בית

בבל , , 21/7/2017

                           

 

יבגני זמיאטין מאמאי

מתוך השיטפון



בערבים ובלילות אין יותר בתים בפטרבורג: יש ספינות אבן שש-קומתיות. עולם בודד שש-קומתי, שטה הספינה על גלי האבן בין עולמות שש-קומתיים בודדים אחרים; הספינה חוצה את אוקיינוס האבן הסוער רחובות, נוצצת בשלל אורות התאים. בתאים אין דיירים, כמובן: יש נוסעים. כמו על ספינה, כולם מכרים-זרים זה לזה, כולם אזרחיה של הרפובליקה השש-קומתית המכותרת באוקיינוס הלילה.
נוסעיה של ספינת האבן מספר 40 שטו בערבים בחלק ההוא של האוקינוס הפטרבורגי המצוין במפה בשם רחוב לאחטין. אוסיפ, לשעבר השוער וכיום האזרח מאלאפייב, עמד ליד גשר הכניסה והשקיף מבעד למשקפיו המכוונות לעבר האפלה: לפעמים, הגלים הביאו עמם איש אחד או שניים. רטובים, מכוסים בשלג, משך אותם האזרח מאלאפייב מתוך האפלה, וויסת למען כל אחד ואחד את מפלס הכבוד הראוי לו בהזזת משקפיו על אפו. המאגר ממנו שאב את הכבוד הזה, היה קשור במכניזם סבוך אל המשקפיים.
הנה, המשקפיים על קצה האף, כמו אצל מורה קפדן; זה לכבוד פטר פטרוביץ' מאמאי.
-פטר פטרוביץ', אשתך מחכה לך לארוחת צהריים. היא באה לכאן, דואגת נורא. איך זה שאתה חוזר כל-כך מאוחר?
אחר-כך, הושבו המשקפיים על האוכף בעמדת הגנה: האיש הזה, עם האף הגדול, ממספר 25, בא במכונית. עם האף הגדול שלו, העסק ממש מורכב: לקרוא לו "אדוני" אי אפשר, חבר כאילו לא נעים, אז מה עושים כדי ש...
- היי, האדון-חבר מילניק! איזה מזג-אוויר, אדון-חבר מילניק...קשה...
ולבסוף, המשקפיים למעלה, על המצח: על הסיפון עלה יליסיי יליסייץ'.
-נו, תודה לאל! הכל בסדר איתך? ועוד עם מעיל הפרווה שלך! אתה לא מפחד שיפשיטו אותו מעליך? תרשה לי לנער אותו.
יליסיי יליסייץ' הוא קברניט הספינה: ראש ועד הבית. ויליסיי יליסייץ' הוא אחד מהאטלסים השחוחים הקודרים, המקומטים מרוב סבל הללו, שנושאים כבר שבעים שנה את כרכוב הארמיטראז' לאורכו של רחוב המיליונים.
היום, הכרכוב היה באופן בולט לעין כבד מתמיד.
-לכל הדירות... מהר... אסיפה...בחדר הוועד...
-אלוהים אדירים! יליסיי יליסייץ', זה משהו...רציני?
תשובה היתה מיותרת. הספיק להביט במצח החרוש סבל, בכתפיים הכורעות תחת הנטל. והאזרח מלאפייב, נוהג בכשרון במשקפיו, רץ לעבר הדירות. נקישות האזעקה שלו על הדלת היו כמו שופר של מלאכים: חיבוקים נקטעו, ריבים התעבו לענני עשן קפואים של תותחים, כף מרק נעצרה בחצי הדרך אל הפה.
פטר פטרוביץ מאמאי אכל מרק. או ליתר דיוק, אשתו האכילה אותו במסירות. ישובה בהוד ובהדר על כסא הכבוד, אומרת חסד, חזה שופע, כמו בודהה, האכילה איש קטן וגשמי במרק שבראה.
-נו, תזדרז, פטינקה, המרק יצטנן. כמה פעמים אני יכולה להגיד: אני לא אוהבת שאתה אוכל עם ספר...
-נו, אלינקה, נו, אני תכף מגיע...זו המהדורה השישית! תארי לעצמך! את מבינה, המהדורה השישית של נשמה שלי של בוגדנוביץ'! -ב1812, תחת הצרפתים, הכל נשרף בשלמותו, וכולם היו בטוחים שנצלו רק שלושה עותקים...והנה הרביעי: את מבינה? מצאתי אותו אתמול ברחוב זגורודני.
מאמאי של 1917 כבש ספרים*. כשהיה ילד פרוע-תלתלים בן עשר למד את חוקי האל, העריץ עטי נוצה, ואמו האכילה אותו. ילד בן ארבעים, עבד בחברת ביטוח, העריץ ספרים, ואשתו האכילה אותו.
כף מרק - מנחה לבודהה - והאיש הגשמי שוב שכח בזחיחות הדעת את ההשגחה העליונה העונדת טבעת נישואין, וליטף ומישש בחמדה כל אות. "בדיוק כמו המהדורה הראשונה...באישור ועדת הצנזורה...הו, כמה חמודה הM- הזו, עם שלוש הרגליים השמנמנות...
-פטינקה, מה זה צריך להיות? אני צועקת וצועקת, ואתה עם הספר שלך. נעשית חרש או מה? דופקים על הדלת.
פטר פטרוביץ נחפז אל הכניסה. בדלת היו משקפיים על קצה אף.
-יליסיי יליסייץ הודיע שיש אסיפה. מהר.
-מה, בדיוק כשאתה מתיישב לקרוא ספר...מה זה כבר יכול להיות? דמעות בקולו של הילדון הקרח.
-לא יודע. רק שזה דחוף. דלת התא נטרקה, המשקפיים דהרו הלאה.
משהו בוודאי לא בסדר על הספינה: אולי אבד הנתיב; אולי איפשהו בקרקעית הספינה יש פרצה נסתרת, ואוקיינוס הרחובות הנורא כבר מאיים לשטוף. למעלה, מימין ומשמאל, נקישות דאוגות, תכופות, על דלתות התאים; איפשהו בחדרי מדרגות אפלים מתנהלות בחצי-קול שיחות כבויות; וסוליות מטופפות בריצה על מדרגות: למטה, אל חדר הצוות, אל חדר ועד הבית.
הרקיע שם מטוייח, מכוסה כולו בענני סערה של טבק. שקט מחניק של ההסקה המרכזית, מעט לחישות של מישהו. יליסיי יליסייץ צלצל בפעמון, השתוחח, התקמט. בתוך השקט אפשר היה לשמוע את חריקת כתפיו; הוא הניף את הכרכוב והשליך אותו על הראשים:
-רבותי, על-פי מידע מהימן שבידי, היום בלילה יערכו חיפושים.
המולה, רעש כסאות; ראשים ירויים, אצבעות בטבעות, שומות, עניבות פרפר, פיאות. ועל אטלס השחוח ניתך מבול מתוך ענני הטבק:
-לא, תסלחו לי! אנחנו חייבים...
-מה? גם את שטרות הנייר?
-יליסיי יליסייביץ, אני מציע שהשער...
-בתוך הספרים, הכי בטוח בתוך הספרים...
יליסיי יליסייביץ, שחוח, ספג כסלע את המבול. ובלא לסובב את הראש (אולי הראש לא יכול היה להסתובב) אמר לאוסיפ:
-אוסיפ, מי היום במשמרת הלילה בחצר?
אצבעו של אוסיפ פילסה את דרכה לאטה, בתוך השקט, ברשימה שעל הקיר: האצבע לא הזיזה אותיות, אלא את ארונות הספרים הכבדים של מאמאי.
-היום האות מם: האזרח מאמאי, האזרח מלאפייב.
- אז זהו. קחו אקדחים. ובמקרה שיבואו בלי צו...
ספינת האבן מס' 40 חוצה את רחוב לאחטין מבעד לסערה. הכול התנדנד, שרק, השלג ניתך בחלונות התאים הנוצצים, ואיפשהו יש פרצה בלתי נראית, ואי אפשר להיות בטוחים אם הספינה תצליח לחצות את הלילה ולהגיע אל נמל הבוקר, או אולי תשקע אל המצולות. בחדר הצוות המתרוקן במהירות נתלו הנוסעים על רב-החובל שנשאר עומד קפוא.
-יליסיי יליסייץ, ואם נשים את זה בכיסים? הרי לא יתחילו...
-יליסיי יליסייץ, ואם אתלה את זה בשירותים כמו נייר טואלט?
הנוסעים חמקו איש לתאו ובתוך התאים התנהגו באופן לא-רגיל לחלוטין. נשכבו על הרצפה וגיששו בידם מתחת לארון; הציצו ככופרים לתוך ראש הגבס של לב טולסטוי; שלפו מהמסגרת את סבתא שבמשך חמישים שנה חייכה באדישות מעל הקיר.
האיש הגשמי מאמאי עמד פנים אל פנים מול בודהה ונמנע ממבטה של העין הרואה-כל הנעוצה בו. ידיו היו זרות לו לחלוטין. חסרות תועלת; כנפיים קצוצות של פינגווין. כבר ארבעים שנה מכבידות עליו ידיו, ואם לא היו מכבידות עליו עכשיו, אולי היה לו קל יותר להגיד את מה שצריך להגיד, שהיה כל-כך מפחיד, אי-אפשר לתאר.
-אני לא מבינה. למה אתה מפחד? אפילו האף שלך הלבין! מה לנו ולזה? אפשר לחשוב שיש לנו אלפי רובלים להסתיר.
אלוהים יודע, אם היו למאמאי של שנת 1300 ומשהו כאלה ידיים זרות וסוד כזה ואשה כזאת, אולי היה נוהג בדיוק כמו מאמאי של 1917: איפשהו בתוך השקט המאיים, חרק עכבר; המאמאי של 1917 הזניק לעברו את עיניו, ומכווץ בתוך מאורת העכבר אמר בקול רועד:
-לי...כלומר, לנו...רק...ארבעת אלפים ומאתיים...
-מה? אצלך? מאיפה?
-אני, אני במשך הזמן, כל פעם קצת; פחדתי שאת כל הזמן...
-מה? כלומר, גנבת? כלומר, שיקרת לי? ואני, מסכנה שכמותי, אני חשבתי: הנה, פטינקה שלי. מסכנה שכמותי.
-אני, בשביל הספרים...
-אני מכירה את הספרים האלה, שלובשים חצאיות! תשתוק!
אמא של מאמאי הרביצה לו רק פעם אחת בחיים: הוא הבריג החוצה את ברז הסמובאר החדש, המים החמים נשפכו, הכל נמס, הברז נתלה בעצב. ובפעם השנייה בחייו, מאמאי הרגיש שוב שראשו לחוץ מתחת לזרועה של אמו, שמכנסיו מופשלות ו...
ופתאום, בחוש של ילד, הבין מאמאי איך להסיח את דעתה מהברז התלוי בעצב - מהארבעת אלפים ומאתיים רובלים. הוא אמר, בקול מעורר רחמים:
-אני צריך לשמור היום בחצר עד ארבע בבוקר. עם אקדח. ויליסיי יליסייץ אמר, שאם יבואו בלי צו...
כהרף עין, במקום בודהה יורה ברקים, יש אם דאוגה שופעת חזה.
-אלוהים אדירים! מה קורה, כולם השתגעו? הכל בגלל יליסיי יליסייץ. ואתה, תראה: בשום אופן שלא תעיז.
-לא-לא, זה רק ככה, בכיס. את חושבת שאני בכלל מסוגל? אפילו זבוב אני...
ובאמת: אם ייקלע זבוב לכוסו של מאמאי, הוא ירים אותו תמיד בעדינות, ינשוף עליו ויניח לו לעוף. לא, זה לא מפחיד. רק הארבעת אלפים ומאתיים...
-ושוב, הבודהה:
-נו, למה מגיע לי העונש הזה! איפה תחביא עכשיו את הכסף הגנוב שלך - לא, לא, תשתוק בבקשה! גנוב, כן.
הספרים; הערדליים בכניסה; נייר הטואלט; ארובת הסמובאר; בטנת הצמר-גפן בכובע של מאמאי; השטיח עם האביר התכול שעל הקיר בחדר השינה; המטרייה החצי-פתוחה שעוד רטובה מהשלג; מעטפה זרוקה בטבעיות על השולחן עם בול מודבק וכתובתו הרשומה בקפידה של החבר הדמיוני גולדבייב...לא, מסוכן...ולבסוף, בסביבות חצות, הוחלט לבסס הכל על אבחנה פסיכולוגית דקה: יחפשו בכל מקום, רק לא על הסף, ועל הסף מתנדנד ריבוע עץ רופף. בעזרת סכין נייר הורם הריבוע בכשרון. הארבעת-אלפים הגנובים ("לא, בבקשה, בבקשה תשתוק"), עטופים בנייר שעווה של ביסקוויטים (מתחת לסף יש אולי לחות), כבר קבורים מתחת לריבוע.
ספינה מס' 40 כבר אינה אלא מיתר; מתוחה עד קצות האצבעות, לוחשת. החלונות מאירים בקדחתנות אל תוך אוקיינוס החושך של הרחובות, ובקומה החמישית, השנייה, השלישית, מזיזים את התריס; בחלון הנוצץ רק לילה שחור. לא רואים דבר. למעשה, למטה, בחצר, יש שניים, וכשההם יגיעו, הם יודיעו...
כמעט שלוש. דממה בחצר. סביב לפנס שמעל לשער, זבובים לבנים: לאינספור, בלא-סוף, נפלו, חגו בלהקה, נפלו, נכוו, ושוב נפלו.
למטה, משקפיו על קצה אפו, התפלסף האזרח מלאפייב:
-אני בנאדם שוחר שלום, עם מזג נוח. קשה לי מדי לחיות במציאות שכזו. בוא, אני חושב לעצמי, ניסע לאוסטשקוב, הביתה. אני מגיע - תקרית בינלאומית. זה בלתי נסבל: אדם לאדם זאב. ואני לא יכול ככה, אני בנאדם שוחר שלום...
בידיו של האיש השוחר שלום אקדח עם שש מיתות דחוסות בכדורים.
-ומה עשית, אוסיפ, במלחמת יפן, הרגת?
-נו, במלחמה כמו במלחמה, זה ברור.
- ואיך זה עם כידון?
-מה זאת אומרת איך... זה כמו עם אבטיח: בהתחלה זה קשה, הקליפה, אתה מבין, ואחר-כך, זה כלום, זה חודר בקלות.
האבטיח מצמרר למאמאי את הגב.
-אני... הנה, אפילו אם עכשיו מישהו...אני, בעד שום הון שבעולם!
-חכה! אם תהיה מוכרח, אז גם אתה...
שקט. זבובים לבנים סביב לפנס. פתאום מרחוק - ירייה של תת-מקלע, כמו צליפה של שוט ארוך. ולאחר מכן שוב דממה, זבובים. תודה לאל, השעה ארבע, היום הם כבר לא יבואו. עכשיו החלפת משמרות, ואפשר ללכת לישון.
בחדר השינה של מאמאי, על הקיר, הניף האביר במשבצות הכחולות את חרבו הכחולה וקפא: מול עיניו של האביר הועלה קורבן אדם.
גברת מאמאי נחה על ענני בד לבנים, חובקת כל, שופעת חזה, כמו בודהה. מראה אמר: היום השלימה את בריאת העולם וראתה כי טוב, עד וכולל האיש הקטן הזה, למרות הארבעת אלפים ומאתיים רובלים. האיש הקטן עמד לצד המיטה כמו נידון למוות, קפוא, אפו הקטן מאדים, ידי-כנפי הפינגווין שלו קצוצות, זרות.
נו, בוא כבר, בוא...
האביר התכול כיווץ את עיניו; זה הרי ברור עד אימה: בעוד רגע האיש הקטן יצטלב, יפרוש לפנים את זרועותיו, ולתוך המים בקפיצת ראש - פלופ!
ספינה מספר 40 חצתה בשלום את הסערה ועגנה בנמל הבוקר. הנוסעים הוציאו בחפזון תיקי עבודה, סלים לאוכל, ומיהרו אל היבשה, חולפים על פני משקפיו של אוסיפ. הספינה עוגנת ברציף עד הערב בלבד, ואז, שוב לתוך האוקיינוס.
שחוח, נשא יליסי יליסייץ לפני אוסיפ את הכרכוב הבלתי נראה של הארמיטאז, והפיל אותו עליו:
-אבל היום בלילה ללא ספק יהיה חיפוש. אז שכולם יידעו.
אבל עד הלילה יש עוד יום שלם לחיות. ובעיר הזרה והמוזרה פטרוגראד*, התנהלו נבוכים התושבים. כל כך דומה באופן כלשהו וגם כל כך שונה מפטרבורג, ממנה הפליגו לפני כמעט שנה וספק אם ישובו אליה ביום מן הימים. גלי שלג מאובנים ומשונים קפאו במהלך הלילה לגבעות ומהמורות. לוחמים מאיזה שבט לא מוכר לבושים סמרטוטים משונים, נשקם תלוי על הכתפיים בחבלים. מנהג לא מכובד: להתארח אצל ידידים ולהשאר ללון אצלם. בלילה, ברחובות יש רוב-רויים של וולטר סקוט. ואילו כאן, ברחוב זגורודני, טיפות דם צרובות בשלג...לא, זו לא פטרבורג!
מאמאי שוטט אובד עצות ברחוב זגורודני הלא מוכר. כנפי הפינגווין שלו הכבידו עליו. ראשו היה תלוי כמו הברז העקום של הסמובאר. בעקב שמאלו השחוק צמחה יבלת שלג, וכל פסיעה גרמה לו סבל.
ופתאום הזדקף הראש, הרגליים התחילו לקפץ כאילו היו בנות עשרים, פרגים הנצו בלחיים: מתוך חלון חייכה לעבר מאמאי -
-היי, בטלן, זוז הצדה!
בדרכו עברו בלי לעצור אדומי פנים סוחבים שקי ענק.
מאמאי ניתר הצדה בלא להסיר את עיניו מהחלון, וברגע שחלפו על פניו, שב מיד אל החלון ממנו חייכה אליו -
"כן, למענה נעשה הכול, גם נגנוב, גם נשקר."
מן החלון חייכה אליו, פתוחה באופן שובה-לב ומעורר תשוקה, מהדורה של ספר מתקופת יקטרינה: "תאור ציורי של נפלאות העיר סנט-פטרבורג". ובתנועה מרושלת, בערמומיות נשית, הניחה להציץ פנימה, לתוך החריץ החמים שבין שני העמודים בצבע תכול-שיש המקומרים בגמישות.
מאמאי התאהב כמו בן עשרים. כל יום נעמד בזגורודני מתחת לחלון, וחרש, שר סרנדות במבטו. בלילות לא ישן, והוליך שולל את עצמו: הוא לא נרדם כי עכבר, ככל הנראה, הקים מהומה מתחת לרצפה. בבקרים, כשיצא מן הבית, ריתק אל הסף במסמר ענוג את הריבוע ההוא: מתחת לריבוע היה קבור אושרו של מאמאי, כה קרוב, כה רחוק. עתה, כשהכול התגלה, כל הארבעת אלפים ומאתיים, מה אפשר לעשות?
ביום הרביעי, לופת באגרופו את לבו המפרכס כדרור, נכנס מאמאי בדלת ההיא בזגורודני. מאחורי הדלפק עמד צ'רנומור* לבן-הזקן וצפוף-הגבינים שהחזיק אותה בשבי. במאמאי התעורר (או: ניעור) אבי-סבו הלוחם: מאמאי התקדם באומץ לעבר צ'רנומור.
-אהה, אדון מאמאי! כבר מזמן, מזמן...שמתי בצד משהו בשבילך.
לופת את הדרור ביתר-שאת , דפדף מאמאי, העמיד פנים שהוא מלטף באהבה את הספרים, אבל למעשה רק גבו היה מלא חיים: מאחורי גבו חייכה אליו ההיא מתוך חלון הראווה. אחרי שבחר "טלסקופ" מצהיב מ1835, מאמאי התמקח ארוכות, והחווה בידו תנועה של כניעה. אחר-כך, מתרוצץ בצעדי שועל בין המדפים, הגיע אל החלון כאילו במקרה, וכבדרך-אגב שאל:
-וזה, כמה הוא עולה?
פרפור. הדרור התעופף, תפוס אותו, תפוס! צ'רנומור גרף באצבעותיו את זקנו:
-כן, טוב, אז בשבילך...אני אקח מאה וחמישים.
-הממ...אולי...(הידד! פעמונים! תותחים!) -טוב, אם כך, מחר אביא את הכסף ואקח.
עכשיו צריך לעבור מעל המפחיד מכול- הריבוע שעל הסף. כל הלילה הסתובב מאמאי על גחלים לוחשות: צריך, אסור, מותר, לא ייתכן, מותר, אסור, צריך...
ההשגחה העליונה היודעת-כל, הרחומה, הנוראה, העונדת טבעת נישואין, לגמה תה.
-נו, תאכל כבר, פטינקה. מה קרה לך...שוב לא ישנת?
כן...העכברים...לא יודע.
תעזוב את המפית שלך, אל תמולל אותה! באמת, מה זה צריך להיות!
-אני, אני לא ממולל אותה...
והנה, לבסוף, הכוס ריקה. לא כוס, אלא חבית בלי תחתית של ארבעים דליים. הבודהה קיבלה במטבח את המנחה שהעלתה לה הטבחית. מאמאי לבדו בחדר.
מאמאי תקתק כמו שעון לפני שהוא מכה חצות. הוא בלע אוויר, הטה אוזן, ניגש על קצות האצבעות אל שולחן הכתיבה עליו מונח סכין הנייר. ואז, קודח, התכווץ כגמד על הסף, אגלי זעה קפואים על קרחתו, השחיל את הסכין מתחת לריבוע, הרים אותו - וצווחת יאוש!
לשמע הצווחה דהרה הבודהה מהמטבח לשם וראתה לרגליה: קרחת דמויית דלעת, מתחתיה גמד מכווץ עם סכין, ועוד יותר למטה, פירורי נייר קטנים.
-ארבעת-אלפים רובלים, העכברים... הנה, הנה הוא! הנה!
אכזרי, חסר-רחמים כמו מאמאי של 1300 ומשהו, מאמאי של 1917 התרומם וזינק עם חרבו לעבר הדלת. בפינה הסתתר העכבר שחמק מתחת לריבוע. ומאמאי צמא-הדם, השמיד את האויב בחרבו. כמו אבטיח: רגע אחד קשה, הקליפה, אחר-כך זה קל, הבשר הרך, וחסל: ריבוע רצפה, וסוף דבר.(וזה הסוף)


*הארמיטראז' - ארמון הצאר בפטרבורג, שהפך אחר-כך למוזיאון. בצדי הבניין ניצבו מספר פסלים של אטלס המיתולוגי, שאכן נראו כתומכים בכרכוב הבניין.

*מאמאי - החאן מאמאי היה מפקד כוחות הטטארים. צבאו הובס ב- 1380 על ידי הרוסים שבפיקודו של הנסיך דמיטרי דונסקוי. הוא ברח לקרים ושם נרצח בידי אנשיו.

* פטרבורג החלה להקרא "פטרוגראד" אחרי מהפכת אוקטובר ב1917-, בנימוק שאי-אפשר שעיר רוסית תקרא בשם גרמני, ועוד בזמן מלחמת העולם הראשונה.

*צ'רנומור - דמות מ"רוסלאן ולודמילה" של פושקין. מכשף ימי זקן שהחזיק צבא אבירים וחמד בחורות יפות.
השיטפון

אנחנו

הרומן "אנחנו" מתאר עולם עשוי זכוכית שבו האנשים הם מספרים והחלומות אסורים. בגן עדן מלאכותי זה, שהטוטליטריות שלו היא פועל יוצא של שקיפותו , החופש הוא היפוכו של האושר. במרכז הרומן -ספקנותו של הנתין הנאמן במשטר הטוטליטרי ומאבקו של היחיד בכוחות אנונימיים. >>>

 

ג'. פ. דונליווי הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים

ג'וסלין ג'ונס היא בת 43 וחיה בשולי הכרך הניו-יורקי. בעלה עזב אותה. ילדיה וחבריה מתנכרים לה. הבית המפואר והכסף יורדים לטמיון. אכזבה רודפת אכזבה. לגברת גו'נס לא נשאר כלום, חוץ מחינוך טוב, אהבה לאמנות וקצת כבוד עצמי: אם לעשות פיפי, אז רק בבתי שימוש נקיים. >>>

סמי ברדוגו ילדה שחורה

באחד-עשר הסיפורים שבקובץ, מעניק הסופר לגיבוריו קול אותנטי וחי ובו בזמן מרחף ומתבונן בעין מפוכחת ואירונית. המשפחה בסיפורים תמידחסרה, פגומה. הפריפריה חסרת -שם, לא מזוהה. הראייה החדה של הסופר, כמעט אכזרית במפוכחות שלה, מעצימה אנושיות וחמלה גדולה. >>>

רָסֶל סָלָזאָר פָּרֵניָאס משבר הטיפול בפיליפינים: ילדים ומשפחות מפוצלות בכלכלה הגלובלית החדשה

אמהות מהגרות העובדות כמטפלות נקלעות לעתים תכופות למצב כואב שבו הן מטפלות בילדיהם של אחרים בשעה שנמנע מהן לטפל בילדיהן שלהן. >>>

איימי בלום בדיוק כפי שאני

לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל.
"צובל ממש מתאים לך, ליזבט," אמר מר קליין לאחר שהניח עלי מקטורן בעל צווארון-צעיף. "מתאים בדיוק לעור שלך ולעיניים שלך. הבחורים בטח אומרים לך את זה אלף פעמים ביום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית