בית

בבל , , 21/11/2017

                           

 

הרמן מלוויל בארטלבי

מתוך המעורר - כתב עת לספרות ואמנות המעורר 2



הריני אדם קשיש למדי. טבעם של עיסוקי בשלושים השנים האחרונות הביאני למגע רב מן הרגיל עם קבוצה מעניינת ומיוחדת במינה, אשר ככל הידוע לי עד כה, לא נכתב עליה דבר. כוונתי ללבלרי המשפטנים, או הכתבנים. הכרתי רבים מאוד מהם היכרות מקצועית ופרטית, ולו עלה ברצוני, יכולתי לספר סיפורים שונים, שהיו מעלים חיוך על פניהם של ג'נטלמנים טובי מזג ודמעות בעיני נשמות רגשניות. אך מוותר אני על הביוגרפיות של כל הכתבנים האחרים, למען פרטים אחדים בחייו של בארטלבי, שהיה כתבן - המוזר מכל אלה שראיתי או שמעתי. בעוד שעל לבלרים אחרים יכול אני לכתוב תולדות חיים שלמים, הרי על בארטלבי לא ניתן לעשות דבר מעין זה. אני סבור שאין די חומר לביוגרפיה מלאה ומספקת של איש זה; אבידה ללא תקנה לספרות. בארטלבי הוא אחד מאותם יצורים, שלא ניתן לוודא עליהם דבר, אלא ממקור ראשון, ובמקרה שלו זהו מקור זעום ביותר. מה שראו עיני הנדהמות בבארטלבי הוא כל מה שאני יודע עליו חוץ משמועה מעורפלת אחת, אמנם, שתופיע בהמשך.
קודם שאציג את הכתבן, כפי שהופיע לראשונה לפני, מן הראוי שאעיר דברים אחדים על עצמי, על העובדים אצלי, על עסקי, לשכתי, ועל הסביבה הכללית; משום שתיאור קצר מעין זה חיוני להבנה נאותה של הדמות העיקרית, שתוצג עוד מעט. ראשית, אני אדם שמצעירותו ואילך חדור הוא אמונה עמוקה כי הדרך הקלה ביותר בחיים היא גם הטובה ביותר. מכאן, למרות השתייכותי למקצוע שהוא משל למרץ ולעצבנות, לעתים אפילו לאנדרלמוסיה, הנה שום דבר מעין זה לא החריד את שלוותי. אני אחד מאותם עורכי דין נטולי שאפתנות שלעולם אינם נואמים לפני חבר מושבעים או מעוררים בדרך כלשהי את תשואות הקהל, אלא עושים - בשלוותו הקרירה של מקלטם הבטוח - עסקים בטוחים בין אגרות חוב ומשכנתאות ושטרי קניין של אנשים עשירים. כל מכרי חושבים אותי לאדם מהימן בהחלט. ג'ון ג'ייקוב אסטור המנוח, אישיות שנטתה אך במעט להתלהבות פיוטית, לא היסס כלל להכריז שמעלתי הראשונה היא המתינות; השנייה - השיטתיות. אינני אומר זאת כדי להתפאר, אלא פשוט מציין את העובדה שלא הייתי חסר עבודה במקצועי מצדו של ג'ון ג'ייקוב אסטור המנוח; שם שאוהב אני לחזור עליו, הנני מודה ומתוודה, מאחר שיש לו צליל מעוגל וכדורי, כשל מטילי כסף כמעט. אוסיף גם בגילוי לב שלא הייתי אדיש לדעתו הטובה של ג'ון ג'ייקוב אסטור עלי.
זמן מה לפני התקופה שמתחיל בה סיפור קטן זה, התרחבו עיסוקי במידה ניכרת. נפלה בחלקי הִמשרה הישנה והטובה, שבינתיים עברה ובטלה מן העולם במדינת ניו יורק - יועץ בית הדין. משרה זו, ששכרה בצדה, לא היתה כרוכה במאמצים מרובים. רק לעתים רחוקות אני יוצא מגדרי; ולעתים רחוקות עוד יותר אני מרשה לעצמי לשקוע בזעם מסוכן על טעויות ועוולות. ואולם הרשוני להיות נמהר כאן ולהצהיר שבביטול הפתאומי והפראי של משרת יועץ בית הדין על ידי החוקה החדשה אני רואה פעולה טרם זמנה; הואיל וסמכתי על הכנסה מובטחת לכל חיי, בעוד שלמעשה קיבלתי אותה במשך שנים קצרות בלבד. אולם כל זאת רק בדרך אגב.
לשכתי שכנה בקומה השנייה בבניין מס' -- בוול סטריט. בצדו האחד השקיפו החדרים על קיר לבן פנימי של פיר רחב עם צוהר בגגו, שחצה את הבניין לכל אורכו. ייתכן שמראה זה ייחשב משעמם במקצת, חסר מה שציירי הנוף מכנים "חיים". ואולם, אם כך הוא הדבר, הרי המראה בצד השני של משרדי הציע, לכל הפחות, ניגוד, אם לא יותר מזה. בכיוון הזה השקיפו חלונותי אל מראה בלתי מופרע של קיר לבנים נישא, שחור מחמת זקנה וצל נצחי; קיר שאינו מצריך משקפת להבלטת יופיו החבוי, אלא נדחף לתועלת כל המשקיפים קצרי הרואי עד מרחק עשר רגליים מזגוגית חלוני. הודות לגובהם הרב של הבניינים מסביב ולהיותה של לשכתי בקומה השנייה, המרווח שבין הקיר הזה לקיר שלי דמה לא מעט לבאר ענק מרובעת.
בתקופה שקדמה לבואו של בארטלבי העסקתי במשרדי שני כתבנים ובחור מבטיח אחד כנער שליחויות. הראשון, ֶטרקי - תרנגול הודו; השני, ניפרס - צבת; השלישי, ג'ינג'ר נאט - דובשן. ייתכן שהללו ייראו כשמות שבדרך כלל אין למצוא כמותם בספר הכתובות. לאמיתו של דבר היו אלה כינויים שהעניקו שלושת לבלרי זה לזה אהדדי, כינויים שאמרו לבטא את אישיותם או את אופיים. טרקי היה אנגלי נמוך ושמן, בערך בן גילי: כלומר, אי שם לא הרחק משישים. בבוקר, ניתן לומר, היה לפרצופו גון אדמדם עדין, אולם לאחר השעה שתים-עשרה, בחצות היום - שעת ארוחת הצהריים שלו - להט כאח מלאה גחלי חג המולד; והמשיך ללהוט - אם כי בעמעום הדרגתי כביכול - עד השעה שש לפנות ערב או בקירוב, שלאחריה לא יספתי לראות את בעליו של הפרצוף הזה, אשר בהגיעו למרום גובהו עם השמש, נדמה שהוא שוקע אתה יחד, זורח ומגיע לפסגה ושוב שוקע ביום הבא, באותה סדירות וזוהר בלתי פוחתים. נתקלתי בצירופי מקרים רבים בחיי ולא בין הפחותים בהם היתה העובדה שבדיוק כאשר הציג טרקי לראווה את מלוא קרינתו מתוך קלסתרו האדום והזורח, בדיוק אז, באותו רגע גורלי, החלו גם ההפרעות החמורות בכישוריו המקצועיים למשך שארית היממה. לא שהיה חסר יעילות לגמרי או בחל בעבודה באותו זמן; אדרבה ואדרבה. הקושי היה שדווקא אז נטה להיות נמרץ מדי. היתה בו פעלתנות משולהבת פזיזה, הפכפכה, רגוזה ומוזרה. הוא לא נזהר בטבילת עטו בתוך הקסת. כל הכתמים על מסמַכי הוטלו שם לאחר השעה שתים-עשרה. אכן, לא רק שהיה פזיז ולמרבה הצער נוטה לכתמי דיו אחר הצהריים, אלא שהיו ימים שהרחיק לכת והיה רעשני ביותר. במקרים האלה התלהטו גם פניו בפאר מוגבר, כאילו נשפך עוד שמן למדורה. הוא היה מקים רעש לא נעים בכיסאו; שופך את תיבת החול; בטפלו בעטיו היה מבקע את כולם לגזרים בחוסר סבלנות ומשליכם על הרצפה בזעם פתאומי; קם, גוחן מעל שולחנו, חובט בניירותיו באופן לא מנומס ומצער ביותר למראה אצל אדם קשיש כמותו. ואף על פי כן, מאחר שבדרכים רבות הביא לי תועלת גדולה, ובכל השעות שלפני חצות היום היה גם היצור היציב ביותר והמהיר ביותר והוציא אל הפועל כמות גדולה של עבודה בסגנון שלא בנקל יימצאו לו מתחרים - מסיבות אלה הסכמתי להעלים עין מזרויותיו, אם כי מדי פעם בפעם אכן הוכחתי אותו על פניו. זאת עשיתי בעדינות רבה, מפני שלמרות היותו המנומס - לא - הרך והצייתן מכל אדם בבוקר, הרי אחר הצהריים היה נוטה, בעקבות כל גירוי קל שבקלים, להיות נמהר מעט בלשונו, ואפילו חצוף. אולם עם כל הערכתי לשירותי הבוקר שלו ורצוני לא לאבד אותם, הרי בכל זאת נגרמה לי אי נוחות מהליכותיו הנרגזות לאחר השעה שתים-עשרה, ומהיותי איש שלום הממאן לגרום בנזיפותי תשובות חצופות מצדו, החלטתי בצהרי שבת אחת (תמיד היה גרוע מהרגיל בשבתות) לרמוז לו, בידידות רבה, שאולי, כעת כאשר הוא הולך ומזקין, ייתכן שכדאי שיפחית מעמלו; בקיצור, אין צורך שיבוא למשרד לאחר השעה שתים-עשרה, ומוטב שאחרי ארוחת הצהריים ישוב לדירתו וינוח לו עד שעת התה. אך לא; הוא התעקש להמשיך במלאכת הקודש שלו אחר הצהריים. פרצופו התלהט באופן בלתי נסבל בשעה שהבטיח לי במליצות - בלוויית תנועות בסרגל ארוך בקצהו השני של החדר - שאם שירותיו בבוקר אכן מועילים, הרי אחר הצהריים ממש אין להם תחליף.
"בהכנעה, אדוני", אמר אז טרקי, "אני רואה את עצמי כיד ימינך. בבוקר אינני אלא מרשל הפורס את גייסותיו, אבל אחר הצהריים אני מתייצב בראשם ומסתער בגבורה על היריב, כך - " ודקר דקירה עזה בסרגלו.
"אבל הכתמים, טרקי", רמזתי.
"אמת; אבל בהכנעה, אדוני, ראה את השערות הללו! אני מזדקן, בוודאי, אדוני, כתם אחד או שניים אחר הצהריים, מהם לעומת שיער אפור? הזקנה, אפילו הכתימה את הדף, היא מכובדת. בהכנעה, אדוני, שנינו מזדקנים".
התקשיתי לעמוד בפנייה זו אל רגש האחווה שלי. מכל מקום, ראיתי שללכת - הוא לא ילך. על כן גמרתי בדעתי להניח לו להישאר, אולם החלטתי להקפיד על כך שאחר הצהריים אתן לו להעתיק את ניירותי החשובים פחות.
ניפרס, השני ברשימתי, היה צעיר כבן עשרים וחמש, מכורכם, עם פאות לחיים, ובסך הכל בעל מראה פיראטי למדי. מיד ראיתי בו קורבן לשני כוחות רעים: שאפתנות וקשיי עיכול. השאפתנות התבטאה בחוסר סבלנות מסוים שגילה כלפי חובותיו של כתבן פשוט, ובהשגת גבול בעניינים מקצועיים במפורש, כגון חיבור מסמכים משפטיים. קשיי העיכול נרמזו, כמדומה, נוסף על טעויות בהעתקה, בקוצר רוח עצבני ובהעוויות חיוך נרגזות מלוות בחריקות שיניים קולניות, בקללות מיותרות שסוננו בלחש בלהט העבודה; ובמיוחד באי שביעות רצון מתמדת מגובה השולחן שעליו עבד. אף שהיה בעל נטייה מכנית מצוינת ביותר, מעולם לא עלה בידו של ניפרס להתקין את השולחן לשביעות רצונו. הוא הניח מתחתיו קרשים, כפיסי עץ מסוגים שונים ומשונים, חתיכות קרטון, ולבסוף הרחיק לכת בניסיונו להשיג התאמה עדינה והגיע עד פיסות של נייר סופג מקופל. אך שום המצאה לא הניחה את הדעת. אם למען הקל על גבו העלה את מכסה השולחן בזווית חדה מעלה לעבר סנטרו וכתב שם כאדם המשתמש בגג הולנדי משופע כבשולחן כתיבה, היה מכריז אז שהדבר מפסיק את זרימת הדם אל זרועותיו. אם הנמיך את השולחן עד מותניו וגחן מעליו בשעת כתיבתו, אזי הופיע בגבו כאב חריף. בקיצור, ניפרס לא ידע מה הוא רוצה. או אם אכן רצה דבר מה, הרי זה להיפטר משולחנו של הכתבן מכל וכל. בין גילויי שאפתנותו החולנית היה נטייתו לקבל ביקורים מברנשים מסוימים בעלי מראה מפוקפק, במעילים בלויים, שהוא קרא להם לקוחותיו. אכן, הייתי מודע לכך שלא זו בלבד שהיה לפעמים מעין עסקן מקומי, אלא שמדי פעם בפעם עשה עסקים קטנים בבתי המשפט ולא היה בלתי מוכר על מדרגות בית הסוהר העירוני. יש לי סיבה טובה להאמין שאדם מסוים שבא לראותו במשרדי והתעקש ברוב רברבנותו שהוא לקוחו, לא היה אלא נושה, ושטר הקניין כביכול לא היה אלא חשבון. אולם עם כל חסרונותיו והרוגז שגרם לי, ניפרס, כמו בן ארצו טרקי, היה עובד מועיל מאוד. הוא כתב ביד מהירה ונקייה; וכאשר עלה הרצון מלפניו, היה מוכשר להתנהגות ג'נטלמנית בלא רבב. יתר על כן, הוא התלבש תמיד באופן ג'נטלמני; וכך, בדרך עקיפין, השרה אמון על לשכתי. וזאת לעומת טרקי, שטרחתי טרחה רבה למנוע ממנו להמיט עלי חרפה. בגדיו נראו שמנוניים והדיפו ריח של בתי תמחוי. מכנסיו היו רפויים ומקומטים מאוד בקיץ. מעיליו היו מאוסים, כובעו נתעב למגע. אולם בעוד שהכובע היה חסר חשיבות, הואיל ונימוסו וצייתנותו הטבעיים, כאנגלי התלוי במעבידו, הובילוהו תמיד להסירו ברגע שנכנס לחדר, הרי מעילו היה עניין אחר לגמרי. התווכחתי אתו בעניין מעיליו; אך ללא הועיל. האמת היתה, אני משער, שאדם בעל הכנסה כה נמוכה לא היה יכול להרשות לעצמו להתהדר בפרצוף זוהר כל כך ובמעיל זוהר בעת ובעונה אחת. כפי שהעיר ניפרס פעם אחת, כספו של טרקי הוצא בעיקר על דיו אדומה. ביום חורף אחד הענקתי לטרקי מעיל משלי, מהוגן למראה ביותר, מעיל אפור מרופד, מחמם ונוח עד מאוד, שהתכפתר ישר מברך עד צוואר. חשבתי שיעריך את החסד ויפחית את נמהרותו וקולניותו שלאחר הצהריים. אך לא; אני סבור באמת ובתמים שלהתכפתרות במעיל מו�כי ושמיכתי שכזה היתה השפעה מזיקה עליו - על פי אותו עיקרון עצמו, שיותר מדי שעורים מזיקות לסוסים. למעשה, בדיוק כשם שסוס עקשן ופוחז זחה עליו דעתו לאחר סעודת שעורים, כמאמר הפתגם, זחה גם דעתו של טרקי על מעילו החדש. הוא נעשה עז פנים. הוא היה מאותם אנשים שהשפע הזיק להם.
אמנם על הרגלי ההתמכרות של טרקי היו לי השערות פרטיות משלי, אבל בכל הנוגע לניפרס, הייתי משוכנע לגמרי כי למרות כל חסרונותיו במובנים אחרים, הוא היה, לכל הפחות, צעיר מפוכח ומתון. ואולם, דומה שהטבע עצמו היה היינן שלו, ובלידתו דן אותו למזג רגזני דמוי ברנדי, עד שלא היה כל צורך בשיקויים נוספים. כשאני נזכר עכשיו כיצד, בלב הדממה של לשכתי, היה ניפרס קם לעתים ממושבו בקוצר רוח וגוחן מעל שולחנו, פושט זרועותיו לרווחה, לופת את השולחן כולו, מזיז אותו ומטלטל אותו בתנועה חורקנית על פני הרצפה, כאילו היה השולחן שליח נלוז במתכוון, שמטרתו להתנכל לו ולענותו, אני פשוט מבין שבשביל ניפרס, ברנדי ומים היו מיותרים מכל וכל.
למזלי הרב, הודות לגורם מסוים - קשיי עיכול - רגישותו של ניפרס ועצבנותו בלטו בעיקר בבקרים, בעוד שאחר הצהריים היה מתון יחסית. וכך, מאחר שהתקפותיו של טרקי באו רק בשעה שתים-עשרה בקירוב, מעולם לא הייתי צריך לסבול את שיגעונות שניהם בעת ובעונה אחת. התפרצויותיהם החליפו זו את זו כזקיפים. כשעמד ניפרס על משמרתו, טרקי היה משוחרר; ולהיפך. זה היה סידור טבעי מוצלח, בהתחשב בנסיבות.
ג'ינג'ר נאט, השלישי ברשימתי, היה בחור כבן שתים-עשרה. אביו היה עגלון ששאף לראות, לפני מותו, את בנו על דוכן השופטים במקום על העגלה. וכך שלח אותו אל משרדי כתלמיד משפטים, נער שליחויות, מנקה ומטאטא, בשכר דולר אחד לשבוע. היה לו שולחן קטן לעצמו, אולם הוא לא עשה בו שימוש רב. בדיקה במגירתו גילתה מסדר גדול של קליפות אגוזים מסוגים שונים. אכן, בשביל צעיר חריף זה הסתכמה כל תורת המשפטים הנעלה בקליפת אגוז. אחת מחובותיו היותר חשובות של ג'ינג'ר נאט, שאותה ביצע בלהיטות גדולה, היתה קניית עוגות ותפוחים לטרקי ולניפרס. הואיל והעתקת מסמכים משפטיים היא עיסוק מייבש ומצריד משהו, השתוקקו שני כתבני ללחלח את פיהם לעתים קרובות בתפוחי שפיצנברג, שנמכרו בדוכנים שליד בית המכס ומשרד הדואר. כמו כן נשלח ג'ינג'ר נאט לעתים קרובות מאוד להביא את דובשני הזנגביל המיוחדים ההם - קטנים, שטוחים, עגולים ומתובלים מאוד - שעל שמם זכה לכינויו בפיהם. בבוקר קר, כשהעסק התנהל בעצלתיים, היה טרקי מסוגל לזלול כמויות נכבדות מהעוגיות האלה, כאילו היו רקיקים סתם - אכן, הן נמכרו שש או שבע במחיר פני אחד - וחריקת עטו התמזגה עם הפירורים הפריכים שבפיו. באחת מאותן טעויות אוויליות ופזיזות של טרקי אחר הצהריים, קרה פעם שהרטיב דובשן זנגביל בין שפתיו והצמידו אל שטר משכנתא כאילו היה זה חותם. כפסע היה אז בינו לבין פיטוריו. אולם הוא שיכך את כעסי בהחוותו קידה מזרחית ובאומרו -
"בהכנעה, אדוני, הרשה נא לי לספק לך צורכי כתיבה על חשבוני".
והנה קרה שעיסוקי המקורי, עריכת שטרי מכירה ושטרי בעלות וחיבור מסמכים מעורפלים מסוגים שונים, התרחב באורח ניכר לאחר שקיבלתי את משרת יועץ בית הדין. כעת היתה עבודה רבה לכתבנים. לא רק שהיה עלי להעביד את הלבלרים שכבר היו עמי, אלא נזקקתי לעזרה נוספת.
בתשובה למודעה שפירסמתי, עמד בוקר אחד על מפתן משרדי - מאחר שהדלת היתה פתוחה, כי הימים ימי קיץ - אדם צעיר חסר תנועה; יכול אני לראות את דמותו כעת, נקי בחיוורונו, מהוגן עד חמלה, נטוש ללא תקנה! זה היה בארטלבי.
לאחר מלים אחדות הנוגעות לכישוריו, קיבלתיו לעבודה, שמח לכלול בסגל כתבכתבני אדם בעל חזות מרגיעה כל כך, שהיה עשוי לדעתי להשפיע לטובה על מזגו הנמהר של טרקי ועל מזגו הלוהט של ניפרס.
חייב הייתי להזכיר קודם לכן את דלתות הזכוכית המתקפלות שחילקו את משרדי לשני חלקים; באחד מהם ישבו כתבני, ובשני - אני עצמי. בהתאם למצב רוחי פתחתי את הדלתות או סגרתי אותן. החלטתי להקצות לבארטלבי פינה ליד הדלתות המתקפלות, אבל מהצד שלי, כך שהאיש השקט הזה יהיה נכון תמיד לפקודתי במקרה שיתעורר צורך באיזה שירות קטן. הצבתי את שולחנו קרוב לחלון צדדי קטן באותו חלק של החדר, חלון שסיפק בעבר מראה רוחבי של חצרות אחוריות מזוהמות וקירות לֵבנים, אבל הודות לבנייה מאוחרת יותר לא חלש כרגע על שום נוף, אם כי נתן מעט אור. במרחק יארד אחד מהזגוגית היה קיר והאור בא הרחק מלמעלה, מבין שני בניינים נישאים, כמו מפתח קטן בראש כיפה. כדי להגביר עוד יותר את הסידור המועיל רכשתי מחיצה מתקפלת ירוקה שתוכל לבודד לגמרי את בארטלבי ממראה עיני, אם כי לא להרחיקו מקולי. וכך, במובן מסוים, פרטיות וחברה נקשרו יחדיו.
בתחילה הפיק בארטלבי כמות נדירה של נייר כתוב. כאילו זמן רב היה רעב למשהו שיוכל להעתיקו וכעת הלעיט עצמו במסמכי. לא היתה כל הפסקה לעיכול. הוא כתב ברציפות יומם ולילה, מעתיק לאור השמש ולאור הנר. צריך הייתי לשמוח מאוד על שקידתו זו, אילו רק היתה חדווה בחריצותו. אולם הוא כתב בשתיקה, בחיוורון, באופן מכני.
מובן שחלק חיוני ממלאכתו של הכתבן הוא לוודא את דיוקו של ההעתק שעשה, מלה במלה. כאשר ישנם שני כתבנים או יותר במשרד, עוזרים הם זה לזה בבדיקה. האחד קורא מההעתק, השני מחזיק במקור. זהו עסק משעמם, מייגע ומרדים. בקלות יכול אני לתאר לעצמי שבשביל כמה אנשים חמי מזג יהיה זה עיסוק בלתי נסבל לחלוטין. למשל, אינני יכול לערוב לכך שהמשורר הנלהב והאמיץ, ביירון, היה מתיישב בשמחה עם בארטלבי לבדוק מסמך משפטי של, נניח, חמש מאות דפים, כתוב בצפיפות בכתב יד מסולסל.
מדי פעם בפעם, בקדחת העבודה, אני עצמי הייתי נוהג לסייע בהשוואת כמה מסמכים קצרים וקורא לטרקי או לניפרס לשם כך. אחת ממטרותי בהציבי את בארטלבי בNרבה כזאת אלי מאחורי המחיצה היתה להפיק תועלת משירותיו במקרים רגילים שכאלה. היה זה, כמדומני, ביום השלישי להיותו עמי ובטרם עלתה נחיצות כלשהי לבדוק את כתיבתו הוא, שהזדרזתי להשלים עסק קטן שהיה בידי וקראתי פתאום לבארטלבי. בֶחפזוני ובצפייתי הטבעית להיענותו המיידית, ישבתי וראשי רכון מעל המקור שעל שולחני, ידי הימנית מושטת הצדה ומגישה בעצבנות כלשהי את ההעתק, כך שמיד עם הופיעו מאחורי מחסהו יחטוף את הנייר מידי ויתחיל במלאכה ללא עיכוב קל שבקלים.
בתנוחה זו ממש ישבתי בשעה שקראתי לו, מציין במהירות מהו הדבר שאני רוצה ממנו, כלומר לבדוק את המסמך הקטן שבידי. תארו לעצמכם את תדהמתי - לא, את בהלתי - כאשר בלי לצאת מדלת אמותיו השיב בארטלבי בקול יציב ומתון שבמתונים, "הייתי מעדיף שלא".
ישבתי רגע בדממה מוחלטת וגייסתי את כוחותי הנפשיים. מיד עלה בדעתי שאוזשאוזני הטעוני, או שבארטלבי הבינני לגמרי שלא כהלכה. חזרתי על בקשתי בנעימה הברורה ביותר שיכולתי לסגל; אולם באותה נעימה ברורה באה התשובה הקודמת, "הייתי מעדיף שלא".
"מעדיף שלא", עניתי כהד, קמתי ממקומי וחציתי את החדר בצעד מהיר. "מה זאת אומרת? נטרפה עליך דעתך? אני מבקש שתעזור לי להשוות את הנייר הזה כאן. קח אותו", ודחפתי את הנייר לעברו.
"הייתי מעדיף שלא", אמר.
נעצתי בו מבט תקיף. פניו הכחושים היו רגועים; עינו האפורה עמומה ושלווה. אף לא קמט התרגשות אחד עלה בו. אילו לפחות היו במנהגו כעס, קוצר רוח או חוצפה; במלים אחרות, אילו היה בו איזה דבר אנושי רגיל, בלי ספק הייתי משלח אותו בכעס ממשרדי. אולם כפי שקרה הדבר, הייתי מבכר להשליך החוצה תחילה את פרוטומת הגבס הלבנה של קיקרו שבחדרי. עמדתי זמן מה ולטשתי בו עיניים, ואילו הוא המשיך בכתיבתו. אחרי כן חזרתי והתיישבתי אל שולחני. מוזר מאוד, חשבתי. מה עושים? אך עסקי דחקו בי: גמרתי אומר לשכוח את העניין לפי שעה ולדחות אותו לשעת הפנאי הקרובה. ואז קראתי לניפרס מהחדר השני והמסמך נבדק במהירות.
ימים אחדים לאחר מכן השלים בארטלבי ארבעה מסמכים ארוכים, שהיו העתקים כפולי-ארבע של עדות בת שבוע ימים, שניתנה בבית המשפט העליון. היה צורך לבדוק אותם. זו היתה תביעה חשובה ונדרשה דייקנות גדולה. לאחר שביצעתי את כל הסידורים, קראתי לטרקי, לניפרס ולג'ינג'ר נאט מהחדר השני, ובכוונתי לתת את ארבעת ההעתקים בידי ארבעת לבלרי, בעוד שאני אקרא מן המקור. בהתאם לכך תפסו טרקי, ניפרס וג'ינג'ר נאט את מקומותיהם בשורה, כל אחד ומסמכו בידו, ואז קראתי לבארטלבי להצטרף לחבורה מעניינת זו.
"בארטלבי! מהר, אני מחכה".
שמעתי גרירה אטית של רגלי כיסא על הרצפה החשופה, ועד מהרה הופיע הוא ונעמד בפתח תא נזירותו.
"מה העניין?" שאל בנחת.
"ההעתקים, ההעתקים", אמרתי בחופזה. "אנחנו הולכים לבדוק אותם, הנה", והושטתי לו את ההעתק הרביעי.
"הייתי מעדיף שלא". אמר ונעלם בשקט מאחורי המחיצה.
למשך דקות אחדות הפכתי נציב מלח, עומד בראש חיל לבלרי היושבים. כששבו אלי עשתונותי, התקרבתי לעבר המחיצה ודרשתי לדעת את הסיבה להתנהגות יוצאת דופן שכזאת.
"מדוע אתה מסרב?"
"הייתי מעדיף שלא".
על כל אדם אחר הייתי מתפרץ מיד בחמת זעם, דוחה כל מלה נוספת ומשליכו בחרפה מעל פני. אבל בבארטלבי היה משהו, שלא רק פירק אותי מנשקי באופן מוזר, אלא נגע בי באורח מופלא והביאני במבוכה. התחלתי להתווכח עמו.
"הרי אלה ההעתקים שלך עצמך שאנחנו עומדים לבדוק. זה חוסך לך עבודה, מפני שבדיקה אחת תספיק לכל ארבעת הניירות שלך. זהו נוהג שגרתי. כל כתבן חייב לבדוק את ההעתק שלו. הלא כן? לא תדבר? ענה!"
"אני מעדיף שלא", השיב בקול רך. נראה לי שבעוד אני מדבר אליו, הירהר הוא בקפדנות בכל אחת מהצהרותי; הבין את המשמעות במלואה; לא היה מסוגל להכחיש את המסקנה המתבקשת; אולם בעת ובעונה אחת גבר עליו שיקול כלשהו גדול יותר והניעו להשיב כפי שהשיב.
"אם כן, מנוי וגמור עמך לא להיענות לבקשתי, בקשה העולה בקנה אחד עם הנוהג הרגיל והשכל הישר?"
הוא הניח לי להבין במהירות, שבנקודה זו שיפוטי היה נכון. כן: החלטתו אינה ניתנת לשינוי.
אין זה נדיר שכאשר אדם מוכה עד חורמה, באופן לא מוסבר וללא תקדים, הוא מתחיל לפקפק באמונתו הפשוטה ביותר. הוא מתחיל, כביכול, לשער שלמרות הפליאה הגדולה, כל הצדק וכל ההיגיון נמצאים בצד השני. לפיכך, אם נוכחים במקום אנשים שאינם מעורבים, הוא פונה אליהם לקבל חיזוק כלשהו לביטחונו המהוסס.
"טרקי", אמרתי, "מה אתה חושב על זה? האם אינני צודק?"
"בהכנעה, אדוני", אמר טרקי, בקולו הרך ביותר, "אני חושב שאתה צודק".
"ניפרס", אמרתי, "מה אתה חושב?"
"אני חושב שהייתי זורק אותו בבעיטה".
(הקורא חד התפיסה יבין כאן, שמאחר שהדבר אירע בבוקר, תשובתו של טרקי מובעת במלים מנומסות ורגועות, ואילו ניפרס עונה ברוגז. אם לחזור על משל קודם, מצב רוחו המכוער של ניפרס היה עכשיו בתפקיד, וזה של טרקי בחופשה.)
"ג'ינג'ר נאט", אמרתי, מוכן לגייס למען ענייני גם את הקטן שבקולות, "מה אתה חושב על זה?"
"אני חושב, אדוני, שהוא קצת קוקו", השיב ג'ינג'ר נאט בגיחוך.
"אתה שומע מה הם אומרים", אמרתי, בפנותי אל המחיצה, "בוא ומלא את חובתך".
אולם הוא לא הואיל להשיב. הירהרתי רגע, אובד עצות. אך פעם נוספת דחקו בי העסקים. שוב החלטתי לדחות את ההתחבטות בבעיה זו לשעת הפנאי הקרובה. במעט טרחה הצלחנו לבדוק את הניירות בלי בארטלבי, אם כי מדי דף אחד או שניים הביע טרקי בדרך ארץ את דעתו, שאירוע זה יוצא מגדר הרגיל; בעוד ניפרס, המתפתל בכיסאו במיחושי עיכול, מסנן בין שיניו מדי פעם קללה מהוסה נגד הכסיל העיקש שמאחורי המחיצה. ואשר לו (לניפרס), זוהי הפעם הראשונה והאחרונה שהוא עושה מלאכתו של אחר ללא תשלום.
בינתיים ישב לו בארטלבי בתאו, מתעלם מכל דבר חוץ מעבודתו שלו שם.
חלפו ימים אחדים, הכתבן היה עסוק בעבודה ממושכת אחרת. בעקבות התנהגותו המיוחדת האחרונה התחלתי להתבונן בדרכיו מקרוב. שמתי לב שמעולם לא יצא לארוחת הצהריים; לאמיתו של דבר, מעולם לא יצא למקום כלשהו. ובעצם, עד כמה שידוע לי, לא היה בשום מקום מחוץ למשרדי. הוא היה זקיף נצחי בפינה. אולם בשעה אחת-עשרה בבוקר בקירוב, שמתי לב שג'ינג'ר נאט היה מתקרב אל הפתח שבמחיצתו של בארטלבי, כאילו נקרא לשם על ידי איתות בלתי נראה לעין מהמקום שישבתי בו. הנער היה יוצא אז מהמשרד, מקשקש בכמה מטבעות וחוזר ומופיע עם חופן דובשני זנגביל שהביא אל משכן הנזיר, ומקבל שתי עוגיות תמורת ִטרחתו.
הוא חי אפוא על דובשני זנגביל, חשבתי לי; מעולם אינו אוכל ארוחת צהריים של ממש; הוא בוודאי צמחוני; אך לא; מעולם אינו אוכל אפילו ירקות, אין הוא אוכל אלא דובשנים. התחלתי לדמיין את התוצאות האפשריות של אכילת תפריט המורכב מדובשני זנגביל בלבד על בריאות הגוף. דובשני זנגביל נקראים כך משום שהזנגביל הוא אחד ממרכיביהם המיוחדים ונותן הטעם הסופי. ובכן, מהו הזנגביל? דבר חריף ומתובל. האם היה בארטלבי חריף ומתובל? כלל וכלל לא. לזנגביל, אם כך, לא היתה כל השפעה על בארטלבי. קרוב לוודאי שהוא העדיף שלא תהיה לו.
אין דבר המכעיס אדם רציני יותר מהתנגדות סבילה. אם האדם שנתקל בהתנגדות כזו אינו משולל אופי אנושי, והמתנגד הוא חסר אונים לחלוטין בסבילותו, אזי כשישוב לראשון מצב רוחו הטוב, הוא ישתדל בנדיבות לנתח ולהסיק בכוח דמיונו את מה שהוכח כבלתי ניתן לפתרון על ידי שיקול דעתו. אפילו כך, בדרך כלל, נתתי לבי לבארטלבי ולדרכיו. בחור מסכן! חשבתי, אין בכוונתו להרע; ברור שאינו מתכוון לשום חוצפה; חזותו מעידה עליו שמשוגותיו אינן רצוניות. הוא מועיל לי. אני יכול להסתדר ִאתו. אם אשלח אותו מעל פני, קרוב לוודאי שייפול לידיו של מעביד פחות ותרן, ואז ינהגו בו בגסות, ואולי אף יגיע עד פת לחם. כן. כאן אני יכול לקנות לי בזול הערכה עצמית מענגת. אם אנהג בבארטלבי בידידות, אם אוותר לו על עקשנותו, יעלה לי הדבר במעט או בלא כלום, בעוד אני טומן בנפשי את מה שיוכח בסופו של דבר כפירור מתוק למען מצפוני. אולם הלך נפש זה לא התמיד עמי. סבילותו של באטלבי הרגיזה אותי לפעמים. חשתי גירוי מוזר להתמודד אתו במאבק חדש, להפיק אצלו איזה ניצוץ זעם כתשובה לזעמי. אולם לאמיתו של דבר, הייתי יכול באותה מידה לנסות להצית אש באמצעות שפשוף פרקי אצבעותי כנגד פלח סבון וינדזור. והנה יום אחד אחר הצהריים גבר עלי יצרי הרע, ואז התרחשה הסצינה הקטנה הבאה:
"בארטלבי", אמרתי, "כשתגמור להעתיק את כל הניירות האלה, אשווה אותם אתך".
"הייתי מעדיף שלא".
"באמת? בוודאי אינך מתכוון להתמיד בשיגעון העקשני הזה?"
אין תשובה.
פתחתי את הדלתות המתקפלות הסמוכות ופניתי אל טרקי ואל ניפרס בקריאה:
"בארטלבי אומר בפעם השנייה שלא יבדוק את ניירותיו. מה אתה חושב על זה, טרקי?"
זה היה אחר הצהריים, כזכור. טרקי ישב קורן כֵמחם נחושת; ראשו הקירח מהביל; ידיו מפשפשות בין ניירותיו המוכתמים.
"חושב על זה?" שאג טרקי, "אני חושב שאכנס מאחורי המחיצה ואתקע לו פנס בעין!"
באומרו זאת קם טרקי על רגליו ושלח את זרועותיו קדימה בתנועת ִאגרוּף. הוא נחפז להגשים את הבטחתו, ועצרתי בו, נחרד מהתוצאה העלולה לנבוע מרוח הקרב הפזיזה של טרקי אחרי ארוחת הצהריים.
"שב, טרקי", אמרתי, "ושמע מה יש לניפרס לומר. מה אתה חושב על כך, ניפרס? האם לא יהיה זה מוצדק מצדי לפטר את בארטלבי מיד?"
"סלח לי, אבל זאת צריכה להיות החלטה שלך, אדוני. אני חושב שהתנהגותו בלתי רגילה ביותר, ובעצם בלתי מוצדקת, בכל הנוגע לטרקי ולי. אבל אפשר שזה רק שיגעון חולף".
"אה", קראתי, "אם כך, שינית את דעתך באופן מוזר, אתה מדבר עליו בעדינות רבה עכשיו".
"הכל בירה", קרא טרקי. "עדינות היא תוצאה של בירה; ניפרס ואני סעדנו יחד היום. אתה רואה כמה עדין אני, אדוני. שאלך ואתקע לו פנס בעין?"
"אתה מתכוון לבארטלבי, אני מניח. לא, לא היום, טרקי", השבתי, "אנא שמור את אגרופיך".
סגרתי את הדלתות ושוב התקרבתי לעבר בארטלבי. הרגשתי דחפים נוספים שפיתוני לנסות את מזלי. השתוקקתי שיתמרד נגדי שוב. זכרתי שבארטלבי מעולם לא יצא את המשרד.
"בארטלבי", אמרתי, "ג'ינג'ר נאט איננו כעת; גש נא למשרד הדואר (מהלך שלוש דקות בלבד) וראה אם יש שם משהו בשבילי".
"הייתי מעדיף שלא".
"לא תלך?"
"אני מעדיף שלא".
כשלתי אל שולחני וישבתי שם שקוע בהרהורים עמוקים. עקשנותי העיוורת שבה אלי. האם היתה לי עוד דרך להביא על עצמי דחייה משפילה מצדו של ברנש כחוש וחסר פרוטה זה? הלבלר השכיר שלי? איזה עוד דבר הגיוני לחלוטין קיים, שהוא לבטח יסרב לבצע?
"בארטלבי!"
אין תשובה.
"בארטלבי", בקול רם יותר.
אין תשובה.
"בארטלבי", שאגתי.
כרוח רפאים ממש, המציית לכללי ההשבעה באוב בקריאה השלישית, הוא הופיע בפתח תאו.
"לך לחדר השני, ואמור לניפרס שייגש אלי".
"אני מעדיף שלא", אמר לאט ובמלוא הכבוד, ונעלם בנחת.
"טוב מאוד, בארטלבי", אמרתי בנעימת קול שהביעה מעין שליטה עצמית חמורה-שלווה, המרמזת על מחשבת נקם נוראה הממשמשת ובאה. באותו רגע חשבתי למחצה על משהו מעין זה. אבל בכללו של דבר, ככל שהתקרבה שעת ארוחת הצהריים, חשבתי שמוטב לי לחבוש את כובעי וללכת הביתה, מחמת הבלבול ומצוקת הנפש שהייתי שרוי בהם.
האם עלי להודות בכך? סופו של כל העסק הזה היה שעד מהרה נקבעה עובדה בלשכתי, שלכתבן צעיר חיוור, בארטלבי שמו, יש שם שולחן; שהוא מעתיק בשבילי בשכר הרגיל של ארבעה סנטים לגיליון פוליו (מאה מלים); אבל הוא פטור תמידית מבדיקת העבודה שהוא עצמו עשה, ותפקיד זה מועבר לטרקי ולניפרס, מתוך הוקרה, בלי ספק, לדייקנותם העליונה; יתר על כן, ידוע שלעולם, בשום מקרה, אין לשלוח את בארטלבי בשום שליחות ולו הפעוטה ביותר; ואפילו יוטל עליו דבר שכזה, מקובל על הכל שהוא "יעדיף שלא" - במלים אחרות, שהוא יסרב, חד וחלק.
ככל שחלפו הימים השלמתי והתפשרתי עם בארטלבי. יציבותו, היותו חף מכל הוללות, חריצותו המתמדת (חוץ מהזמנים שבהם בחר לשקוע בחלום בהקיץ מאחורי מחיצתו), השקט הגדול שלו, התנהגותו, שאינה משתנה בכל הנסיבות, עשו אותו נכס יקר. והנפלא מכל - הוא תמיד היה שם - הראשון בבוקר, לאורך היום כולו, והאחרון בערב. היה לי ביטחון נדיר ביושרו. הרגשתי שמסמכי היקרים ביותר בטוחים לחלוטין בידיו. מובן שלפעמים לא יכולתי, בגלל אופיי, להימנע מהתקפי זעם חריפים. היה קשה עד מאוד לזכור ללא הרף את כל אותן זרויות משונות, הטבות וְפטורים ללא תקדים, שיצרו התנאים האילמים שעל פיהם נשאר במשרדי. מדי פעם בפעם, בלהיטותי לזרז עניינים דחופים, הייתי קורא לבארטלבי בהיסח הדעת, בנעימת קול מהירה ופתאומית, כדי שישים את אצבעו, נאמר, על תחילתו של קשר בקטע סרט אדום שעמדתי לכרוך מסביב לכמה ניירות. כמובן, מאחורי המחיצה עתידה לבוא ללא ספק התשובה הרגילה, "אני מעדיף שלא"; ואז, איך יכול יצור אנושי, עם החולשות הרגילות שבטבענו, להימנע מלהתבטא במרירות על נלוזות שכזאת, על חוסר היגיון שכזה. ואף על פי כן, כל דחייה נוספת מסוג זה שספגתי גרמה רק להפחתת האפשרות שאחזור שנית על טעותי.
כאן יש לומר, שבהתאם לנוהגם של רוב המשפטנים בעלי הלשכות בבניינים מאוכלסים בצפיפות, לדלתי היו מפתחות אחדים. האחד היה בידי אשה שהתגוררה בעליית הגג, שאחת לשבוע קירצפה ואחת ליום טיאטאה ואיבקה את משרדי. מפתח נוסף היה בידי טרקי, למען הנוחות. את השלישי נשאתי אני לפעמים בכיסי. אינני יודע בידי מי היה הרביעי.
ובכן, בבוקר יום א' אחד הלכתי במקרה לכנסיית טריניטי לשמוע דרשן ידוע, ומאחר שמצאתי את עצמי מקדים במקצת, חשבתי שאסור ללשכתי לזמן מה. למזלי היה המפתח עמי; אבל כשהכנסתי אותו למנעול, גיליתי התנגדות של משהו שהוחדר בו מבפנים. הופתעתי מאוד וקראתי בקול, ואז לתדהמתי הסתובב מפתח בצד השני, ותוך שהוא תוקע את קלסתרו הכחוש לעומתי ומחזיק את הדלת פתוחה, הופיע בארטלבי כרוח רפאים, בכותנתו לגופו אך חוץ מזה עירום למחצה בבלואיו, ואמר בשקט שהוא מצטער, אבל הוא עסוק בדיוק עכשיו ו - מעדיף שלא להכניסני פנימה כרגע. במלה קצרה אחת או שתיים הוסיף שאולי מוטב לי להקיף את גוש הבניינים פעמיים או שלוש, ועד אז קרוב לוודאי יסיים הוא את ענייניו.
ובכן, הופעתו הבלתי סבירה של בארטלבי, המאייש את לשכתי בבוקר יום א' בנונשלאנטיות הג'נטלמנית הגווייתית שלו, ועם זאת איתן ומושל ברוחו, השפיעה עלי השפעה משונה, עד שמיד נסוגותי מדלתי שלי ועשיתי כפי שנתבקשתי. אולם לא בלי שאחוש מדקרות שונות ומשונות של מרד אין אונים כנגד החוצפה העדינה של כתבן מסתורי זה. אכן, בעיקר עדינותו ונועמו המופלא לא רק שפירקוני מנשקי, אלא המיסו את לבי כביכול. כי לדעתי, רך לבב הוא מי שמתיר בשלווה ללבלרו השכיר להכתיב לו ולצוות עליו להסתלק מהשטח שלו עצמו. יתר על כן, המחשבה מה בכלל עושה בארטלבי במשרדי בלבוש פרוע כזה בבוקר יום א' מילאה אותי אי נוחות רבה. האם מתרחש שם דבר מה לא מהוגן? לא, אין זה ייתכן כלל. אין להעלות על הדעת ולו לרגע שבארטלבי הוא אדם חסר מוסר. אולם מה הוא עושה שם? מעתיק? ודאי שלא. עם כל זרויותיו היה בארטלבי אדם מהוגן בהחלט, האחרון שיישב אל שולחנו במצב הקרוב לעירום. חוץ מזה, הרי יום א' היום; והיה משהו בבארטלבי שסילק את ההנחה שיחלל את קדושת היום בעיסוק חילוני כלשהו.
אף על פי כן לא נחה דעתי ומלא סקרנות חסרת מנוחה חזרתי לבסוף אל הדלת. בלי עיכוב תקעתי את המפתח, פתחתי את הדלת ונכנסתי. בארטלבי לא נראה בשום מקום. הבטתי סביב בלהיטות, הצצתי מאחורי המחיצה; אבל היה ברור מאוד שהוא הסתלק. לאחר בדיקה קפדנית נוספת של המקום ניחשתי שבארטלבי, במשך תקופה לא מוגדרת, בוודאי אכל, התלבש וישן במשרדי; וזאת בלא צלחת, מראה או מיטה. המושב המרופד של הספה הרעועה נשא באחת הפינות את החותם העמום של גופו הכחוש. מתחת לשולחנו מצאתי שמיכה גלולה; מאחורי השבכה הריקה משחת נעליים ומברשת; על כיסא קערת רחצה מפח ומגבת מרופטת; בתוך עיתון כמה פירורי דובשנים ונתח קטן של גבינה. כן, חשבתי, הרי זו ראיה מספקת שבארטלבי קבע את ביתו כאן, מחזיק דירת רווקים שלמה לעצמו. מיד חלפה במוחי המחשבה, איזו בדידות, איזו גלמודות מתגלית כאן! עוניו גדול; אך בדידותו, כמה נורא! ִחשבו על כך. ִחשבו על יום א', וול סטריט - פטרה נטושה; ובכל לילה של כל יום - ריקנות. גם הבניין הזה, ההומה פעילות וחיים בימי השבוע, עם רדת הלילה מהדהדים חלליו הריקים, ובמשך כל יום א' עזוב הוא לחלוטין. וכאן קבע בארטלבי את ביתו; משקיף יחיד על מקום בודד, שראה לפני כן הומה אדם. מעין מאריוס בשינוי צורה וחף מפשע שקוע במחשבות בין חורבות קרתגו!
לראשונה בחיי תקפה אותי תחושה של מלנכוליה עוקצת איומה. לפני כן לא התנסיתי אלא בעצבות לא בלתי נעימה. הקשר האנושי המשותף סחף אותי כעת לקדרות בלי מעצור. מלנכוליה אחוותית! מפני ששנינו, אני ובארטלבי גם יחד, בניו של אדם הראשון אנחנו. זכרתי את המשי הזוהר ואת הפרצופים הנוצצים שראיתי באותו היום, לבושי מחלצות, שטים כברבורים במורד המיסיסיפי של ברודוויי; ובהעמידי אותם כנגד הכתבן החיוור חשבתי לעצמי, אה, האושר מחזר אחרי האור, ולכן נדמה לנו שהעולם עליז; אולם האומללות מסתתרת במרחקים, ולכן נדמה לנו שאין כל אומללות. שיגיונות עצובים אלה - תעתועים, ללא ספק, של מוח חולה וטיפש - הובילו למחשבות אחרות ומסוימות יותר, על זרויותיו של בארטלבי. רגשות מנבאי רע ריחפו סביבי. דמותו החיוורת של הכתבן הופיעה שכובה לנגד עיני, בין זרים אדישים, בסדין מלופף רועד.
לפתע נמשכתי אל מכתבתו הסגורה של בארטלבי. המפתח היה גלוי לעין בתוך המנעול. אין לי כל כוונה רעה, אינני מחפש סיפוק לסקרנות גסה, חשבתי לעצמי; וחוץ מזה, המכתבה שלי היא, וגם תכולתה, וכך הרהבתי עוז להביט פנימה. הכל היה מסודר בשיטתיות, הניירות מונחים בקפידה. התאים היו עמוקים ולאחר ששלפתי את תיקי המסמכים, מיששתי במעמקיהם. פתאום הרגשתי בדבר ומשכתיו החוצה. היתה זו מטפחת ישנה, כבדה וקשורה. פתחתי אותה וראיתי שהיתה זו קופת חיסכון.
כעת נזכרתי בכל התעלומות החרישיות שהבחנתי בהן באיש. זכרתי שמעולם לא דיבר אלא אם נשאל; שלמרות הכל היה לו זמן ניכר לעצמו, ועם זאת מעולם לא ראיתיו קורא, לא, אפילו לא עיתון; שבמשך פרקי זמן ארוכים היה עומד בחלונו החיוור שמאחורי המחיצה ומביט החוצה, על קיר הלבנים המת; הייתי בטוח לגמרי שמעולם לא ביקר בשום מזנון או בית אוכל; שפניו החיוורים העידו בבירור שמעולם לא שתה בירה כמו טרקי, ואפילו לא תה וקפה, כמו אנשים אחרים; שמעולם לא הלך למקום מסוים כלשהו שידעתי עליו; מעולם לא יצא החוצה לטיול, אלא אם כן זה היה המקרה כרגע; שהוא נמנע לומר מי הוא, או מאין בא, או אם יש לו קרובים כלשהם בעולם; שלמרות היותו כה רזה וחיוור, מעולם לא התלונן על בריאות לקויה. ויותר מכל זכרתי אווירה מסוימת לא מודעת של - איך אקרא לה? - של יהירות קלה, נאמר, או הסתייגות מתנזרת שאפפה אותו, עוררה בי יראת כבוד וגרמה לי להתרצות בהכנעה לזרויותיו כאשר פחדתי לבקש ממנו לעשות את הדבר הפעוט ביותר בשבילי - אם כי יכולתי לדעת, על פי הדממה הממושכת שמאחורי המחיצה, שהוא בוודאי עומד שרוי באחד מאותם חלומות בהקיץ אל מול הקיר המת.
כשהפכתי במוחי את כל הדברים האלה והוספתי אותם לעובדה שנגלתה לי זה עתה, שהוא הפך את משרדי למקום משכנו הקבוע ולביתו - ובלי לשכוח את עגמומיותו הנכאה - בהופכי את כל הדברים האלה החלה מתגנבת אלי הרגשה זהירה. רגשותי הראשוניים היו מלנכוליה טהורה ורחמים כנים; אבל בה במידה שנואשותו של בארטלבי העמיקה לחדור לתודעתי, אותה מלנכוליה עצמה היתה לפחד, והרחמים - לדחייה. מה נכון הדבר ומה איום, שעד נקודה מסוימת המחשבה על אומללות או מראיתה מגייסות את רגשות חיבתנו הטובים ביותר; אולם במקרים מסוימים, מעבר לאותה נקודה אין הדבר כך. טועים הטוענים כי תופעה זו מקורה תמיד באנוכיותו הטבעית של לב האדם. אדרבה, היא נובעת דווקא מתוך חוסר תקווה מסוים לרפא מחלה אורגנית חמורה. ליצור רגיש, הרחמים הם לא פעם כאב. וכאשר מתברר לבסוף שרחמים כאלה אינם יכולים להוביל לסיוע ממשי, השכל הישר מצווה על הנפש להיפטר מהם. מה שראיתי באותו בוקר שיכנע אותי שהכתבן היה קורבן להפרעה מלידה, הפרעה חשוכת מרפא. אוכל לתת נדבה לגופו; אך גופו לא הכאיב לו; נשמתו היא שסבלה, ולנשמתו לא יכולתי להגיע.
לא הגעתי לכנסיית טריניטי בבוקר ההוא. משום מה, הדברים שראיתי פסלו אותי לזמן מה מללכת לכנסייה. חזרתי לביתי ובדרך חשבתי מה אעשה עם בארטלבי. בסוף החלטתי כך: אציג לו שאלות רגועות אחדות מחר בבוקר, שאלות הנוגעות לתולדות חייו וכו', ואם ימאן לענות עליהן בכנות ובלי הסתייגויות (והנחתי שהוא יעדיף שלא), אתן לו שטר של עשרים דולר מעל ומעבר למה שאהיה חייב לו, ואומר לו ששירותיו אינם נחוצים עוד; אבל אם אוכל בדרך אחרת כלשהי לעזור לו, אשמח מאוד לעשות זאת, בעיקר אם יבקש לחזור למקום הולדתו, יהיה אשר יהיה - אהיה מוכן לעזור בתשלום ההוצאות. יתרה מזאת, אם לאחר שיגיע הביתה, ימצא עצמו אי פעם זקוק לעזרה, מכתבו יזכה לתשובה בטוחה.
הגיע הבוקר.
"בארטלבי", קראתי לו בקול רך מאחורי המחיצה.
אין תשובה.
"בארטלבי", אמרתי בטון רך עוד יותר, "בוא הנה; אינני עומד לבקש ממך לעשות משהו שתעדיף לא לעשותו, אני פשוט רוצה לדבר אתך".
לשמע הדברים האלה החליק חרש ונגלה לעין.
"האם תאמר לי, בארטלבי, היכן נולדת?"
"הייתי מעדיף שלא".
"האם תאמר לי משהו על עצמך?"
"הייתי מעדיף שלא".
"אבל איזו התנגדות הגיונית יכולה להיות לך לדבר אתי? אני רוחש לך ידידות".
הוא לא הביט בי בדברו, אלא תקע את מבטו בפרוטומת קיקרו, שבשעה שישבתי היתה בדיוק מאחורי, כשישה אינצ'ים מעל ראשי.
"מה תשובתך, בארטלבי", אמרתי לאחר שהמתנתי זמן מה למענה, וכל אותה עת לא נעו פניו, חוץ מרעד חלש ביותר של הפה הדקיק.
"אני מעדיף לא להשיב כעת", אמר ופרש לתאו.
היתה זו חולשה מצדי, אני מודה, אך מנהגו, במקרה זה, דקר אותי. לא רק שהסתתרה בו, כמדומה, סלידה שקטה מסוימת, אלא עקשנותו נראתה כפוית טובה, בהתחשב ביחס הטוב ובוותרנות שקיבל ממני.
שוב ישבתי והירהרתי מה עלי לעשות. למרות ההשפלה שהושפלתי מהתנהגותו, ואף שהייתי נחוש בדעתי לפטרו כשנכנסתי למשרדי, למרות אלה חשתי באורח מוזר שדעה קדומה כלשהי מתדפקת על לבי, אוסרת עלי לבצע את שבדעתי ומכריזה עלי רשע אם ארהיב לנשוף מלה רעה אחת נגד הנידח מכל בני האדם. לבסוף הבאתי את כיסאי דרך Nרבה אל מאחורי מחיצתו, התיישבתי ואמרתי: "בארטלבי, מילא, נעזוב את כל מה שנוגע לתולדות חייך; אבל הרשה לי להפציר בך, כידיד, שתסכים עד כמה שאפשר לנוהגים המקובלים במשרד הזה. אמור כעת שתעזור לבדוק את הניירות מחר או מחרתיים; בקיצור, אמור כעת, שבעוד יום או יומיים תתחיל להיות קצת יותר הגיוני; אמור זאת, בארטלבי".
"כרגע הייתי מעדיף שלא להיות קצת יותר הגיוני", היתה תשובתו החיוורת החרישית.
בדיוק אז נפתחו הדלתות המתקפלות וניפרס התקרב. הוא סבל כמדומה משנת לילה רעה במיוחד בעטיים של קשיי עיכול חמורים מהרגיל. הוא שמע את מלותיו האחרונות של בארטלבי.
"מעדיף שלא, הא?" חרק ניפרס, "אני כבר אעדיף אותו. לו הייתי במקומך, אדוני", פנה אלי, "הייתי מעדיף אותו; הייתי נותן לו עדיפות, לפרד העקשן! מהו, אדוני, בבקשה, הדבר שהוא מעדיף לא לעשות כעת?"
בארטלבי לא זע.
"מר ניפרס", אמרתי, "הייתי מעדיף שתיסוג מכאן כעת".
איכשהו, בזמן האחרון, סיגלתי לי את הנוהג להשתמש שלא מדעת במלה "מעדיף" בכל מיני הזדמנויות לאו דווקא מתאימות. נרעדתי מהמחשבה שמגעי עם הכתבן כבר החל להשפיע על רוחי. ולאיזו סטייה נוספת ועמוקה יותר עלול הדבר להביא בהמשך? גם לדאגה זו היה חלק בהחלטתי לנקוט אמצעים בלי שהות.
בעוד ניפרס חוזר למקומו סר וזעף, התקרב טרקי בנעימות וביראת כבוד.
"בהכנעה, אדוני", אמר, "אתמול חשבתי על בארטלבי כאן, ואני חושב שאילו רק העדיף לשתות ליטר שיכר טוב בכל יום, היה הדבר מועיל מאוד לתיקונו ומאפשר לו לעזור בבדיקת הניירות שלו".
"הנה גם אתה נתפסת למלה", אמרתי, נסער מעט.
"בהכנעה, איזו מלה, אדוני", שאל טרקי ודחק עצמו אל תוך החלל הצר שמאחורי המחיצה, ובשעת מעשה אילץ אותי לדחוק במרפקי את הכתבן. "איזו מלה, אדוני?"
"הייתי מעדיף להישאר כאן לבדי", אמר בארטלבי, כאילו נפגע מההמון הנדחק לתוך פרטיותו.
" "זאת המלה, טרקי", אמרתי, "זהו זה".
"אה, מעדיף? אה כן, מלה מוזרה. לעולם אינני משתמש בה בעצמי. אבל, אדוני, כמו שאמרתי, אילו רק העדיף - "
"טרקי", הפסקתי אותו, "לך מכאן בבקשה".
"אה, בוודאי, אדוני, אם אתה מעדיף שאעשה זאת".
כשפתח את הדלת המתקפלת כדי לצאת, ראה אותי ניפרס מאצל שולחנו ושאל אם הייתי מעדיף שמסמך מסוים יועתק על נייר כחול או לבן. לא היתה בדבריו כל הטעמת לצון על המלה מעדיף. היה ברור שהמלה התגלגלה מלשונו בהיסח הדעת. חשבתי לעצמי, ברור שאני חייב להיפטר מהמטורף הזה, שכבר הספיק במידת מה לסובב את הלשונות, אם לא את הראשים, שלי ושל לבלרי. אולם חשבתי שמן התבונה לא להודיע על הפיטורים מיד.
למחרת שמתי לב שבארטלבי אינו עושה דבר ורק עומד ליד חלונו, שקוע בחלום בהקיץ מול הקיר המת. כששאלתי אותו מדוע אינו כותב, אמר שהחליט לא לכתוב עוד.
"מדוע, מה פתאום? מה הלאה?" קראתי, "לא לכתוב עוד?"
"לא עוד".
"ומה הסיבה?"
"אינך רואה את הסיבה בעצמך?" השיב באדישות.
הישרתי אליו את מבטי וראיתי שעיניו עמומות ומזוגגות. מיד עלה בדעתי שחריצותו המופלגת ליד חלונו העמום במשך השבועות הראשונים להיותו עמי אולי חיבלה זמנית במאור עיניו.
הדבר נגע ללבי. אמרתי דבר מה כהשתתפות בצערו. רמזתי שמן הסתם הוא עושה בחוכמה בהימנעותו מכתיבה לזמן מה, ודחקתי בו לנצל את ההזדמנות ולצאת לטיול בריא באוויר הצח. אבל זאת הוא לא עשה. כעבור ימים אחדים, בהעדרם של לבלרי האחרים ובבהילותי לשגר מכתבים מספר בדואר, חשבתי שמאחר שאין לו שום דבר ארצי אחר לעשותו, בוודאי יהיה בארטלבי גמיש מהרגיל ויישא את המכתבים אל בית הדואר. אולם הוא סירב במישרים. וכך, עם כל אי הנוחות שבדבר, הלכתי בעצמי.
ושוב חלפו כמה ימים. אם הוטב מצב עיניו של בארטלבי ואם לאו, לא ידעתי. ככל הנראה, חשבתי שאכן הוטב. אך כששאלתי אותו על כך לא הואיל לענות. על כל פנים, הוא לא היה מוכן להעתיק. לבסוף, בתשובה להפצרותי, הודיע לי שזנח את ההעתקה לצמיתות.
"מה!" קראתי. "ונניח שעיניך יבריאו לגמרי - ואפילו יהיו בריאות יותר משהיו לפני כן - האם לא תעתיק אז?"
"זנחתי את ההעתקה", השיב והחליק הצדה.
הוא נשאר כפי שהיה, אביזר בלשכתי. לא, הוא נעשה - אם הדבר אפשרי בכלל - אביזר עוד יותר מתמיד. מה היה אפשר לעשות? הוא לא היה מוכן לעשות דבר במשרד; מדוע שיישאר שם? למעשה, הוא נהפך כעת לאבן ריחיים על צווארי. לא רק חסר תועלת היה, אלא אפילו מעיק. ואף על פי כן ריחמתי עליו. אני אומר פחות מהאמת באומרי זאת - בעצם היותו גרם לי חוסר מנוחה. אילו רק נקב בשמו של קרוב משפחה אחד או חבר, מיד הייתי כותב ומאיץ בהם לקחת את הבחור המסכן לאיזה בית מחסה נוח. אולם דומה שהוא היה לבדו, לגמרי לבדו ביקום. שבר אונייה טרופה באמצע האוקיינוס האטלנטי. לבסוף, צרכים הקשורים בעסקי גברו על כל השיקולים האחרים. בהגינות ובעדינות ככל שיכולתי, אמרתי לבארטלבי שבתוך שישה ימים עליו לעזוב ללא תנאי את המשרד. הזהרתי אותו שעליו לנקוט בינתיים אמצעים ולהשיג לו מעון אחר. הצעתי לעזור לו במאמץ הזה, אם הוא עצמו יעשה את הצעד הראשון לקראת עזיבה. "וכאשר תעזוב אותי לבסוף, בארטלבי", הוספתי, "אדאג שלא תלך מכאן בידיים ריקות. שישה ימים מהשעה הזאת, זכור".
בתום המועד הצצתי מאחורי המחיצה, והנה! בארטלבי שם.
כיפתרתי את מעילי, התעשתתי וקרבתי לאט לעברו, נגעתי בכתפו ואמרתי: "הגיעה השעה. אתה חייב לעזוב את המקום. צר לי עליך; יש כאן כסף; אבל אתה חייב ללכת".
"הייתי מעדיף שלא", השיב וגבו עדיין מופנה אלי.
"אתה חייב".
הוא לא ענה.
היה לי אמון בלתי מוגבל ביושרו הכללי של אדם זה. לעתים קרובות החזיר לי מטבעות שנפלו מתוך רשלנות על הרצפה, מאחר שאני נוטה להיות מאוד בלתי זהיר בעניינים פעוטים שכאלה. השתלשלות הדברים הבאים לא תיראה אפוא חריגה.
"בארטלבי", אמרתי, "אני חייב לך שנים-עשר דולר על החשבון; הנה שלושים ושניים; העשרים הנוספים שלך הם. האם תיקח אותם?" והושטתי לו את השטרות.
אבל הוא לא זז.
"אם כן, אשאיר אותם כאן", והנחתי אותם מתחת למשקולת שעל השולחן. ואז נטלתי את כובעי ומקלי, ובלכתי אל הדלת פניתי בשלווה לאחור והוספתי: "לאחר שתוציא את חפציך מהמשרד, בארטלבי, תנעל כמובן את הדלת, מאחר שכולם כבר יצאו מלבדך, והואל נא להשאיר את המפתח מתחת למחצלת, כדי שאוכל לקחת אותו בבוקר. לא אשוב לראותך; היה שלום. אם אחרי זה, במקום משכנך החדש, אוכל לעזור לך באיזה אופן, אל תהסס לפנות אלי במכתב. שלום, בארטלבי, וכל טוב".
אך הוא לא אמר דבר בתשובה. כמו העמוד האחרון במקדש חרב, נשאר עומד אילם ובודד באמצע החדר הנטוש.
בלכתי הביתה במצב רוח מהורהר, גברה גאוותי על רחמי. לא יכולתי אלא להתגאות בעצמי על טיפולי המצוין בסילוקו של בארטלבי. מצוין קראתי לו, וכך היה נראה בוודאי בעיני כל הוגה לא משוחד. דומה שהיופי שבמעשי היה מבוסס על השקט המושלם שבו. לא היתה כל הצקה גסה, לא שחצנות מסוג כלשהו, לא איומים מלאי חימה ופסיעות הלוך ושוב על פני החדר, פליטת פקודות תקיפות אל בארטלבי שיפנה עצמו עם מיטלטליו הבלויים. שום דבר מעין זה. בלי הפצרות קולניות בבארטלבי שיעזוב - כפי שהיה עלול לעשות אדם נחות - הנחתי אני את העיקרון שעליו לעזוב; ועל הנחה זו בניתי את כל מה שהיה לי לומר. ככל שהרביתי לחשוב על מהלכי, כך הוקסמתי ממנו. אף על פי כן, למחרת בבוקר, עם הקיצי משנתי, התעוררו בי ספקות; כפי הנראה נמוגו בשנתי אדי הגאווה. אחת השעות המפוכחות והחכמות ביותר שיש לו לאדם היא מיד אחרי שהוא מקיץ בבוקר. ההליך שנקטתי נראה מחוכם כמקודם, אולם רק להלכה. כיצד יוכיח את עצמו למעשה, כאן היתה המכשלה. היתה זו באמת מחשבה יפה להניח שבארטלבי יעזוב; אולם ככלות הכל, הנחה זו היתה אך ורק שלי, ולבארטלבי לא היה בה כל חלק. העיקר הגדול היה לא אם אני הנחתי שהוא ינטוש אותי, אלא אם הוא יעדיף לעשות זאת. הוא היה אדם של העדפות ולא של הנחות.
אחרי ארוחת הבוקר הלכתי העירה, מעלה בלבי טענות בעד ונגד. רגע אחד חשבתי שהכל יתברר ככישלון אומלל, ובארטלבי יימצא חי במשרדי כרגיל; ברגע הבא הייתי בטוח שאמצא את כיסאו ריק. וכך המשכתי לשנות כיוון לכאן ולכאן. בפינת ברודוויי ורחוב קאנל ראיתי קבוצה נרגשת למדי עומדת שקועה בשיחה רצינית.
"אני מוכן להתערב שלא", אמר קול כשעברתי.
"לא הולך? מוסכם!" אמרתי, "שים את הכסף".
ידי נשלחה מאליה אל כיסי להוציא כסף, ואז נזכרתי שהיום הוא יום הבחירות. המלים ששמעתי לא נגעו כלל לבארטלבי, אלא להצלחתו או לאי הצלחתו של מועמד אחד לראשות העיר. בהלך הנפש המרוכז שהייתי שרוי בו, דימיתי, כביכול, שכל ברודוויי משתתפת בהתרגשותי ומתווכחת אתי באותה השאלה. חלפתי על פניהם, אסיר תודה שהמיית הרחוב כיסתה על פיזור נפשי.
כפי שתיכננתי, הגעתי לדלת משרדי מוקדם מהרגיל. עמדתי והקשבתי רגע. הכל היה שקט. בוודאי הסתלק לו. ניסיתי את הידית. הדלת היתה נעולה. כן, ההליך שלי פעל את פעולתו; הוא נעלם מן הסתם. ואף על פי כן התערבה בדבר מלנכוליה מסוימת. כמעט התחרטתי על הצלחתי המזהירה. מיששתי תחת המחצלת אחר המפתח שהוא היה אמור להשאיר שם בשבילי, ואז נתקלה ברכי במקרה בלוח עץ והשמיעה רחש, ובתגובה בא קול מבפנים: "עוד לא; אני עסוק".
זה היה בארטלבי.
הייתי הלום רעם. לרגע קל עמדתי כאותו אדם, מקטרתו בפיו, שנהרג לפני זמן רב, ביום לא עבות אחד בווירג'יניה, על ידי ברק קיץ; ליד חלונו החמים הפתוח נהרג האיש ונשאר שעון החוצה באותן שעות חולמניות אחר הצהריים, עד אשר נגע בו מישהו ואז נפל.
"לא הלך!" מילמלתי לבסוף. אך שוב צייתתי לאותה שררה מופלאה שהטיל בי הכתבן המסתורי ואשר ממנה, למרות כל רוגזי, לא יכולתי להימלט לגמרי. ירדתי לאט במדרגות ויצאתי אל הרחוב, ובעודי מקיף את גוש הבניינים שקלתי מה עלי לעשות כעת בתסבוכת חסרת תקדים זו. לסלק את האיש על ידי זריקה ממשית - זאת לא יכולתי לעשות; לגרשו במלים קשות - אי אפשר; לקרוא למשטרה - רעיון לא נעים; ועם זאת, להניח לו ליהנות מניצחונו החולני עלי - גם על כך לא יכולתי לחשוב. מה אפשר לעשות? או, אם אי אפשר לעשות דבר, האם יש משהו נוסף שאוכל להניח בפרשה זו? כן, כפי שלפני כן הנחתי שבארטלבי יעזוב, אוכל עכשיו להניח שאכן עזב. ובהגשמתה החוקית של הנחה זו אוכל להיכנס למשרדי בחיפזון גדול ולהעמיד פנים שאינני רואה את בארטלבי כלל, ללכת ישר לקראתו כאילו היה אוויר. התנהגות שכזאת תיראה במידה מסוימת כגירוש מהבית. קשה לתאר שבארטלבי יוכל לעמוד ביישום כזה של דוקטרינת ההנחות. אבל במחשבה שנייה הצלחתה של התוכנית נראתה לי מפוקפקת למדי. החלטתי להתווכח עמו שוב בעניין הזה.
"בארטלבי", אמרתי עם היכנסי למשרד בהבעה חמורה ושקטה, "אני נרגז מאוד. אני נעלב, בארטלבי. דעתי עליך היתה טובה. דימיתי שאתה קרוץ מחומר ג'נטלמני כזה, שבכל דילמה עדינה יספיק רמז קל - בקיצור, הנחה. אבל נראה שהוטעיתי. הנה", הוספתי ופתחתי בכנות, "אפילו לא נגעת עדיין בכסף ההוא", והצבעתי עליו, בדיוק במקום שהשארתי אותו בערב הקודם.
הוא לא אמר דבר בתשובה.
"האם תעזוב אותי, או לא?" דרשתי לדעת בלהט פתאומי והתקרבתי אליו.
"הייתי מעדיף שלא לעזוב אותך", השיב, מדגיש בעדינות את הלא.
"איזו זכות בכלל יש לך להישאר כאן? אתה משלם שכר דירה? אתה משלם את המסים שלי? או שזה הנכס שלך?"
הוא לא אמר דבר בתשובה.
"האם אתה מוכן להמשיך לכתוב עכשיו? האם החלימו עיניך? האם תוכל להעתיק למעני נייר קטן הבוקר? או לעזור לבדוק כמה שורות? או לצאת ולגשת את בית הדואר? בקיצור, האם תעשה משהו בכלל, שייתן צידוק לסירובך לעזוב את המקום?"
הוא חזר בשקט אל תוך תא נזירותו.
הייתי שרוי במצב כזה של עוינות עצבנית, עד שחשבתי שמן התבונה לחדול כרגע מהפגנות נוספות. בארטלבי ואני היינו לבדנו. זכרתי את הטרגדיה של אדמס האומלל ושל קולט האומלל עוד יותר במשרדו הבודד של זה האחרון; וכיצד קולט המסכן, לאחר שאדמס הכעיס אותו באופן נורא כל כך, הרשה לעצמו בקלות ראש להתגעש פתאום בפראות כזאת ונחפז מבלי דעת לעשות את המעשה הגורלי, מעשה שבוודאי לא הצטער עליו איש יותר מהמבֵצע עצמו. לעתים קרובות עלה בדעתי, כשהירהרתי במקרה, שאילו התרחשה ההתנצחות ברחוב הציבורי או במעון פרטי, לא היתה מסתיימת כפי שהסתיימה. היו אלה הנסיבות של הימצאות לבד במשרד נטוש, בקומה עליונה בבניין שלא הקרין ביתיות אנושית - משרד בלי שטיח, כמובן, בעל מראה מאובק וקודר - זה בוודאי מה שעזר מאוד להגביר את הייאוש הנרגז של קולט העלוב.
אבל כאשר התעורר בי אותו יצר רע של טינה והשיאני אשר לבארטלבי, לפתתי אותו והשלכתי אותו. כיצד? ובכן, פשוט נזכרתי בצו האלוהי: "מצווה חדשה נותן אני לכם, לאהבה איש את רעהו". כן, זה היה הדבר שהצילני. בנפרד משיקולים גבוהים יותר, פועל החסד לעתים קרובות על פי עיקרון חכם ונבון ביותר - אמצעי בטיחות לבעליו. אנשים רצחו בגלל קנאה ובגלל כעס ובגלל שנאה ובגלל אנוכיות ובגלל התנשאות רוחנית; אולם אף לא אדם אחד, ששמעתי עליו מעודי, ביצע אי פעם רצח שטני בגלל חסד מתוק. תועלת עצמית גרידא, ובעיקר אצל אלה המתפתים בנקל, עוררה את כל היצורים לצדקה ולפילנתרופיה. על כל פנים, בנסיבות הנידונות התאמצתי להטביע את רגשותי הנרגזים כלפי הכתבן בעזרת פרשנות נדיבה להתנהגותו. בחור מסכן, בחור מסכן! חשבתי, הוא לא מתכוון לכלום; וחוץ מזה, עברו עליו ימים קשים, וראוי למחול לו.
כמו כן השתדלתי מיד להעסיק את עצמי ובעת ובעונה אחת להקל את עוגמת נפשי. ניסיתי לדמות לעצמי, שבמשך הבוקר, בזמן העשוי להיראות מתאים בעיניו, ייצא בארטלבי ממקלטו מרצונו החופשי ויצעד בהחלטה נחושה לעבר הדלת. אך לא. הגיעה השעה שתים-עשרה וחצי; פרצופו של טרקי החל לזרוח, הוא שפך את קסת הדיו ונעשה קולני מאוד; ניפרס נרגע אל תוך שלווה ונימוס; ג'ינג'ר נאט כירסם את תפוח הצהריים שלו; ובארטלבי נשאר עומד אצל חלונו שקוע עמוק עמוק באחד מאותם חלומות בהקיץ שלו מול הקיר המת. האם תאמינו? האם חייב אני להודות בכך? ביום ההוא, אחר הצהריים, עזבתי את המשרד בלי לומר לו מלה אחת נוספת.
ימים אחדים חלפו מאז, ובעתות הפנאי עיינתי מעט בספרו של אדוארדס על הרצון ושל פריסטלי על ההכרח. בנסיבות הקיימות עוררו ספרים אלה רגש מועיל. אט אט הגעתי להכרה שצרותי אלה, בנוגע לכתבן, נועדו לי מששת ימי בראשית, וההשגחה העליונה שיכנה אצלי את בארטלבי מסיבה מסתורית כלשהי, שאין בן תמותה כמוני יכול לרדת לעומקה. כן, בארטלבי, הישאר שם מאחורי המחיצה שלך, חשבתי; לא אוסיף עוד לרדוף אותך; בלתי מזיק אתה ושקט כאחד הכיסאות הישנים הללו; בקיצור, לעולם איני מרגיש כה בודד כאשר אני יודע שאתה שם. סוף סוף אני רואה זאת, אני חש בזאת; התכלית היעודה של חיי חדרה להכרתי. ייתכן שאחרים נועדו לבצע תפקידים נשגבים יותר; אבל שליחותי בעולם הזה, בארטלבי, היא לספק לך חדר משרד לכל פרק זמן שתמצא לנכון להישאר.
אני מאמין שהלך רוח נבון ומבורך זה היה נמשך אצלי, אלמלא ההערות הלא נדיבות והלא נעימות שכיוונו אלי עמיתים למקצוע שביקרו בלשכתי. אולם כך יקרה לעתים קרובות, שהחיכוך המתמיד בין נפשות צרות עין שוחק לבסוף את ההחלטות הכי טובות של היותר נדיבים. אם כי ברור, כשאני מהרהר בדבר, שאין זה מוזר שהאנשים שנכנסו למשרדי השתוממו למראהו המשונה של בארטלבי המסתורי ונתפתו על כן להפטיר כמה הערות מרושעות. לעתים נוטריון כלשהו שבא למשרדי לרגל עסקיו ולאחר שלא מצא בו איש חוץ מהכתבן היה מנסה להפיק מפיו מידע מדויק על מקום הימצאי; אולם בלי לשים לב לשיחתו הבטלה, בארטלבי היה נשאר עומד בלא נוע באמצע החדר. וכך, לאחר שבחן אותו בתנוחה זו זמן מה, היה הנוטריון יוצא כלעומת שבא, בלי שהחכים כל עיקר.
כמו כן, כאשר התנהלו אסיפות בוררות, החדר היה מלא עורכי דין ועדים והעסקים התנהלו במהירות, קרה שאחד המשפטנים העסוקים שהיה נוכח במקום, בראותו את בארטלבי בטל לחלוטין מכל מעש, היה מבקש ממנו לרוץ אל משרדו (של המשפטן) ולהביא משם ניירות כלשהם. ואז היה באטרלבי מסרב בשלווה וממשיך להיות בטל כמקודם. עורך הדין היה אז נועץ בו מבט ממושך ופונה אלי. ומה יכולתי לומר? לבסוף נעשיתי ער לכך שבכל חוג מכרי המקצועיים חלפה לחישת פליאה על היצור המוזר שהחזקתי במשרדי. הדבר הדאיג אותי מאוד. וגם עלתה בדעתי המחשבה כי ייתכן שיתגלה שהוא אדם מאריך ימים, והוא ימשיך לשכון בלשכתי ולכפור בסמכותי ולהביך את מבקUי ולפגוע במוניטין המקצועיים שלי ולהטיל קדרות כללית על המקום; מקיים את נפשו וגופו יחד בכוח ההתמדה של חסכונותיו (כי בלי ספק הוציא חמישה פני בלבד ליום), ולבסוף אולי יאריך ימים על פני ויתבע חזקה על משרדי על פי זכות ישיבתו הממושכת: בעוד כל הציפיות הקודרות האלה מצטופפות סביבי יותר ויותר, וידידי ממשיכים להשמיע ללא הרף את הערותיהם על רוח-הרפאים שבחדרי, חל בי שינוי גדול. החלטתי לאזור את כל כוחות הנפש ולהיפטר לתמיד מאותו דיבוק בלתי נסבל.
ואולם, לפני שהגיתי תוכנית מסובכת כלשהי המותאמת לתכלית זו, העליתי לפני בארטלבי את ההגינות שבעזיבתו הסופית. בקול שליו ורציני המלצתי על הרעיון והבאתיו לשיקולו הבוגר והאחראי. אבל לאחר שנדרשו לו שלושה ימים להרהר בדבר, בישר לי שהחלטתו המקורית נשארת בעינה; בקיצור, שהוא עדיין מעדיף לשכון עמי.
מה אעשה? אמרתי לעצמי כעת, בעודי מכפתר את מעילי עד לכפתור האחרון. מה אעשה? מה עלי לעשות? מה אומר המצפון שחייב אני לעשות באיש זה, או לאמיתו של דבר, ברוח רפאים זה. להיפטר ממנו, אני חייב; והוא הלוך יילך. אך כיצד? הן לא תשליך אותו, את בן התמותה הכנוע, החיוור והמסכן. הן לא תשליך החוצה יצור חסר אונים שכזה? לא תבזה את עצמך באכזריות שכזאת? לא, לא ולא, אינני יכול לעשות זאת. מוטב שאניח לו לחיות ולמות כאן, ואז אקבור את שרידיו בתוך הקיר. מה אפוא תעשה? הרי לכל שידוליך לא יזוז ממקומו. את השוחד הוא משאיר על שולחנך, מתחת למשקולת הנייר שלך; בקיצור, ברור לגמרי שהוא מעדיף לדבוק בך.
אם כך, משהו חמור, משהו בלתי רגיל, חייב להיעשות. מה! בוודאי לא תקרא לשוטר שיגרור אותו בצווארונו ויכניס את חיוורונו התמים אל בית הסוהר? ועל סמך מה תוכל לתבוע שיתבצע דבר כזה? שוטטות? מה! הוא משוטט, נווד? הוא המסרב לזוז ממקומו? הרי מפני שאינו רוצה לשוטט, אתה מבקש לראות בו משוטט. אבסורדי מדי. חסר אמצעי מחיה: כאן תפסתי אותו. שוב טעות: הרי בלי ספק הוא דווקא מכלכל את עצמו, וזאת ההוכחה היחידה, שאין להפריכה, הרי כל אחד יכול להראות שיש בידו אמצעי מחיה, די והותר. אם כך, מאחר שאין הוא מוכן לעזוב אותי, אעזוב אני אותו. אעביר את משרדי; אעקור למקום אחר ואזהיר אותו מראש שאם אמצא אותו במקומי החדש אפתח בהליכים נגדו כמשיג גבול רגיל.
בהתאם לכך פניתי אליו למחרת: "אני מוצא שהלשכה הזאת רחוקה מדי מבית העירייה; האוויר אינו בריא. בקיצור, אני מתכונן להעביר את המשרד בשבוע הבא ולא אזדקק עוד לשירותיך. אני אומר לך זאת עכשיו כדי שתוכל לחפש לך מקום אחר".
הוא לא השיב, ויותר לא נאמר דבר.
ביום המיועד שכרתי עגלות ופועלים, ומאחר שהיו לי רק רהיטים מעטים, הועבר הכל בתוך שעות מעטות. במשך כל אותו זמן נשאר הכתבן עומד מאחורי מחיצתו, שעל פי הוראתי הסירוה רק בסוף. המחיצה הוסרה, ולאחר שקופלה כדף פוליו ענקי, השאירה אותו כבעל חזקה דומם על חדר עירום. עמדתי בפתח מביט בו לרגע, ומשהו בתוכי נזף בי.
נכנסתי שוב, ידי בכיסי; ולבי מת בקרבי.
"היה שלום, בארטלבי; אני הולך. היה שלום, ואלוהים יברכך; וקח את זה", והחלקתי משהו לתוך ידו. אולם הדבר נשמט על הרצפה, ואז - מוזר לומר - קרעתי את עצמי מעליו, מזה שכה השתוקקתי להיפטר ממנו.
לאחר שהסתדרתי במשרדי החדש, הקפדתי במשך יום או יומיים על דלת נעולה והתחלחלתי למשמע כל צעד במסדרונות. כשחזרתי למשרדי אחרי כל היעדרות קטנה, הייתי נעצר על הסף לרגע קל ומטה אוזן בדריכות בטרם אכניס את המפתח. אולם חששות אלה היו מיותרים. בארטלבי לא התקרב אלי עוד.
חשבתי שהכל הסתדר יפה, והנה בא לבקר אותי אדם זר ונבוך למראה ושאל אם אני האיש ששכן לאחרונה במשרד בוול סטריט מס' --.
בלב מנבא רעות השבתי שאכן אני הוא.
"אם כך, אדוני", אמר הזר, שהתגלה כעורך דין, "אתה אחראי לאדם שהשארת שם. הוא מסרב לבצע עבודות העתקה; הוא מסרב לעשות דבר; הוא אומר שהוא מעדיף שלא; והוא מסרב לעזוב את המקום".
"אני מצטער מאוד, אדוני", אמרתי, בשלווה מעושה אך ברטט פנימי, "אבל לאמיתו של דבר, לאיש שאתה מדבר עליו אין כל קשר אלי. אין הוא קרוב משפחה או שוליה שלי, שתוכל להטיל עלי אחריות עליו".
"בשם אלוהים, מי הוא?"
"אינני יכול לומר לך, כמובן. אינני יודע עליו דבר. בעבר העסקתי אותו כמעתיק; אולם הוא לא עשה דבר למעני במשך תקופה די ארוכה".
"אני אטפל בו, אפוא. בוקר טוב, אדוני".
חלפו ימים מספר ולא שמעתי דבר; ואף שלעתים קרובות שמעתי קול פנימי, שקרא לי לבקר במקום ולראות את בארטלבי המסכן, הרי בכל זאת עצרה בעדי מין אנינות דעת שאינה ברורה לי.
נסתם הגולל עליו כרגע, חשבתי לי סוף סוף, אחרי שבוע שלא הגיעה אלי כל ידיעה נוספת. אך בבואי למשרדי למחרת, מצאתי כמה אנשים מחכים לי בפתח דלתי, מלאי התרגשות עצבנית.
"זה האיש, הנה הוא בא", קרא הראשון, שהכרתי בו את עורך הדין שביקרני לפני כן לבדו.
"אתה חייב לסלק אותו משם, אדוני, מיד", קרא כרסתן אחד מביניהם בהתקרבו אלי. זיהיתיו כבעל הבית של הבניין בוול סטריט מס' -- .
"האדונים האלה, הדיירים שלי, אינם יכולים לסבול את זה עוד; מר ב'", אמר בהצביעו על הפרקליט, "גירש אותו מחדרו, וכעת הוא השתכן לו בבניין כולו, יושב על מעקי המדרגות במשך היום וישן בכניסה בלילה. כולם מודאגים; לקוחות עוזבים את המשרדים; חוששים לשלומם; אתה חייב לעשות משהו, ובלי דיחוי".
נבעת משטף דיבורו, נסוגותי מפניו. הייתי שמח לו יכולתי לנעול את עצמי בלשכתי החדשה. לשווא התעקשתי כי לבארטלבי אין כל קשר אלי, לא יותר מלכל אחד זולתי. לשווא; הייתי האדם האחרון שהיה לו קשר כלשהו עמו, והם ראו בי אחראי להתפתחות הנוראה. מאחר שפחדתי מחשיפת שמי בעיתונים (כפי שאיים אחד מהם במרומז), שקלתי את העניין ולבסוף אמרתי שאם יאפשר לי הפרקליט להיפגש בארבע עיניים עם הכתבן, במשרדו שלו (של הפרקליט), אנסה עוד היום לעשות כמיטב יכולתי לפטור אותם מהמטרד שהם מתלוננים עליו.
עליתי במדרגות לִמשכני הישן, והנה בארטלבי יושב בשקט על המעקה.
"מה אתה עושה כאן, בארטלבי?" אמרתי.
"יושב על המעקה", השיב חרש.
הוריתי לו להיכנס לחדרו של הפרקליט, שהשאיר אותנו לבדנו.
"בארטלבי", אמרתי, "האם אתה מודע לכך שאתה גורם לי סבל רב בהתעקשותך להתגורר בכניסה, לאחר שפוטרת מהמשרד?""
אין תשובה.
"כעת חייב לקרות אחד משני דברים. אתה חייב לעשות משהו או שמשהו חייב להיעשות אתך. באיזה סוג עבודה תרצה לעסוק? תרצה לשוב ולעסוק בהעתקה בשביל מישהו?"
"לא; הייתי מעדיף לא לעשות שום שינוי".
"האם תרצה לשמש כפקיד בבית מסחר?"
"יש בזה יותר מדי ריתוק. לא, לא הייתי רוצה להיות פקיד; אבל אינני בררן".
"יותר מדי ריתוק", קראתי, "הרי אתה מרותק מרצונך כל הזמן!" "הייתי מעדיף לא לעסוק בפקידות", השיב לטענתי, כאילו כדי ליישב את הסעיף הקטן הזה אחת ולתמיד.
"אולי יתאים לך תפקיד של מוזג? אין בזה שום אימוץ של העיניים".
"זה לא ימצא חן בעיני כלל; אם כי, כפי שאמרתי קודם, אינני בררן".
דברנותו הבלתי רגילה עוררה בי השראה. חזרתי להתקפה.
"טוב אפוא, אולי תרצה לנוע ברחבי הארץ ולגבות חשבונות בשביל סוחרים? זה יועיל לבריאותך".
"לא, הייתי מעדיף לעשות משהו אחר".
"מה דעתך, אם כן, לנסוע לאירופה כבן לוויה, לבדר איזה אדון צעיר בשיחתך. איך זה נראה לך?"
"כלל וכלל לא. לא נראה לי שיש בזה משהו מוגדר. אני אוהב להיות מעוגן במקום אחד. אבל אינני בררן".
"אם כך מעוגן תהיה", קראתי. איבדתי את סבלנותי ובפעם הראשונה בכל תולדות הקשר המרגיז שבינינו התפרצתי בכעס רב. "אם לא תסתלק מהמקום הזה לפני רדת הלילה, אראה עצמי אנוס - אכן, הריני אנוס ל... ל... להסתלק מהמקום בעצמי!" השלמתי את דברי באופן תמוה למדי, בלי לדעת איזה איום אפשר לנסות כדי להחרידו מרבצו ולהביאו לציות. נואש מכל מאמצים נוספים, התחלתי לרדת במהירות, ומחשבה אחרונה עלתה בדעתי, מחשבה שלא היתה חדשה לגמרי.
"בארטלבי", אמרתי, בנעימה האדיבה ביותר שיכולתי לסגל לעצמי בנסיבות נרגשות כאלה, "האם תבוא אתי הביתה עכשיו - לא למשרדי, אלא למעוני - ותישאר שם עד שנחליט בזמננו הפנוי על איזה סידור נוח בשבילך? בוא, בוא נלך עכשיו, מיד".
"לא. כרגע הייתי מעדיף לא לעשות כל שינוי".
לא עניתי; אולם חמקתי ביעילות רבה מכולם הודות לפתאומיות ולמהירות של מנוסתי, יצאתי בחיפזון מהבניין, רצתי במעלה וול סטריט לעבר ברודוויי וקפצתי אל תוך האומניבוס הראשון. עד מהרה הייתי מחוץ לטווח של כל ניסיון רדיפה. ברגע שחזרה אלי שלוותי, הרגשתי בבירור שכעת עשיתי כל מה שהיה ביכולתי לעשות, גם בנוגע לדרישות בעל הבית ודייריו וגם ביחס לרצוני אני ולרגש החובה שלי להיטיב עם בארטלבי ולגונן עליו מהצקות גסות. כעת התאמצתי להיות רגוע לגמרי וחופשי מכל דאגה. ומצפוני הצדיק אותי במאמצי זה, אם כי, לאמיתו של דבר, לא הצליח בכך כפי שיכולתי לבקש. כה פחדתי ששוב ירדפו אותי בעל הבית החמום ודייריו הממורמרים, עד שהפקדתי את עסקי בידי ניפרס לימים אחדים ונסעתי לחלק העילי של העיר והלאה, דרך הפרברים, בכרכרתי הקלה. חציתי את הנהר לג'רזי סיטי והובוקן וביקרתי ביקורים חטופים במנהטנוויל ואסטוריה. למעשה, כמעט חייתי בתוך הכרכרה.
חזרתי למשרדי, ומה רואות עיני! הודעה מבעל הבית נחה על שולחני. פתחתי אותה בידיים רועדות. נאמר בה שהכותב קרא למשטרה ובארטלבי הועבר לבית הסוהר בעוון שוטטות. יתר על כן, מאחר שאני יודע עליו יותר מכל אחד אחר, הוא מבקש ממני להופיע שם ולהצהיר הצהרה הולמת על העובדות. לבשורות האלה היו השפעות מנוגדות עלי. בתחילה נמלאתי חימה; אולם, לבסוף, כמעט ישר הדבר בעיני. מזגו המהיר והנמרץ של בעל הבית הנחה אותו לנקוט הליך שאינני חושב שהייתי מחליט עליו בעצמי; ועם זאת, כמפלט אחרון, בנסיבות המסוימות האלה, נראה כתוכנית האפשרית היחידה.
כפי שלמדתי מאוחר יותר, הכתבן המסכן, כאשר נאמר לו שהוא מובל לכלא, לא גילה אפילו התנגדות קלה שבקלות, אלא בדרכו הדמומה הסכים בשקט.
כמה מעוברי האורח הסקרנים והרחמנים הצטרפו לחבורה. וכך, עם אחד השוטרים צועד בראש שלוב זרוע עם בארטלבי, פילסה לה התהלוכה האילמת דרך בכל הרעש, החום והעליצות של חוצות העיר בצהרי היום.
באותו יום עצמו הלכתי אל בית הכלא העירוני. חיפשתי ומצאתי את הקצין המתאים, הודעתי לו על מטרת ביקורי, ונודע לי שהאיש שתיארתי אמנם היה בפנים. הבטחתי אז לפקיד שבארטלבי הוא אדם ישר לחלוטין וראוי לרחמים למרות זרותו המסתורית. סיפרתי את כל אשר ידעתי, ולבסוף הצעתי שיניחו לו להישאר בתנאי כליאה נוחים ככל הניתן, עד שיהיה אפשר לעשות משהו פחות קיצוני; אם כי, לאמיתו של דבר, בקושי ידעתי מה. על כל פנים, אם לא תהיה אפשרות להחליט על שום דבר אחר, בית המחסה לאביונים יצטרך לקבלו. ואז ביקשתי להיפגש עמו.
מאחר שלא הואשם בעבירה שיש עמה קלון והיה שקט ובלתי מזיק בכל הליכותיו, התירו לו לשוטט בחופשיות בתוך הכלא, בעיקר בחצרות הדשא הפנימיות. וכך מצאתי אותו שם, עומד לגמרי לבדו בחצר השקטה מכולן, פניו מופנים אל קיר גבוה, ומסביב מציצות בו מהחרכים הצרים של חלונות הכלא - כך היה נדמה לי - עיני רוצחים וגנבים.
"בארטלבי!"
"אני מכיר אותך", אמר בלי להביט לאחור, "ואינני רוצה לומר לך דבר".
"לא אני הבאתי אותך לכאן, בארטלבי", אמרתי, וחשתי כאב חד למשמע החשד המרומז. "ובשבילך, המקום הזה אינו צריך להיות רע כל כך. שום דופי אינו דבק בך בגלל היותך כאן. הבן, אין זה מקום עצוב כל כך כפי שאולי נדמה. ראה, שם השמים, וכאן הדשא".
"אני יודע היכן אני", השיב, אך לא אבה לומר דבר נוסף. ועל כן עזבתיו.
כששבתי ונכנסתי למסדרון, התקרב אלי אדם בשרני ורחב גרם, חגור סינר, ובטלטלו את אגודלו מעבר לכתפו אמר: "ההוא חבר שלך?"
"כן".
"הוא רוצה לגווע ברעב? אם הוא רוצה, תן לו לחיות על המזון של הכלא, זה הכל".
"מי אתה?" שאלתי, בלי שידעתי כיצד עלי להבין מישהו שמדבר באופן לא רשמי כל כך במקום כזה.
"אני המזונאי. אדונים שיש להם כאן חברים שוכרים אותי כדי שאספק להם משהו טוב לאכול".
"האומנם?" אמרתי בפנותי אל הסוהר.
הוא אישר זאת.
"טוב, אפוא", אמרתי והחלקתי כמה מטבעות לידו של המזונאי (כך קראו לו שם), "אני רוצה שתעניק תשומת לב מיוחדת לידידי זה. תן לו את הארוחה הטובה ביותר שתוכל להשיג. ועליך להיות מנומס אליו ככל שתוכל".
"תציג אותי בפניו, בבקשה?" אמר המזונאי והביט בי בהבעה כזאת, כאילו היה קצר רוח להדגים את חינוכו הטוב.
מאחר שחשבתי שהדבר יועיל לכתבן, נענתי לבקשתו. שאלתיו לשמו וניגשתי ִאתו אל בארטלבי.
"בארטלבי, זהו חבר; אתה תראה שהוא יועיל לך מאוד".
"לשירותך, אדוני, לשירותך", אמר המזונאי בהחוותו קידה עמוקה מאחורי סינרו. "מקווה שתנעם לך שהותך כאן, אדוני; חצרות נחמדות, חדרים קרירים. מקווה שתישאר אתנו זמן מה. ננסה להנעים לך. מה תאכל היום לסעודת הצהריים?"
"אני מעדיף שלא לסעוד היום", אמר בארטלבי בהפנותו את פניו. "זה יזיק לבריאותי; אינני רגיל לסעודות צהריים". באומרו זאת התרחק לִאטו לקצה השני של החצר ונעמד מול הקיר המת.
"מה זה?" אמר המזונאי, בהפנותו אלי מבט משתומם. "הוא מוזר, לא?"
"אני חושב שהוא קצת מבולבל", אמרתי בעצב.
"מבולבל? זה מבולבל? טוב, שמע, בחיי, חשבתי שהחבר הזה שלך הוא זייפן; הם הכי חיוורים, ועדינים כאלה, הזייפנים. אני לא יכול לא לרחם עליהם, לא יכול, אדוני. הכרת את מונרו אדוארדס?" הוסיף באופן נוגע ללב, והשתתק. ואז, בהניחו את ידו באופן מעורר חמלה על כתפי, נאנח, "הוא מת משחפת בסינג-סינג. אז לא הכרת את מונרו?"
"לא, מעולם לא הכרתי אישית שום זייפן. אבל אינני יכול להישאר עוד. השגח על ידידי שם. לא תפסיד מזה. להתראות".
כמה ימים לאחר מכן הורשיתי שוב להיכנס לכלא. הלכתי דרך המסדרונות בחיפושי אחרי בארטלבי, אך לא מצאתיו.
"ראיתי אותו יוצא מתאו לא מזמן", אמר אחד הסוהרים, "אולי הלך להתבטל בחצר".
הלכתי אפוא בכיוון ההוא.
"אתה מחפש את האיש השקט?" אמר סוהר אחר שחלף על פני. "שם הוא שוכב, ישן בחצר. עברו פחות מעשרים דקות מאז ראיתי אותו שוכב שם".
החצר היתה שקטה לחלוטין. לאסירים הרגילים לא היתה גישה אליה. הקירות שהקיפוה, עבים להפליא, עצרו את כל הקולות מאחוריהם. האופי המצרי של הבנייה הכביד עלי בעגמימותו. אבל עשב כלוא רך צמח לו שם בסתר. דומה שבלבן של הפירמידות הנצחיות, באורח פלא מוזר, נבטו דרך הבקיעים זרעי דשא שהטילו שם ציפורים.
צנוף באופן מוזר למרגלות הקיר, ברכיו משוכות אל גופו והוא שכוב על צדו, ראשו נוגע באבנים הקרות, ראיתי את בארטלבי המדולדל. אולם דבר לא נע. נעצרתי. ואחר התקרבתי אליו. גחנתי מעליו וראיתי שעיניו העמומות היו פקוחות. חוץ מזה נראה שקוע בשינה עמוקה. משהו דירבן אותי לגעת בו. מיששתי את ידו וצמרמורת עוקצנית עלתה בזרועי וירדה לאורך גבי אל כפות רגַלי.
פרצופו העגול של המזונאי הביט בי מלמעלה. "סעודת הצהריים שלו מוכנה. הוא לא יסעד גם היום? או שהוא חי בלי לסעוד?"
"חי בלי לסעוד", אמרתי וסגרתי את עיניו.
"אה! הוא ישן, מה?"
"עם מלכים ויועצי ארץ", מילמלתי.

דומה שאין צורך להמשיך הלאה בסיפור זה. הדמיון יספק בנקל את הדין וחשבון הזעום על קבורתו של בארטלבי המסכן. ואולם, קודם שאפרד מן הקורא, יורשה לי לומר שאם סיפור קטן זה עניין אותו במידה מספקת לעורר בו סקרנות, ואם ירצה לדעת מי היה בארטלבי ואיזה אורח חיים ניהל לפני שהתוודע אליו המספר, אוכל רק להשיב שלסקרנות הזאת אני שותף מלא, אך בשום אופן לא אוכל לספקה. אף על פי כן אינני יודע אם עלי לגלות בדל שמועה קטן, שגונב לאוזני חודשים אחדים לאחר מותו של הכתבן. על מה מסתמכת השמועה, לא עלה בידי לברר; ומכאן, עד כמה היא נכונה אינני יכול לומר כעת. ואולם, הואיל ושמועה עמומה זו לא היתה נטולת עניין בעיני ועוררה בי מחשבות, למרות כל מה שנאמר, ייתכן שתהיה לה השפעה דומה גם על אחרים; ועל כן אזכיר אותה בקיצור. הידיעה היתה זו: בארטלבי היה פקיד זוטר ב"משרד למכתבים ללא גואל" בוושינגטון ופוטר משם באופן פתאומי בגלל שינויים במינהל. כשאני מהרהר שנית בשמועה הזאת, בקושי יכול אני לבטא את הרגשות שתקפו אותי. מכתבים ללא גואל! האין זה נשמע כמו אנשים ללא גואל! שערו בנפשכם אדם, שעל פי טבעו וחוסר מזלו מועד לחוסר ישע חיוורוני, איזה עיסוק יוכל להדגיש זאת יותר מהטיפול המתמיד באותם מכתבים מתים ומיונם לפני שיעלו בלהבות? שכן הם נשרפים בהמוניהם מדי שנה בשנה. לפעמים, מתוך הנייר המקופל, לוקח הפקיד החיוור טבעת: האצבע שנועדה לה אולי נמקה בקבר; המחאה בנקאית שנשלחה כישועה מהירה: זה שנועדה לעזור לו אינו אוכל ואינו רעב עוד; חנינה להם, שמתו מיואשים; תקווה להם, שמתו בלא תקווה; בשורות טובות להם, שמתו כורעים תחת אסונם. בשליחויות החיים, אצים רצים מכתבים אלה עד כלות הנשימה.
אה, בארטלבי! אה, אנושות!

מאנגלית: דפנה לוי

המעורר 2

ז'יל דלז בארטלבי או מטבע הלשון

ז''יל דלז על הנובלה "בארטלבי" מאת הרמן מלוויל. המאמר תורגם מצרפתית על ידי איה ברויר והופיע לראשונה ב"המעורר" 2. >>>

קארל צ'אפק הכתונת

סיפורו של קארל צ'אפק "הכתונת", מתוך הקובץ "סיפורים מביכים", תורגם מצ'כית על ידי רות בונדי והופיע בגליון 2 של המעורר. >>>

רוברט ואלזר מכתב של אב לבנו

סיפורו של רוברט ואלזר בתרגום לגרמנית של אברהם כרמל פורסם בגליון מספר 2 של המעורר. >>>

רוברט ואלזר ג'ין

סיפורו של רוברט ואלזר - ג'ין, בתרגומו של אברהם כרמל. >>>

 

קולם טובין ברוקלין

החיים בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים באניסקורתי, עיירה קטנה באירלנד, לא צופנים בחובם אפשרויות גדולות. אייליש לייסי עדיין צעירה, אך היא כבר יודעת שלכשתסיים את הקורס לניהול חשבונות לא תהיה לה עבודה. >>>

דונאטיין אלפונס פרנסואה (המרקיז) דה סאד פשעי האהבה

"...מוטב כי יחדלו לייחס לי את הרומן של ז'… : מעולם לא כתבתי יצירות כאלה, ובטוחני כי לעולם גם לא אכתוב שכמותן; רק טיפשים או רשעים יכולים לחשוד בי, או להוסיף ולהאשים אותי, חרף אמינות הכחשותי, שאני הוא מחברן... >>>

מיכל לנרט ניו יורק

פול ויריליו הזיית ניו יורק

מאמר של פול ויריליו מ- 1993. על הפיגוע הראשון במגדלי התאומים ועל הפרספקטיבות החדשות של המלחמה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית