 |
|
בבל , , 24/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
ניסן שור
בקלאברית זה נשמע יותר רע
מתוך מגזין ניוזיק גליון 21 בקלאברית זה נשמע יותר רע השפה שמדברים בעולם המועדונים הישראלי היא עילגת ומכוערת עד כדי כאב בטן ומבטאת את רוב הקילקולים של ה"סצינה" המקומית. או כמו שאומרים אצלנו: הפאקינג עברית פשוט דונ'ט האב את ה-vibe אותה שפה עילגת חדשה מתאפיינת בכך שהיא נטולת כל פרופורציה הגיונית, ובכך מאבדת ממשמעותה. אין הבדלה בין טוב לרע. הרי כל התקליטנים גאוניים, מדהימים, ממקססים, משגעים ומשוגעים. כולם, אגב, הם גם רזידנטס בטוויילו. אולי בטוויילו בטבריה, אבל בטוויילו. כל מסיבה היא מדהימה, אורגזמתית, מטורפת, אנד אוף דה וורלד. "אליעזר בן יהודה, יהודי מבדח/ מילים מילים, מילים מילים/ הוא בדה ממוחו הקודח" (מתוך "אליעזר בן יהודה", מילים: ירון לונדון, לחן: מתי כספי, רמיקס: דיפ דיש "the eliezer mix ") אם אליעזר בן יהודה, האיש שהחיה את השפה העברית בתחילת המאה הקודמת והוציא אותה מקודש לחול, היה מגיע לשערי אחד מהמועדונים הגדולים בתל אביב, הוא לא היה עובר סלקציה. ולא רק בגלל שהוא לא היה מגולח. השפה היתה הורגת אותו. הדבר הזה, שרבים אוהבים לכנות בשם הסתום "סצינה", מתחיל לעלות על העצבים. ה"סצינה" הזאת, שאמורה היתה לשקף את תרבות המועדונים הישראלית, משקפת, בסופו של דבר, את חוסר היכולת של רוב האנשים שמתעסקים בשטח הזה ליצור אמירה תרבותית משמעותית, בעלת שפה מיוחדת, מסר ועומק. במקום זה אנחנו מקבלים, עם ההתנפחות הלא טבעית של עולם המועדונים הישראלי (הנובעת, כמובן, מההכרה שמסיבות שוות כסף, הרבה כסף), עדר עילג של אנשים שנישבו בחלום הגלובליזציה של אומת הדאנס. ניו יורק זה כאן, לונדון נמצאת מעבר לפינה, סשה מת עלינו, תל אביב היא אתר עלייה לרגל למיטב תקליטני העולם, "הסצינה" שוקקת חיים, מסיבות, מסיבות, ועוד מסיבות. בדרך להפיכתה של ישראל לנושאת דגל הדאנס העולמי (עובדה מופרכת לחלוטין, כמובן, במדינת הביטוח הלאומי, בה רואה חשבון עם טעם ערסי כמו טייסטו הוא המלך) אנחנו מתעלמים מהרבה מאפיינים תרבותיים החסרים לאותה "סצינה" כדי שתהפוך לתופעה תרבותית משמעותית ולא תשאר סתם מצב קיקיוני בו יחצ"נים, בעלי מועדונים, פסאודו-קלאברים ועיתונאי חצר, מאבדים את חוש הריח התרבותי שלהם למען מטרה קדושה אחת: הביחד החילוני (לכאורה) של תחילת שנות האלפיים שאמור לספק מפלט דקדנטי (לכאורה) מהמציאות הישראלית הבלתי נסבלת. או שהם סתם רוצים להיות סלבריטאים. כי המצב בפועל שונה לחלוטין. והוא מתבטא באופן המובהק ביותר בעילגות השפה המאפיינת חלקים גדולים בעולם הזה. יהיה אפליפטינג הקלאבר הישראלי, ירצה או לא, עדיין חי בישראל. השפה הרשמית: עברית. עובדה זו כמובן מקשה על חייו של אותו קלאבר. הוא רוצה להיות מחובר, כאן ועכשיו, לעורק הראשי של הסצינה העולמית. הוא רוצה שגם במזרח התיכון הזה הוא יוכל להרגיש כמו בליין העולם הגדול. בשביל חלום "אומת הדאנס" הגלובלי שלו, הוא מוכן לוותר על הכל. הוא מוכן להתייוון, לוותר על שפת האם. להפוך את העברית שבפיו לשפה עילגת, המלאה במונחים הנתפסים בעיניו ככאלה שיוכלו להוכיח את ההבנה הגדולה שלו בתרבות החדשה, אליה הוא התוודע בעצם רק בתקופה האחרונה. הסט יהיה טרייבלי, הווקאלס ספייסים, הטראק אפליפטינג והרד בול ממש אינקרדיבול. כל כך הרבה מילים לועזיות מעולם לא נצפו במשפט עברי אחד. השפה העברית נהפכה לזונה של צרכי התקשורת המיידיים של קובעי מדיניות הדאנס. כשנדרש, הם ישלפו אותה מהבוידעם כדי לשלב אותה באינסוף מונחים מטופשים. אם צריך, אפשר להמציא גם אלף ואחד סגנונות שיתאימו היטב לתיאוריית הוויטאליות של עולם המועדונים הישראלי: לא שמעתם על סגנון האלקטרו-ברייק-יורו-מלוו-אפליפטינג-דיפ-טקנו-טראנס-ניו יורק-סטייל-אפיק-מגה-ג'ירוטי? יו קידינג עליי, זאת המילה האחרונה ב"הום"-קלאב אין לונדון, חבל לכם על ה-time. דוגמא אחרת: בחלק גדול ממודעות הפירסום האחרונות שלו, מועדון הפאצ'ה התל אביבי ויתר לחלוטין על השפה העברית וכלל מלל באנגלית בלבד. מה שנקרא, גלובל אנדרגראונד. אותה שפה עילגת חדשה (זאת בטח לא עברית, אולי "קלאברית") מתאפיינת בכך שהיא נטולת כל פרופורציה הגיונית, ובכך מאבדת ממשמעותה. הסופרלטיבים נזרקים בלי תשומת לב. כל תקליטן הולנדי חסר נשמה הוא ההבטחה הבאה וגאון אמיתי, כל מסיבה שהתרחשה אך לפני חודשיים היא מיתולוגית וכל סט דלוח הוא "מסע", או ליתר דיוק "ג'רני". אין הבדלה בין טוב לרע. הרי כל התקליטנים גאוניים, מדהימים, ממקססים, משגעים ומשוגעים. כולם, אגב, הם גם רזידנטס בטוויילו. אולי בטוויילו בטבריה, אבל בטוויילו. כל מסיבה היא מדהימה, אורגזמתית, מטורפת, אנד אוף דה וורלד. כדאי מאד שהאנשים במועדונים יתחילו לדבר hebrow "הסצינה" מתנהגת כאילו היא נולדה מתוך ואקום וירטואלי. אין לה אבא ולא אמא. מצב מובהק של הלם תרבותי. בעולם המערבי חיי הלילה של אומת הדאנס מתקיימים כבר מספיק שנים כדי לייצר אמירה תרבותית חשובה, אמיתית, עמוקה. בישראל, שבה דברים תמיד מגיעים באיחור וללא פרופורציות, אנחנו מתנהגים באופן הלום ואובססיבי. בתוך שנתיים או שלוש, עולם המועדונים התנפח כאן לגודל לא סביר והגיוני כאילו כדי להדביק, באופן מלאכותי, את הפער בינינו לביניהם. אבל את הפער הזה לא נוכל להדביק בעזרת יבוא מאסיבי של תקליטנים מחו"ל, גם לא בעזרת האלהה של תקליטנים מקומיים בינוניים ומטה. את הפער בין עולם ריקני, מטומטם, שלא נותן כבוד לשפה העברית, שמסרב להכיר במגבלותיו, שזורק סופרלטיבים באופן בלתי אחראי, שמשבת לשבת מוליד מוטציות תקשורתיות בלתי נסבלות, לבין "אומת דאנס" מקומית שתספק אמירה בעלת חשיבות, נדביק רק עם התחשבות באיזור בו אנו חיים ובשפה אותה אנחנו מדברים. רק אז, אחרי שיוגדרו הכללים, תתמסד השפה הראויה שתתקיים בגבולות העברית האהובה עלינו, נוכל להגיד שנוצרה בו תרבות חדשה, צעירה, נועזת, בעלת אמירה. הרי בסופו של דבר הקלאברים, גם אלה שחובשים היום כובעי קאובוי, יתבגרו, יתברגנו ויעזבו את עולם המועדונים עבור משרה נחשקת בחברת סטרט-אפ מבטיחה. אנחנו נשאר עם תרבות חדשה שצריכה להחליט לאן היא הולכת: לפח הזבל של ההיסטוריה המקומית או לדברי ימיה של התרבות הישראלית בו תרשם כמהפכה צעירה, יצירתית, שתבעיר את אש מרד החילוניות ותישא את דגל הליברליות של הרוב השפוי. עד אז אפשר ללכת לאיזו מסיבה טובה. יהיה מיתולוגי. |
|
אבי שילון אקסטזי? לא תודה כבר בלעתי במשרד על עלייתו ונפילתו של האקסטזי. יותר ויותר דלוקים ותיקים מפנים את גבם לכדור . >>>
סטאדס טרקל גילה את מוזיקת הג'אז כילד בשיקגו של תחילת המאה העשרים. גידי רשף הסביב - מילניום - פרלוד טקסט טרגי אקספרימנטלי הפועל על אפקטים מוזיקליים וויזואליים של הכתוב. משוואות מתמטיות, תווים, תוכנות מחשב, צלבי קרס, ניאולוגיזמים, שפות שונות, קטעי שירה ופרוזה, והרבה שואה ברקע. >>> מחזה דינמי ז'יל דלז בארטלבי או מטבע הלשון ז''יל דלז על הנובלה "בארטלבי" מאת הרמן מלוויל. המאמר תורגם מצרפתית על ידי איה ברויר והופיע לראשונה ב"המעורר" 2. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
