בית

בבל , , 31/3/2017

                           

 

ז'ורז' פרק איש ישן

מתוך המעורר - כתב עת לספרות ואמנות המעורר 1

איש ישן
(קטע)

אתה שב לפאריס, שב לחדר שלך, לשקט שלך. טיפת המים, המוני האדם, הרחובות, הגשרים; התקרה, הגיגית העשויה פלסטיק ורוד; הספסל הצר. המראה הסדוקה המשקפת את התווים שפניך מורכבים מהם.
החדר שלך הוא מרכז העולם. המאורה הזאת, עליית הגג המלוכסנת האוצרת לעד את ריח גופך, המיטה שאתה נשכב בה לבדך, האצטבה, הלינוליאום, התקרה שמאה אלף פעם ספרת בה את החריצים, את קליפות הסיד, את הכתמים, את הבליטות, הכיור - קטן כל כך עד שהוא דומה לרהיט של בית בובות, הגיגית, החלון, הטפט שאתה מכיר בו כל פרח, כל גבעול, כל מקלעת, ורק אתה יכול לומר, חרף השלמות המוחלטת כמעט של ההדפס, שכל אלה אינם זהים בתכלית, העיתונים שקראת פעם ועוד פעם, שתשוב ותקרא פעם ועוד פעם, המראה הסדוקה שלא שיקפה מעולם אלא את פניך המפוצלים לשלושה חלקים, שלושה משטחים לא שווים בגודלם, חופפים כמעט, שכוח ההרגל מאפשר לך להתעלם מהם כמעט לגמרי, מאפשר לשכוח רישום של עין ומצח, אף חצוי, פה מעוות תמיד, ורק לזכור קו שבור בדמות האות Y, כמו צלקת שכוחה כמעט, מחוקה כמעט, של פציעה ישנה, מכת חרב או צליפת שוט, הספרים הערוכים בשורה, הרדיאטור המצולע, הפטיפון בנרתיקו האדום כהה: כך מתחילה ונגמרת הממלכה שלך, שמקיפים אותה במעגלים ממורכזים, ידידים או אויבים, הרעשים הבלתי פוסקים והם הקשר היחיד שלך עם העולם: הטיפה המפנינה בברז של נקודת המים שבמישורת המדרגות, הרעשים שמקים השכן שלך, הכחכוחים שלו, המגירות שהוא פותח וסוגר, השיעול שלו, שריקת הקומקום שלו, הרעשים העולים מרחוב סנט אונורה, המלמול הבלתי פוסק של העיר. ממרחקים, צפירה של מכונית כבאים כמו קרבה אליך, מתרחקת, קרבה. בצומת הרחובות סנט אונורה והפירמידות, מחזוריותם הקבועה של בלמים חורקים, של מכוניות נעצרות, מתניעות, מאיצות, קוצבת את הזמן, בוודאות, כמעט כמו טיפת המים הבלתי נלאית, כמו הפעמון של כנסיית סנט רוש.
השעון המעורר שלך מצביע כבר זמן רב על השעה חמש ורבע. הוא נעצר, מן הסתם בזמן שנעדרת, ואתה לא טרחת לכוון אותו מחדש. הזמן אינו חודר עוד אל דממת החדר שלך, הוא נמצא מסביב, מרחץ תמיד, נוכח יותר, מטריד יותר ממחוגיו של שעון מעורר שיכולת לא להביט בו, ועם זאת מעוות קלות, משובש, מפוקפק במקצת: הזמן נוקף אבל אתה אינך יודע אף פעם מה השעה, הפעמון של סנט רוש אינו מצלצל כל רבע שעה, ולא כל חצי שעה, וגם לא כל שלושה רבעים, אורות הרמזור בצומת הרחובות סנט אונורה והפירמידות אינם מתחלפים מדי רגע, טיפת המים אינה נושרת מדי שנייה. השעה עשר, אולי אחת עשרה, כי איך תדע אם היטבת לשמוע, מאוחר, מוקדם, היום עולה, הלילה יורד, הרעשים אינם פוסקים לגמרי, הזמן אינו נעצר לגמרי, גם כשהוא בלתי מוחש: פירצה זעירה בחומת הדממה, מלמול מואט, נשכח, עולה טיפין טיפין, מובלע כמעט בפעימות ִלבך.
החדר שלך הוא היפה שבאיים השוממים, ופאריס היא מדבר שממה שאיש עוד לא עבר בו. אינך זקוק לדבר מלבד הרוגע הזה, השינה הזאת, הדומייה הזאת, הקהיון הזה. יום בא, יום פונה, הזמן חולף, פיך נסגר, שרירי העורף, הלסת, הסנטר שלך רפים לגמרי, ורק תנועות בית החזה שלך ופעמות לבך, רק הם מעידים שחיים כבושים עוד מפכים בך.
לא לרצות עוד שום דבר. לחכות עד שלא יהיה עוד למה לחכות. להתנהל בעצלתיים, לישון. להינשא על גלי האדם, על גלי הרחובות, ללכת לאורך תעלות הניקוז, לאורך הגדרות, לאורך הנהר.
ללכת לאורך הרציפים, להתחכך בקירות. להוציא את הזמן לבטלה. לא עוד לתכנן, לא עוד להיחפז. בלי מאוויים, בלי מרירות, בלי מרי. ולפניך, על חוט הזמן, יהיו חיים בלי ניע, בלי משברים, בלי מהומה: לא מהמורות ולא זעזועים, רגע אחרי רגע, שעה אחרי שעה, עונה אחרי עונה, משהו יתחיל, משהו שלא יסתיים לעולם: חייך הצמחיים, חייך המאוינים.
כאן אתה לומד להשתייר. לפעמים, אדון הזמן, אדון העולם, עכביש זעיר דרוך לפעולה בלב רשת הקורים שלך, אתה חולש על פאריס: חולש על הצפון דרך שדרת האופרה, על הדרום דרך מפלשי הלובר, על המזרח והמערב דרך רחוב סנט אונורה. לפעמים אתה מנסה לזהות את הפנים המסתוריים שמשרטט אולי השתי וערב הסבוך של הצללים ושל הבקיעים בקטע של התקרה, עיניים ואף, או אף ופה, מצח ששום רעמת שיער אינה תוחמת אותו, מתאר מדויק של תנוך האוזן, שורש של כתף ושל צוואר.
יש אלף דרכים להרוג את הזמן, ואין דרך אחת דומה לחברתה, אבל כולן שקולות זו כנגד זו, אלף אופנים שלא לחכות למאומה, אלף משחקים שאתה יכול להמציא ולחדול מהם בו במקום.
אתה צריך עוד ללמוד הכל, כל מה שאינו נלמד: בדידות, שוויון נפש, סבלנות, שתיקה. אתה צריך להשתחרר מכל ההרגלים: ללכת מול מי שזמן כה רב הלכת לִצדם, לאכול את ארוחותיך ולשתות קפה במקום שאחרים שמרו לך יום יום, לפעמים אפילו נאבקו עליו בשבילך, להתבוסס בתוך הקנוניה הנבובה של ידידויות המאריכות ימים לאחר שהסתיימו, בתוך תסכול פשרני ונרפה של קשרים מתרפטים.
לבדך. ומפני שאתה לבדך, לא תביט אף פעם בשעון, לא תספור את הדקות. לא תפתח בבהילות את מכתביך ולא תתאכזב כשתמצא בהם רק עלון פרסומת המציע לך לרכוש במחיר זעום - 77 פרנקים בלבד - מערכת כלים להגשת עוגות שראשי התיבות של שמך חרוטים בה או את אוצרות האמנות המערבית.
עליך לשכוח לקוות, ליזום, להצליח, להתמיד.
אתה מפקיר את עצמך וזה לא כל כך קשה. אתה מתרחק מן הדרכים שהרבית להלך בהן. אתה מניח לזמן החולף למחוק מזיכרונך קלסתרי פנים, מספרי טלפון, כתובות, חיוכים, קולות.
אתה שוכח שלמדת לשכוח, שוכח שביום מן הימים כפית על עצמך שכחה. אתה פוסע בבולוואר סנט מישל ואינך מזהה עוד דבר, מעלים עין מחלונות הראווה, נעלם מעיני הסטודנטים העולים ויורדים בנחשולים. שוב אינך נכנס לבתי הקפה, אינך עובר בהם במבט מוטרד עד לחדרים האחוריים בחיפוש, אחרי מי?... שוב אינך מחפש איש בתורים הארוכים המתהווים מדי שעתיים בכניסה לשבעת בתי הקולנוע שברחוב שאמפוליון. אינך משוטט עוד כנשמה אבודה בחצר הגדולה של הסורבון, אינך מודד ברגליך את הפרוזדורים הארוכים, להגיע בעוד מועד לפתח הכיתות המתרוקנות. אינך משחר עוד ברכות שלום, חיוכים, מנוד ראש של מכר בספרייה.
לבדך. אתה לומד ללכת כמו אדם לבדו, לשוטט, לכתת רגליים, לראות בלי להביט, להביט בלי לראות. אתה לומד שקיפות, לא-ניע, לא-קיום. לומד להיות צל ולהביט באנשים כאילו היו אבנים. לומד להישאר יושב, להישאר שוכב, להישאר עומד. לומד ללעוס עוד ועוד כל נגיסה, להיווכח עד כמה תפל טעמו של כל בדל מזון שאתה מכניס לפיך. לומד להביט בתמונות המוצגות בגלריות כמו לו היו פיסות של קיר, של תקרה, להביט בקירות ובתקרות כמו לו היו ציורים שאתה עוקב בלי ֵלאות אחרי עשרות ואלפי מסלוליהם המתחדשים תמיד, מבוכים ללא חמל, טקסט שאיש לא יוכל לפענחו, קלסתרי פנים מתפוררים.
אתה מטייל עמוק בנבכי האי סנט לואי, נכנס לרחוב דה ווז'יראר, פונה אל פרייר, אל שאטו לאנדון. אתה פוסע לאטך, שב על עקבותיך, מעביר אצבעותיך על חלונות הראווה של חנויות לחומרי בניין, לחשמל, סדקית, חפצים משומשים. אתה מתיישב על מעקה גשר סנט לואי, מביט במערבולות המסתחררות וניתרות מתחת לקשתות, במים המתנקזים כבמשפך מתרוקן ומתמלא מלפני חודי החרטום של הספינות. דוברות וארבות שטות במרחק, משביתות את מהלך המים הנשברים אל סוללות הנהר.
לכל אורך הגדה דייגים יושבים בלי ניע, עיניהם עוקבות אחר היסחפותם הנוקשה של מצופי החכות.
ממרפסת בית קפה, יושב מול כוס של בירה או מול ספל של קפה שחור, אתה מביט ברחוב. מכוניות, מוניות, טנדרים, אוטובוסים, אופניים ממונעים, אופנועים, עוברים על פניך בדבוקות צפופות שרווחים קטנים מפרידים ביניהם לפרקים: הבהוביו המרוחקים של הרמזור המכוון את התנועה. על המדרכות זורמים, בשטף רהוט הרבה יותר, הנחשולים העולים ויורדים בלי הרף של העוברים ושבים. שני גברים, נושאים תיקים זהים מחומר דמוי עור, חולפים זה על פניו של זה בצעד לאה; אם ובתה, ילדים, נשים מבוגרות סוחבות סלים, איש צבא, גבר נושא בזרועותיו שתי מזוודות כבדות, ועוד המון רב, עם חבילות, עיתונים, מקטרות, מטריות, כלבים, כרסים, כובעים, עגלות ילדים, מדים, אלה רצים כמעט, ואלה פוסעים לִאטם, נעצרים מול חלונות הראווה, מברכים זה את זה לשלום, נפרדים זה מזה, עוקפים זה את זה, נתקלים זה בזה, זקנים, צעירים, גברים ונשים, מאושרים ואומללים. קבוצות מתפזרות ומתקהלות מחדש בלי הרף מצטופפות בתחנות האוטובוסים. איש סנדוויץ' מחלק דפי פרסומת. אשה מנופפת יד לשווא, לעצור מונית חולפת. צפירה של מכונית כבאים או של משטרה קרבה אליך, גוברת והולכת. מכונאים עוברים בסערה, ממהרים לחלץ, את מי? אינך מכיר כלל את החוקים שלפיהם מתקבצים כל האנשים האלה, שאינם מכירים זה את זה, שאתה אינך מכיר, אל הרחוב הזה, שהגעת אליו בפעם הראשונה בחייך, שאין לך מה לעשות בו אם לא להביט בהמון הזה הבא והולך, נחפז, משתהה: הרגליים על המדרכות, הגלגלים על הכבישים, מה הם עושים כאן? לאן הולכים כולם? מי קורא להם לבוא? מי אומר להם לשוב? מהו הכוח, או התעלומה, הדוחקים בהם להניח בזו אחר זו רגל ימין ואחר כך רגל שמאל על המדרכה, ובתיאום שאין יעיל ממנו? אלפי פעולות סרק מתכנסות באותה שנייה עצמה בשדה הצר של מבטך הבוהה כמעט.
בעת ובעונה אחת הם מושיטים יד ימין ללחיצה, כמו נתנו אותה לגריסה. פיותיהם מפיקים שדרים משוללי משמעות לכאורה, הם מעוותים לכאן ולכאן את לחייהם, אפיהם, ריסיהם, שפתותיהם, ידיהם, מטעימים את דבריהם בתנועות מלאות כוונה; הם רושמים ביומניהם, עוקפים זה את זה, אומרים שלום, מחרפים, מחמיאים, דוחפים; הם הולכים הלאה ואינם רואים אותך, אף כי אתה נמצא סנטימטרים ספורים מהם, יושב במרפסת של בית קפה, ואינך מסיר מהם את עיניך.
אתה משווה בדמיונך סיווג של הרחובות, של השכונות, של הבניינים: שכונות טרופות, שכונות מתות, רחובות שוק, רחובות חדרי שינה, רחובות בתי קברות, חזיתות בתים מתקלפות, חזיתות בתים כסוסות, חלודות, חתומות.
אתה סובב בגינות הציבוריות הקטנות, הילדים שם מדביקים אותך בריצה, מחליקים על הגדרות סרגל מברזל או מעץ. אתה מתיישב על ספסלי הלווחים הירוקים לרגלי יציקות פלדה מגולפות בדמות רגלי אריות. נוטרים זקנים נכים משוחחים עם מטפלות על זמנים עברו. בחוד נעלך אתה משרטט באדמה, החולית מעט, עיגולים, ריבועים, עין, את ראשי התיבות של שמך.
אתה מגלה רחובות ששום מכונית אינה עוברת בהם, שאיש אינו גר בהם כמדומה, שאין בהם חנויות למעט איזו חנות רפאים, של תופרת גזרות, חלון הראווה שלה עטור וילונות מבד גס; נדמה שמאז ומעולם מוצגים שם אותה בובה-אימום לבנבנה שדהתה בשמש, אותן לוחיות של כפתורים מצועצעים, אותם ציורי אופנה שתאריך הפקתם מוטבע בהם בכל זאת; או חנות של רפד ותצוגה של קפיצים, של רגלי מיטה דמויות כדור, דמויות גלעין של זית, דמויות כישור ודוגמיות של בדי ריפוד ושל פוך; או סנדלר בגומחה המשמשת לו כחנות, שדלתה וילון עשוי נתיכי פלסטיק שטוחים מכל הצבעים מושחלים על חוטים של ניילון.
אתה מגלה מעברים מקורים: מעבר שואזל, מעבר הפנורמות, מעבר ז'ופרואה, מעבר ורדו, ובהם סוחרים מוכרים פסלונים, מקטרות, תכשיטי זכוכית, בולים; מצחצחי נעליים, דוכנים של הוט דוג. אתה קורא, אחד לאחד, את כרטיסי הביקור הדהויים המתנוססים בחלונו של מדפיס: דוקטור רפאל קרובלייה, רפואת פה, מוסמך הפקולטה לרפואה של פאריס, לפי קביעה מראש בלבד, מרסל אמיל בורנאכס, חברה בע"מ. שטיחים וכו', אדון וגברת סרז' ואלן, רחוב לאגארד 11, 2143507; מועדון בוגרי המכללה על שם ז'ופרואה סנט אילר, בתפריט: מטעמי ים על מצע של קוביות קרח, כבד אווז ממולא בכמהין מתוצרת פריגור, דג שמך כסוף.
בגני הלוקסמבורג אתה מביט בגימלאים המשחקים ברידג', רמי או טארוט. על ספסל, לא רחוק ממך, זקן חנוט, יושב בלי ניע, רגליו צמודות זו לזו, סנטרו מונח על גולת מקל ההליכה שלו; הוא אוחז בו בשתי ידיו, מביט נכחו בריק, שעות על גבי שעות. אתה מביט בו בפליאה. אתה מנסה לפצח את סודו, למצוא את נקודת התורפה שלו. אבל דומה שהוא בלתי חדיר. הוא בוודאי חירש כמו קיר, עיוור למחצה ומן הסתם גם נכה רגליים. אבל פיו אינו מפריש ריר, הוא אינו מניע את שפתיו, כמעט לא ממצמץ. השמש חגה סביבו: אולי כל תפקידו בחיים הוא לעקוב אחר צלה; יש לו, מן הסתם, ציוני זמן שהותוו זה מכבר; שיגעונו - אם הוא משוגע - שהוא חושב עצמו לשעון שמש. הוא דומה לפסל, אבל יתרונו על הפסלים, שהוא יכול לקום ממקומו וללכת, אם רק ירצה. הוא גם דומה לבן אנוש, אף כי ראשו ראש ציפור, מכנסיו מגיעים לו עד החזה, עניבתו עניבת פרפר של תלמיד בית ספר יסודי, אבל יתרונו על בני אנוש, שהוא יכול לשבת בלי ניע כמו פסל, שעות על שעות, ללא מאמץ נראה לעין. היית רוצה לשבת כמוהו, אבל אולי משום שאתה צעיר כל כך בלהיות איש זקן, סבלנותך פוקעת בן רגע, עיניך מתרוצצות, אצבעותיך משתלבות ונפשקות בלי הרף.
אתה מוסיף ללכת לאשר יובילוך רגליך, אובד דרך, סובב סחור סחור. לפעמים אתה מציב לך מטרות מגוחכות: דומניל, קליניונקור, בולוואר גוביון סנט-סיר, מוזיאון הדואר. אתה נכנס לחנויות הספרים, מעלעל בלי לקרוא. נכנס לגלריות לאמנות, חוקר כל פינה בקפדנות רבה, מתעכב ליד כל ציור, מטה ראשך ימינה, עוצם עין אחת, קרב אל התמונה, לקרוא את הכותרת, או את התאריך או את שם הצייר, נסוג לאחור, להיטיב לראות. ובצאתך משם, אתה חותם, חתימה מסולסלת, בלתי קריאה, ומוסיף בצדה כתובת בדויה.
אתה מתיישב בירכתי בית קפה, קורא את לה מונד שורה אחר שורה, ביסודיות. תרגיל מצוין. קורא את כותרות העמוד הראשון, את חדשות היום, את חדשות החוץ, את מדור הפלילים בעמוד האחרון, את המודעות: הצעות עבודה, בקשות עבודה, סוכנויות, פרסומות, בתים, אדמות, מגרשים, דירות (למכירה), דירות (בבנייה), דירות (לקנייה), מבנים מסחריים, שכירות למיניה, השקעות, הון, חברות, קורסים ושיעורים, קצבאות, מכוניות, אגרוף, בעלי חיים, מציאו�ת, שונות; קבלות פנים, לידות, ארוסין, חתונות, פטירות, תודות, מכירות פומביות בדרואו, סיורים והרצאות, מועדי ההגנה על עבודות דוקטורט; תשבצים שאתה פותר כמעט בעל פה (אדום גם כשהוא רותח וגם כשהוא קופא: דם; בקשה לא מבושלת: נא; פנים או הזדמנות: להחמיץ; השתכרה מהריקוד: רומבה; קפד ראשו והוא יתחיל ללכת: מסור) תחזית מזג האוויר; תוכניות הרדיו, הטלוויזיה, התיאטרון, הקולנוע, שערי הבורסה; מדורי התיירות, החברה, הכלכלה, הגסטרונומיה, הספרות, הספורט, המדע, הדרמה, החינוך, האוניברסיטאות, הרפואה, הנשים, הדת, הפרובינציה, אווירונאוטיקה, אורבניזם, ימאות, חוק ומשפט, התאגדויות; מדינאות בינלאומית, חדשות חוץ, מדיניות פנים, בעיות פנים, חדשות בקצרה, כתבות תחקיר בארבעה המשכים, מוספים המוקדשים לארץ, למחוז, למוצר, מודעות פרסומת.
חמש מאות אלף פיסות מידע עברו מול עיניך החקרניות, הדרוכות; אפילו נתת דעתך למספר העותקים של מהדורת היום, ובדקת, פעם נוספת, שהופקה על ידי פועלים מאוגדים ואושרה על ידי ארגון פועלי הדפוס ועל ידי התאחדות העובדים הכללית. אבל זיכרונך נזהר שלא לנצור מאומה: קראת בחוסר עניין זהה שהדולר פוחת, שמניות הפלדה ירדו וניו יורק עלו, שכדאי לסמוך על ניסיונו המקצועי של הבנק הוותיק למשכנתאות ועל צוות המומחים שלו, שפגעי הטייפון ברברה בפלורידה מסתכמים בשלושה מיליארד, שז'אן-פול ולוקאס גאים להודיע על הולדת אחותם הקטנה לוסי: לקרוא את לה מונד משמע רק להפסיד או להרוויח שעה שעתיים; משמע להיווכח פעם נוספת עד כמה הכול היינו הך בעיניך. צריך שסולם הערכים וסדר העדיפויות יתמוטטו. אתה עדיין מסוגל להתפלא כיצד זה שלושים סימני דפוס, מחוברים לפי כללים פשוטים מאוד בעצם, בוראים יום-יום את אלפי המסרים האלה. אבל אתה, מה לך רועה בשדות האלה? מה לך טורח לפענח כל זאת? הרי כל מה שחשוב לך הוא שהזמן יעבור ושדבר לא ייגע בך: עיניך קוראות את השורות בניחותא, אחת אחרי השנייה.
אל מול העולם, שווה-הנפש אינו בור ואינו עוין. תכליתך אינה לגלות מחדש את חדוות הבערות הטובות, אלא שלא לתת במרוצת הקריאה זכות קדימה לדבר מן הדברים שאתה קורא. תכליתך אינה להלך עירום ועריה אלא להיות לבוש בלי הקפדה יתרה ובלי רשלנות; תכליתך אינה להמית עצמך ברעב, אלא להיות ניזון. אין פירוש הדבר, שאתה משתדל להשלים פעולות אלה בתום לב, כי תום הלב הוא מונח טעון עד מאוד, אלא פשוט, במידה שהמלה "פשוט" יש לה משמעות, להותיר אותם במישור ניטראלי, מובן מאליו, חף מערכים, ולא, בשום פנים ואופן לא, במישור שימושי, כי השימושי הוא הגרוע שבערכים, הנכלולי שבהם, המסוכן שבהם, אבל גם ברי, עובדתי, בל יעבור. שלא אפשר יהיה לומר אלא ש: אתה קורא, אתה לבוש, אתה אוכל, ישן, הולך, שיהיו אלה פעולות, תנועות, אבל לא ראיות, לא מטבע חליפין: בגדיך, מזונך, דברים שאתה קורא לא ידברו עוד בעדך, אתה לא תערים עליהם עוד, לא תטיל עליהם את התפקיד המייגע, הבלתי אפשרי, המצמית, לשמש לך כמייצגים.
מכאן והלאה, כשאתה אוכל, ליד הדלפק של המעיין הקטן, או בבית הבירה, או אצל הצ'יפס של רוז'ה, אתה "נוטל מזון", כמאמר הפסיכופיסיולוגים: אתה צורך פעם או פעמיים ביום, כמעט לא יותר, מנה שאפשר לחשבה על דיוקה של חלבונים ושל פחמימות בדמות נתח בשר בקר בגריל, פרוסות דקות של תפוח אדמה מטוגנות בשמן עמוק, כוס של יין אדום. כלומר, סטייק, שלפעמים קוראים לו ביפטק, או גם ביסטק, בשום פנים ואופן לא אומצה, צ'יפס שאיש לא יכתיר אותו בשם גפרורי-צ'יפס, יין אדום שאיש לא יעלה בדעתו לבדוק את שמו ואת איכותו. אבל קיבתך, והחיך שלך, שוב אינם מבדילים בין כל אלה, גם אם הבדילו אי פעם. שפתך, לעומת זאת, היתה סרבנית יותר. זמן מה עבר עד שהבשר חדל להיות דק, גווילי, מגויד, הטוגנים ספוגי שמן ורכיכים, היין עכור או חמוץ. עד שהגדרות אלה, שליליות בתכלית, טעונות משמעויות עגומות, המרמזות על מזון לעניים ולבני בלי בית, על מסעדות עממיות, על ירידי שעשועים בפרוורי העיר, איבדו אט אט את תוכנן, עד שהעגמומיות, העוני, המחסור, המצוקה, הבושה, שנקשרו אליהן לבלי הפרד - השומן הזה שנעשה צ'יפס, הקשיות הזו שנעשתה בשר, החומציות הזו שנעשתה יין - לא הפתיעו אותך עוד, לא צרבו בך, כשם שאינך מתרשם עוד מן הסמנים הנאצלים, היפוכם המדויק של אלה: שובע, שפעה, משתה חג (...) אינך מגרגר בהנאה בשעת הארוחה: אתה אוכל בשר וצ'יפס, אתה שותה יין. הפער העמוק, פער לא יגושר, בין אומצת הפילה לבין "מנת היום" שאתה מזמין כמעט יום יום, מיד עם כניסתך אל המעיין הקטן, מן המלצר המופקד על הדלפק, פער זה שוב אין לו עליך ממשלה.

המעורר, כתב עת לספרות ואמנות, גליון מס' 1, סתיו 79



Perec au lit

ז'ורז' פרק , כרונולוגיה

ז'ורז' פרק (1936 - 1982) נולד בפאריס והתייתם בילדותו המוקדמת מהוריו, מהגרים יהודים מפולין. חבר בקבוצת OULIPO, התפרנס בין השאר מכתיבת תשבצים. פרסם רומנים, ספרי הגות, תסריטים, מחזות ותסכיתי רדיו. בשנת 1984 הוענק לפלנטה מספר 2817 השם "פרק". >>>

ז'ורז' פרק חמישים דברים שהייתי רוצה לעשות לפני מותי

רשימה שנוצרה עבור תוכנית רדיו בהשתתפות פרק. היא קיימת בשתי גירסאות: כתמליל ההקלטה ובגרסה כתובה שנערכה על ידו, והיא מופיעה כאן. פחות משנה לאחר השידור חלה פרק בסרטן ריאות, שהכריע אותו תוך חודשים ספורים. >>>

ז'ורז' פרק גישות למה ?

ז'ורז' פרק מתוך "האינפרא רגיל" 1989 הוצאת Seuil מצרפתית - לנה שילוני. >>>

ז'ורז' פרק סיפורים מאליס איילנד

אליס איילנד הוא בשבילי המקום בה"א הידיעה של הגלות, כלומר המקום של העדר המקום, של הלא מקום, של השום-מקום. >>>

ז'ורז' פרק נעלם

תרגום לעברית של פתיחת הרומן "נעלם" DISPARITION. "רומן בלשי המתרחש בעולם שבו אינה קיימת E, האות הצרפתית הנפוצה ביותר. >>>

ז'ורז' פרק על הקושי לדמיין את העיר האידיאלית

לא הייתי רוצה לחיות באמריקה אבל לפעמים כן... >>>

 

החיים הוראות שימוש

בחודשי חייו האחרונים הגה הצייר סרז' ולן את הרעיון ליצור תמונה אחת שתכנס את כל ניסיונו: יהיה בה כל מה שאי פעם נרשם בזיכרונו, כל התחושות שחלפו בו, כל החלומות שלו, התשוקות שלו, כל המרכיבים הזעירים שסכומם היה חייו. >>>

איש ישן

אחרי "הדברים" וזוג גיבורים שהוא אולי לא יותר מהשתקפות בחלון הראווה, ואחרי "איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?" וגיבור אלמוני שאפילו המחבר אינו זוכר את שמו, ב"איש ישן", הרומן השלישי שלו, מתמודד ז'ורז' פרק לראשונה עם דמות אמיתית, שאין לה שם אבל >>>

איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?

התנ"ך של הסרבנות האפורה: ספרו השני של פרק הוא אפופיאה המתארת את עלילותיה הטריוויאליות של חבורת צעירים פריזאית המנסה לסייע לאנטי-גיבור שהמספר לא מצליח בשום אופן להיזכר בשמו, להתחמק מהשרות הצבאי במלחמת אלג'יריה. >>>

חלל וכו' : מבחר מרחבים

"דומה שהמרחב יותר מאולף מהזמן, או פחות מסוכן ממנו: בכל מקום אפשר לראות אנשים שיש להם שעונים, ורק לעיתים רחוקות מאוד אנשים שיש להם מצפן. יש לנו תמיד צורך לדעת מה השעה, אבל אנחנו לא שואלים את עצמנו איפה אנחנו". >>>

הדברים

סילבי וז'רום הם צעירים בני המעמד הזעיר- בורגני. הם חדורים תשוקה בלתי נלאית לרכוש לעצמם שורשים, זהות ואושר באמצעות קנייה וצבירה של חפצים. מבעד למשאלותיהם הבלתי אפשריות, מצטייר דיוקנה של חברת-צריכה נרקסיסטית, שבה הפרט יכול לאהוב רק את השתקפות עצמו. >>>

 

הערות על מה שאני מחפש

"בעיני, אני דומה יותר לאיכר שמעבד חלקות שונות; באחת הוא מגדל סלק, באחרת אספסת, בשלישית תירס, וכו'." >>>

הפרק ה-נא: ולן (חדרי משרתות, 9)

"הוא יצייר את עצמו מצייר את עצמו"...
הפרק ה-נא הוא הפרק האמצעי של הרומן "החיים הוראות שימוש".
במרכזו של פרק זה, המתאר את תכניותיו של ולן, ממוקם טקסט בן 179 פסוקים המחולקים ל-3 בתים. >>>

העין תחליק, ראשית כל, על פני השטיח האפור של מסדרון ארוך, גבוה וצר.

הפתיחה של "הדברים" בתרגומו של דן דאור >>>

הסיפור על הגברת והשעועית שלה

"מסיבות שלא הובהרו כל צורכן, אך הקשורות קרוב לוודאי בהעדרויותיו הממושכות של בעלה, לא יכלה מדאם אלטמון לנסוע בשעה שנקבעה תחילה ונאלצה להישאר בביתה יממה נוספת. >>>

הסיפור על השופט ואשתו שהפכו לפורצים

"לא מתוך תאוות בצע גנבו הדנגלרים, אלא דווקא, כבכל אותם מקרים המתוארים בשפעת פרטים בספרות הפסיכופתולוגית, משום שהסכנות שהיה עליהם להתמודד איתן עוררו אצלם התעלות והתרגשות בעלות אופי מיני ממש, ובעוצמה יוצאת דופן. >>>

הסיפור על האיש שצייר אקוורלים והורה לעשות מהם פאזלים

"נדמה לעצמנו אדם שהדבר היחיד המשתווה להונו הוא אדישותו כלפי מה שההון הזה מאפשר בדרך כלל לעשות, ושמשאלתו, רבת-הרַהב עוד הרבה יותר, תהיה לתפוס, לתאר, למצות – לא את כוליות העולם – פרויקט שעצם ביטויו במילים די בו להחריבו – אלא קטע מוגדר שלו: לנוכח האין-פשר >>>

איש ישן (ההתחלה)

"תחילה זו רק מין לאות, עייפות, כאילו שמת לב פתאום שזה זמן רב, זה כמה שעות, אתה אחוז אי-נוחות זדונית, משתקת, בקושי מכאיבה ועם זאת בלתי נסבלת, התחושה המבחילה והחונקת שאתה נטול שרירים ועצמות, שאתה שק מלט המצוי בין שקי מלט. >>>

חלל וכו' : מבחר מרחבים : הקדמה

לחיות, פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו, תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש. >>>

הערות קצרות על אמנות ואופן סידור הספרים

הבעיה של הספריות היא בעיה כפולה: בעיה של חלל בתחילה ואחר כך בעיה של סדר. ז'ורז' פרק על אמנות סידור הספרייה. >>>

 

ניקולא פארג הייתי מאחוריך

"בגיל שלושים חטפתי את החיים בפרצוף. רק אז הפסקתי להתייחס לעצמי כמלך העולם והפכתי לאדם בוגר כמו כולם, שעושה כמיטב יכולתו עם מה שהוא. חיכיתי לגיל שלושים כדי להפסיק לתהות מה זה בדיוק סבל ודאגה, חיכיתי לגיל שלושים כדי להתחיל לחפש, כמו כולם, אחר האושר. >>>

דוד אבידן ברזים ערופי שפתיים

מהדורה מחודשת לספרו הראשון של דוד אבידן, שראה אור ב- 1954. למהדורה המחודשת נוספו גרסאות מאוחרות יותר של השירים "חלום רע" ו"בעניין אהבתו האומללה של אלפרד פרופרוק" שהתפרסמו בקובץ "סיכום ביניים" (עכשיו, 1960). >>>

מישל וולבק כמו קרפיונים

כדי להסוות את ריח המוות שיוצא לנו מהלוע, שיוצא לנו בלתי מנוצח מהלוע, אנחנו מוציאים מילים. >>>

היה אחד, קראו לו...

היה אחד. קראו לו קאראמאנליס, או משהו כזה: קאראמה? קאראמי? קאראכמה? טוב, בקיצור, קאראמשהו. בכל מקרה, שם לא כל-כך שכיח, שם שאומר לכם משהו, שלא שוכחים בקלות. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית