בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

אנטונן ארטו התיאטרון והדבר

מתוך התיאטרון וכפילו

בארכיון של העיר הקטנה קליארי שבסרדיניה שמור סיפורה של עובדה היסטורית תמוהה‎‎ בשנת 1720, באחד הלילות בסוף חודש אפריל או בראשית חודש מאי, כעשרים יום לפני שהגיעה למרסיי הספינה סנט-אנטואן-הגדול, שבעת פריקתה התחוללה התפרצות הדבר המדהימה ביותר שנחרטה אי פעם בזכרון העיר, חלם סן-רמיס, המשנה למלך סרדיניה, שתפקידיו המצומצמים כשליט אולי מו לו שיהיה רגיש לנגיפים המזיקים ביותר, חלום מצער במיוחד. הוא ראה את עצמו מוכה דבר, והוא ראה את הדבר עושה שמות במדינתו הזעירה.‏‎‎ מחמת הפורענות, מתמסמסות המסגרות החברתיות. הסדר קורס תחתיו. הוא עד לכל המהומות המוסריות, לכל ההתמוטטויות הנפשיות, הוא שומע בתוכו את רחש מרותיו, מפולגות, בעיצומה של מפלה, נעשות כבדות תוך איבוד מסחרר של חומר ולובשות אט-אט צורה של פחם. האם מאוחר מדי להריח את הנגע? גם בהיותו הרוס, גם בהיותו מחוסל ושחוק אורגנית, שרוף בלשד עצמותיו, הוא יודע שלא מתים בחלומות, שהרצון משחק בהם עד אבסורד, עד שלילת האפשרי, עד מעין גלגול של השקר, ששבים ויוצרים ממנו אמת.‏‎‎הוא מתעורר. כל השמועות המתהלכות על אודות הדבר, באושיו של נגיף שמוצאו במזרח - הוא יוכיח את יכולתו להרחיקם אוניה שנעדרה מביירות זה חודש, סנט-אנטואן-הגדול שמה, מבקשת רשות לעבור ומציעה לפרוק. הוא נותן פקודה מטורפת, פקודה הנתפסת כבלתי שפויה, כאבסורדית, כמטופשת וכעריצה בעיני העם ובעיני כל מקורביו. הוא מחיש בבהלה אל הספינה, שהוא חושב לנגועה, את סירת הקברניט ובהמה אנשים, הפוקדים על סנט-אנטואן-הגדול לקום מיד, לפרוש מפרשים ולהפליג מחוץ לעיר - ולא, תוטבע ביריות תותח. מלחמה בדבר.

האוטוקרט לא ידע חכמות.‏‎‎ יש לציין כאן את כוח ההשפעה המיוחד שהיה לחלום זה עליו, שהרי הוא איפשר לו, למרות לעג ההמון ולמרות ספקנות מקורביו, לדבוק באכזריות של פקודותיו, תוך התעלמות, לצורך העניין, לא רק מזכויות האנשים אלא גם מן הכבוד הבסיסי ביותר לחיי אדם ומכל סוגי המוסכמות הלאומי והבינלאומיות, הבטלות מול המוות. ‏מכל מקום, האוניה המשיכה בדרכה, הגיעה לחוף ליבורנו וחדרה אל המעגן במרסיי, שם הורשתה לפרוק‎‎ באשר לגורלו של מטענה הנגוע בדבר, לא נותר לו זכר ברישומי מחלקת התברואה במרסיי. ידוע, פחות או יותר, מה עלה בגורלם של אנשי הצוות, שלא מתו כולם בדבר והם נפוצו לאזורים שונים‎‎ האוניה סנט-אנטואן-הגדול לא הביאה את הדבר למרסיי.

הדבר היה שם. והיתה זו תקופה של התפרצות חזקה ביותר. אבל הצליחו לאתר את מוקדיה‎‎. הדבר שהובא באוניה סנט-אנטואן-הגדול היה הדבר המזרחי, הנגיף המקורי; הופעת הנגיף בעיר והפצתו בה ציינו את התחלת התפרצותה הכוללת של המגיפה, על סימניה המחרידים ביותר וזה מעורר מחשבות אחדות.‏‎‎ הדבר הזה, שעורר כנראה את הנגיף, היה מסוגל לעשות שמות באותה מידה גם בכוחות עצמו בלבד; הרי מכל אנשי הצוות, רק רב-החובל לבדו לא נדבק בדבר; אולם דומה שמוכי הדבר שזה מקרוב באו מעולם לא היו במגע ישיר עם הנגועים האחרים, שנכלאו ברבעים סגורים. סנט-אנטואן-הגדולאשר עוברת במרחק שמיעה מקליארי שבסרדיניה, אינה מותירה בה את הדבר, אבל היא מאצילה על המשנה למלך בחלומו; הרי אין להכחיש שבין הדבר לבינו נוצר קשר של ממש, אם כי סמוי; קל מדי להטיל את האחריות להעברת מחלה מסוג זה על הידבקות דרך מגע פשוט.‏ אבל למרות הכל, הקשרים הללו בין סן-רמיס ובין הדבר, אף על פי שהם חזקים דיים כדי להשתחרר כמראות בחלומו, אינם חזקים דיים כדי להביא להופעתה של המחלה אצלו‎‎ מכל מקום, העיר קליארי, משנודע לה כעבור זמן-מה שהאוניה שגורשה מחופיה בפקודתו העריצה של הנסיך, שההשראה נחה עליו באורח פלא, היתה מקור המגיפה הגדולה במרסיי, תיעדה את המעשה בארכיונה, וכל אחד יכול למצוא אותו שם‎‎ הדבר שפרץ במרסיי בשנת 1720 העניק לנו תיאורים של הנגע, התיאורים ה"קליניים" היחידים שברשותנו‎‎ אבל נשאלת השאלה, אם הדבר שתיארו הרופאים במרסיי אכן היה זהה לדבר שפרץ בשנת 1347 בפירנצה, משם באו סיפורי הדקמרון. ההיסטוריה, ספרי הקודש - ובהם התנ"ך - וכמה חיבורים רפואיים ישנים, מתארים מבחוץ סוגים שונים של דבר, ודומה שנשמרו בהם פחות מאפיינים של המחלה ותר רשמים של הדמורליזציה ושל האגדות שהותירו ברוחן של הבריות. הצדק עמם, ככל הנראה. שכן, הרפואה תתקשה לא מעט להבחין ברורות בין הנגיף שהמית את פריקלס מול סירקוז - וזאת בהנחה שהמלה "נגיף" אינה אלא אמצעי מילולי גרידא - ובין הנגיף שהתגלה בדבר שמתאר היפוקרטס, דבר שחיבורים רפואיים בני זמננו מציגים לפנינו כסוג של דבר מדומה. ומתוך אותם חיבורים עצמם עולה, שאין דבר אמיתי פרט לדבר שמוצאו במצרים ואשר מקורו בבתי הקברות שנחשפו עם נסיגת הנילוס.

התנ"ך והרודוטוס תמימי דעים כאשר הם מספרים על התפרצותו המהירה כברק של דבר שעשה שמות בלילה אחד במאה ושמונים אלף אנשי הצבא האשורי והציל את הממלכה המצרית. אם עובדה זו נכונה, יש לראות בנגע אמצעי ישיר או התממשות של כוח תבוני המצוי בקשר הדוק עם מה שאנו מכנים גורל.‏‎‎וזאת, עם או בלי צבא החולדות שהתנפל בלילה ההוא על הכוחות האשוריים וכרסם את מדיהם בתוך שעות ספורות. יש מקום להשוות אירוע זה למגיפה שפרצה בשנת 660 לפנה"ס בעיר הקדושה מקאו שביפאן, בעת חילופי שלטון רגילים‎‎ הדבר שפרץ בשנת 1502 בפרובאנס, הדבר שסיפק לנוסטרדמוס הזדמנות ראשונה לנצל את כישוריו כמרפא, הופיע גם הוא בתקופה של זעזועים עמוקים ביותר במישור הפוליטי, נפילתם או מותם של מלכים, היעלמותם והחרבתם של מחוזות, רעשי אדמה, תופעות מגנטיות מסוגים שונים, עזיבתם שיהודים, שבמישור הפוליטי או הקוסמי באים לפני או אחרי פורענויות ואסונות, שאלה המעוררים אותם טיפשים מכדי לחזות מראש את תוצאותיהם ואינם מרושעים דיים כדי לחפוץ בהן באמת.

יהיו גישות ההיסטוריונים או הרפואה אל הדבר אשר יהיו, דומני שנסכים שאפשר להגדירו כמחלה שהיא מעין מכלול נפשי ולא תוצר של נגיף. לו ביקשנו לנתח לעומק את כל מקרי ההידבקות בדבר, שההיסטוריה או הזכרונות מספקים לנו, היינו מתקשים לבודד מקרה אחד בדוק באמת של הידבקות דרך מגע, והדוגמא שבוקאצ'ו מביא - חזירים שמתו לאחר שרחרחו סדינים שהנגועים בדבר נעטפו בהם - אין לה ערך אלא כראיה למעין זיקה מסתורית בין בשר החזיר ובין טיבו של הדבר, וגם את זה יש לנתח ביתר העמקה.‏‎‎ כיוון שלא קיים מושג של מכלול חולני של ממש, אפשר להעלות על הדעת לעת עתה צורות אחדות, כדי לאפיין תופעות מסוימות, ודומה שאפשר להעלות על הדעת דבר המתואר באופן הבא‎‎ לפני שמופיע כאב גופני או נפשי מובהק נזרע הגוף כתמים אדומים שהחולה אינו מבחין בהם אלא לפתע, משהם משחירים. טרם הספיק להיבהל וכבר מתחיל ראשו לרתוח ונעשה אדיר במשקלו, והוא מתמוטט. ובשלב זה משתלטת עליו עייפות נוראה, עייפותה של משיכה מגנטית מרכזית של פרודות הנחלקות לשניים ונמשכות לעבר אובדנן. מרותיו המבוהלות, המיטלטלות, הפרועות, כמו דוהרות בגופו. קיבתו מתרוממת ונדמה לו שקרביו מבקשים לפרוץ החוצה דרך שיניו. הדופק, פעמים שהוא מאט ונעשה צל של דופק, דופק בכוח, ופעמים שהוא דוהר, מתלווה לבעבועי קדחתו הפנימית, לטירוף דעתו הניגר. הדופק ההולם בפעימות מואצות כמו לבו, המתעצם, המתמלא, הרועש; העין האדומה, השרופה והמזוגגת; הלשון המתנשפת, ענקית ושמנה, תחילה לבנה ואחר כך אדומה, שחורה, וכמו פחמית ומבוקעת - הכל מבשר על סערה אורגנית ללא תקדים. המרות, חרושות כמו אדמה שהברק היכה בה, כמו הר געש שסערות תת-קרקעיות הסעירוהו, מחפשות להן עד מהרה מוצא החוצה. במרכז הכתמים נוצרות נקודות לוהטות יותר, מסביב לנקודות אלה מתרומם העור בשלפוחיות, כמו בועות אוויר מתחת למעטה של לבה, והבועות הללו מוקפות מעגלים, שהאחרון בהם, בדומה לטבעת של שבתאי סביב הכוכב היוקד במלוא אורו, מעיד על קצה גבולה של אבעבועת הדבר.‏‎‎ הגוף חרוש אבעבועות. אבל כשם שנקודותיהם הנבחרות של הרי הגעש פזורות על פני האדמה, כך פזורות נקודותיהן הנבחרות של האבעבועות ברחבי גוף האדם. במרחק של שתיים או שלוש אצבעות מן המפשעה, מתחת לבתי השחי, במקומות החשובים, שבלוטות פעילות ממלאות בהם את תפקידיה בנאמנות, מופיעות אבעבועות, שהאורגניזם מתרוקן דרכן מרקבונו הפנימי או, לגופו של עניין, מחייו. התלקחות עזה, הממוקמת בנקודה אחת, פירושה על פי רוב שמרכזם של החיים לא איבד כלל מעוצמתו ואפשר להפיג את החולי ואפילו לרפאו.

בדומה לכעס העצור, הנורא בסוגי הדבר הוא זה שאינו מגלה את תכונותיו.‏‎‎ כאשר מבתרים את גופתו של מוכה הדבר, אין מגלים כל פגע. כיס המרה, שתפקידו לסנן את פסולתו הכבדה והדוממת של הגוף, מלא עד להתפקע בנוזל שחור וצמיג, סמיך כל כך עד שהוא נראה כחומר חדש. הדם בעורקים ובוורידים גם הוא שחור וצמיג. הגוף קשה כמו אבן. על דפנות קרום הקה דומה שהתעוררו אין ספור כלי דם. הכל מעיד על הפרעה בסיסית בהפרשות. אבל אין איבוד או הרס של חומר, בשונה מן הצרעת או מן העגבת. המעיים עצמם, שבהם מתחוללות ההפרעות החמורות ביותר ובתוכם מגיעים החומרים לדרגת נמק והתאבנות שלא תיאמן, אינם פגועים מבחינה אורגנית. כיס המרה, שיש כמעט לעקור את המוקשים בחלקיו, כמו בקורבנות אדם מסוימים, בעזרת סכין חדה ושנונה, כלי עשוי זכוכית געש, זגוגי ומוצק - כיס המרה, נוקשה וגדול פה ושם ממידתו הרגילה, אבל אין בו פגם, שום חלקיק אינו חסר, אין בו נגע נראה לעין, לא נעלם ממנו שום חומר.‏‎‎ואף על פי כן, במקרים אחדים, הריאות והמוח הנגועים משחירים ונמקים. הריאות - מרוככות, מקוצצות - מתפוררות לנשורת של חומר שחור לא מוגדר; המוח - ממוסס, משויף, כתוש, שחוק - מתפורר למעין אבקת פחם שחורה‎‎ על כך יש להעיר שתי הערות חשובות. הראשונה היא, שהתסמונות של הדבר נשלמות ללא נמק של הריאות ושל המוח. כוחותיו של מוכה הדבר אופסים ללא רקבון באיבר כלשהו. בלי לזלזל בערכו, האורגניזם אינו דורש נמק פיזי, במקום זה או אחר בגוף, כדי לגמור אומר למות‎‎ ההערה השנייה היא ששני האיברים הפגועים והנגועים באמת בדבר, המוח והריאות, תלויים שניהם, כך מתברר, בהכרה וברצון. אפשר להימנע מלנשום או מלחשוב, אפשר לזרז את הנשימה, אפשר לקבוע את הקצב שלה כרצוננו, לעשותה מודעת או לא מודעת לפי ראות עינינו, לאזן את שני סוגינשימה - האוטומטית, המצויה תחת שליטתה הישירה של המערכת הסימפתטית הגדולה, והשנייה, המצייתת לתגובות של המוח, שנעשו שוב למודעות.‏‎‎ בדרך דומה אפשר לזרז את המחשבה, להאיט אותה ולקבוע את קצבה. אפשר להסדיר את משחקה הבלתי מודע של הנפש. אי-אפשר לשלוט בסינון המרות דרך הכבד, במחזור הדם באורגניזם דרך הלב והעורקים, אי-אפשר לפקח על העיכול, להפסיק או לזרז את הפרשת החומרים במעי. דומה אפוא שהדבבא לידי ביטוי באיברים, והוא מעדיף את כל המקומות בגוף, שרצון האדם, ההכרה, החשיבה קרובים אליהם ועתידים לבוא בהם לידי ביטוי.‏
‎‎

ב-1880 בערך מנתח רופא צרפתי, ששמו ירסן, גופות של מתי דבר בהודו-סין. הוא מבודד אחד מאותם ראשנים עגולי ראש וקצרי זנב שאינם מתגלים אלא במיקרוסקופ וקורא לו חיידק הדבר. בעיני, אין זה אלא גורם חומרי מזערי, מזערי ביותר, המופיע ברגע זה או אחר בהתפתחות הנגיף א אינו מסביר לי כלל מהו הדבר. והייתי מעדיף שהרופא הזה יגיד לי מדוע כל מגיפות הדבר הגדולות נמשכות, עם או בלי נגיף, חמישה חודשים, ובסופם שוככת ארסיותן, וכיצד השגריר התורכי, שעבר בחבל לנגדוק לקראת סוף שנת 1720, הצליח להצביע על מעין קו שנמתח דרך אביניון וטולוז, מחבר אותן לניס ולבורדו ומסמן את קצה גבול ההתפשטות הגיאוגרפית של המגיפה. והמאורעות הוכיחו את צדקתו.‏‎‎ מתוך כל אלה מצטייר דיוקנה הרוחני של מחלה, שמבחינה מדעית אין להגדיר את כלליה במדויק ותהיה זו שטות לנסות לקבוע את מוצאה הגיאוגרפי, משום שהדבר המצרי אינו הדבר המזרחי, שאינו הדבר של היפוקרטס, שאינו הדבר של סירקוז, שאינו הדבר של פירנצה, המוות השחור, שבימי יניים תבע מאירופה חמישים מיליון מתים. איש לא יוכל להסביר מדוע מכה הדבר במוג הלב הנמלט מפניו ופוסח על המופקר, המספק את יצריו על גוויות. מדוע ההתרחקות, הפרישות המינית והבדידות אינן מונעות את פגעי המגיפה, ומדוע קבוצה זו או אחרת של הוללים שהתבודדו מחוץ לעיר, כדוגמת בוקאצ'ו ושני חברים מצוידים כהלכה, ויחד עמם שבע נשים אדוקות שטופות זימה, יכלה להמתין בשקט ובשלווה לימים החמים, שהדבר הסתלק בעיצומם; ומדוע בקירבת מקום, בארמון שהפך למצודה צבאית ששרשרת של אנשים חמושים אסרה את הכניסה אליו, הפך הדבר את כל חיל המצב ואת כל יושבי הארמון לגוויות ופסח על האנשים החמושים, שרק הם נחשפו להידבקות. כמו כן, מי יסביר מדוע שירותי התברואה שהקים מוחמד עלי בעזרת כוחות צבא גדולים לקראת סוף המאה שעברה, בעת התפרצותו המחודשת של הדבר המצרי, הוכיחו את יעילותם בהגנה על המנזרים, על בתי הספר, על בתי הסוהר ועל הארמונות; ומדוע מוקדים רבים כל כך של דבר, שהתאפיין בכל תכונות הדבר המזרחי, פרצו לפתע באירופה של ימי הביניים במקומות שלא באו כלל במגע עם המזרח.‏מן המוזרויות, התעלומות, הסתירות והתכונות הללו יש להרכיב את דיוקנה הרוחני של מחלה המייגעת את האורגניזם ואת החיים עד קרע ועד עווית, כמו כאב, המכפיל את מאמציו ואת אוצרותיו בכל תחומי הרגישות ככל שהוא מתעצם וחודר פנימה‎‎ אבל מתוך עצמאות רוחנית זו, המלווה את התפתחותו של הדבר - ללא חולדות, ללא חיידקים וללא מגעים - אפשר לתפוס את משחקו המוחלט והאפל של מחזה, שאנסה לנתחו‎‎ מרגע שקונה לו הדבר שביתה בעיר זו או אחרת, מתמוטטות המסגרות הרגילות, אין עוד מנהל דרכים, צבא, משטרה, עירייה; כדי לשרוף את המתים מדליקים מדורות, ככל שהיד משגת. כל משפחה רוצה מדורה משלה. והעץ, השטח והאש מידלדלים ופורצים מאבקים בין משפחות סביב המדורות; בבותיהם חלה מנוסה כללית, כי הגוויות רבות מדי. המתים כבר מצטברים ברחובות בפירמידות מטות ליפול, שבעלי חיים מכרסמים בשוליהן. צחנתם עולה באוויר כמו להבה. רחובות שלמים חסומים בערימות של מתים. בשלב זה נפתחים שערי הבתים ומוכי דבר אחוזי תזזית, שמוחם שטוף בהזיות מחרידות, מתפזרים בצעקות ברחובות. הכאב החורש בקרביים, המתגלגל בגוף כולו, משתחרר בהבזקים דרך המוח. מוכי דבר אחרים, ללא אבעבועות, ללא כאבים, ללא הזיות וללא שפכי דם תת-עוריים, מביטים בשחצנות במראות, חשים שהם מתפקעים מבריאות ונופלים מתים, מובסים, על אפם ועל חמתם, מלאים בוז למוכי הדבר האחרים.על פני נחלי הדם הקולחים מן הגוויות, סמיכים, רעילים, שצבעם כצבע האימה והאופיום, חולפות דמויות משונות לבושות שעווה, אפן אורכו כאמה, עיניהן זגוגיות, רכובות על מעין סנדלים יפאניים עשויים לוחיות עץ המותקנות בחיבור כפול - אחדות במאוזן, כסוליות, אחרות במאונך ומבודדות אותן מן המרות המזוהמות; הן ממלמלות בחדגוניות מזמורים מגוחכים שאין בכוחם למנוע את נפילתן, בתורן, אל אש הגחלים. הרופאים הללו, הנבערים מדעת, אינם מגלים אלא את אימתם ואת הבליהם.‏‎‎ אל הבתים הפתוחים נכנס האספסוף שהתחסן, כך נדמה, הודות ללהט חמדנותו, ובוזז רכוש שאי-אפשר להפיק ממנו תועלת. ובשלב זה נכנס התיאטרון.

התיאטרון, כלומר, העשייה המיידית לשמה, המעודדת מעשים מיותרים, שאין בהם כל תועלת מיידית‎‎ אחרוני החיים נאחזים טירוף; הבן, עד אז צייתן וטהור מידות, הורג את אביו; הפרוש עושה מעשי סדום בקרובים לו; הנואף נעשה טהור. הקמצן משליך את זהבו, מלוא החופן, בעד החלון. גיבור המלחמה מעלה באש את העיר, שבעבר הקריב את עצמו כדי להצילה. הגנדרן מתהדר בלבושו והו לטייל על ערימות הפגרים. המחשבה על העדרם של עונשים ועל המוות הקרב אין די בה כדי להביא למעשים אבסורדיים כל כך בשרירותיותם, הנעשים על ידי אנשים שלא האמינו שהמוות מסוגל לשים קץ לדבר-מה. וכיצד אפשר להסביר את התקפת הקדחת הארוטית האוחזת במוכי דבר שהחלימו, שבמקום להימלט הם נותרים במקומם, מבקשים לסחוט תענוגות מין ראויים לגנאי מנשים גוססות או אפילו מתות, השוכבות מעוכות למחצה מתחת לערימת הגוויות, שם הניחה אותן יד המקרה.‏‎‎ אבל אם נחוץ אסון חמור ביותר כדי להביא להופעתה של שרירות מטורפת זו, ואם קוראים לאסון הזה דבר, הרי אולי נוכל לחקור את ערכה של שרירות זו ביחס לאישיותנו הכוללת. מצבו של הנגוע בדבר, שמת ללא התפרקות של חומר, ובתוכו כל הסימנים של חולי מוחלט וכמעט מופשט, זהה צבו של השחקן, שרגשותיו קודחים בו ומזעזעים אותו כל כולו בלי לשאת פרי במציאות. הכל בחזותו הפיזית של השחקן, כמו בחזותו של הנגוע בדבר, מלמד שהחיים הגיבו עד קצה גבול היכולת, ואף על פי כן לא קרה דבר.‏‎‎ בין הנגוע בדבר, הרץ וצועק במרדף אחרי תעתועיו, ובין השחקן הרודף אחרי רגישותו; בין האיש החי המורכב מדמויות שבתנאים אחרים לא היה מעלה בדעתו לצייר אותן בדמיונו, והוא מגלם אותן בטבורו של קהל גוויות וחולי רוח הוזים, ובין המשורר הממציא דמויות שאינן במקומן ומיר אותן לקהל, שגם הוא אדיש או הוזה, קיימות הקבלות נוספות, המעידות על צדקתן של האמיתות היחידות הנחשבות והמעמידות את פעולת התיאטרון, כמו גם את פעולת הדבר, במישור של מגיפה אמיתית.‏‎‎ במקום שבו דימויי הדבר, הקשורים במצב רב-עוצמה של התפרקות פיזית, מהווים לכאורה את הבזקיו האחרונים של כוח רוחני הולך ואוזל, מהווים דימויי השירה בתיאטרון כוח רוחני המתחיל את מסלולו במוחשי ומוותר על המציאות. משהתפרץ השחקן בטירוף דעת, דרוש לו כוח רב כדי להיע מביצועו של פשע, רב לאין ערוך מאומץ הלב הנדרש מרוצח כדי להצליח להוציא את פשעו אל הפועל. וכאן בדיוק, בשרירותיותה, מתגלה פעולתו של הרגש בתיאטרון כחשובה פי כמה מפעולתו של רגש שמומש.‏‎‎ לעומת טירוף הדעת של הרוצח, ההולך ואוזל, נותר טירופו של השחקן הטרגי במעגל טהור וסגור. טירופו של הרוצח הגשים מעשה, הוא משתחרר ומאבד את הקשר עם הכוח שהעניק לו השראה אבל מעתה לא יכלכל אותו עוד. טירופו לבש צורה; צורה של שחקן, המתכחשת לעצמה ככל שהיא מתפזרת,טמעת באוניברסלי.‏‎‎אם נסכים עתה לקבל דימוי רוחני זה של הדבר, נתייחס אל מרותיו העכורות של מוכה הדבר כאל צדו המוצק והחומרי של אי-סדר, המקביל במישורים אחרים לקונפליקטים, למאבקים, לפורענויות ולתבוסות שהמאורעות מביאים עלינו. וכשם שאין זה בלתי אפשרי, במעין היפוך של רגשות ודימים, שהיאוש שלא הגיע לכלל מיצוי וצעקותיו של חולה הרוח בבית המשוגעים יהיו מגורמי הדבר, כך אפשר להסכים שאירועים חיצוניים, קונפליקטים פוליטיים, אסונות טבע, סדר המהפכה ומהומת המלחמה, משהם מועתקים אל המישור של התיאטרון, משתחררים בחושיו של המתבונן בהם בעוצמה שכמוה כעוצמתה של מגיפה.

בספרו עיר האלוהים מדגיש אוגוסטינוס הקדוש את הדמיון שבין פעולתו של הדבר, הקוטל בלי להרוס איברים, ובין פעולתו של התיאטרון, אשר בלי לקטול, גורם לשינויים מסתוריים לא רק ברוחו של הפרט אלא גם ברוחו של ההמון.‏‎‎"דעו לכם," כך הוא אומר, "אתם, שנעלם מכם שמשחקי התיאטרון הללו, חזיונות התועבה, לא נוצרו ברומא מתוך תאוותיהם של בני האדם, אלא בפקודת אלוהיכם. יהיה זה מן התבונה לחלוק כבוד אלוהי לסקיפיו, ולא לאלים שכאלה; אכן, הם לא השתוו לכוהנם...‎‎ "כדי לשכך את הדבר הממית את הגוף, דורשים אלוהיכם לכבדם במשחקי התיאטרון הללו, וכוהנכם, המבקש למנוע את הדבר המשחית את הנשמות, מתנגד להקמתה של הבמה עצמה. אם עדיין נותרו בכם ניצוצות אחדים של תבונה כדי להעדיף את הנפש מן הגוף, החליטו מי ראוי להערצתכם; הרי הרות הרעות, אשר בעורמתן חזו מראש כי ההידבקות עומדת להיפסק בגוף, ניצלו בשמחה הזדמנות זו כדי להביא נגע מסוכן הרבה יותר, שפוגע לא בגוף אלא במידות. ואכן, כה גדול העוורון, כה גדולה ההשחתה שיוצרים המחזות בנפש, עד שאפילו לאחרונה, אלה האחוזים ביצר הרסני זה, שנמלטו מרומי השדודה ומצאו מקלט בקרתגו, הופיעו מדי יום בתיאטרון והתקבלו בו כבדרנים המתחרים על טירופם".‏‎‎ מיותר למנות את הסיבות המדויקות לטירוף מידבק זה. מוטב נתחקה אחר הסיבות המביאות את מערכת העצבים לאמץ לאחר זמן-מה את תנודותיהן של המעודנות במנגינות ולהשתנות בהשפעתן למשך זמן רב. מעל הכל, חשוב להודות שהמשחק התיאטרלי, כמו הדבר, הוא טירוף - והוא מידבק‎‎ הנפש מאמינה במה שהיא רואה ועושה מה שהיא מאמינה בו: זה סוד הכישוף. ובספרו, אוגוסטינוס הקדוש אינו מטיל ספק לרגע בממשותו של כישוף זה‎‎ מכל מקום, יש לגלות את התנאים הנדרשים כדי לחולל בנפש מחזה שיכשף אותה: ואין זה עניין של אמנות גרידא‎‎ הרי התיאטרון דומה לדבר לא רק משום ששניהם משפיעים על ציבור גדול ומזעזעים אותו באותו מובן עצמו. בתיאטרון, כמו בדבר, יש מן הנצחון ומן הנקמה בעת ובעונה אחת. ברור שהדליקה הספונטאנית, שהדבר מבעיר בכל מקום שהוא עובר בדרכו, אינה אלא חיסול אדיר‎‎פורענות חברתית כה מקפת, מהומה אורגנית שכזו, השתפכות זו של תאוות, סוג זה של גירוש שדים כולל הדוחק בנפש ומוציא אותה מגדרה - כל אלה מעידים על נוכחותו של מצב שהוא גם כוח עז, ששבים ומוצאים בו את כל עוצמות הטבע כהווייתו ברגע שהוא עומד לחולל משהו מהותי‎‎ הדבר לוקח דימויים רדומים ואי-סדר חבוי ומביא אותם לפתע לידי מחוות קיצוניות ביותר; והתיאטרון, גם הוא לוקח מחוות ומביא אותן עד הקצה: בדומה לדבר, הוא מחבר מחדש את מה שישנו ואת מה שאיננו, את האפשרי בכוח ואת הקיים בטבע הממומש. הוא שב אל המושגים של תבניות ושסמלים מייצגים, הפועלים כמו פעימות של שקט, כמו דמימות של עוגב, כמו עצירת דם, כמו קריאות של המרה, כמו התפרצויות דלקתיות של דימויים בראשנו המקיץ לפתע משנתו; התיאטרון מחזיר לנו את כל הקונפליקטים הרדומים בתוכנו, על כוחותיהם, והוא מכנה את הכוחות הללו בשמות שאנו מקדמים בברכה בתור סמלים: והנה, לנגד עינינו מתחולל קרב של סמלים, המתנפלים אלה על אלה בחיבוט בלתי אפשרי; הרי תיאטרון ייתכן רק מרגע שהבלתי אפשרי מתחיל באמת ומרגע שהשירה שעל הבמה מזינה ומלהיטה סמלים שמומשו.‏‎‎ הסמלים הללו, המעידים על כוחות בשלים שהיו עד אז משועבדים ובלתי ניתנים לשימוש במציאות, בוקעים בצורה של חזיונות שלא ייאמנו המקנים זכות ישיבה וקיום למעשים שעוינים מטבעם את חייהן של חברות אנוש‎‎ הצגת תיאטרון אמיתית מטלטלת את מנוחת החושים, משחררת את תת-ההכרה המרוסנת, מעודדת מעין התקוממות בכוח, שיכולה למעשה להשתלם רק בתנאי שהיא נותרת בכוח, כופה על הקהל המתקבץ גישה הירואית וקשה‎‎ וכך, במחזה אנאבלה של פורד, מיד עם עלות המסך אנו רואים לתדהמתנו הגדולה אדם צעיר ובעל הכרה מרעיש עולמות בתביעה נועזת לגילוי עריות, מצהיר עליה ומצדיק אותה בכל מרצו‎‎ הוא אינו מפקפק לרגע, הוא אינו מהסס כלל; והוא מוכיח על ידי כך מה קטנה חשיבותם של כל המחסומים העלולים לעמוד בדרכו. הוא פושע שניחן בגבורה והוא גיבור עז פנים וראוותן. הכל משיאו לזה ומשלהב אותו. בעיניו, אין שמים ואין ארץ, רק כוח תאוותו הבלתי מרוסנת, שתאוותשל אנאבלה, מרדנית גם היא והירואית לא פחות, אכן עונה לו כהד.‏‎‎"אני בוכה," היא אומרת, "לא מנקיפות מצפון, אלא מחשש שלא אצליח להשביע את תאוותי". שניהם רמאים, צבועים, שקרנים, הכל למען תאוותם העל-אנושית, שהחוקים בולמים אותה ומתנכלים לה ואשר הם יעמידו מעל החוקים נקמה תחת נקמה ופשע תחת פשע. כאשר אנו מאמינים שהם מאוימים, רדופים, אבודים, ואנו עומדים לחוס עליהם כעל קורבנות, הם מתגלים כמי שנכונים להחזיר לגורל איום תחת איום ומכה תחת מכה.‏‎‎ צועדים עמם מקיצוניות לקיצוניות ומתביעה לתביעה. אנאבלה נלכדת, מורשעת בניאוף ובגילוי עריות, נרמסת, סופגת עלבונות, נגררת בשערה, ואנו מגלים לתדהמתנו הרבה, שלא זו בלבד שאינה מחפשת מפלט, אלא אדרבא, היא אף מתגרה בתליינה ושרה במעין גבורה עיקשת. זו התמרדות מוחלטת, אהבה מופתית ללא מנוח, הגורמת לנו, הצופים, להתנשף בחרדה מעצם הרעיון שדבר לא יוכל לעצור בעדה לעולם.‏‎‎ אם אנו מחפשים דוגמא של חירות מוחלטת בתוך מרד, המחזה אנאבלה של פורד מספק לנו דוגמא פואטית זו הקשורה לדימוי של הסכנה המוחלטת‎‎ וכאשר נדמה לנו שהגענו לשיא של הזוועה, של הדם, של החוקים המנואצים, של השירה שההתמרדות מקדשת, אנו נאלצים להרחיק לכת עוד יותר בטירוף החושים שדבר אינו יכול להפסיקו‎‎ אבל לבסוף, כך אנו אומרים בלבנו, תגיע שעת הנקם, שעת המוות, בשל העזה רבה כל כך ובשל פשע נתעב, שאין לעמוד בפניו‎‎ ובכן, לא. וג'ובאני, המאהב, שמשורר דגול ומהולל משמש לו השראה, יעמיד את עצמו מעל הנקמה, מעל הפשע, באמצעות מעין פשע יצרי שלא יתואר, מעל האיום, מעל הזוועה, באמצעות זוועה גדולה עוד יותר, המתעתעת בעת ובעונה אחת הן בחוקים, הן במוסר, והן באלה המעזים בחוצפתם שלהם עצמם לשופטים.‏‎‎ טומנים לו פח בעורמה, עורכים משתה גדול ובין המוזמנים מסתתרים בריונים וקלגסים, מוכנים להתנפל עליו עם הינתן האות. אבל הגיבור הזה, הנרדף, האבוד והשואב השראה מן האהבה, לא יניח לאיש להעניש אותו על אהבתו‎‎ נדמה שהוא אומר: רציתם לחסל את אהבתי אבל אני אטיח בכם אהבה זו, אני אתיז עליכם את דמה של אהבה זו, שאינכם מסוגלים להתעלות עד גבהיה‎‎והוא הורג את אהובתו ועוקר את לבה כמו לשבור בו את רעבונו באמצע משתה, שהמוזמנים אולי קיוו לטרוף בו אותו-עצמו‎‎ ובטרם יחוסל, הוא הורג גם את יריבו, את בעלה של אחותו, שהעז לעמוד בינו לבין אהבה זו, והוא מחסל אותו בקרב אחרון, המצטייר לפתע כפרפורי גסיסתו שלו‎‎ בדומה לדבר, התיאטרון הוא אפוא קריאתם האימתנית של כוחות המחזירים את הרוח, באמצעות דוגמא, אל מקור הקונפליקטים שלה.

והדוגמא עזת היצרים של פורד אינה, כך מתברר, אלא סמל של מעשה נעלה יותר והכרחי לגמר‎‎ הופעתו המחרידה של הרע, שהוצגה במחזות הפולחן באלאוסיס בצורתה הטהורה והחשופה באמת, עולה בקנה אחד עם הזמן השחור של טרגדיות עתיקות מסוימות, שכל תיאטרון ראוי לשמו צריך לשוב אליו‎‎ התיאטרון המהותי דומה לדבר לא משום שהוא מידבק אלא משום שכמו הדבר, גם הוא ההתגלות, ההתעלות, ההתפרצות כלפי חוץ של יסוד של אכזריות חבויה, שכל אפשרויותיה הנלוזות של הנפש מתמקמות באמצעותה ביחיד או דבר, הוא זמן הרעה, נצחון כוחות השחור, שכוח עמוק עוד יותר מזינם עד דעיכה‎‎ יש בו, כמו בדבר, מעין שמש משונה, אור שעוצמתו חריגה, שהקשה ואפילו הבלתי אפשרי כמו הופכים בו לפתע ליסוד הטבעי שלנו. והמחזה אנאבלה של פורד, בדומה לכל תיאטרון בעל ערך באמת, מואר בברק של שמש משונה זו. הוא דומה לחירותו של הדבר, שהגוסס מנפח בו את דמותו, שלב אחרי שלב וצעד אחרי צעד, והחי נעשה בו בהדרגה ליצור נשגב ומתוח יתר על המידה.‏‎‎ נוכל לומר עכשיו, שכל חירות אמיתית היא שחורה, והיא מתערבבת בהכרח עם החירות המינית, שגם היא שחורה, בלי שנדע בדיוק מדוע. הרי זה זמן רב שהארוס האפלטוני, חוש הרבייה וחירות החיים נעלמו מתחת למעטה האפל של הליבידו, המזוהה עם כל הנאלח, הנתעב והמבייש בעובדת החי ובהסתערות על החיים, במרץ טבעי וטמא ובכוח המתחדש לעולם.‏‎‎ וכך, כל המיתוסים הגדולים הם שחורים ואין להעלות על הדעת, מחוץ לאווירה של טבח, של עינויים ושל שפיכות דמים, את כל האגדות הנהדרות המספרות להמונים על ההפרדה הראשונה בין המינים ועל הטבח הראשון של המהויות, המופיעים בבריאה.‎‎ התיאטרון, כמו הדבר, הוא בבואתו של הטבח ההוא, של ההפרדה המהותית ההיא. הוא מתיר קונפליקטים, הוא משחרר כוחות, הוא פותח אפשרויות, ואם האפשרויות והכוחות הללו הם שחורים, יש להאשים לא את הדבר ולא את התיאטרון, אלא את החיים‎‎ אני סבור, שהחיים, כפי שהם וכפי שעשו אותם למעננו, אינם מספקים לנו סיבות רבות להתפעמות הנפש. באמצעות הדבר, כך נדמה, מתרוקנת באופן קולקטיבי מורסה ענקית, הן נפשית והן חברתית; וכמו הדבר, תפקידו של התיאטרון לרוקן מורסות באופן קולקטיבי‎‎ ייתכן שהרעל של התיאטרון, המוטל בגוף החברתי, מפרק אותו, כפי שטוען אוגוסטינוס הקדוש, אבל הוא עושה זאת בדרך של הדבר, של נגע נקמני, של מגיפה מושיעה, שבעתות אמונה ביקשו לראותם כאצבע אלוהים ושאינם, למעשה, אלא יישום של חוק טבע, שלפיו, כל מחווה מפצה על מחווה ל תגובה מפצה על פעולה.‏‎‎ התיאטרון, כמו הדבר, הוא משבר המגיע לסיומו במוות או בהחלמה. והדבר הוא רעה נשגבת משום שהוא משבר מלא, שלא נותר אחריו דבר לבד מן המוות או מן הטיהור המוחלט. וכך, גם התיאטרון הוא רעה, משום שהוא האיזון העליון שאינו מושג בלי הרס. הוא מזמין את הנפש לתעתועי דמי המלבים את האנרגיות שלה; ואפשר לראות, לסיום, שמנקודת מבט אנושית יש לתיאטרון, בדומה לדבר, השפעה מבורכת, משום שהוא מעודד את האנשים לראות את עצמם כמות שהם, משום שהוא מסיר מסיכות, חושף את השקר, את רפיון הידיים, את השפלות, את הצביעות. משום שהוא מנער את החומר מאדישותו המחניקה, המתפשטת עד נתוני החושים הבהירים ביותר. ומשום שהוא מגלה לקולקטיב את עוצמתו האפלה, את כוחו הנסתר, ומזמין אותו לנקוט מול הגורל עמדה הירואית ונעלה, שבתנאים אחרים לא היה מאמץ לעולם.‏‎‎ ועתה נשאלת השאלה, אם בעולם זה, המידרדר ומאבד את עצמו לדעת בלא יודעין, יימצא גרעין של אנשים המסוגלים להשליט תפיסה עליונה זו של התיאטרון, שתחזיר לכולנו את המקבילה הטבעית והמאגית של הדוגמות שאין אנו מאמינים בהן עוד.‏
‏‏

le-theatre-et-son-double.jpg

הליוגבלוס

ביצירה פסבדו-היסטורית זו, שראתה אור ב- 1934, בחר ארטו להתעמק באחת האפיזודות השוליות והדקדנטיות בתולדות הקיסרות הרומית. הליוגבלוס היה כוהן פגני מן המזרח שנעשה קיסר רומא בגיל 14 ונשחט במחראות ארמונו 5 שנים אחר כך. >>>

 

דייויד בלוס ז'ורז' פרק, חיים במילים

ז׳ורז׳ פרק נולד ב 7- במרץ 1936 בפריז לזוג מהגרים יהודים צעירים מפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב אביו ייצק לצבא הצרפתי, נפצע בנוז'אן–סור–סן ב 15- ביוני 1940 , נלקח בשבי ונפטר למחרת. >>>

ז'אן דוטור ראש של כלב

אדמונד דה-שאיו הוא ילד מקסים, אך לרוע מזלו נולד עם ראש של כלב ספאנייל. המשא הכבד הזה מענה את נפש האדם שלו ומקשה עליו להשתלב בחברה. שבע תלאות הוא מתבצר בבדידותו עד לרגע שהוא פוגש באהבתה של בת 25. >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

אריאלה אזולאי תצלום לא חתום

ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית