך למטורללים טוטאלית.
"אני יודעת מה אתה חושב, אבל זה לא בדיוק כמו שזה נשמע. אתה תראה." היא נטלה את פנקס הצ'קים שהיה מונח על שולחן הכתיבה והחלה לרשום המחאה. "הנה!" היא תלשה המחאה אחת ונפנפה בה באוויר, מייבשת את רישומיהן של כוונות טובות.
"תראי..." הצלחתי למלמל, "ג'יין. עם כל הכבוד לך, או עם כל מה שעוד נותר בי כלפייך, אני לא חושב שראוי שאקח ממך את הכסף. אני לא ממש מבין מה בדיוק את רוצה שאעשה, אני לא משוכנע שאני מסוגל לבצע את מה שתבקשי ממני, ואם להתנסח בעידון, אני חושש שהתמונה הולכת ומתבהרת ומתברר שאת ללא ממש בשיא שפיותך. את צריכה ללכת ל... נו, כזה אחד."
לא היה לי ברור למה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר "כזה אחד". רופא, פסיכיאטור או כומר, אני מניח. נכון, אמירה צבועה נורא מצד אדם שאינו מאמין בטיפוסים שכאלה, אבל מה לכל הרוחות הייתי אמור להגיד לה?
"אני רוצה שתיסע לאחוזת סוואפורד. אני רוצה שתגיד לבני המשפחה שאתה כותב את הביוגרפיה של דוד מייקל," אמרה ג'יין, והגישה לי את ההמחאה. "אתה, קרוב לוודאי, האדם היחיד בעולם שהוא היה מאפשר לו לכתוב דבר כזה."
המחאה חתומה ומתוארכת על סך מאה-אלף לירות שטרלינג נחה בחיקי. לבנק שלי יש סניף לא רחוק מתחנת הרכבת התחתית של דרום קנסינגטון. לא יקח לי יותר מעשר דקות לצאת מהבית ולמלא טופס הפקדה.
"יש," אמרתי, "כותבי ביוגרפיות מקצועיים שיתחקרו עבורך את ההיסטוריה של המשפחה, יוציאו אותה לאור בהוצאה עצמית וייגבו רק חלקיק מהסכום הזה."
"אתה לא מבין," היא אמרה. "אתה לא באמת הולך לכתוב את ההיסטוריה המשפחתית שלנו, אתה תדווח לי את התופעה."
"על התופעה," מילמלתי בעצבנות.
"אתה עומד להיות עד להתרחשותו של נס."
"נס. אני מבין. על איזה מין נס אנחנו מדברים?"
היא השתתקה. "אני רוצה שתלך לסוואפורד ותדווח לי משם," אמרה לאחר זמן מה. "תכתוב לי באופן שוטף, ואני רוצה לראות אם תחוש במשהו. אתה חושב שיצאתי מדעתי, אבל אני יודעת שאם תיסע לשם, תיווכח בעצמך ותגלה לבד כל מה שיש לגלות שם."
עזבתי את הבית והתגלגלתי לי במעלה רחוב ברומפטון, שקוע במחשבות כמו סלע בקרקע הנהר. ג'יין ירדה מהפסים, כמובן, אבל ההמחאה שנתנה לי היתה דווקא מרנינה בשפיותה. עכשיו הייתי צריך לארגן לעצמי הזמנה לסוואפורד. לא ברור היה לי כמה קשה אצטרך לעבוד עבור הכסף הזה. לא היה לי ברור איזה מין עבודה יהיה עלי לבצע עבור הכסף הזה. קיללתי אותה בלבי משום שלא אמרה לי מה עלי לחפש שם. לו היתה נותנת לי רמז, ולו הדק ביותר, יכולתי לפחות לנסות לספר לה סיפורים שיאששו את אשליותיה. אבל אילו אשליות היו אלה? הביקור האחרון שלי בסוואפורד אכן היה משעשע למדי, אבל קשה לומר שכלל נסים.


1 בסדר זה: צייר איטלקי בן המאה השלוש-עשרה, זונה אמיתית (איטלקית), אי בים התיכון.
2 מי ברז (איטלקית).
היפופוטם

סימון דה-בובואר המין השני

"המין השני" הוא אחד המחקרים החשובים ביותר שנכתבו מעולם על תפקידה ומקומה של האישה בחברה, וללא ספק ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית. "המין השני" הוא קריאה אמיצה ומלומדת לשחרורן של הנשים, לשוויון מקצועי וחברתי, ולביטול מיתוס "הנשי הנצחי". >>>

פייר בורדייה על הטלוויזיה

הטלוויזיה משנה לא רק את האופן שבו אנו רואים את העולם, אלא גם את העולם עצמו. בורדייה, הסוציולוג הצרפתי, מפרק את המנגנונים הנסתרים של הצנזורה והצנזורה העצמית של הטלוויזיה ואת התחבולות שבאמצעותן היא מייצרת שיח ודימוי. >>>

קארל צ'אפק הכתונת

סיפורו של קארל צ'אפק "הכתונת", מתוך הקובץ "סיפורים מביכים", תורגם מצ'כית על ידי רות בונדי והופיע בגליון 2 של המעורר. >>>

דרור בורשטיין בוא אלי פרפר נחמד

"בספר הקלאסי, החביב לכאורה הזה יש שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. לאחרונה, כשהקראתי ממנו לבתי, חשתי צמרמורת. אחר כך הבנתי למה." דרור בורשטיין על פניה ברגשטיין. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית