בית

בבל , , 21/10/2020

                           

 

על בחור צעיר ופחזניות שמנת

מתוך רוברט לואיס סטיבנסון מועדון המתאבדים


בתקופת מגוריו בלונדון רכש הנסיך פלוריזל מבוהמיה, אדם משכיל וכליל מעלות, את חיבתן של כל שדרות העם בהליכותיו המצודדות ובנדיבותו רבת התבונה. הוא היה אדם יוצא מן הכלל אפילו לפי מה שהיה ידוע עליו, שלא היה אלא מעט ממעשיו האמיתיים. אף כי בנסיבות רגילות היה מזגו שלו, ורגיל היה להתייחס אל העולם במידה של ישוב דעת כמו איכר מן השורה, לא בחל נסיך בוהמיה באורח חיים הרפתקני ויוצא דופן יותר מכפי שנועד לו עקב ייחוסו. מדי פעם בפעם, כשנתפס למצב רוח ירוד, כשלא הוצג אף מחזה משעשע אחד לרפואה בכל תיאטרוני לונדון, וכשעונת השנה לא התאימה לתחרויות השדה שבהן גבר על כל מתחריו, הוא היה מזמן אליו את איש סודו, הקצין הממונה על האורוות, הקולונל ג'רלדין, ומצווה עליו להתכונן לשוטטות לילית. קצין הסוסים היה קצין צעיר ונועז, שלא לומר נמהר, מטבעו. הוא היה מקבל את ההודעה בשמחה וממהר להתכונן. ניסיון מעשי ממושך והיכרות עם החיים לגוניהם הקנו לו כישרון התחפשות מיוחד במינו. הוא יכול היה לסגל לא רק את קלסתרו והתנהגותו, אלא גם את קולו וכמעט את מחשבותיו לאלה של כל מעמד, אופי ואומה, ובדרך זו הוא הסיט את תשומת הלב מן הנסיך, ומדי פעם הצליח לפתוח בפני הצמד דלתות לחברה מוזרה. הרשויות מעולם לא הובאו בסודן של הרפתקאות אלה; אומץ לבו המיושב של זה, וכושר ההמצאה והמסירות האבירית של זה חילצו אותם בשלום מבין המצרים פעמים לא מעטות, וביטחונם הלך וגבר ככל שחלף הזמן.
באחד מערבי חודש מארס האיץ בהם מטח פתאומי של גשם מעורב בשלג להיכנס אל בר צדפות סמוך לכיכר לסטר. קולונל ג'רלדין היה לבוש ומאופר בדמותו של אדם הקשור לעיתונות שנקלע לקשיים, ואילו הנסיך, כדרכו, עיוות את הופעתו בתוספת של שפם מלאכותי ושל זוג גבות מודבקות גדולות. אלה העניקו לו מראה מרושל ומחוספס, אשר סיפק לאדם מהוקצע כמותו הסוואה מושלמת. הודות לכסות זאת לגמו המפקד ומלווהו בביטחון ברנדי עם סודה.
הבר המה אורחים מפה לפה, גברים ונשים, ואם כי לא מעטים מהם גילו רצון לקשור שיחה עם ההרפתקנים שלנו, איש מהם לא יצר את הרושם המבטיח שהיכרות קרובה יותר עמו תתגלה כמעניינת. הנוכחים במקום לא היו אלא פסולתה של לונדון וטיפוסים המוניים מצויים, והנסיך כבר החל לפהק ולהשתעמם מהשוטטות כולה, ואז נהדפה הדלת בכוח ונפתחה, ובחור צעיר ובעקבותיו זוג נערים שליחים נכנסו לבר. כל אחד מהשליחים נשא צלחת גדולה של פחזניות שמנת תחת מכסה, שאותו הם הסירו מיד, והבחור סבב בין הנוכחים ובנימוס מופרז דחק בכל אחד מהם להתכבד במאפה. לפעמים התקבלה התקרובת בצחוק, לפעמים היא נדחתה בתקיפות, ואפילו בגסות. בכל המקרים האלה אכל האורח שזה מקרוב בא את הפחזניות בעצמו בלוויית הערה מבדחת פחות או יותר.
לבסוף הוא פנה אל הנסיך פלוריזל.
"אדוני," אמר בקידה עמוקה, ובד בבד הגיש את הפחזנית שהחזיק בין אגודל ואצבע, "האם תואיל לכבד זר גמור? אני ערב לטיבו של המאפה, כי מאז השעה חמש אכלתי בעצמי שני תריסרים ועוד שלושה ממנו."
"אני רגיל," השיב הנסיך, "לבחון לאו דווקא את טיבה של המתנה, אלא באיזו רוח היא הוצעה."
"הרוח, אדוני," השיב הבחור בקידה נוספת, "היא רוח הלעג."
"לעג?" השיב פלוריזל. "ולמי אתה מציע ללעוג?"
"לא באתי הנה לפרוש את הפילוסופיה שלי," השיב בן שיחו, "אלא לחלק את הפחזניות האלה. אם אציין שאני כולל את עצמי בלב שלם בנלעגותו של המעשה, אני מקווה שתמצא שהכבוד במקומו מונח ותתרצה. אם לא, תאלץ אותי לאכול את מספר עשרים ושמונה, ואני מודה שהפעולה הזאת נמאסה עליי."
"דבריך נוגעים ללבי," אמר הנסיך, "ויש לי כל הרצון שבעולם לחלץ אותך מן המצוקה הזאת, אבל בתנאי אחד. אם ידידי ואני נאכל את העוגות שלך - ואיש מאתנו איננו נוטה לכך מטבעו - נצפה ממך כפיצוי להצטרף אלינו לארוחת ערב."
הבחור הרהר בהצעה.
"עדיין נשארו בידיי כמה עשרות," אמר לבסוף, "ולכן אני מוכרח לבקר בכמה ברים נוספים לפני שההצגה הגדולה שלי תסתיים. הדבר הזה יארך זמן מה, ואם אתם רעבים - "
הנסיך קטע אותו בתנועת יד מנומסת.
"ידידי ואני נצטרף אליך," אמר, "כי כבר התעורר אצלנו עניין רב מאוד בבילוי המהנה שבחרת לך הערב. ועכשיו כשמהלכי השלום הראשונים כבר יושבו, אחתום ברשותך על החוזה בשם שנינו."
והנסיך בלע את הפחזנית בחן שאין לתאר רב ממנו.
"משובח," אמר.
"אני רואה שאתה אנין טעם," השיב הבחור.
קולונל ג'רלדין חלק גם הוא כבוד למאפה, וכיוון שבבר הזה כל אחד מהנוכחים כבר קיבל או דחה את המעדנים, פנה הבחור עם הפחזניות לדרכו אל מקום אחר הדומה לו. שני השליחים, שככל הנראה כבר התרגלו לתעסוקה המגוחכת שלהם, יצאו מיד בעקבותיו, ובמאסף הלכו הנסיך והקולונל שלובי זרוע ומחייכים זה אל זה. על פי סדר זה ביקרה החבורה בשתי מסבאות נוספות, וגם בהן השתלשלו העניינים באופן דומה למתואר - כמה מן הנוכחים סירבו, כמה מהם נענו לכיבוד שהציע האורח הפורח, והצעיר עצמו אכל כל פחזנית שנדחתה.
כשיצאו מהמסבאה השלישית מנה הבחור את המלאי שברשותו. נשארו לו תשע פחזניות בלבד, שלוש על אחד המגשים ושש על האחר.
"רבותיי," פנה אל שני חסידיו החדשים, "אין לי רצון לעכב את ארוחת הערב שלכם. אני בטוח בהחלט שאתם רעבים. אני מרגיש שאתם ראויים להתחשבות מיוחדת מצדי. וביומי הגדול, היום שבו אני מסיים עבר של מעשי סכלות במעשה השטות הראוותני ביותר, הייתי רוצה לנהוג יפה בכל מי שהעניק לי עידוד. רבותיי, לא תחכו יותר. אם כי גופי כבר רצוץ מפני שהפרזתי קודם, אני שם את נפשי בכפי ומבטל את הגורם לדחייה."
במילים אלה הוא דחס את תשע הפחזניות הנותרות לפיו ובלע כל אחת מהן בבת אחת. אחר כך פנה אל שני השליחים ונתן לכל אחד שני סוברנים.
"אני צריך להודות לכם," אמר, "על הסבלנות היוצאת מן הכלל שגיליתם."
והוא קד לפני כל אחד מהם ושלח אותם לדרכם. שניות אחדות עמד והביט בארנק שממנו שילם זה עתה לעוזריו, ואחר השליך אותו לאמצע הרחוב בקול צחוק ואותת שהוא מוכן לארוחת הערב.
במסעדה צרפתית קטנה בסוהו, שנהנתה זמן קצר ממוניטין מוגזמים אך כבר החלה להישכח, ובחדר פרטי במעלה קומתיים סעדו שלושת הרעים סעודה מפוארת מאוד, ושתו שלושה-ארבעה בקבוקי שמפניה, ושוחחו כל אותה עת על דא ועל הא. הבחור שוחח בשטף ובעליצות, אך הוא צחק בקול רם מכפי שהיה טבעי לאדם שזכה לחינוך נאות, ידיו רעדו בחוזקה, וקולו קיבל הטעמות פתאומיות ומפתיעות, שלא היו בשליטתו ככל הנראה. הקינוח כבר פונה מן השולחן, כל השלושה הציתו סיגרים ואז פנה אליו הנסיך במילים אלה:
"אני בטוח שתמחל לי על סקרנותי. ההיכרות עמך עד עתה הסבה לי הנאה רבה, אבל יותר מזה היא התמיהה אותי. ואם כי לא לרוחי להיראות חטטן, אני מוכרח לומר לך שידידי ואני אנשים מהימנים ונוצרי סוד. יש לנו אפילו סודות רבים משל עצמנו, שאנחנו מגלים פעם אחר פעם לאוזניים הלא נכונות. ואם הסיפור שלך הוא טיפשי, כפי שאני משער, אל לך לחשוש שמא תפגע ברגשותינו, אנחנו שניים מהאנשים הטיפשים ביותר באנגליה. שמי גודול, תיאופיליוס גודול, ידידי הוא מייג'ר אלפרד המרסמית'' - או מכל מקום, בשם הזה הוא בוחר להציג את עצמו. אנחנו מבלים את כל חיינו בחיפוש הרפתקאות יוצאות מגדר הרגיל, ואין דבר יוצא מגדר הרגיל שלא יעורר אצלנו אהדה."
"אתה מוצא חן בעיניי, מר גודול," השיב הבחור. "אתה משרה בי תחושת אמון טבעית, ואין בי שמץ של התנגדות כלפי ידידך המייג'ר, שנראה לי כאציל בתחפושת. מכל מקום אני בטוח שהוא לא חייל."
הקולונל חייך לשמע המחמאה לאומנתו המושלמת, והבחור המשיך ביתר ערנות.
"יש לי כל הסיבות שבעולם מדוע לא לספר לכם את סיפורי. אולי מסיבה זו אני כן אספר אותו. מכל מקום, אתם נראים לי מוכנים היטב לשמוע סיפור על טיפשות, לכן לבי אינו נותן לי לאכזב אתכם. את שמי, למרות הדוגמה שאתם נתתם, אשמור לעצמי. גילי איננו חיוני לסיפור. אני מתייחס על אבותיי בשושלת דורות רגילה, ומהם ירשתי את המעון הראוי מאוד למגורי אדם שבו אני מתגורר עדיין, והון בסך שלוש מאות לירות לשנה. אני מניח שהם הנחילו לי גם מזג פוחז, ולא הייתה לי הנאה גדולה יותר מאשר לטפח אותו. קיבלתי חינוך טוב. אני מיטיב לנגן בכינור כמעט עד כדי להשׂתכר למחייתי מנגינה בתזמורת של בתי שעשועים זולים, אבל רק כמעט. הערה זו יפה גם לחליל ולקרן יער. הידע שרכשתי בוויסט די היה בו בשביל להפסיד כמאה לירות בשנה במשחק מדעי זה. שליטתי בצרפתית הספיקה לי לבזבוז כספים בפריס באותה קלות שבזבזתי בלונדון, כמעט. בקיצור, ניחנתי בסגולות גבריות למכביר. עברתי הרפתקאות שונות ומשונות, ביניהן דו קרב על לא כלום. אלא שלפני חודשיים הכרתי עלמה צעירה, מתאימה בדיוק לטעמי בגוף ובנפש. גיליתי שלבי מתמוגג. התחוור לי שיד הגורל השיגה אותי בסופו של דבר, ושאני עומד להתאהב. אבל כשבאתי לחשב מה נשאר לי מהוני, גיליתי שהוא מסתכם בפחות מארבע מאות לירות! אני שואל אתכם בכנות - האם יכול גבר שמכבד את עצמו להתאהב על סמך ארבע מאות לירות בלבד? מסקנתי הייתה, ודאי שלא, התרחקתי מחמדת לבי, ומשום שהגברתי במקצת את קצב הוצאותיי הרגיל, הגעתי הבוקר לשמונים הלירות האחרונות שלי. חילקתי אותן לשני חלקים שווים, ארבעים שמרתי למטרה מסוימת, את יתר הארבעים קיבלתי על עצמי לבזבז עד רדת הלילה. ביליתי יום מהנה מאוד והשתעשעתי במעשי קונדס רבים לבד ממעשה הפחזניות שבזכותו הזדמן לי להכיר אתכם, כי החלטתי החלטה נחושה, כפי שסיפרתי לכם, להביא עבר טיפשי לסיום טיפשי עוד יותר, וכשראיתם אותי זורק את ארנקי ברחוב, ארבעים הלירות כבר אזלו כמעט. עכשיו אתם מיטיבים להכיר אותי כפי שאני מכיר את עצמי: טיפש, אבל עקבי בטיפשותו, וכפי שאבקש מכם להאמין, לא בכיין, אף לא פחדן."
הלך הרוח ששֹרה על הכרזתו של הבחור הבהיר בפירוש שהוא צופן מחשבות מרירות ומבישות מאוד על עצמו. מאזיניו נטו להתרשם שקשר האהבה נגע ללבו יותר מכפי שהודה, ושהוא מתכנן לטרוף את נפשו בכפו. קונדסות הפחזניות החלה ללבוש אופי של טרגדיה בתחפושת.
"האם לא מוזר אם כן," התפרץ ג'רלדין, מעיף מבט בנסיך פלוריזל, "ששלושתנו נפגשנו במקריות כזאת בג'ונגל גדול כמו לונדון, ושכולנו נמצאים כמעט באותו המצב?"
"למה?" קרא הצעיר, "גם אתם התרוששתם? גם הארוחה הזאת היא מעשה סכלות, כמו הפחזניות שלי? השטן כינס שלושה מאנשי שלומו יחד למשתה אחרון?"
"השטן, סמוך עליו, מסוגל לפעמים לעשות מעשים ג'נטלמניים מאוד," השיב הנסיך פלוריזל, "ואני נרגש עד עמקי לבבי מצירוף המקרים הזה, לכן, אם כי אין המצבים דומים לחלוטין זה לזה, אני עומד לשים קץ לפער. הגבורה שבה נהגת בפחזניות האחרונות תשמש לי דוגמה."
והנסיך שלף את ארנקו ומשך ממנו צרור שטרות קטן.
"אתה רואה, פיגרתי אחריך בשבוע - שבועיים, אבל אני מתכוון להשיג אותך ולהגיע כתף אל כתף אתך אל קו המטרה," המשיך. "זה," הניח את אחד השטרות על השולחן, "יספיק כדי לשלם את החשבון, ובאשר ליתר - "
הוא הטיל אותם אל האח והם התרוממו בארובה בלהבה אחת.
הצעיר ניסה לתפוס את זרועו, אבל כיוון שהשולחן חצץ ביניהם, באה התערבותו באיחור.
"איש אומלל," קרא, "לא היית צריך לשרוף את הכול! היית צריך לשמור לך ארבעים לירות."
"ארבעים לירות!" חזר אחריו הנסיך. "למה דווקא ארבעים לירות, בשם אלוהים?"
"למה לא שמונים?" קרא הקולונל, " כי אני יודע בוודאות שבצרור הזה היו כמאה לירות."
"הוא היה צריך רק ארבעים לירות," אמר הצעיר בעוגמה. "אבל בלעדיהן אין מתקבלים. הכלל הוא חד משמעי. ארבעים לירות לאיש. חיים ארורים, שבהם אין אדם יכול אפילו למות בלי כסף!"
הנסיך והקולונל החליפו מבטים. "אולי תסביר את עצמך," אמר האחרון. "לי יש עדיין ארנק די מרופד, ואין צורך לומר שאחלוק ברצון את הוני עם גודול. אבל אני מוכרח לדעת לאיזו מטרה: אתה מוכרח לומר לנו למה אתה מתכוון."
הבחור כאילו התעורר לחיים. הוא העביר את מבטו במבוכה מזה לזה ופניו העלו סומק עמוק.
"אתם אינכם משטים בי?" שאל, "באמת גם אתם התרוששתם, כמוני?"
"כן, מבחינתי זה נכון," ענה הקולונל.
"ואני מבחינתי," אמר הנסיך, "סיפקתי לך הוכחה. מי אם לא אדם שהתרושש יטיל את כספו לאש? המעשה מדבר בעד עצמו."
"אדם שהתרושש - כן, " השיב הלה בחשדנות, "או מיליונר."
"מספיק, אדוני," אמר הנסיך, "כך אמרתי, ואינני רגיל שמפקפקים במלה שלי."
"התרוששתם?" אמר הצעיר. "התרוששתם כמוני? גם אתם הגעתם אחרי חיי תפנוקים אל בין המצרים, ולכן תוכלו לפנק את עצמכם רק בעוד דבר אחד? גם אתם" - ככל שהמשיך לדבר, כן הלך והנמיך את קולו - "גם אתם תרשו לעצמכם את הפינוק האחרון הזה? גם אתם מתכוננים להימנע מתוצאות טיפשותכם בדרך היחידה שהיא בטוחה וקלה? גם אתם מתכוננים לחמוק משוטרי המצפון מבעד לדלת היחידה שנשארה פתוחה?"
לפתע קטע את דבריו וניסה לצחוק.
"לבריאותכם!" קרא ורוקן את כוסו, "ולילה טוב לכם, מרוששים עליזים."
כשעמד לקום, לפת אותו קולונל ג'רלדין בזרועו.
"אינך נותן בנו אמון," אמר, "וטעות בידך. על כל שאלותיך אני עונה בחיוב. אבל אינני ביישן ואני יודע לדבר בשפה ברורה. גם אנחנו, כמוך, מאסנו בחיים, והחלטנו למות. במוקדם או במאוחר, לבד או יחד, היה בכוונתנו לשחר אחר המוות ולהחריד אותו מרבצו. מאחר שפגשנו בך, ומצבך דוחק יותר, נעשה את המעשה הלילה - ומיד - ואם תסכים - שלושתנו יחד. שלישייה חסרת כול שכזו," קרא, "עלינו להיכנס בזרועות שלובות להיכליו של פלוטו, ולהעניק זה לזה עידוד בממלכת הצללים!"
ג'רלדין קלע בדייקנות להתנהגות ולהטעמה שהלמו את התפקיד שהוא מילא. אפילו שלוותו של הנסיך התערערה, והוא הביט באיש סודו בשמץ של פקפוק. ואילו הצעיר, הסומק הכהה שב אל לחייו, ועיניו הקרינו ניצוץ של אור.
"אתם אנשים כלבבי!" קרא בעליצות נוראה כמעט. "בואו נלחץ ידיים לחתימת ההסכם!" (ידו הייתה קרה ולחה). "אין לכם מושג עם איזה גדוד תתחילו את הצעדה! אין לכם מושג באיזה רגע של אושר זכיתם כשטעמתם מהפחזניות שלי! אני רק יחידה אחת, אבל אני יחידה אחת בצבא שלם. אני מכיר את הכניסה הפרטית של המוות. אני אחד משלוחיו ואני יכול להוביל אתכם אל הנצח בלי גינונים מיותרים ויתר על כן, בלי שערוריות."
הם הפצירו בו להסביר את כוונתו.
"אתם יכולים לאסוף שמונים לירות בשביל שניכם יחד?"
ג'רלדין בחן בתשומת לב מודגשת את ארנקו וענה בחיוב.
"בני מזל שכמותכם!" קרא הצעיר. "ארבעים לירות הן דמי הכניסה למועדון המתאבדים."
"מועדון המתאבדים," אמר הנסיך, "מה זה לעזאזל?"
"שמעו," אמר הצעיר, "אנחנו חיים בעידן הנוחות, ועליי לספר לכם על השכלול האחרון מסוגו. יש לנו עניינים במקומות שונים, לכן המציאו את הרכבות. הרכבות הפרידו בהצלחה רבה בינינו לבין ידידינו, לכן המציאו את הטלגרף, שמאפשר לנו להתקשר מהר יותר למרחקים גדולים. אפילו במלונות יש לנו מעליות שחוסכות מאתנו את העלייה במאה מדרגות. אנחנו הרי יודעים שהחיים הם רק במה שעליה אנחנו משחקים את הלץ כל עוד התפקיד משעשע אותנו. חסרה אפוא רק עוד המצאה אחת לנוחות המודרנית, דרך נאותה וקלה לרדת מהבימה, המדרגות האחוריות לחירות, או כפי שאמרתי הרגע, הכניסה הפרטית אל המוות. ואותה, ידידיי המתמרדים, מספק מועדון המתאבדים. אל תעלו בדעתכם שאתם ואני בודדים או אפילו יוצאים דופן בשאיפה ההגיונית מאוד שאנחנו מביעים. רבים כמותנו, שמאסו בכל לבם בהצגה שבה הם אמורים להשתתף מדי יום ביומו ובמשך כל חייהם, נמנעים מבריחה רק בגלל שיקול כזה או אחר. לחלקם יש משפחות שיזדעזעו, או אפילו יואשמו, אם העניין יתפרסם ברבים, אצל אחרים חולשת הלב מרתיעה אותם מפני הכרוך במוות. במידה מסוימת זאת גם ההרגשה שלי. אינני יכול להצמיד אקדח לראשי וללחוץ על ההדק, כי משהו חזק ממני מונע את המעשה, ואם כי אני סולד מן החיים, אין בגופי כוח מספיק להיאחז במוות ולשים קץ לכול. למען דומים לי ולמען כל השואפים להיחלץ מהסבך בלי להקים שערורייה שלאחר-המוות נוסד מועדון המתאבדים. איך הוא מתנהל, מה תולדותיו והאם יש לו שלוחות בארצות אחרות, לי עצמי לא ידוע, ואת מה שידוע לי על הרכבו אינני רשאי למסור לכם. אבל אני יכול להציע לכם את השירות הבא. אם באמת מאסתם בחיים, אביא אתכם הלילה לפגישה, ואם לא הלילה, לבטח בזמן זה או אחר בתוך שבוע, תיחלצו בקלות מן העולם הזה. השעה כעת (הציץ בשעונו) אחת עשרה, לכל היותר בעוד חצי שעה אנחנו צריכים לצאת מכאן, כדי שתישאר לכם חצי שעה לשקול את הצעתי. היא כבדת משקל יותר מפחזנית," הוסיף בחיוך, "ואני משער שגם משובבת את הנפש יותר."
"כבדת משקל יותר, אין ספק," השיב קולונל ג'רלדין, "ומשום כך, אולי תרשה לי לשוחח חמש דקות בארבע עיניים עם מר גודול ידידי?"
"הוגן בהחלט," ענה הצעיר. "ברשותכם, אני אצא."
"נאה מאוד מצדך," אמר הקולונל.
ברגע שהשניים נותרו לבדם - "מה מטרת השיחה הבטלה הזאת, ג'רלדין," אמר הנסיך פלוריזל, "אני רואה שאתה נסער, ואילו אני כבר קיבלתי את ההחלטה בשלווה גמורה. אני מתכוון לראות איך יסתיים העניין."
"הוד מעלתך," אמר הקולונל המחוויר, "הרשה לי לבקש ממך לשקול את החשיבות שיש לחייך, לא רק בשביל ידידיך, אלא גם לטובת הכלל. 'אם לא הלילה,' אמר המטורף הזה. אבל נניח הוד מעלתך, שהלילה יפקוד אותך אישית אסון שאין להשיבו, הרשה לי לשאול אותך, איזה ייאוש יהיה מנת חלקי ואילו דאגה ואסון לאומה גדולה?"
"אני מתכוון לראות איך יסתיים העניין," חזר הנסיך בפסקנות שאין לערער עליה. "ואולי תואיל בטובך, קולונל ג'רלדין, לזכור ולכבד את מלת הכבוד שלך כג'נטלמן. כזכור לך, ללא היתר מפורש ממני, ובשום נסיבות, אסור לך להסגיר את הזהות הבדויה שבחרתי לי למשך הזמן שאני משוטט בחוצות. אלה היו הפקודות שלי, וכעת אני חוזר ומדגיש אותן. ועכשיו, "הוסיף, "אבקש ממך לדאוג שיגישו לנו את החשבון."
קולונל ג'רלדין קד בהכנעה, אבל כשקרא לבחור מחלק הפחזניות וכשנתן הוראות למלצר היו פניו לבנים מאוד. הנסיך שמר על התנהגותו הרגועה ותיאר בפני המתאבד הצעיר בשנינה ובהתלהבות קומדיה שהוצגה בפאלה רויאל. הוא התעלם ממבטיו המתחננים של הקולונל ללא כל יהירות, ובחר סיגר נוסף בתשומת לב רבה מהרגיל. עכשיו הוא אכן היה היחיד בחבורה שהצליח לשלוט בעצביו.
החשבון הוגש, הנסיך נתן את כל העודף מהשטר למלצר הנדהם, והשלושה נסעו לדרכם במרכבה ציבורית. דרכם לא הייתה ארוכה, ובסופה עצרה המרכבה בכניסה לחצר חשוכה. כאן ירדו כולם.
לאחר שג'רלדין שילם את דמי הנסיעה, הסתובב הצעיר ופנה אל הנסיך פלוריזל במילים הבאות:
"מר גודול, עדיין לא מאוחר לקום להימלט אל השיעבוד. וגם בשבילך, מייג'ר המרסמית'. כדאי לכם להרהר היטב לפני שאתם עושים צעד נוסף, ואם לבותיכם אומרים לא - כאן פרשת הדרכים."
"אחריך, אדוני," אמר הנסיך. "אינני נמנה על אלה שחוזרים בהם מדבריהם."
"קור הרוח שלך משפיע עליי לטובה," השיב מורה הדרך שלהם. "אף פעם לא ראיתי אדם שלֵו כל כך בנסיבות אלה. אף על פי כן, אתה אינך הראשון שאני מלווה לדלת זו. כמה מידידי הקדימו אותי ויצאו למקום שאליו אגיע אחריהם בקרוב. אבל כל זה לא צריך לעניין אתכם. חכו לי כאן כמה רגעים, אחזור לאחר שאסדיר את ההכנות לקראת הצגתכם."
ובמילים אלה נופף הצעיר לבני לווייתו, פנה אל החצר, נכנס בפתח הדלת ונעלם.
"מכל מעשי השטות שלנו," אמר קולונל ג'רלדין בקול נמוך, "זה הפרוע והמסוכן ביותר."
"אני בהחלט סבור כך," השיב הנסיך.
"עדיין יש לנו רגע לעצמנו," אמר הקולונל. " הוד מעלתך, הרשה לי להתחנן בפניך לנצל את ההזדמנות ולהסתלק. נסיבות הצעד הזה הן אפלות מאוד ועלולות להיות הרות אסון, לכן אני מרגיש שיש לי הצדקה לנצל יותר מן הרגיל את החירות שהואלת להרשות לי בינינו לבין עצמנו, הוד מעלתך."
"האם עליי להבין שקולונל ג'רלדין פוחד?" שאל הוד מעלתו, שלף את הסיגר מפיו ונעץ מבט חד בפניו של רעו.
"הפחד שלי הוא לבטח לא אישי," ענה זה בגאווה, "בזה אתה יכול להיות בטוח, הוד מעלתך."
"כפי ששיערתי," השיב הנסיך שמצב רוחו השפיר לא הופר, "אבל לא היה לי רצון להזכיר לך את ההבדל במעמד בינינו. די בכך - די בכך," הוסיף, וכשראה שג'רלדין עומד להתנצל, "נסלח לך."
והוא עמד שעון על גדר ועישן בנחת עד שהצעיר חזר.
"ובכן מה, "שאל," "הסדרת שיקבלו אותנו?"
"בואו אחריי," הייתה התשובה. "הנשיא יקבל אתכם בלשכה. והרשו לי להזהיר אתכם להיות כנים בתשובותיכם. אני ערבתי לכם, אבל המועדון דורש חקירה מדוקדקת לפני הקבלה, מפני שהפרת החשאיות מצד חבר אחד עלולה לעלות בפיזור כל האגודה לצמיתות."
הנסיך וג'רלדין ערכו ביניהם התייעצות קצרה. "אתה תאשר את דבריי בדבר זה," אמר האחד. ו"אתה תאשר את דברי בדבר ההוא," אמר רעהו. הם אימצו לעצמם במצח נחושה תכונותיהם של גברים המוכרים לשניהם, וכך הגיעו כהרף עין להסכמה והיו מוכנים ללכת בעקבותיו של מורה הדרך שלהם ולהיכנס ללשכתו של הנשיא.
מכשולים עצומים לא עמדו בדרכם. הדלת החיצונית הייתה פתוחה, הדלת ללשכה הייתה פתוחה כדי חריץ, ושם, בחדר קטן אבל גבוה מאוד, עזב אותם הצעיר פעם נוספת.
"הוא יהיה כאן מיד," אמר, נד בראשו ונעלם.
מבעד לדלתות המתקפלות שתחמו את הלשכה באחד הצדדים נשמעו קולות, מדי פעם בפעם נשמעו רעש פקק של שמפניה ואחריו פרץ צחוק, שקטעו קולות של שיחה. חלון גבוה יחיד השקיף על הנהר ועל גדתו, ועל פי כיוון האורות הם הגיעו למסקנה שהם נמצאים לא רחוק מתחנת צ'רינג קרוס. הרהיטים היו מועטים והכיסויים מהוהים מאוד, ולא היה בחדר דבר מיטלטל פרט לפעמון יד שהיה מונח במרכזו של שולחן עגול, וכובעים ומעילים של חבורה לא קטנה, תלויים על קולבים לאורך הקירות.
"איזה מין מאורה זאת?" אמר ג'רלדין.
"בדיוק את זה באתי לראות," השיב הנסיך. "אם הם מחזיקים במקום שדים חיים, ייתכן שהעניין הזה יתחיל להיות משעשע."
בו ברגע נפתחה הדלת המתקפלת לא יותר מן הנחוץ למעבר גוף אנושי, ופנימה נכנסו בד בבד המולת שיחות קולנית יותר ונשיאו האימתני של מועדון המתאבדים. הנשיא היה גבר כבן חמישים לפחות, רחב גרם ומקרטע בהילוכו, פיאות לחייו מדובללות, קודקודו מקריח, ועיניו האפורות והמצועפות ממצמצות מדי פעם. הוא לא חדל לעוות את פיו סביב סביב ומצד לצד, שחבק סיגר גדול, ובו בזמן הסתכל בזרים במבט קר וממולח. הוא היה לבוש בחליפת טוויד קלה, צווארו היה חשוף מאוד בצווארון של חולצה מפוספסת, ותחת בית שחיו החזיק יומן.
"ערב טוב," אמר לאחר שסגר את הדלת מאחוריו. "נאמר לי שאתם מבקשים לשוחח אתי."
"יש לנו רצון עז להצטרף למועדון המתאבדים, אדוני," ענה הקולונל.
הנשיא גלגל את הסיגר שלו בפיו. "מה זה הדבר הזה?" אמר בגסות.
"סלח נא לי," השיב הקולונל, "אבל אני סבור שאתה האדם המוסמך ביותר לתת לנו הסבר בעניין זה."
"אני?" קרא הנשיא. "מועדון מתאבדים? באמת, באמת! מה זה, מתיחה של אחד באפריל? אני נוטה להתייחס בסלחנות לג'נטלמנים שנעשים שובבים עם השתייה, אבל בואו נסיים בכך."
"אתה רשאי לקרוא למועדון שלך כפי שאתה רוצה," אמר הקולונל, "אבל מאחורי הדלתות האלה יש חבורת אנשים, ואנחנו דורשים להצטרף אליהם."
"אדוני," השיב הנשיא בקצרה, "אתה טועה. זה בית פרטי, ואתם צריכים לצאת מכאן מיד."
במהלך כל הדו שיח הקצר הזה נשאר הנסיך במנוחה במקומו, אולם עתה, כשהקולונל העיף לעברו מבט, כאילו אמר, "הנה התשובה שלך ובוא נסתלק, בשם אלוהים!" הוא שלף את הסיגר מפיו והשיב: -
"באתי הנה", אמר, "על פי הזמנתו של אחד מידידיך. אין ספק שהוא הודיע לך על כוונתי לפלוש אליכם בצורה כזאת. הרשה לי להזכיר לך, שאדם במצבי הוא פטור מכל סייג כמעט, ולכן אין להעלות על הדעת שהוא יעבור בשתיקה על מידה רבה של גסות רוח. אני אדם שקט מאוד בדרך כלל, אבל אדוני הנכבד, אם לא תלך לקראתי באותו עניין פעוט הידוע לך יפה, תתחרט חרטה עמוקה על שהכנסת אותי אפילו לחדר הכניסה."
הנשיא צחק בקול רם.
"כך יש לדבר," אמר. "אתה גבר שבגברים. מצאת את הדרך ללבי, ואתה יכול לעשות בי כל מה שתרצה. אתה מוכן, "המשיך ופנה אל ג'רלדין, "לגשת לרגע הצדה? קודם כול אסיים את עניינו של חברך, וחלק מתקנות המועדון יש לבצע באופן אישי."
במילים אלה הוא פתח דלת לתא קטן ובתוכו הוא סגר את הקולונל.
"אני מאמין בך," אמר לפלוריזל ברגע שנשארו לבדם, "השאלה אם אתה בטוח בידידך?"
"לא כפי שאני בטוח עצמי, אם כי לו יש סיבות משכנעות יותר," ענה פלוריזל. "אבל בטוח במידה הדרושה כדי להביא אותו הנה ללא חשש. מה שעבר עליו עשוי לגמול מהרצון לחיות גם את מי שדבק בחיים בכל מאודו. לפני כמה ימים הוא הודח מן השירות בגלל הונאה בקלפים."
"נימוק משכנע, כך נראה לי," ענה הנשיא. "מכל מקום, יש לנו אדם נוסף שהמקרה שלו דומה, ואני בטוח בו. גם אתה איש צבא, אם יורשה לי לשאול?"
"הייתי," הייתה התשובה, "אבל הייתי עצל מדיי, פרשתי בשלב מוקדם."
"ומאיזו סיבה אתה מאסת בחיים?" המשיך הנשיא.
"מאותה סיבה עצמה, עד כמה שאני יכול לדעת, ענה הנסיך, "עצלות צרופה."
הנשיא נרתע. "לעזאזל," אמר, "ודאי יש לך משהו מוצלח יותר."
"נגמר לי הכסף," הוסיף פלוריזל, "גם זאת צרה צרורה, אין ספק. היא מביאה את העצלות שבי לסף משבר."
הנשיא גלגל את הסיגר בפיו שניות אחדות, מכוון את מבטו היישר אל עיניו של החניך המוזר הזה, אך הנסיך עמד בבחינה המדוקדקת בשאננות חסרת מבוכה.
"לולא היה לי ניסיון מסוים," אמר הנשיא לבסוף, "הייתי מסלק אותך. אבל אני מכיר את העולם, לכן ידוע לי, שלפעמים דווקא התירוצים הקלושים ביותר להתאבדות הם האיתנים ביותר. וכשאדם מוצא חן בעיניי מיד, כמוך, אדוני, אני מעדיף לכפוף את התקנות מאשר לסרב לו."
בזה אחר זה הועמדו הנסיך והקולונל לחקירה ארוכה ומפורטת: הנסיך לבדו, ואילו ג'רלדין בנוכחות הנסיך, כדי שהנשיא יוכל לצפות בארשת פניו של זה, בשעה שרעהו עומד בחקירה צולבת ערה. התוצאות היו משביעות רצון, ולאחר שהנשיא רשם ביומנו פרטים אחדים על כל אחד מן המקרים, הוא הניח לפניהם טופס שבועה שיש להתחייב עליה. לא ניתן להעלות על הדעת דבר כנוע יותר מן הצייתנות שהובטחה, או מחמיר יותר מן התנאים שחייבו את הנשבע. אדם שיעז להפר את השבועה האיומה הזאת, לא ייוותרו לו לא שריד מכבודו ולא תנחומי הדת. פלוריזל חתם על המסמך, אולם לא בלי רתת, הקולונל עשה כדוגמתו בדכדוך רב. לאחר מכן קיבל הנשיא את דמי הכניסה, וללא מהומה נוספת הכניס את שני הידידים אל חדר העישון של מועדון המתאבדים.
חדר העישון של מועדון המתאבדים היה גבוה כמו הלשכה שאליה הוא נפתח, אבל גדול בהרבה ומצופה מרצפה עד תקרה בטפט דמוי עץ אלון. אח גדולה ועליזה ומספר עששיות גז האירו את החבורה. הנסיך ובן לווייתו מנו שמונה עשר איש. רובם עישנו ושתו שמפניה, ובמקום שררה עליצות קדחתנית, שנקטעה מדי פעם בשתיקות פתאומיות ומבעיתות במידה רבה.
"יש כאן נוכחות מלאה?" שאל הנסיך.
"בינונית," אמר הנשיא. "דרך אגב," הוסיף, "אם יש לכם כסף, נהוג כאן לכבד את הנוכחים בשמפניה. אין כמוה לאווירה תוססת, וזאת גם אחת מן ההכנסות הצדדיות שלי."
"המרסמית'," אמר פלוריזל, "את עניין השמפניה אני משאיר לך."
ובמילים אלה הוא עזב אותו והחל להסתובב בין האורחים. כיוון שהיה רגיל למלא את תפקיד המארח בחוגים הגבוהים ביותר, כשהוא פנה אל אחד הנוכחים, הוא הקסים והטיל מרות בעת ובעונה אחת. היה משהו מלבב וסמכותי בה בעת בסגנונו, וקור רוחו היוצא מן הכלל העניק לו ייחוד נוסף בקרב חבורה מטורפת - למחצה זו. כשעבר מאדם לאדם פקח עיניים ואוזניים, ועד מהרה עלה בידו לגבש לעצמו דעה על בני האדם שבמחיצתם מצא את עצמו. כמו בכל מקומות הבילוי האחרים שלט גם כאן טיפוס מסוים: אנשים בשיא עלומיהם, שחזותם העידה אמנם על פיקחות ורגישות, אך נעדרה כמעט את הסימנים המבטיחים חוזק או אופי שמנחיל הצלחה. מעטים היו בני למעלה משלושים, ולא מעטים היו עדיין בשנות העשרה שלהם. הם עמדו שעונים על שולחנות ונעו מרגל לרגל. לפעמים הם עישנו מהר מדיי, ולעתים הם הניחו לסיגרים שלהם לכבות. חלקם היטיבו לדבר, אך שיחם של אחרים העיד בבירור על עצבים מתוחים, ונעדרו ממנה הן שנינה והן תכלית. עם כל בקבוק שמפניה חדש שנפתח חל שיפור בולט בעליצות. רק שניים ישבו - האחד בכיסא בגומחת החלון, ראשו שמוט וידיו שקועות עמוק בכיסי מכנסיו, חיוור, לח מזיעה באופן בולט, בלי להוציא מפיו מלה, שבר-כלי גמור בנפש ובגוף, האחר ישב על הספה הנמוכה סמוך לאח, ומשך אליו תשומת לב בשל שוני בולט בינו לבין היתר. הוא היה קרוב לוודאי בן למעלה מארבעים, אך נראה לפחות בעשר שנים מעל לגילו, ופלוריזל חשב, שמעודו לא ראה אדם מכוער ממנו, גם לא אדם מוכה חולי ולהיטות הרסנית כמותו. הוא לא היה אלא עור ועצמות, הוא היה משותק חלקית והרכיב משקפיים חזקים מן הרגיל, ומבעד לעדשות נראו עיניו מוגדלות ומעוותות מאוד בצורתן. להוציא את הנסיך והנשיא, הוא היה האדם היחידי בחדר ששמר על מראית עין של חיים רגילים.
חברי המועדון לא הצטיינו בצניעות יתירה. אחדים התפארו במעשים המבישים, שתוצאותיהם אילצו אותם לחפש מפלט במוות, והיתר הקשיבו בלי להביע מורת רוח. שררה במקום הסכמה שבשתיקה נגד שיפוט מוסרי, וכל מי שעבר את סף המועדון כבר נהנה במידה מסוימת מזכויות היתר שמספק הקבר. הם הרימו כוסית איש לכבוד זיכרונותיו של רעהו ולזכרם של מתאבדים דגולים מן העבר. הם השוו ופיתחו את השקפותיהם השונות על המוות - חלקם הצהירו שהוא איננו אלא שחור וחידלון, אחרים היו מלאי תקווה שעוד הלילה הם יטפסו על הכוכבים ויתפסו את מקומם בין המתים הדגולים.
"לכבוד הברון טרֶנק,1 סמֶל המתאבדים, ייכון זכרו לעד!" קרא הראשון. "הוא עבר מתא קטן לתא קטן עוד יותר, כדי לשוב ולצאת לחופשי."
"מצדי," אמר השני," אינני מבקש יותר מאשר רטייה לעיניים וצמר גפן לאוזניים. אלא שאין להם צמר גפן עבה דיו בעולם הזה."
השלישי תמך בפענוח תעלומות החיים בעולם הבא, והרביעי הודה שלא היה מעלה בדעתו להצטרף למועדון לולא התפתה להאמין במר דארווין.
"לא יכולתי לשאת את הרעיון," אמר מתאבד נכבד זה," שמוצאי מהקוף."
בסך הכול היה הנסיך מאוכזב מהליכותיהם ומשיחם של החברים.
"לא נראה לי שזה עניין למהומה רבה כל כך," חשב. "אם אדם גמר אומר להרוג את עצמו, יקום ויעשה את הדבר כמו ג'נטלמן, בשם אלוהים. אין מקום להמולה ורברבנות."
בינתיים היה קולונל ג'רלדין טרף לחששות שחורים משחור. המועדון ותקנותיו נותרו בגדר תעלומה, והוא העביר את מבטו בחדר וחיפש מישהו שיוכל להרגיע אותו. בעת הסקירה הזאת נח מבטו על האדם המשותק שהרכיב את המשקפיים החזקים, וכשראה אותו רגוע עד כדי כך, הוא הפציר בנשיא, שנכנס ויצא, הלוך ושוב, עקב לחץ העסקים, להציג אותו בפני האדון שישב על הספה.
המנהל הסביר לו שבין כותלי המועדון אין כל צורך בגינוני רשמיות, אך בכל זאת הציג את מר המרסמית' בפני מר מאלת'וס.
מר מאלת'וס התבונן בקולונל בסקרנות, ואחרי כן ביקש ממנו לשבת לימינו.
"אתה חדש כאן," אמר, "ורוצה הסבר? פנית אל המקור הנכון. עברו כבר שנתיים מאז ביקרתי לראשונה במועדון המקסים הזה."
הקולונל שב לנשום. אם מר מאלת'וס מבקר במקום הזה כבר שנתיים, לנסיך לא נשקפת סכנה רבה מדיי מערב אחד. אף על פי כן ג'רלדין הופתע, והחל לחשוד שמוליכים אותם שולל.
"מה?" קרא, "שנתיים! חשבתי - אבל אני רואה שהתבדחו על חשבוני."
"בשום פנים לא," ענה מר מאלת'וס במתינות. "המקרה שלי הוא מקרה מיוחד במינו. לאמיתו של דבר, אינני מתאבד כלל, אלא, נאמר, חבר כבוד. אני מבקר במועדון בקושי פעמיים בחודשיים. בריאותי הרופפת וטוב לבו של הנשיא מקנים לי את מעט הזכויות האלה, ואני גם משלם תמורתן תעריף גבוה. אפילו כך היה מזלי יוצא מן הכלל."
"סלח לי," אמר הקולונל, "אבל אני מוכרח לבקש אותך לבאר את דבריך. ודאי זכור לך, שעדיין אינני מכיר כראוי את תקנות המועדון."
"חבר מן השורה שבא הנה כדי לחפש את המוות, כמוך," ענה המשותק, "חוזר הנה ערב ערב עד שהמזל משחק לו. אם אין לו כסף, הוא יכול אפילו לקבל צרכי מחיה ומקום לינה מהנשיא: הוגן מאוד, ונקי, אם כי ללא מותרות כמובן, שאינם אפשריים בהתחשב בדמי המנוי המצומצמים (אם יורשה לי להתבטא כך). וחברתו של הנשיא היא פרפרת בזכות עצמה."
"באמת?" קרא ג'רלדין, "הוא לא רכש את לבי במיוחד."
"אה," אמר מר מאלת'וס, "אינך מכיר את האיש: אדם מבדח מאין כמוהו! אילו סיפורים! איזו ציניות! היכרותו עם החיים מעוררת הערצה, ובינינו לבין עצמנו, הוא ככל הנראה הנבל המושחת ביותר בעולם."
"וגם הוא, כמוך," שאל הקולונל "קבוע, אם יורשה לי לומר בלי לפגוע?"
"למען האמת, הוא קבוע במובן שונה לחלוטין משלי," ענה מר מאלת'וס. "אני, איך לומר, זכיתי עד כה למידת הרחמים, אבל בסופו של דבר אצטרך להסתלק. ואילו הוא איננו משחק כלל. הוא טורף ומחלק את הקלפים בשביל חברי המועדון ועושה את הסידורים הנחוצים. איש זה, מר המרסמית' היקר, הוא התגלמות כושר ההמצאה. מזה שלוש שנים הוא עוסק בלונדון במלאכתו המועילה, וארשה לעצמי להוסיף, האומנותית, וטרם התעורר אפילו צל צלו של חשד, ולו פעם אחת. אני עצמי מאמין שנחה עליו ההשראה. ודאי זכור לך אחד המקרים המפורסמים שקרו לפני שישה חודשים, שבו ג'נטלמן הורעל בטעות בבית מרקחת? הרעיון ההוא היה אחד הרעיונות הפחות משובחים, הפחות ממולחים שהגה, ואף על פי כן, איזו פשטות! איזו זהירות!"
"אתה מפתיע אותי," אמר הקולונל. "אותו ג'נטלמן ביש המזל היה - הוא עמד לומר "הקורבנות", אך נמלך בדעתו בזמן ואמר במקום זה "אחד מחברי המועדון?"
באותו הבזק מחשבה התחוור לו, שמר מאלת'וס עצמו איננו מדבר כלל בטון של מי שמאוהב במוות, והוא מיהר להוסיף:
"אבל נראה לי, שאני עדיין מגשש בחשכה", אתה אומר לטרוף ולחלק קלפים. אמור לי בבקשה, לאיזו מטרה? וכיוון שאני מתרשם שהיית מבכר לא למות מאשר למות, עליי להודות, שאינני יכול להעלות בדעתי מה בכלל מביא אותך הנה."
"נכון אמרת, שאתה מגשש בחשכה," ענה מר מאלת'וס נלהב. "אדוני היקר, הלא המועדון הזה הוא היכל שיכרון החושים. לו יכלה בריאותי הרופפת לעמוד בהתרגשות לעתים קרובות יותר, אתה יכול להיות סמוך ובטוח, שהייתי נמצא כאן לעתים קרובות יותר. אני זקוק לכל כוח הרצון, פרי הסתגלות רבת שנים לבריאות רופפת ולעול הזהירות, כדי להישמר מההתמכרות הזאת שהיא, אני מודה, נחמתי האחרונה. ניסיתי את כולן, אדוני," המשיך, מניח את ידו על זרועו של ג'רלדין, "את כולן ללא יוצא מן הכלל, ואני מצהיר בפניך בהן צדק, שאין ביניהן אפילו אחת שלא זכתה להערכה מוגזמת וכוזבת. אנשים משתעשעים באהבה. הנה, אני מכחיש שאהבה היא יצר חזק. פחד הוא יצר חזק, אם רוצים לטעום את שמחת החיים העצומה ביותר צריך להשתעשע בפחד. אתה צריך לקנא בי, לקנא בי, אדוני," הוסיף בגיחוך, "אני פחדן!"
ג'רלדין התקשה לדכא רגש של סלידה מפני שבר - כלי מאוס זה, אך הוא השתלט על עצמו במאמץ והמשיך להציג את שאלותיו.
" אדוני," שאל, "איך ניתן להאריך את ההתרגשות במומחיות רבה כל כך? ואיפה כאן גורם האי-ודאות?"
"אני מוכרח לספר לך איך נבחר הקורבן בכל ערב," השיב מר מאלת'וס. "ולא רק הקורבן, אלא גם חבר נוסף, והוא משמש מכשיר בידי המועדון והכוהן הגדול של המוות בהזדמנות המסוימת הזאת."
"אלוהים אדירים!" אמר הקולונל, "ואז הם הורגים זה את זה?"
"באופן הזה מבטלים את הקושי להתאבד," השיב מר מאלת'וס במנוד ראש.
"אלוהים שבשמים!" פלט הקולונל, "וייתכן שאתה - ייתכן שאני - ייתכן שה - כלומר ידידי - ייתכן שמישהו מאתנו ייבחר הערב כרוצח גופו ונפשו בת האלמוות של אדם אחר? איך ייתכן דבר כזה בין בני אדם ילודי אישה? בושה וחרפה!"
הוא עמד לקום ממקומו בחלחלה, ואז קלט את מבטו של הנסיך. הוא ננעץ בו מקצה החדר נוזף וכעוס. ג'רלדין שב והתעשת מיד.
"אבל למרות הכול," הוא הוסיף, "למה לא? וכיוון שאתה אומר שהמשחק הוא מעניין, Vogue La Galere 2- נעשה ונשמע כנהוג במועדון!"
מר מאלת'וס נהנה הנאה עצומה מהתדהמה ומהתיעוב שגילה הקולונל. הוא ניחן ביהירות זדונית, ונהנה לראות אצל זולתו חולשה הנובעת מאצילות הרגש בעוד שהוא, המושחת בתכלית, חש את עצמו נעלה על רגשות מעין אלה.
"עכשיו, אחרי ההפתעה של הרגע הראשון," אמר, "אתה נמצא בעמדה שמאפשרת לך להעריך את מנעמי האגודה שלנו. אתה תוכל לראות איך היא ממזגת את ההתרגשות שמוצאים ליד שולחן הימורים, בדו קרב ובאמפיתיאטרון רומאי. עובדי האלילים הגיעו להישגים נאים, אני מעריך הערכה רבה את יפי הנפש שלהם. אבל דווקא לארץ נוצרית נשמרה הזכות להגיע לחריפות המוחלטת, המזוקקת, הקיצונית הזאת. עכשיו תבין כמה תפלים כל השעשועים האחרים בעיני אדם שטעם את טעמו של השעשוע הזה. המשחק שאנחנו משחקים," המשיך, "הוא פשוט להפליא. חפיסה שלמה - אבל אני סבור שאתה עומד לראות איך הדבר מתרחש בפועל. אפשר להיעזר בזרוע שלך? אני משותק, לרוע המזל."
ואכן, בו ברגע שהחל מר מאלת'וס בתיאור, נפתח עוד זוג דלתות מתקפלות, והמועדון כולו החל לעבור, לא בלי חיפזון, אל החדר הסמוך. החדר היה זהה בכל המובנים לזה שהוביל אליו, אבל ריהוטו היה שונה במקצת. שולחן ירוק ארוך תפס את מרכז החדר, ולידו ישב הנשיא וטרף בקפדנות מרובה חבילת קלפים. אפילו בעזרת המקל וזרועו של הקולונל, מר מאלת'וס התקשה מאוד לצעוד, ולכן התיישבו כולם עוד לפני שהצמד הזה והנסיך שחיכה להם נכנסו אל החדר. כתוצאה מכך תפסו השלושה מושבים סמוכים זה לזה בקצה השולחן.
"זאת חפיסה של חמישים ושניים," לחש מר מאלת'וס. "שים לב לאס עלה, שמסמן את המוות, ולאס תלתן, שקובע את המבצע ללילה הזה. בחורים מאושרים שכמותכם!" הוסיף. "לכם יש עיניים טובות, ואתם יכולים לעקוב אחרי המתרחש במשחק. אני, לצערי הרב, אינני יכול להבחין אפילו בין עלה ללב המונחים על השולחן."
והוא הרכיב זוג משקפיים נוסף.
"אני צריך לפחות להביט בפרצופים," הסביר.
הקולונל מיהר להסביר לידידו את כל מה שלמד מפיו של חבר הכבוד, ומהי הברירה המחרידה העומדת בפניהם. הנסיך היה ער לצינת מוות ולמועקה בלבו. הוא התקשה לבלוע ומבטיו נדדו מצד לצד כאילו נקלע למבוך.
"צעד נועז אחד," לחש הקולונל, "ואנחנו עדיין יכולים להיחלץ מכאן."
אולם ההצעה הזאת דווקא אוששה את רוחו של הנסיך.
"הס!" אמר. "תן לי להיווכח שאתה יכול לשחק כג'נטלמן, ויהיה ההימור מסוכן ככל שיהיה."
והוא התבונן סביבו, ולמראית עין היה שוב נינוח, אף כי לבו הלם בכוח, והוא הבחין בחום מעיק בחזהו. כל החברים היו שקטים ומרוכזים, כולם עד אחד היו חיוורים, אך איש מהם לא היה חיוור כמר מאלת'וס. עיניו בלטו מחוריהן, ראשו לא חדל מתנודותיו הלא רצוניות על עמוד השדרה שלו, ידיו מצאו את דרכן, בזו אחר זו, אל פיו ונצמדו אל שפתיו המאפירות והרוטטות. ניכר בבירור שחבר הכבוד ממצה את ההנאה מחברותו בתנאים מבהילים מאוד.
"שימו לב, רבותיי," אמר הנשיא.
והוא החל לחלק את הקלפים על השולחן בכיוון הפוך3 והמתין עד שכל אחד מן הנוכחים יחשוף את הקלף שבידו. כמעט כל אחד מהם היסס, ולעתים אפשר היה לראות שאצבעותיו של אחד המשחקים כושלות יותר מפעם לפני שעלה בידו להפוך את פיסת הקרטון המכריעה. ככל שקרב תורו של הנסיך, הוא היה ער להתרגשותו ההולכת וגוברת, המחניקה כמעט, אבל היה בטבעו קורטוב מן המהמר, והוא הבחין בתדהמה כמעט, שתחושותיו מלוות גם במידה של עונג. תשע תלתן נפל בחלקו, שלוש עלה הגיע אל ג'רלדין והמלכה לב אל מר מאלת'וס, שלא הצליח להבליע יפחת רווחה. כמעט מיד אחרי כן הפך הבחור מחלק הפחזניות אס תלתן והתאבן מאימה, והקלף נשאר שעון על אצבעו. הוא לא בא הנה להמית אלא למות, והנסיך, בהזדהות אצילית עם מצבו כמעט שכח שסכנה מרחפת עדיין על ראשו ועל ראש ידידו.
הקלפים חולקו בסיבוב נוסף, וקלף המוות עדיין לא הופיע. המשחקים עצרו את נשימתם, ושאפו רק שאיפות קטועות. הנסיך קיבל תלתן נוסף, ג'רלדין קיבל יהלום, אך כשמר מאלת'וס הפך את הקלף שקיבל, בקע מפיו קול מחריד, כמו של חפץ נשבר, והוא התרומם מכיסאו וחזר וישב, בלי שום זכר לשיתוק. הקלף היה אס עלה. חבר הכבוד השתעשע בפחדיו קצת יותר מדיי.
השיחה שבה והתעוררה כמעט מיד. המשחקים הרפו את תנוחותיהם המאובנות והחלו לקום מן השולחן ולפנות בניחותא בזוגות ובשלשות חזרה אל חדר העישון. הנשיא מתח את זרועותיו ופיהק כאדם שסיים את עבודת יומו. אבל מר מאלת'וס נשאר במקומו, ראשו בין ידיו וידיו על השולחן, שיכור וחסר נוע - יצור מוכה עד עפר.
הנסיך וג'רלדין מיהרו להסתלק. באוויר הלילה הצונן גברה בקרבם כפליים החלחלה מפני מה שראו עיניהם.
"איום ונורא!" קרא הנסיך, "להיות מחויב בשבועה לדבר כזה! להניח למסחר סיטוני ברצח להימשך ברווח וללא עונש! לו רק העזתי להפר את השבועה שנשבעתי."
"דבר כזה לא יעלה על הדעת בשבילך, הוד מעלתך," ענה הקולונל, "שכבודך הוא כבודה של בוהמיה. אבל אני מעז, ולא יוטל בי כל דופי בשל כך, להפר את שבועתי."
"ג'רלדין," אמר הנסיך, "אם כבודך ייפגע באחת ההרפתקאות שבהן אתה הולך אחריי, לא זו בלבד שאני לעולם לא אסלח לך, אלא - ואני מאמין שהדבר הזה ישפיע על הגיונך עוד יותר - אני לעולם לא אסלח לעצמי."
"אני מקבל את פקודותיך, הוד מעלתך," ענה הקולונל. "נסתלק מהמקום הארור הזה?"
"כן," ענה הנסיך. "קרא למרכבה, בשם אלוהים, ותן לי לנסות להשכיח בשינה את זכר חרפת הלילה הזה."
אבל ראוי לציין שהוא קרא היטב את כתובת החצר לפני שיצא ממנה.
למחרת בבוקר, ברגע שהחל הנסיך לגלות סימני חיים, הביא לו קולונל ג'רלדין עיתון יומי שבו סומנה הפסקה הבאה: -
"תאונה מצערת. - בשעה שתיים לפנות בוקר, כשהיה בדרכו לביתו ממסיבה בבית ידידים, נתקל מר ברתולומיו מאלת'וס, המתגורר בצ'פסטו פלייס 16, בווסטבורן גרוב, במעקה החיצוני בכיכר טרפלגר, גולגלתו רוצצה והוא שבר יד ורגל. הוא מת במקום. מר מאלת'וס , בלוויית ידיד, חיפש מרכבה כשאירעה התאונה המצערת. כיוון שמר מאלת'וס היה משותק, משערים שהנפילה אירעה כתוצאה מהתקף עווית. הג'נטלמן האומלל היה מוכר היטב בחוגים מיוחסים, ומותו יסב צער עמוק לרבים."
"אם ייתכן שנשמה תרד היישר לגיהינום," אמר ג'רלדין קדורנית, "זאת הנשמה של המשותק הזה."
הנסיך טמן את פניו בידיו ולא אמר מלה.
"אני כמעט שמח," המשיך הקולונל, "לדעת שהוא מת. אבל אני מודה שלבי נכמר על בחורנו הצעיר עם הפחזניות."
"ג'רלדין," אמר הנסיך והרים את פניו, "בליל אמש היה הבחור האומלל חף מפשע כמוך וכמוני, והיום רובץ על מצפונו דמו של אדם. כשאני חושב על הנשיא, לבי מתמלא סלידה. אינני יודע איך הדבר ייעשה, אבל הנבל הזה יהיה נתון לחסדי, אם יש אלוהים בשמים. איזה ניסיון, איזה לקח, היה מִשחק הקלפים הזה!"
"כזה שאין לחזור עליו לעולם," אמר הקולונל.
הנסיך השתהה שעה ארוכה לפני שהשיב, עד כי ג'רלדין נבהל.
"לא ייתכן שאתה מתכוון לחזור לשם," אמר. "כבר סבלת יותר מדיי וכבר ראית זוועות רבות מדיי. חובות מעמדך הרם אוסרות עליך לחזור ולהסתכן."
"יש טעם רב בדבריך," אמר הנסיך פלוריזל, "ואינני שלם עם החלטתי. אבל גם בתוך בגדיו של הכביר במושלים, מה חבוי אם לא אדם? מעודי לא הרגשתי בחולשתי בחריפות רבה כמו עכשיו, ג'רלדין, אבל היא חזקה ממני. איך אני יכול להתעלם מגורלו של הצעיר האומלל שסעד אתנו רק לפני כמה שעות? איך אני יכול להניח לנשיא להמשיך לעשות את מעשיו השפלים בלי להיחשף? איך אני יכול להיכנס להרפתקה מרתקת כזאת ולא להמשיך בה עד סיומה? לא, ג'רלדין: אתה מבקש מן הנסיך יותר משיש בכוחו של האדם לעשות. הערב שוב נתפוס את מקומותינו ליד השולחן במועדון המתאבדים."
קולונל ג'רלדין נפל על ברכיו.
"הוד מעלתך, קח בבקשה את חיי," קרא. "הם שלך, מרצוני החופשי, אבל אנא, אל תבקש ממני להסתכן סיכון נורא כל כך."
"קולונל ג'רלדין," ענה הנסיך בשמץ של יוהרה, "חייך הם שלך בלבד. ביקשתי רק צייתנות, ואם היא איננה ניתנת מרצון, לא אבקש אותה יותר. אוסיף רק מלה אחת: הפצרת די בעניין הזה."
קצין האורוות קם על רגליו מיד.
"הוד מעלתך," אמר, "אתה מוכן לוותר על נוכחותי היום אחרי הצוהריים? כאדם שמכבד את עצמו, אינני מעיז להיכנס פעם שנייה לבית הגורלי הזה עד שאסדיר את כל ענייניי. ואני מבטיח לך, הוד מעלתך, שלא תיתקל יותר בשום התנגדות מן המסור ואסיר התודה במשרתיך."
"ג'רלדין היקר," השיב הנסיך פלוריזל, "אני תמיד מצטער כשאתה מאלץ אותי לזכור את מעמדי. היום עומד לרשותך לעשות בו כראות עיניך, אבל בוא הנה לפני אחת עשרה באותה התחפושת."
בערב זה, השני, לא היו במועדון נוכחים רבים כל כך, וכשג'רלדין והנסיך הגיעו, לא היו בחדר העישון אלא קומץ בני אדם. הוד מעלתו סר עם הנשיא הצדה ובירך אותו בחמימות על פטירתו של מר מאלת'וס.
"אני אוהב," אמר, "להיתקל בכושר המעשה, ואין ספק שאני מוצא בך הרבה מזה. משלח ידך הוא עדִין מאוד מטיבו, אבל אני רואה שאתה מוכשר היטב לנהל אותו בהצלחה ובחשאיות."
הנשיא לא נשאר אדיש לגמרי למחמאותיו של האדם שהדרת פניו הייתה נעלה כשל הוד מעלתו. הוא הודה עליהן בהכנעה כמעט.
"מאלתי האומלל!" הוסיף, "קשה לי להכיר את המועדון בלעדיו. רוב לקוחותיי הם נערים, אדוני, ונערים בעלי נפש פיוטית, והם אינם משמשים לי כחברה. גם מאלתי לא נעדר מידה של פיוטיות, אבל היא הייתה כזו שיכולתי להבין."
"אינני מתפלא שאתה מזדהה עם מר מאלת'וס," השיב הנסיך. "התרשמתי שהוא ניחן באופי מקורי מאוד."
הצעיר מחלק הפחזנית היה בחדר, אבל הוא היה שקוע בצערו, מדוכדך ושקט. שני מכריו החדשים ניסו לשווא לפתוח עמו בשיחה.
"כמה אני מתחרט, "קרא, "שהבאתי אתכם למשכן הנתעב הזה! לכו מכאן, כל עוד ידיכם נקיות. לו יכולתם לשמוע את צעקותיו של הזקן כשהוא נפל ואת רעש עצמותיו על המדרכה! אחלו לי - אם יש בכם חמלה כלשהי כלפי יצור שסרח - אחלו לי שאס עלה ייפול בחלקי הערב!"
במרוצת הערב הצטרפו עוד כמה חברים, אבל כשהם תפסו את מקומותיהם סביב השולחן לא מנה המועדון יותר מאשר שלושה עשר איש. הנסיך שוב היה ער לעליצות כלשהי שמעורבת בחששותיו, אולם הוא הופתע לראות שג'רלדין מאופק בהרבה בהשוואה לליל אמש.
"מוזר מאוד," חשב הנסיך, "שעריכה או אי עריכה של צוואה תשפיע השפעה רבה כל כך על רוחו של אדם צעיר."
"שימו לב, רבותיי," אמר הנשיא, והוא החל לחלק את הקלפים.
שלושה סיבובים עשו הקלפים סביב השולחן, ואף אחד משני הקלפים המסוימים לא נשר מידו. כשהוא החל בחלוקה הרביעית הייתה ההתרגשות עצומה. מספר הקלפים שנותר בידו הספיק בדיוק לסיבוב שלם נוסף. הנסיך, שישב השני משמאלו של המחלק יקבל, על פי צורת החלוקה ההפוכה המקובלת במועדון, את הכרטיס שלפני אחרון. המשחק השלישי הפך אס שחור - זה היה אס תלתן. הבא בתור קיבל יהלום, הבא אחריו - לב, וכן הלאה. אולם אס עלה טרם נפל בחלקו של איש. לבסוף הפך ג'רלדין, שישב לשמאלו של הנסיך, את הקלף שלו. הוא קיבל אס, אבל אס לב.
כשראה הנסיך פלוריזל את גורלו מוטל על השולחן לפניו, נעצר לבו דומם. הוא היה אדם אמיץ, אבל הזיעה נטפה מפניו. הסיכויים שגורלו נגזר היו בדיוק חמישים מתוך מאה. הוא הפך את הקלף, זה היה אס עלה. שאגה עצומה מילאה את מוחו, והשולחן צף מול עיניו. הוא שמע את המשחק שלימינו פורץ בהתקף צחוק שנמהלו בו צהלה ואכזבה, הוא ראה את החבורה מתפזרת במהירות, אבל מחשבות אחרות מילאו את ראשו. הוא הבחין כמה אווילית, כמה נפשעת הייתה התנהגותו. אדם בריא לחלוטין, במיטב שנותיו, יורש של כס מלוכה, הימר על עתידו ועל עתידה של אומה אמיצה ונאמנה. "אלוהים," קרא, "סלח לי, אלוהים!" עם המילים האלה נמוג הבלבול בחושיו, וכעבור רגע התעשת ושב לשלוט בעצמו.
להפתעתו, נעלם ג'רלדין ואיננו. בחדר הקלפים לא נותר איש פרט למוציא להורג המיועד, שהתייעץ עם הנשיא, והצעיר מחלק הפחזניות שקרב לפתע אל הנסיך ולחש באוזנו: -
"לו היה לי מיליון, הייתי נותן אותו תמורת המזל שלך."
אחרי שהצעיר הלך לו, לא יכול הוד מעלתו שלא להרהר, שהוא היה מוכר את ההזדמנות שנפלה בחלקו גם תמורת סכום צנוע ברבה.
ההתייעצות החרישית הסתיימה בינתיים. המחזיק באס תלתן עזב את החדר בארשת ידענית, והנשיא קרב אל הנסיך ביש המזל והושיט לו את ידו.
"אני שמח שהזדמן לי להכיר אותך, אדוני," אמר, "ואני שמח שאני נמצא במצב שמאפשר לי להגיש לך את השירות הפעוט הזה. מכל מקום, אינך יכול להתלונן על עיכובים. כבר בערב השני - המזל שיחק לך!"
הנסיך התאמץ לשווא לנסח מענה כלשהו, אך פיו היה יבש ולשונו דבקה לחכו.
"אתה מרגיש מעין בחילה?" שאל הנשיא בהפגנת השתתפות. "כך מרגישים רוב האנשים. אפשר להציע לך קצת ברנדי?"
הנסיך אותת בחיוב, והלה מזג מיד מן המשקה לגביע.
"מאלתי האומלל," פלט הנשיא כשרוקן הנסיך את הכוסית. "הוא שתה כמעט פיינט, אבל הרבה זה לא הועיל לו!"
"אני מגיב טוב יותר לטיפול," אמר הנסיך, שרוחו שבה אליו, "הנה כבר התאוששתי, כפי שאתה רואה. ולכן אבקש לשאול אותך, מהן ההוראות שלי?"
"לך על המדרכה השמאלית ברחוב סטרנד לכיוון הסיטי, עד שתפגוש את האדון שיצא רק עכשיו מהחדר. הוא ימסור לך הוראות נוספות, ואתה בטובך תציית לו. האיש הזה קיבל מן המועדון ייפוי כוח ללילה זה. ועכשיו, "הוסיף הנשיא, "אני מאחל לך טיול נעים."
פלוריזל נענה לברכה בגולמנות ניכרת ונפרד לשלום. הוא עבר דרך חדר העישון, שבו המשיכו עדיין רוב המשחקים לסבוא שמפניה, שחלק ממנה הוא עצמו הזמין ושילם, והוא התפלא לגלות שהוא מגדף אותם בלבו. בלשכה הוא חבש את כובעו ולבש את מעילו ומצא את המטרייה שלו בין המטריות בפינה. הפעולות השגרתיות האלה, והמחשבה שהוא עושה אותן בפעם האחרונה, עוררו אצלו התקף צחוק שנשמע צורם לאוזניו. הוא לא שש לצאת מהלשכה, ופנה אפוא אל החלון. מראה הפנסים והחשכה השיבו את רוחו.
"די, די, אני מוכרח להיות גבר," חשב, "ולנתק את עצמי מכאן."
בפינת בוקס קורט התנפלו על הנסיך פלוריזל שלושה אנשים והוא הושלך בלי גינונים מיותרים לתך מרכבה, שמיהרה מיד לנסוע מהמקום. במרכבה כבר היה נוסע.
"הוד מעלתך, האם תסלח לי על הקנאות שלי?" אמר קול מוכר היטב.
הנסיך הטיל את עצמו על צווארו של הקולונל בהתלהבות של רווחה.
"איך אי פעם אוכל להודות לך כראוי?" קרא. "ואיך תכננת את זה?"
אף כי היה מוכן לצעוד אל אובדנו, הוא שמח שמחה עצומה להיכנע לאלימות ידידותית ולשוב חזרה אל החיים ואל התקווה.
"אתה תודה לי הלכה למעשה," ענה הקולונל, "אם תימנע מסכנות כאלה בעתיד. ובאשר לשאלה השנייה, הכל בוצע באמצעים הכי פשוטים. היום אחרי הצוהריים סידרתי את העניין עם אחד הבלשים הנודעים. הוא הבטיח לשמור על סודיות ואף קיבל תשלום תמורתה. בעיקרו של דבר מעורבים במעשה המשרתים שלך. הבית ברחוב בוקס קורט מוקף כבר מאז רדת החשכה, והמרכבה הזאת, שהיא אחת מן המרכבות שלך, המתינה לך כמעט שעה."
"והיצור העלוב שהיה אמור לרצוח אותי - מה אתו?" שאל הנסיך.
"הוא נלכד ברגע שהוא יצא מהמועדון," ענה הקולונל, "וכעת הוא ממתין בארמון שתחרוץ את משפטו, ולשם יצטרפו אליו עוד מעט כל מרעיו."
"ג'רלדין," אמר הנסיך, "אתה הצלת אותי למרות פקודותיי המפורשות, וטוב עשית. אני חייב לך לא רק את חיי, אלא גם את הלקח שלמדתי, ולא אהיה ראוי למעמדי אם לא אוכיח למורי עד כמה אני אסיר תודה. תבחר אתה באיזה אופן."
השתררה שתיקה, ובו בזמן המשיכה המרכבה לעשות את דרכה במהירות ברחובות, ושני הגברים שקעו איש בהרהוריו. קולונל ג'רלדין קטע את השתיקה.
"הוד מעלתך," אמר, "יש לך בשעה זו מספר נכבד של שבויים. ביניהם ישנו לפחות פושע אחד שעמו יש למצות את הדין. השבועה שנשבענו אוסרת עלינו כל פנייה אל החוק, וגם לו היינו פטורים מהשבועה, שיקול דעת זהיר יאסור עלינו את הדרך הזאת לא פחות. יורשה לי לשאול מה כוונותיך, הוד מעלתך?"
"החלטתי," ענה פלוריזל, "שהנשיא חייב ליפול בדו קרב. נשאר רק לבחור את יריבו."
"הוד מעלתך, אתה הרשית לי לנקוב בגמול הרצוי לי," אמר הקולונל. "אולי תרשה לי לבקש למנות את אחי? זהו תפקיד נכבד, אבל אני מעז להבטיח להוד מעלתך, שהצעיר יוכיח את יכולתו."
"אתה מבקש ממני חסד כפוי טובה," אמר הנסיך, "אבל אסור לי לסרב לך בדבר."
הקולונל נשק את ידו בחיבה רבה מאוד, ובו ברגע התגלגלה המרכבה תחת השער המקומר בפתח מעונו המפואר של הנסיך.
כעבור שעה יצא הנסיך, לבוש בתלבושת שרד וענוד בכל אותות הכבוד של בוהמיה לקבל את פניהם של חברי מועדון המתאבדים.
"אנשים טיפשים וסוררים," אמר, "אלה מכם שנקלעו אל בין המצרים בגלל מחסור בכסף יקבלו מעושי דברי תעסוקה בשכר. אלה מכם שסובלים מיסורי מצפון ייאלצו לפנות אל סמכות גבוהה ורבת חסד ממני. לבי מלא רחמים על כולכם, רחמים עמוקים מכפי שאתם משערים. מחר תספרו לי את סיפוריכם, וככל שתענו בגילוי לב רב יותר, כן יקל עליי להציע תרופה למצוקותיכם. ובאשר אליך," הוסיף ופנה אל הנשיא, "אם אציע לאדם כמותך לסייע לך, רק אעליב אותך, לכן במקום זה הייתי רוצה להציע לך הצעה מהנה. הנה כאן," הניח יד על כתפו של אחיו הצעיר של ג'רלדין, "אחד מקציני שברצונו לצאת לתור את אירופה, כטובה, אני מבקש ממך להתלוות אליו בסיור." הוא המשיך בטון שונה, "אתה מיטיב לירות באקדח? כי ייתכן שיהיה לך צורך במומחיות זאת. כששני גברים יוצאים יחד למסע, מוטב להתכונן לכל אפשרות. הרשה לי רק להוסיף, שאם במקרה תאבד את מר ג'רלדין הצעיר בדרך, אוכל תמיד להעמיד לשירותך אדם אחר מחצרי. ואני ידוע, אדוני הנשיא, כאדם שראייתו ארוכת טווח, וזרועו ארוכה לא פחות."
ובמילים אלה, שנאמרו בחומרה רבה, סיים הנסיך את דבריו. בבוקר המחרת זכו חברי המועדון ליהנות מנדיבותו הרבה של הנסיך, והנשיא יצא למסעותיו בהשגחתו של מר ג'רלדין ושל צמד נושאי כלים נאמנים ופיקחיים שאומנו היטב בחצרו של הנסיך. ולא זו בלבד, אלא שהבית בבוקס קורט הועבר לבעלותם של שני סוכנים שומרי סוד, והנסיך פלוריזל בכבודו ובעצמו בדק את כל המכתבים והמבקרים שחיפשו את מועדון ההתאבדות או את ראשיו.
* * *
כאן (אומר המחבר הערבי שלי) מסתיים הסיפור על בחור צעיר ופחזניות שמנת, שהוא כיום בעל בית אמיד ברחוב ויגמור בכיכר קוונדיש. אינני מוסר את שם המספר מסיבות מובנות. אלה מכם שמבקשים להמשיך ולהיוודע אל הרפתקאותיהם של הנסיך פלוריזל ונשיא מועדון המתאבדים מוזמנים לקרוא את הסיפור מעשה ברופא ובתיבת סרטוגה.


1 איש צבא אוסטרי, נוכל ובוגד, נאסר, כתב את זיכרונותיו וזכה לפרסום רב (1711 - 1749).
2צרפתית: שהספינה תשוט! כלומר, מה שיהיה יהיה.
3 הכוונה לכיוון הפוך לכיוון השעון, אבל לא פירטתי, מפני שגם במקור לא מפורט.

גלעד אלבום אדון הסימפטום

סיפור פשוט: חייל משוחרר הולך לאוניברסיטה, לומד שפות, גומר תואר ראשון בבלשנות. אמא לוחצת להמשיך לתואר שני. הודו לא קוסמת לו, סמים הוא לא אוהב. יש לו חברה, יפה אבל נודניקית. מה עושים? הולכים לעבוד במרכז לבריאות הנפש, באמצע הדרך בין ירושלים לבית-שמש. >>>

ויליאם שקספיר סימבלין

סימבלין, אחד המחזות המאוחרים שכתב שקספיר, לא תורגם עד כה לעברית. עתה ניתנת לקוראים הזדמנות ראשונה להתוודע ליצירה מפתיעה זו. >>>

איימי בלום בדיוק כפי שאני

לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל.
"צובל ממש מתאים לך, ליזבט," אמר מר קליין לאחר שהניח עלי מקטורן בעל צווארון-צעיף. "מתאים בדיוק לעור שלך ולעיניים שלך. הבחורים בטח אומרים לך את זה אלף פעמים ביום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית