 |
|
בבל , , 24/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
הקדמה והתחלה
מתוך אלפרידה ילינק המאהבות הקדמה מכירים אתם את חבל הארץ היפה הזה על עמקיו ועל גבעותיו? במרחקים מתווים הרים יפהפיים את גבולותיו. יש לו אופק, מה שאין לחבלי ארץ רבים אחרים. מכירים אתם את נאות הדשא ואת השדות של חבל ארץ זה? מכירים אתם את בתיו השלווים ואת הדיירים השלווים שבתוכם? בלב חבל הארץ היפה הזה בנו אנשים טובים בית חרושת. גג הפח הגלי המשתפל שלו יוצר ניגוד נפלא ליערות העצים הנשירים והאורנים שסביבו. בית החרושת משתפל אל הנוף. אם כי אין לו כל סיבה להשתפל. הוא יכול לעמוד זקוף. כמה טוב שהוא נמצא כאן, במקום שהכול יפה בו, ולא במקום אחר שדבר בו אינו יפה. בית החרושת נראה כאילו היה חלק מהנוף היפה הזה. הוא נראה כאילו צמח כאן, אך לא! אם מביטים בו מקרוב, רואים: אנשים טובים בנו אותו. אחרי הכול, שום דבר אינו נוצר יש מאין. ואנשים טובים נכנסים אליו ויוצאים ממנו. הם זורמים אל תוך הנוף כאילו היה שייך להם. בית החרושת והקרקע שהוא עומד עליה שייכים לבעלים, שהם חברה גדולה. אף על פי כן שמח בית החרושת כאשר זורמים לתוכו אנשים מאושרים, כי יש להם כושר ייצור גדול מזה של אנשים לא מאושרים. הנשים העובדות כאן אינן שייכות לבעלי בית החרושת. הנשים העובדות כאן שייכות אך ורק למשפחותיהן. רק המבנה שייך לחברה הגדולה. ככה כולם מרוצים. החלונות הרבים מנצנצים ומהבהבים כמו האופניים והמכוניות הקטנות הרבים שבחוץ. החלונות מורקו בידי נשים; המכוניות מורקו בעיקר בידי גברים. כל האנשים שהגיעו למקום הזה הם נשים. הן תופרות. תופרות גופיות, חזיות, לפעמים גם מחוכים וגרביונים. לרוב הנשים הללו נישאות, או שהן מידרדרות באופן אחר. אבל כל עוד הן תופרות, הן תופרות. לעתים קרובות נודד מבטן החוצה, אל עבר ציפור או דבורה או גבעול דשא. לעתים הן נהנות מן הטבע שבחוץ ומבינות אותו טוב יותר מהגברים. המכונה עושה תמיד תפר אחד. היא אינה משתעממת בעבודתה. היא תעשה את המוטל עליה בכל מקום שיידרש ממנה הדבר. כל מכונה מתופעלת על ידי תופרת מנוסה. התופרת אינה משתעממת בעבודתה. גם היא עושה את המוטל עליה. מותר לה לשבת בזמן העבודה. יש לה אחריות רבה, אבל לא ראייה מעמיקה, גם לא ראייה כוללת. בדרך כלל יש לה משק בית. לעתים בשעות הערב האופניים מסיעים את בעליהם הביתה. בית. הבתים נמצאים באותו נוף יפה. כאן פורחת שביעות הרצון, מיד רואים זאת. מי שאינה שביעת רצון מהנוף, תהיה שביעת רצון לחלוטין מילדיה ומבעלה. מי שאינה שביעת רצון מהנוף, מהילדים ומהבעל, תהיה שביעת רצון לחלוטין מהעבודה. אבל סיפורינו מתחיל במקום אחר לגמרי: בעיר הגדולה. שם נמצאת אחת השלוחות של בית החרושת, או נכון יותר, שם נמצא בית החרושת הראשי, ובית החרושת שלמרגלות האלפים הוא השלוחה שלו. כאן, כמו גם שם, הנשים תופרות. הן אינן תופרות מפני שהדבר מוצא חן בעיניהן, אלא מפני שהתפירה עצמה נמצאת כבר בדמן. כל שעליהן לעשות הוא להקיז את דמן. מדובר כאן בעבודה נשית חרישית. נשים רבות תופרות בלב חצוי, חצי לבן נתון למשפחתן. ישנן נשים התופרות בלב שלם, ואלה אינן התופרות הטובות ביותר. סיפורנו מתחיל באי של שקט בעיר ויסתיים כעבור זמן קצר. אם גורל מאיר פנים אל מישהו, אז זה לא כאן. אם למישהו יש גורל, אז הוא גבר. אם למישהו משחק המזל, אז הוא אישה. למרבה הצער, החיים כאן פשוט חולפים על פניך, ונשארת רק העבודה. לפעמים אחת מהנשים הללו מנסה להצטרף אל החיים החולפים ולפתוח עמם בשיחה. למרבה הצער, על־פי רוב החיים נוסעים להם במכונית, והאופניים אינם מסוגלים להדביק אותם. להתראות! התחלה יום אחד החליטה בריגיטה שמעתה כל רצונה להיות אישה, אישה לכל דבר, למען בחור בשם היינץ. היא מאמינה, שמעתה ואילך כל חולשותיה יהיו לכוח ושכוחה יוסתר היטב. אבל היינץ אינו מוצא דבר חביב כלשהו בבריגיטה, ולחולשותיה הוא בז. עכשיו מתחילה גם בריגיטה לטפח את עצמה למען היינץ, כי כשאת אישה, אז אין מפלט, את חייבת לטפח את עצמך. בריגיטה מקווה שהעתיד יודה לה על כך ביום מן הימים ויעניק לה בתמורה מראה נעורים. אבל לבריגיטה אין אולי עתיד כלל. העתיד תלוי אך ורק בהיינץ. כשצעירים תמיד נראים צעירים, כשזקנים כבר ממילא מאוחר מדי; ואם אז אינך נראה צעיר, דין הסביבה הוא אכזר: רשלנות קוסמטית בתקופת הנעורים! ובכן בריגיטה עשתה משהו, שיקבל בעתיד חשיבות. כשאין הווה, חייבים להיערך לקראת העתיד. בריגיטה תופרת חזיות. אם עושים תפר קצר, יש לעשות הרבה מאלה, ארבעים זה המינימום ההכרחי, כך התקן קובע. אם עושים תפר ארוך יותר, מסובך יותר, יש לעשות פחות, בהתאם. זה מאוד אנושי והוגן. בריגיטה היתה יכולה להשיג לעצמה עובדים רבים, אבל היא אינה רוצה להשיג אלא את היינץ האחד והיחיד, העתיד יום אחד להיות איש עסקים. החומר הוא תחרת ניילון מרופדת בשכבה דקה של גומי מוקצף. לבית החרושת יש פלחי שוק רבים בחו"ל ותופרות רבות המגיעות מחו"ל. תופרות רבות פורשות בעקבות נישואים, לידה או מוות. בריגיטה מקווה שבאחד הימים היא תפרוש בעקבות נישואים או לידה. בריגיטה מקווה שהיינץ יוציא אותה מכאן. כל דבר אחר יביא למותה, אפילו אם תישאר בחיים. נכון לעכשיו אין לב. דבר, פרט לשמה, אך במהלך הסיפור היא תזכה בשמו של היינץ; זה חשוב יותר מכסף ומרכוש, זה יכול להשיג כסף ורכוש. החיים האמיתיים, שמסוגלים להביע דעה, אם הם מתבקשים, החיים האמיתיים הם החיים שאחרי העבודה. בשביל בריגיטה חיים ועבודה הם כמו יום ולילה. משום כך נעסוק כאן בעיקר בשעות הפנאי. במקרה המיוחד הזה החיים נקראים היינץ. החיים האמיתיים אינם רק נקראים היינץ, הם היינץ בעצמו. אין דבר פרט להיינץ. דבר טוב מהיינץ, אין באפשרותה של בריגיטה להשיג, ודבר גרוע מהיינץ, היא אינה רוצה כלל. בריגיטה נלחמת נואשות בשִניה ובציפורניה כנגד הירידה ברמת החיים, הירידה ברמה, משמעה לאבד את היינץ. אבל בריגיטה גם יודעת שבשבילה אין עלייה ברמת החיים, יש רק היינץ או מישהו גרוע ממנו או לתפור חזיות עד סוף ימיה. לתפור חזיות בלי היינץ, משמעו להפסיק לחיות החל מהיום. יד המקרה היא שתחליט אם בריגיטה תחיה, עם היינץ, או שתחמוק מן החיים ותידרדר. בעניין הזה אין כל חוקיות. הגורל הוא שקובע את גורלה של בריגיטה. מה שהיא עושה אינו נחשב, נחשב רק היינץ ומה שהוא עושה. לבריגיטה ולהיינץ אין סיפור. לבריגיטה ולהיינץ יש רק עבודה. היינץ צריך להיות הסיפור של בריגיטה, הוא צריך לעשות לה חיים משלה, אחר־כך הוא צריך לעשות לה ילד שעתידו יעוצב בתורו בידי היינץ ומקצועו. סיפורם של ב. וה. אינו משהו שמתפתח, אלא משהו שמכה לפתע ברק ונקרא אהבה. האהבה באה מצדה של בריגיטה; עליה לשכנע את היינץ שהאהבה באה גם מצדו. עליו לראות כי גם לו אין עתיד בלי בריגיטה. באופן טבעי, להיינץ כבר יש עתיד, כחשמלאי. לזה הוא יכול להגיע, גם בלי בריגיטה. אפשר לחבר מערכות חשמליות גם בלא שב. נוכחת כלל. אפשר לחיות גם בלעדיה! ואפשר גם לשחק בכדורת או ללכת לבאולינג בלי בריגיטה. אבל לבריגיטה יש משימה. עליה להבהיר כל הזמן להיינץ כי בלעדיה אין לו עתיד; זוהי משימה נכבדה. נוסף על כך, יש לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע מהיינץ לראות אולי את עתידו במישהי אחרת. אבל לכך עוד נשוב. מצב מייגע, אך מעודד. היינץ רוצה להיות ויהיה ביום מן הימים עוסק זעיר עצמאי ובעל בית עסק משלו. ביום מן הימים יתן היינץ הוראות, גם לבריגיטה. בריגיטה מעדיפה לקבל הוראות מבעלה, בחנותו, שתהיה שייכת גם לה מעט. בתנאי שהיינץ לא יפגוש ביום בהיר אחד איזו תלמידת תיכון, כמו סוזי למשל! בתנאי שהיינץ לא יתפתה יום אחד להאמין - הו, אלוהים - שמישהי, טובה יותר ממה שבריגיטה תוכל אי פעם להיות, טובה יותר גם בשבילו. אם היינץ ימצא מישהי טובה יותר, מוטב שיעזוב אותה במנוחה; מוטב עוד יותר שלא יפגוש בה כלל, זה גם הכי בטוח. כשבריגיטה יושבת ליד מכונת התפירה, כשהיא דוקרת את הגומי וחשה תחת אצבעותיה את הספוג, את התחרה הנוקשה של החזייה הנועזת האופנתית, היא חולמת חלומות זוועה על מישהי שאינה קיימת כלל, אבל עלולה בכל זאת להיקרות בדרכו של היינץ בכל רגע בדמותה של מישהי טובה יותר. אפילו בעבודה בריגיטה אינה רגועה. אפילו בעבודה עליה לעבוד. היא אמורה לא לחשוב במהלך העבודה, ולמרות זאת משהו בתוכה חושב בלא הפסק. בריגיטה אינה מסוגלת לשפר את חייה במו ידיה. השיפור צריך לבוא מחייו של היינץ. היינץ יכול לשחרר את בריגיטה ממכונת התפירה שלה, בריגיטה אינה יכולה לעשות זאת לבדה. אבל היא אינה יכולה להיות בטוחה בכך, כי האושר הוא מקרי, הוא אינו חוק, גם לא תוצאה הגיונית של פעולה. בריגיטה רוצה שיארגנו לה את עתידה. היא אינה מסוגלת ליצור אותו בעצמה. הסיפור כיצד הכירו השניים אינו חשוב. הם עצמם אינם חשובים. הם למעשה התגלמות כל מה שהוא חסר חשיבות. לעתים גם סטודנטים וסטודנטיות, שהם כמעט זהים, פרט למינם, נפגשים זה עם זה. לעתים אפשר לספר על פגישות כאלה סיפורים נלהבים. לאנשים האלה יש לעתים אפילו פרה־ היסטוריה ארוכה. אף שהפרה־ היסטוריה של בריגיטה שוללת למדי סיכויים להצלחה חומרית בעתיד, עלה בידה לפגוש את היינץ, אשר בידיו יצטבר בבוא הזמן הון רב. בריגיטה היא בתה שמחוץ לנישואים של אם התופרת את אותם הדברים שבריגיטה תופרת, כלומר חזיות ומחוכים. היינץ הוא בנם החוקי של נהג משאית ואשתו, שיכלה להרשות לעצמה להישאר בבית. חרף הפער העצום ביניהם הכירו ב. וה. זה את זה. במקרה המסוים הזה להכיר - פירושו לרצות להימלט, ליתר דיוק - להחזיק מעמד. היינץ למד משהו שיום אחד יפתח בפניו עולם ומלואו - את מקצוע החשמלאות. בריגיטה מעולם לא למדה דבר. היינץ הוא משהו, בריגיטה אינה אלא מה שכל אחד יכול להיות, ובלא כל מאמץ. להיינץ אין תחליף ויש בו כדי להועיל לעתים קרובות, למשל במקרה של הפסקת חשמל או בשעת צורך במעט אהבה. לבריגיטה יש תחליף, ואין בה כדי להועיל. להיינץ יש עתיד, לבריגיטה אין אפילו הווה. היינץ הוא הכול בשביל בריגיטה, העבודה אינה אלא מעמסה כואבת בשבילה. אדם האוהב מישהו הוא הכול. אדם האוהב מישהו, ונוסף על כך, הוא גם מישהו בזכות עצמו, זה המֵרב שבריגיטה יכולה לקוות לו. העבודה היא לא כלום, מפני שלבריגיטה כבר יש אותה, האהבה היא יותר מזה, מפני שקודם צריך לחפש אותה. בריגיטה כבר מצאה: היינץ. היינץ שואל את עצמו לעתים קרובות מה יש לבריגיטה להציע. היינץ משתעשע לעתים במחשבה לקחת לו מישהי אחרת שיהיה לה משהו להציע, מזומנים לדוגמה או מקום מסחרי המתאים לצרכיו. בריגיטה יכולה להציע את גופה. פרט לגופה של בריגיטה, נזרקים בו בזמן אל השוק גם גופיהן של רבות אחרות. בעלי הברית היחידים של בריגיטה במערכה זו הם תעשיית הקוסמטיקה ותעשיית הטקסטיל. לבריגיטה יש שדיים, ירכיים, רגליים, מתניים וכוס. גם לאחרות יש את הדברים הללו, לעתים אפילו באיכות טובה יותר. לבריגיטה יש נעורים, שאותם עליה לחלוק עם אחרים, למשל עם בית החרושת ועם הרעש בתוכו ועם האוטובוס הגדוש נוסעים. ואלה מכרסמים בנעוריה. בריגיטה נעשית יותר ויותר זקנה ופחות ופחות אישה. המתחרות נעשות יותר ויותר צעירות ויותר ויותר נשים. בריגיטה אומרת להיינץ אני באמת צריכה מישהו לצדי, שיהיה כאן בשביל לתמוך בי, ואני אהיה תמיד לצדו, תמיד אתמוך בו. היינץ אומר שהוא מחרבן על כל זה. חבל שבריגיטה שונאת את היינץ עד כדי כך. היום למשל כורעת בריגיטה ברך על הרצפה הקרה מול אסלת השירותים אשר בבִיתן הגן של היינץ ושל הוריו. הרצפה הזאת קרה יותר מהאהבה היוקדת והמכונה היינץ. האב הנהג איננו, ובריגיטה עוזרת בעבודות הבית, מה שמשמש האמצעי היחיד שלה להתחבב על הדיירים. על כן, חמושה במברשת, היא מקרצפת בעליצות את האסלה. לפני חמש דקות אמרה שתעשה זאת בשמחה. אבל עכשיו היא כבר אינה נלהבת כל־ כך. היא חשה רע לנוכח כל הרפש שהצטבר במשך שבוע בבית של שלוש נפשות. במקום לקחת לאישה מזכירה, תלמידת תיכון, מזכירה, מזכירה או מזכירה, היינץ יתחתן עם אישה שהיא אישה אמיתית, כזו היודעת להשתמש כראוי במברשות ובחומרים המאוסים הנלווים אליהן. בביתה שלה בריגיטה לעולם אינה עוזרת בעבודות הניקיון היומיומיות, שכן פירוש הדבר השקעת כסף ומאמץ בעסק לא רווחי שנועד מראש לכישלון. חסר סיכוי. חסר תקווה. בריגיטה מעדיפה להשקיע במקום שיכול לצאת לה משהו מזה: חיים חדשים לחלוטין. כיוון שלבריגיטה יש שכל מועט, אין לסמוך על התוצאה. המנהלים, הם יכולים לפחות לסמוך על שכלם כשהם מתכננים תוכניות. אצל בריגיטה רק האצבעות זכו להשכלה - לא יותר - אבל בשילוב עם הזרועות המחוברות אליהן הן יכולות לעשות עבודה של שלושה אנשים, אם רק יהיה בכך צורך. ויש. למען היינץ. בריגיטה מנשקת לאמו של היינץ בתחת. היא מוצאת שם את אותו החרא שבתוך האסלה שהיא מקרצפת. אבל יום אחד כל זה יהיה מאחורי, והעתיד יהיה לפני. לא, כשהחרא הזה יהיה מאחורי, כבר אהיה בעתיד. אבל תחילה עלי לזכות במעמד כלשהו, שיעניק לי את הזכות לעתיד. העתיד הוא מותרות, אין הרבה ממנו. המטרה היחידה של אפיזודה קצרה זו היא להוכיח שבריגיטה יכולה לעבוד, אם היא חייבת. והיא חייבת. |
|
שני סיפורי אהבה עזי מבע, בהירים ומבהירים: "פנטזמה" ו"מושבת האהבה". כל אישה שלישית וכל גבר שביעי הם קורבנות של תקיפה מינית. "...אל תחשוב על הגג אלא על גשם ושלג. כך חושב האיכר". מתוך "דיבור בריק, למרות הכל", אסופת מאמריו של אדולף לוס. מגרמנית: אריה אוריאל. >>> רועי קופר מתוך "לפני שבוע, ביום שני, אתמול" תערוכה בנושא אלימות נגד נשים. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
