מכונת קריאה - פרק ראשון

בבל , , 24/5/2012

פרק ראשון

מתוך דאגלס קופלנד דור X

"התסרוקת שלה היתה בול כזאת של זבנית בדוכן הבשמים של כלבו וולוורת' באינדיאנה, מודל שנות החמישים. אתם יודעים מתוקה אבל מטופשת היא תתחתן ותצא מחניון הקרוואנים הזה בקרוב. אבל השמלה היתה בסגנון דיילת אירופלוט משנות השישים המוקדמות אתם יודעים הכחול העצוב נורא הזה, שהרוסים השתמשו בו לפני שכולם התחילו לרצות לקנות סוני ולהזמין את גי לארוש שיעצב את כובעי הפוליטבירו שלהם. ואיזה איפור! טיפ-טופ מארי קוונט משנות השבעים, עם עגילי פרחים קטנים מאפליקציות פי.וי.סי. שנראים כמו המדבקות האלה באמבטיות של הומואים בהוליווד בסביבות 1956. היא היתה העצבות בהתגלמותה והיא עוד היתה הבנאדם הכי גזעי שם. ממש."
טרייסי, 27

"הם הילדים שלי. מבוגרים או לא, אני לא יכולה לגרש אותם מהבית. זה יהיה אכזרי. וחוץ מזה הם מבשלים נהדר."
הלן, 52

השמש
היא
האויב
שלך

פעם, בסוף שנות השבעים, כשהייתי בן 15, הוצאתי כל גרוש שהיה לי אז בבנק כדי לטוס לרוחבה של היבשת במטוס 747, אל ברנדון, מניטובה, בתוככי הערבה הקנדית, כדי לצפות בליקוי-חמה מלא. הייתי ודאי מראה מוזר מאוד, בגילי הצעיר, רזה כמו מקל וכמעט לבקן, נרשם לי בשקט למוטל כדי לבלות את הלילה לבדי, צופה בשמחה בשידורים המושלגים של הטלוויזיה הממלכתית ושותה מים מכוסות שנרחצו ונעטפו מחדש בכיסוי נייר כל-כך הרבה פעמים, עד שנראו כאילו שייפו אותן בנייר זכוכית. אבל הלילה הסתיים במהרה, וכשהגיעו הבוקר וליקוי החמה, התחמקתי מאוטובוסי התיירים והשתמשתי בתחבורה הציבורית כדי להגיע לפאתי העיר. שם, הלכתי הרחק במורד שביל עפר אל תוך שדה של איכר דגן כלשהו שהיה בגובה החזה וירוק כמו תירס ומרשרש, להבי העלים שלו גורמים צריבות-נייר קטנות על עורי בעוברי דרכם. ובשדה ההוא, כשהגיעו השעה, הדקה והשניה היעודות של ההאפלה, נשכבתי לי על הקרקע, מוקף בגבעולים ארוכים ועמוסים גרגרים ובקולותיהם הקלושים של חרקים, ועוצר את נשימתי, חווה איפוא הלוך-רוח שמעולם לא הצלחתי להתנער ממנו לחלוטין הלוך-רוח של חשכה וגורליות והיקסמות הלוך-רוח שבלי ספק היה מנת חלקם של רוב האנשים הצעירים מאז שחר האנושות, שעה שפיתלו את צוואריהם, הביטו בשחקים וראו את השמיים שלהם נכבים.
******

השתמש במטוסי סילון כל עוד אתה עדיין יכול

עשור וחצי לאחר מכן, התחושות שלי מבולבלות באותה מידה, ואני יושב על המרפסת הקדמית בבונגלו השכור שלי בפאלם ספרינגס, קליפורניה, מפנק את שני הכלבים שלי, מריח את ניחוח הקינמון הלילי של לוע הארי וקולט באפי משבים נמרצים של כלור בריכות-שחיה, הנסחפים מן החצר בעודי מחכה לעלות השחר.
אני מביט מזרחה לעבר שבר סאן אנדריאס, המונח בקרקעית העמק כמו פיסת בשר שבושל יתר על המידה. בקרוב מאוד תתפוצץ השמש מעל השבר ולתוך היום שלי, כמו שורה של רקדניות שמתפרצות לבמה בלאס וגאס. גם הכלבים שלי מתבוננים. הם יודעים שאירוע רב חשיבות עומד להתרחש. הכלבים האלה, אני אומר לכם, חכמים נורא, אבל הם מדאיגים אותי לפעמים. למשל, אני מלקט מין גועל-נפש צהוב בהיר ושומני בעל מירקם של גבינת קוטג' מהחוטמים שלהם, משהו כמו גבינה שמונחת על פיצה מחוממת במיקרו, ואני מרגיש איום ונורא, מפני שאני חושד שהכלבים האלה (למרות שעיני בני-הכלאיים השחורות והמלבבות שלהם רוצות שאאמין במשהו אחר) שוב שוטטו בין פחי הזבל מאחורי המרפאה לניתוחים פלסטיים, וחרטומיהם התקשטו, איך לומר זאת, בשומן של יאפים שעברו שאיבת שומן. א-י-ך הם מצליחים לפרוץ מבעד לשקיות הפלסטיק האדומות המיועדות להשלכת בשר, תקנות של מדינת קליפורניה בגלל התנים נשגב מבינתי. אני מניח שהרופאים היו ילדים רעים, או עצלנים. או שניהם גם יחד.
העולם הזה.
אני אומר לכם.
מתוך הבונגלו הקטן שלי אני שומע צליל טריקת דלת של מזווה. חברי דאג כנראה מארגן לחברתי האחרת, קלייר, חטיף עתיר עמילן, או איזה פינוק מתוק. ואולי, סביר יותר להניח, אם אני מכיר אותם נכון, טיפונת ג'ין עם טוניק. ההרגלים שלהם.
דאג בא מטורונטו, קנדה (אזרחות כפולה). קלייר היא מלוס אנג'לס, קליפורניה. אני, בעצם, מפורטלנד, אורגון, אבל בימים אלה נראה שלא חשוב מאיפה באת ("מפני שלכולם יש אותן חנויות במרכזי-הקניות שלהם," אומר אחי הצעיר, טיילר). אנחנו, שלושתנו, חברים בחוג הסילון של העניים, קבוצה ענקית חובקת-עולם, שאליה הצטרפתי, כפי שכבר ציינתי קודם לכן, בהיותי בן 15, כשטסתי למניטובה.
בכל אופן, הואיל והערב הזה לא היה טוב בשביל דאג, גם לא בשביל קלייר, הם היו מוכרחים לפלוש למרחב שלי, כדי לספוג קוקטיילים וצינה. הם היו זקוקים לזה. לשניהם היו סיבות.
למשל, קצת אחרי שתיים לפנות בוקר, דאג גמר את המשמרת בבר של לארי, שם הוא מברמן, יחד איתי. בזמן שהלכנו ברגל הביתה, הוא נטש אותי ממש באמצע השיחה שניהלנו ומיהר לחצות את הכביש, שם שרט באבן את מכסה המנוע ואת החלון הקדמי של קאטלס סופרים. אין זאת הפעם הראשונה שהוא משחית רכוש באימפולסיביות כזאת. המכונית היתה בצבע חמאה, ועל הפגוש שלה היתה מדבקה שאמרה "אנחנו מבזבזים את הירושה של ילדינו". אני מניח שהמסר הזה עיצבן את דאג, שהיה משועמם ועצבני אחרי שמונה שעות עבודה במקג'וב שלו ("שכר נמוך, יוקרה נמוכה, מעט הטבות, עתיד קלוש").

מקג'וב: עבודה בשכר נמוך, עם יוקרה נמוכה, מעט מאוד כבוד, מעט מאוד הטבות ובלי עתיד, במיגזר השירותים. לעתים קרובות נחשבת בחירה משביעת-רצון של קריירה, בקרב אנשים שמעולם לא עבדו בג'וב כזה.

הלוואי שהייתי מבין את הנטיה ההרסנית הזאת של דאג; פרט לכך הוא דווקא טיפוס מאוד מתחשב פעם הוא אפילו סירב להתרחץ במשך שבוע, כשעכביש טווה רשת קורים באמבטיה שלו.
"אני לא יודע, אנדי," אמר בזמן שטרק את דלת הרשת שלי, הכלבים אחריו בשורה, נראה כמו החצי הסורח של צמד מורמונים מחלקי-עלונים, עם חולצה לבנה, עניבה עקומה, בתי-שחי טבולי זיעה, זיפים של 48 שעות, מכנסיים אפורים ("לא מכנס, מכנסיים"), נוגח בראשו כמו איל מיוחם כמעט מיד לתוך מגירת הירקות במקרר שלי, שולף מתוכה עלי חסה נבולים שקילף מעל המשטח מכוסה הטללים של בקבוק וודקה זולה. "אני לא יודע אם אני מרגיש שאני רוצה להעניש איזה תרח מזדקן בגלל שביזבז את עולמי, או שאני פשוט מעוצבן מזה שהעולם נעשה גדול מדי _ הרבה מעבר ליכולתנו לספר סיפורים עליו, כך שכל מה שנשאר לנו הן פיסות האינפורמציה המקוטעות האלה על פגושים." הוא לוגם מהבקבוק בקולות ביעבוע. "בכל אופן, אני מרגיש נעלב."
כך שהשעה בטח היתה שלוש בבוקר. דאג היה בהתרוממות הרוח הוונדאלית שלו, ושנינו ישבנו על ספות בסלון שלי, מביטים באש הבוערת באח, כשלפתע התפרצה קלייר (בלי לדפוק), התסרוקת הקצרה שלה, בצבע שחור-חורפן, פרועה, והיא נראית מרשימה מאוד למרות קומתה הנמוכה, אפקט שהושג מתוקף שיק שנצבר בעבודה מאחורי הדלפק של שאנל בחנות אי מגנין המקומית.
"דייט מהגיהינום," הכריזה, גורמת לדאג ולי להחליף מבטים רבי-משמעות. היא לקחה לה כוס של משקה מסתורי במטבח ואז צנחה על הספה הקטנה, בלתי-מוטרדת בעליל לנוכח אסון האופנה המשמש ובא כתוצאה מהמפגש של שפע שערות כלבים עם שמלת הצמר השחורה שלה.
"תראי, קלייר, אם כל-כך קשה לך לדבר על הדייט שלך, אולי את רוצה לקחת בובות קטנות ולשחזר לנו את זה בהצגה קטנה."
"מצחיק נו-רא, דאג. אלוהים. עוד ברוקר, עוד נובל-ארוחה של קליפות זרעונים ומי אוויאן. וגם, כמובן, הוא הישרדותיסט. כל הערב בירבר על זה שהוא עובר לגור במונטנה ועל הכימיקלים שהוא מתכוון להכניס לטנק הדלק שלו כדי למנוע רקבון. אני לא יכולה להמשיך עם זה. עוד מעט אני בת שלושים. אני מרגישה כמו דמות מסרט מצוייר."
היא בחנה את החדר המרוהט השימושי (ובשום אופן לא מהמם) שלי, חלל שהופחו בו חיים בעיקר על-ידי שמיכות זולות מאיכות ירודה, מתוצרת האינדיאנים של שבט נבאהו. ואז נרגעו פניה. "לפגישה שלי היתה גם נקודת שפל. בכביש 111, בקתידרל סיטי, יש חנות שמוכרת תרנגולות מפוחלצות. עברנו לידה, ואני כמעט התעלפתי מרוב שרציתי תרנגולות כזאת; הן נורא חמודות, אבל דן (זה היה שמו) אומר: 'שמעי, קלייר, את לא זקוקה לתרנגולת,' ואני עניתי לו: 'זה לא העניין, דן. העניין הוא שאני רוצה תרנגולת.' וכאן הוא התחיל להרביץ הרצאה משעממת להפליא על כך שהסיבה היחידה שאני רוצה תרנגולת מפוחלצת היא מפני שהן נראות כל-כך טוב בחלון הראווה, שברגע שאקבל אחת אתחיל לחשוב על דרכים כיצד להיפטר ממנה. אמת ויציב. אבל אז ניסיתי להגיד לו שתרנגולות מפוחלצות הן המהות של החיים ושל יחסים חדשים, וההסבר שלי קרס איפשהו _ האנלוגיה היתה מבולבלת מדי _ והשתררה השתיקה הנוראית הזאת, מהסוג של המין-האנושי-לאן, שאתה מקבל בדרך כלל מטיפוסים פדנטיים, כשהם חושבים שהם מדברים עם רפי-שכל. רציתי לחנוק אותו."
"תרנגולות?" שאל דאג.
"כן, תרנגולות."
"יפה."
"אכן."
"קוד-קוד-קודה."

חוג הסילון לעניים: קבוצת אנשים הלוקים במחלת נסיעות כרונית, על חשבון יציבות ארוכת-טווח בעבודה או מגורי קבע. נוטים לקיים מערכות יחסים טלפוניות שנידונו לכשלון, עם אנשים בעלי שמות כמו סרז' או יילנה. נוטים לדבר במסיבות על הטבות לנוסע המתמיד.

העניינים התחילו להיות דביליים ומדכדכים בו-זמנית, ואחרי שעות אחדות פרשתי לי למרפסת, שם אני נמצא עכשיו, קוטף מה שעשוי להיות שומן של יאפים מהחרטומים של כלביי וצופה בוורוד ראשון של שחר בעמק קוצ'ילה, העמק שבו שוכנת פאלם ספרינגס. במעלה גבעה רחוקה אני יכול לראות את הצורה דמויית האוכף של הבית השייך למר בוב הופ, הבדרן, נמס כמו שעון של דאלי לתוך הסלעים. אני מרגיש רגוע, מפני שהחברים שלי נמצאים קרוב.
"מזג אוויר פוליפי," מכריז דאג ובא לשבת לידיי, מבריש אבק של מרווה ממדרגות העץ הרעועות.
"זה פשוט חולני מדי, דאג," אומרת קלייר, המתיישבת לצידי השני ומניחה שמיכה על כתפיי (אני לבוש רק בתחתוניי).
"זה לא חולני בכלל. למעשה, כדאי לך לבדוק באחד הימים את המדרכות ליד מסעדות הפטיו ברנצ'ו מיראז', בסביבות הצהריים. אנשים משירים פוליפים כמו קשקשים, וכשאת דורכת עליהם זה כמו ללכת על מצע של פיצפוצי אורז."
אני אומר "שששש.." וחמשתנו (אין לשכוח את הכלבים) מביטים מזרחה. אני מרעיד ומהדק סביבי את השמיכה, שכן קר לי יותר מכפי שתיארתי לעצמי, ואני תמה על כך שכל הדברים נראים בימים אלה כאילו באו ישירות מהגיהינום: דייטים, ג'ובים, מסיבות, מזג האוויר... האם יכול להיות שאנחנו כבר לא מאמינים במקום המסויים הזה? ואולי זה מפני שהבטיחו לכולנו גן עדן עלי אדמות, ולא נותר לנו אלא לסבול, בגלל ההשוואה.
אולי רימו את מישהו בדרך. מעניין.
אתם יודעים, דאג וקלייר מחייכים המון, כמו הרבה אנשים שאני מכיר. אבל אני תמיד שאלתי את עצמי, אם יש משהו מכאני או ממאיר בחיוכים שלהם, בגלל הדרך שבה הם מרימים קצת את קצות השפתיים שלהם. לא משהו מלאכותי, אלא משהו מגונן. הארה קטנה נוחתת עליי כשאני יושב בחברת שניהם. ההכרה בכך שהחיוכים הרגילים שלהם דומים לחיוכים של אנשים שנפלו קורבן, בפומבי ועל מדרכה ניו-יורקית, לעבודה בעיניים שנעשתה בחביבות, אמנם, אבל בכל זאת בידי אשפי קלפים, ושאינם מסוגלים, בגלל מוסכמה חברתית, להראות את זעמם, ואינם רוצים להיראות לא-חבר'מנים. המחשבה הזאת מתפוגגת לה.

מנת-חסר היסטורית: לחיות בתקופה שבה נראה כאילו דבר אינו קורה. הסימפטומים העיקריים כוללים התמכרות לעתונים, למגזינים וליומני חדשות בטלוויזיה.

אלומת האור הראשונה של השמש מתרוממת מעל הר ג'ושואה הסגלגל, אבל לשלושתנו פשוט קר מדי; אנחנו לא מסוגלים סתם להניח לרגע לקרות. דאג מוכרח לקדם את פני ההתלקחות הזאת עם שאלה בשבילנו, מין שירת-בוקר עגמומית: "על מה אתם חושבים למראה השמש? מהר. לפני שתחשבו על זה יותר מדי ותהרגו את התגובה שלכם. תהיו כנים. תהיו איומים ונוראים. קלייר, את ראשונה."
קלייר קולטת את הקטע: "אוקיי, דאג. אני רואה איכר ברוסיה, והוא נוהג בטרקטור בתוך שדה חיטה, אבל השמש התקלקלה לו כמו הדהייה של תצלום שחור-לבן במגזין לייף ישן. ועוד תופעה מוזרה קרתה: במקום קרניים, השמש התחילה להדיף את הריח של עתוני לייף ישנים, והריח הורג את היבולים שלו. החיטה הולכת ומידלדלת בעודנו מדברים. הוא שרוע על גלגל הטרקטור שלו, מתייפח. החיטה שלו מתה מהרעלת היסטוריה."
"יופי, קלייר. מוזר ביותר. ואנדי? מה איתך?"
"תן לי לחשוב רגע."
"אוקיי, אז אני אגיד במקומך. כשאני חושב על השמש, אני חושב על שפנפנת-גלים אוסטרלית, בת שמונה-עשרה, אולי, איפשהו בחוף בונדי, מגלה את הגידול הקרני הראשון שלה, על שוק הרגל. היא צורחת בתוך ראשה וכבר מתכננת כיצד תגנוב ואליומים מאמא שלה. עכשיו אתה תגיד לי, אנדי, מה אתה חושב למראה השמש?"
אני מסרב ליטול חלק בזוועה הזאת. אני מסרב להכניס אנשים לחזון שלי. "אני חושב על המקום הזה באנטארקטיקה שנקרא אגם ונדה, שבו לא ירד גשם כבר יותר משני מיליון שנה."
"מקובל עליי. זה הכל?"
"כן, זה הכל."
שתיקה. ומה שאני לא אומר זה: שזאת גם אותה השמש שגורמת לי לחשוב על מנדרינות מלכותיות ועל פרפרים מטושטשים ועל קרפיונים עצלים. ועל הטיפות הנרגשות של מיץ רימונים, שמחלחלות מתוך בקיעי עור של פירות הנרקבים על ענף של עץ שכן טיפות שתלויות כמו אבני אודם מתוך שקיק עור חום ישן, מרמזות על פוריות שחלותית עצומה מבפנים.
שיריון הצינה מכביד יותר מדי גם על קלייר. היא שוברת את הדממה באומרה, שלא בריא לחיות את החיים כמצבור של רגעים מגניבים קטנים, מבודדים. "או שהחיים שלנו יהפכו לסיפורים, או שפשוט אין שום דרך לעבור אותם."
אני מסכים. דאג מסכים. אנחנו יודעים שזאת הסיבה לכך ששלושתנו השארנו את החיים שלנו מאחור ובאנו למדבר כדי לספר את הסיפורים שלנו ולהפוך תוך כדי כך את החיים שלנו לראויים.

מנת-יתר היסטורית: לחיות בתקופה שבה נדמה שקורים יותר מדי דברים. הסימפטומים העיקריים כוללים התמכרות לעתונים, למגזינים וליומני חדשות בטלוויזיה.

פרנסואה טריפו היצ'קוק / טריפו

ב-1962 נערך מפגש פסגה בין שני יוצרי קולנוע מבריקים, אלפרד היצ'קוק ופרנסואה טריפו, שהוליד את כתיבתו של ספר זה, שהפך לאבן יסוד בספרות הקולנוע. >>>

נעמי קליין בלי לוגו

השלכותיה של הגלובליזציה התאגידית על כל תחומי חיינו, השקרים מאחורי ההבטחות הגדולות של עידן המידע, תנועת המחאה החדשה. >>>

לורי מור נותנת

בסרט האחרון שלה המצלמה התעכבה על האגן, אגן הירכיים החשוף, ולמרות שזה לא היה האגן שלה, יצא לה שם של אחת שנותנת.
"יש לך את הגוף לזה," אמרו לה מנהלי הסטודיו בארוחת צהריים בצ'ייסנס. היא הפנתה את מבטה. "הביאס קורפוס," אמרה, בלי לחייך. >>>

סם שפרד האיש שהצליח בכוחות עצמו

בשבילו, זה התחיל ברגע של דממה מחרישת אזניים. משהו התנתק ונפל. אינסטינקטיבית הבין לבו שה"משהו" הזה היה הראייה, שטופחה זה זמן רב, של עצמו כיחיד מובדל; יישות אמריקנית בשם "האיש שהצליח בכוחות עצמו". >>>

גירסה להדפסה