 |
|
בבל , , 24/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
עבר ללא הווה: אנטוורפן 1900-1925
מתוך רועי רוזן זיעה מתוקה מעט מאוד ידוע על הפרק המוקדם בחייה של ז'וסטין פראנק, מלידתה בשנת 1900 באנטוורפן, ועד שהשתקעה בפאריס ב1925-. הארכיון העירוני של אנטוורפן מלמד על חמש משפחות בשם 'פראנק' שחיו בעיר בראשית המאה, אולם אצל אף אחת מהן לא נרשמה לידת בת בשם ז'וסטין. הדיווח הסמוך ביותר מבחינה כרונולוגית מתעד את לידת קריסטין פראנק, ברביעי בנובמבר, 1898. ניתן להניח שהמדובר בכל זאת בז'וסטין, שכן שינוי שם ו'שיפוץ' תאריך הולמים היטב את אופיה של האמנית. אם ז'וסטין היא קריסטין, הרי שנולדה ליהודית ולליאופולד פראנק. אביה היה שען, ואין בנמצא מידע על מהלך חייו ותולדות משפחתו. לעומת זאת, על יהודית, אמה של ז'וסטין/קריסטין, ידוע מעט יותר. היא היתה בתו של יעקב קאהן, פושט רגל שבטרם ירד מנכסיו היה אחד הרצענים המוכרים והמבוססים בתעשיית העור היהודית ששגשגה באנטוורפן מאמצע המאה התשע-עשרה. האילן המשפחתי הפטרנאלי של יהודית פראנק מעיד על כך שב1830-, כשבלגיה זכתה בעצמאות, סבה קיבל זכויות אזרח מלאות במסגרת חוקי השיוויון שכוננו אז. ייתכן גם שמצד רב-סבה המטרנאלי, היתה קריסטין פראנק צאצאית לקהילת האנוסים הפורטוגזים הגדולה שהתיישבה בעיר בראשית המאה השש-עשרה. קריסטין פראנק נותרה בת יחידה להוריה לאחר שאחות בכורה, חנה, ילידת 1894, נפטרה משפעת בגיל שנתיים. יש בכך חיזוק-מה לסברה שקריסטין היא ז'וסטין: פראנק, שמיאנה לדבר על משפחתה ועל ילדותה אפילו עם ידידה קרובה כפניה חיסין, הפטירה בכל זאת מספר פעמים שיש לה אחות שעקבותיה אבדו. תמר בנימיני, בתה של חיסין, אף זוכרת שאמה ניסתה לאתר את אחותה של פראנק בראשית שנות החמישים, ללא הצלחה. על משפחת יהודית, ליאופולד וקריסטין פראנק לא נמסר דבר נוסף בארכיון העירוני של אנטוורפן, וגם לא בארכיונים אחרים, כגון אלו שבבית התפוצות שבתל-אביב ובמוזיאון השואה בוושינגטון. תאריכי פטירת הזוג פראנק חסרים גם הם. ניתן לשער שהיגרו מבלגיה, וסביר עוד יותר שעקבותיהם אבדו בזמן השואה. אם אכן ז'וסטין היתה בתם של יהודית וליאופולד, הרי שגדלה בנוחות, בצניעות וביציבות יחסית של משפחה על סף ההתבוללות מן המעמד הזעיר-בורגני. מצד שני, אין לשלול את הסברה שקריסטין אינה ז'וסטין (ייתכן שנולדה בעיר אחרת, ושהמשפחה השתקעה באנטוורפן מאוחר יותר). גם אם כך, ברור שז'וסטין פראנק לא ידעה מחסור בילדותה. השכלתה הרחבה, שיעורי האמנות שקיבלה, ללא ספק, והאנגלית והצרפתית שלה, מעידים שלא היתה מצוקה כלכלית בבית הוריה. אדרבה, יש להניח שהשתייכה למשפחה מבוססת מזו של השען ליאופולד ובת הרצען יהודית. פראנק דיברה יידיש, אולם השפה היתה בפיה עילגת והמבטא משובש. תמר בנימיני מספרת שפראנק השתמשה בדיאלקט כדי לשעשע את פניה חיסין, שיידיש היתה אחת משתי שפות-אמה (התקשורת השוטפת בין השתיים התנהלה באנגלית). ייתכן שהיידיש העילגת של ז'וסטין פראנק מעידה שמשפחתה נדדה לבלגיה ממזרח אירופה והתיישבה בעיר בגל הנדידה הגדול של שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, כמוה כחלק הארי של יהדות המקום. היידיש נספגה, אולי, מסביה וסבותיה של הילדה. בין אם ז'וסטין נולדה למשפחה זעיר-בורגנית או לבית אמיד, קרוב לוודאי שהדיבור ביידיש בבית הוריה נחשב מביך ומביש, עדות לעָבַר נחות שראוי להצניעו. על-פי התפיסה האירופית הרווחת של התקופה, הדיבור ה"יהודי" היה ליקוי חמור. שפת היהודים כונתה "מאושלן" (Mauscheln), והדיאלקט היידי נתפס כגרמנית לקויה, לא רק במובן לשוני או תרבותי, אלא באופן גופני-גנטי ממש: דרך הדיבור היהודית, לפי הראייה המדעית של התקופה, היא תוצר של מבנה הלסת המעוות של היהודי. היידיש היוותה את אחת הראיות (לצד כפות הרגליים השטוחות, למשל) להיות היהודי נבדל וניתן לזיהוי לפי פגמיו הגופניים (Gilman, 1991). אחיזתה של דיעה זו היתה כל-כך חזקה, הן בדימיון העממי והן בחוגי המדע, שאף יהודים מערב-אירופים רבים, דוגמת תיאודור הרצל, קיבלו אותה, על מובניה הביקורתיים - בהסטה משמעותית אחת: הם ייחסו את ה"מאושלן" (ומאפייני יהדות אנטישמיים אחרים) אך ורק ליהודי מזרח-אירופה שנתפסו בעיניהם כבזויים. היחס אל היידיש הוא קצהו של קרחון הבעיות הקשורות ביהדות שפראנק התקיפה מאוחר יותר בעבודתה. כשתבחר לייצג ביצירתה את סימני הזהות הדחויים (ואולי אף הדוחים, מבחינתה), לא תהיה זו הכרעה פשוטה. זהו ההקשר שבו יש להבין את הופעתה החד-פעמית של היידיש בספר הזימה של פראנק: משפט ב"שפת היהודים" שנאמר מפי הפרוטגוניסטית היהודייה, ראשל, ומתורגם לצרפתית מסולפת-במכוון בידי המחברת. הדיאלקט משמש לתרמית: הפרת ברית האמון הבסיסית בין הספר וקוראו. בה בעת, היידיש נעשית מחוז לשוני אקסקלוסיבי (הקורא הצרפתי "מוצא מכלל" אלו הזכאים להבין את דברי ראשל), מעין אפליה מהופכת. היידיש, אם כן, היא חוליה מחברת בין האמנית הבלגית הצעירה למחוזות הגולה המזרח-אירופית. המחקר המחודש הניב לאחרונה טענה מסעירה הנוגעת לתולדות משפחתה של האמנית, כמו גם למשמעות הנסתרת של פועלה התרבותי. לפי ד"ר אן קאסטורפ ממכללת בראון שבאיסט-אוראנג', ניו-ג'רזי, פראנק אינה אלא נצר למשפחת המיסטיקן השׁבְּתָאִי הנודע-לשימצה יעקב פראנק - מי שגרשום שלום כינה "הדמות המבעיתה והמאיימת ביותר בכל ההיסטוריה של המשיחיות היהודית" (Scholem 1974, 308; Kastorp, 1997). טענה זו מספקת הסבר מלא ומאלף להתגלגלות חייה המוזרה של ז'וסטין, ומפתח אחר להבנת עבודתה, זאת משום שעל-פי קאסטורפ אין המדובר רק בקירבת-דם, אלא בהישרדותו של תא פראנקיסטי, שז'וסטין פראנק השתייכה אליו. אם הפראנקיזם היה טבוע בז'וסטין, הרי שרומן הזימה שלה, הכולל סצינה של רצח אב, עשוי להיות מובן במסגרת ההיגיון המתפקר של "מצווה הבאה בעבירה". לפי סברה מרעישה זו, התבוללות המשפחה בבלגיה לא היתה אלא מסווה עבור חבריה של כיתה רוחנית זו שנרדפה עד חורמה. אם פראנק היתה פראנקיסטית, כי אז חייה הסוערים ורצופי השקרים והתעלומות מתבהרים כהמשך מגמתי של פרוגרמה אֶזוֹטֶרִית בת מאות שנים, שמצאה גילגול עדכני במודרניות; זהותה המתבוללת והמתפקרת של האמנית מובנת, לפי השערות קאסטורפ, כדרך התנהלות אישית שנועדה להחיש ביאה משיחית שלישית (לאחר שבתאי צבי ויעקב פראנק). זו מקבלת משנה תוקף, משום שקאסטורפ הינה, קרוב לוודאי, הסמכות האקדמית המובילה בעולם לעבודתה של פראנק. ולמרות זאת, טענותיה המופלגות צריכות להתקבל בחשד גדול. חשוב להדגיש שקאסטורפ מבססת את טיעוניה באופן בלעדי על רמזים שהיא שואבת מציוריה ומכתיבתה של פראנק, ללא תשתית ראיות עובדתית היסטורית. בין ההתבוננות החדשה של קאסטורפ לבין דיעות מרבית הפרשנים (ובכללם אני) פעורה תהום רעיונית. יש בכך אירוניה, משום שפרשנים אלו, רובם ככולם, נסמכים על דיעותיה המוקדמות יותר של קאסטורפ (Kastorp, 1993). בתפיסה המזהה באמנית והסופרת הסוריאליסטית דמות משיחית אלימה עלול להיות נזק עצום למוניטין של פראנק. קאסטורפ עצמה הפכה מתומכת נלהבת בז'וסטין פראנק למי שמזהה באמנותה סכנה מוסרית ממשית. בשל כך, ועל מנת להדגיש שאין המדובר בעובדות אלא בהשערות, בחרתי להציג את התיאוריה של קאסטורפ בפרוטרוט ולהתייחס אליה באופן ביקורתי במאמר החותם כרך זה. ז'וסטין פראנק עוסקת ביצירתה בסימני יהדות במפורש, אך עושה זאת כאישה חילונית ומתפקרת, שחיה מחוץ לכל מסגרת יהודית, דתית או קהילתית. אפשר (וזו גם דעתי האישית), שלא זו בלבד שפראנק לא הכירה את היהדות ההלכתית או הקבלית מבפנים ולעומק, אלא שאף לא גילתה כל עניין ממשי בסוג היכרות כזה. למרות שלא ידוע בוודאות דבר על משפחתה של פראנק מעבר למה שנמסר כאן, מישהו בבלגיה, קרוב לוודאי מבני המשפחה, שמר איתה על קשר ותמך בה כלכלית. לפי עדות תמר בנימיני, מהיום בו עזבה את אנטוורפן ועד לשנת 1936, מוענו לפראנק מעטפות חומות שהכילו כסף, בתחילה לפאריס ואחר כך לתל-אביב. הקיצבה הדו-חודשית הזו מסבירה את יכולת ההתקיימות שלה, דחוקה ככל שהיתה. פראנק לא עבדה מעולם באופן סדור. הבוז לעבודה אפיין רבים בחוגה התרבותי בפאריס: אנדרה ברטון איחל לעצמו לא פעם להשתחרר מעבודה; מרסל דושאן התרברב שהצליח להגשים שאיפה זו משך כל חייו. כמו פראנק, היה גם הוא מובטל מקצועי. ראיה נוספת וחשובה על ז'וסטין פראנק הצעירה אנו חבים להיסטוריון האמנות רוג'ר רות'מן: לפי ממצאיו היא הגיעה לפאריס מצוידת במכתב המלצה מאת המשורר הסוריאליסטי הבלגי קמיל גומן. רות'מן גילה את העתק המכתב בעזבונו הספרותי של גומן. המדובר בנוסח שיגרתי, לכל מאן דבעי, על-פיו "הגברת הצעירה היא אמנית וקוֹלֶגָה, שמן הראוי לסייע לה (וכו', וכו')". קשה לקבוע על סמך האיגרת אם היה בין השניים קשר ממשי, או שהיתה זו רק מחווה של רצון טוב מצד גומן (ואולי ביקש להיפטר במהירות ממטרידה צעירה). על כל פנים, בזכות המכתב התקבלה ז'וסטין בסבר פנים יפות אצל החבורה הסוריאליסטית הצרפתית. זוהי גם ראיה יחידה לכך שפראנק הצעירה קיימה קשר כלשהו עם אמנים ומשוררים עוד לפני שהגיעה לפאריס, ושהיתה ערה למתרחש בחוגי האוונגארד של בריסל. ניתן להקיש מכך על אומץ הלב, הנחישות והשאפתנות שלה, ועל כוונתה להתנער מהר ככל האפשר מעברה הפרובינציאלי. * * * * תמונתה של פראנק כאישה צעירה ערב המעבר לפאריס נדמית כצצה יש מאין - הווה ללא עבר. וזו תמונה מעוררת השתאות: דלפונית שאינה תרה אחר מקור-פרנסה; ציירת נטולת השכלה אקדמית שיכולת הרישום שלה תתגלה כמלוטשת והפרוזה שלה תעיד על מגע עם שדות ידע רחבים. אפילו בחזותה החיצונית של פראנק התקיים הפרדוקס של דמות מובהקת, ועם זאת מתעתעת. היא היתה אישה תמירה שרזונה אנורקטי כמעט, אבל יציבתה ותנועתה מקרינות עוצמה. יופיה המדהים, על רעמת השיער השחור, העיניים הגדולות השקועות עמוק בחוריהן והניגוד בין חדות המיתאר הכהה של תווי הפנים וחיוורונו השחפני של העור, תואם לאידיאל היופי הפְּרֶה-רפאליטי, אבל בקדרות האלימה כמעט שלה לא היה דבר מהשבריריות הפיוטית של המודל הנשי המפונטז הזה. דומה שכל ישותה המתריסה מבקשת במפגיע מימוש בלתי אפשרי: אוטונומיה ללא טריטוריה. |
|
קיץ אחד באמצע שנות התשעים. עולם קטן בשולי הכרך, תחום בין כבישים סואנים, לרגלי הר זבל, בצל מטוסים שממריאים ונוחתים. המדריך הזה לא דומה לשום ספר על סקס. אין בו צילומים של חלקי גוף גבריים ונשיים שנראים כמו צילומי גווייה, והוא לא מסתתר מאחורי חומה של מונחים מיניים מלומדים שנקראים כאילו נכתבו בידי פרופסור. >>> אולגה הנדלמן בורוזינה תצלומים מ'פתוחה' א. וא. בתצלומי משפחה אופייניים. אולגה הנדלמן בורוזינה מתוך הספר "פתוחה". >>> יאיר גרבוז אם לא הענק -אז לפחות בגנו 1 יאיר גרבוז מתוך התערוכה "אם לא הענק -אז לפחות בגנו" גלריה הקיבוץ 1979. הופיע בסטודיו גליון מספר 119. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
