בית

בבל , , 18/10/2019

                           

 

אפרת שלם והשטן היה מלאך

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 114

שיחה עם קרן רוסו בעקבות סרטה "בעירה אנושית ספונטנית"

במוזיאון הרצליה לאמנות הוצג סרט הווידיאו של קרן רוסו - "Spontaneous Human Combustion" [16.10.99-31.12.99], שצולם באנגליה ודן בתופעה מוזרה, מסתורית וחסרת פשר - אנשים הנשרפים מאליהם, בבעירה ספונטנית, ללא תלות בקיומו של גוף אחר, מבעיר או בוער. תופעת הבעירה הספונטנית מאששת את יכולת הפעולה העצמאית של האורגניזם. הגוף מכלה לחלוטין את עצמו או אחדים מחלקיו בעוד אברים מסוימים שלו או הגופים שמסביבו נותרים שלמים. השוהים בחדרים סמוכים אינם מבחינים בעשן ואינם שומעים דבר, לא זעקות כאב ולא קריאות לעזרה. התופעה המוזרה מתרחשת בבית, בחדר השינה, במיטה, במקום הכל כך מוגן ועם זאת כל כך חשוף. הסרט בנוי כסרט דוקומנטרי הסוקר את התופעה ויש בו ראיונות עם אנשים (כבאים, שוטרים, מדעים, קרובי משפחה של הדמויות) ועדויות משטרתיות ומדעיות, אלא שהדיאלוגים הם דיאלוגים פואטיים מבוימים.
קרן רוסו (נ. 1974) סיימה את לימודיה במחלקה לאמנות בבצלאל ב- 1998 ועוסקת גם בציור ובכתיבת טקסטים. בעבודת הגמר שלה בבצלאל - המיצב "תעתואורים" - שילבה עבודת וידיאו. בסרטה נוגעת רוסו בעולם אחר, רחוק אבל קרוב, עולם אפל, מסתורי, מאיים ובה-בעת משעשע. זהו עולם המאוכלס ביצורי ביצות, שלדים, טקסי וודו, חלומות, ריקבון, שיגעון, מוות ותשוקה; עולם של מיתוסים, אגדות עם, סיפורים (א.ת.א. הופמן וצ'רלס דיקנס), תיאוריות אזוטריות, מחקרים מדעיים מוקדמים בתחומי הרפואה, הפיזיקה והאלכימיה, עיסוק במחלות וליקוט אובססיבי של פיסות מידע על אודות תופעות, שאין להן הסבר רציונלי.
כמו במקרים שבהם מתעורר "המאוים" הפרוידיאני, המחזיר אותנו לתפיסת העולם האנימיסטית הקדומה, העולם שבונה רוסו מייחס כוחות של כישוף לבני אדם ולעצמים, ומתקיימת בו האמונה ביכולת הפעולה של מחשבות, קמיעות וכן בקיומו של השטן. החשש המודחק מכל אלה חוזר ומתגלה שוב ושוב והופך לחרדה. (החושך, שמייצר חרדות אצל ילדים, הוא מקדם עלילה הכרחי בסיפור של רוסו.) בסרט, החרדה הופכת לעיתים לבדיחה מקאברית. הכל ממשי כשם שהכל מדומיין, והכל רציני כשם שהכל מעורר גיחוך.

טחינת המים של האובדן

אפרת שלם: בואי נתחיל בתהליך עשיית הסרט.
קרן רוסו: הסרט נעשה באנגליה ב- 1999 למוזיאון הרצליה, בתקציב מצומצם. הצוות והשחקנים עבדו בחינם. רוב הצוות היה אנגלי. המפיקה, פלייר צ'ארלסוורת', שעובדת בבי.בי.סי, גייסה שחקנים מבוגרים באמצעות מודעה בעיתון. המפיקה בפועל, עדי (שם משפחה), עבדה עם צוות בארץ. כשהגעתי לאנגליה עשיתי ליהוק והתחלתי לעבוד עם השחקנים. כשהצלם ומנהל הסט הגיעו מהארץ עשינו סיורים של אתרי-צילום עם כל הצוות וכמה ימים לאחר מכן התחלנו לצלם. עבדתי על הסרט שלושה חודשים, זמן לא ריאלי לפרויקט מסוג כזה. שישה ימי צילום באנגליה עם השלמות של חמישה ימי צילום בארץ; עבודה של 24 שעות מסביב לשעון.
שלם: מדוע החלטת לצלם באנגליה?
רוסו: רציתי שהסרט יהיה באנגלית משתי סיבות. האחת, כדי שלא יהיה צורך לתרגם אותו והוא יהיה מובן כמעט בכל מקום בעולם. הסיבה השנייה היא יצירת אמינות, מכיוון שהסרט מבקש לעורר אשליה של סרט דוקומנטרי. השימוש באנגלית יוצר ריחוק מיידי אצל צופה ישראלי, והריחוק יוצר אשליה של אמת. האנגלית היא גם שפה יותר רשמית, וכמובן, יש מבחר רב יותר של שחקנים דוברי אנגלית, שהתאימו לשחק את הדמויות בסרט.
שלם: איך הגעת לנושא הבעירה הספונטנית?
רוסו: התכנים החלו לצוץ בטקסט "תעתואורים", שכתבתי בבצלאל. לאחר מכן שימש הטקסט לארבע עבודות וידיאו קצרות שעשיתי. לקחתי קטעים לא מייצגים מתוך הטקסט, שחלקם היה דווקא על בעירה ספונטנית. אלה היו קטעים קצרים אבל הם היו ויזואליים ואיפשרו מעבר מוצלח לווידיאו. משם זה העמיק לעבודת הווידיאו הזאת.
שלם: בסרט משולבים תצלומים, ציורים ורישומים של קורבנות הבעירה הספונטנית, שלכאורה נותנים תוקף לקיום התופעה. מה המקורות של הדימויים הללו?
רוסו: התצלומים של קורבנות הבעירה הספונטנית הם תצלומים אמיתיים מארכיונים שונים בעולם. חלק מהתצלומים של אנשים שרופים קיבלתי ממכבי האש בארץ. הרישומים והציורים הם שלי.
שלם: מהי הפונקציה של הדמויות בסרט המדברות על קורבנות הבעירה הספונטנית ומסתמכות על התצלום של הקורבן כעל דוקומנט המוודא את קיומו של הקורבן?
רוסו: הדמויות הן כלי להעברת אינפורמציה והן גם מייצגות את היחיד מול החברה, את האינדיווידואל מול הרשויות - את היחס של החברה לאינדיווידואל במצוקה. במהלך עשיית הסרט לא שמתי לב לכך שכל הקורבנות הן נשים (חוץ מקורבן אחד -הכורה). הנשים מתות והגברים מדברים עליהן. הקורבנות מאפשרים לדמויות לרדת למעמקים. הקורבנות כולם דכאוניים, אלכוהוליסטים, מטאפורה לאמן כקורבן.
שלם: האמן כקורבן של עצמו או של החברה?
רוסו: אני רואה את זה כיחסי תלות, יחסי קורבן וסביבה, יחסים הדדים של אמן ומוזה, יחסי אוהב ונאהב. השטניות היא עניין דואלי, אין טוב ורע, אחד תלוי באחר. מרוויחים ומאבדים. הקורבן והסביבה משליכים זה על זה.
שלם: מהו רגע הבגידה במערכת היחסים שבין קורבן הבעירה הספונטנית לסביבה?
רוסו: העניין הזה בבגידה - בגידה בערכים, בגידה ברעיונות, נמצא שם כבר מתחילתה של הכתיבה. זו הבגידה של כל אותם האנשים שמדברים על הקורבנות בדיוק כמו אותה התעללות שהביאה למותם. הדרמה בסרט היא הדילמה של העצמי. פרדוקס, סתירה וחרדות. אחת הדרכים לפתור תימות כאלה היא דרך רעיון הבגידה: ילד בוגד בחברו בבית הספר, בגידה של ניאוף, בגידה במדינה. וכך זה התממש גם בסרט. צורת החיים של הדמויות מוגדרת באמצעות הכישלון שלהן לחיות על פי שאיפותיהן או שאיפות הסובבים אותן. וזה גם הכישלון של העולם לחיות על פי הציפיות שלהן.
שלם: האם לדעתך יש בכך מידה של נאיביות, של חוסר פרופורציה, שמדגישה את הטרגיות של המבנה הנפשי?
רוסו: כשהסתכלתי בסרט, וגם מתוך התגובות של האנשים שצפו בו, שמתי לב שיש בו חזרה אובססיבית של אימאז'ים ושל אינפורמציה. אני ראיתי בכל אחד מהאימאז'ים האלה את הייחודיות שלו, אבל התברר לי שמבחינתם של הצופים אלה הם רק רמזים לכל מיני דברים שחזרו על עצמם בשינויים קלים. כשניסיתי להבין למה לא שמתי לב לזה, גיליתי שבכל אחד מהאימאז'ים האלה מתקיימת אותה חוויה ילדותית של חוסר פרופורציות, אותו סוג של תחושת אובדן שיש לילד.
המבוגרים בסרט הם די ילדותיים. בעצם, הם משחקים ילדים. הילד חי כל הזמן בהווה. אחר צהריים גשום יכול להימשך בעיניו שנים ארוכות. הילדות מלאה פחד, אימה, התרגשות, שמחה, שעמום, אהבה, חרדה ואובדן. אני זוכרת שאיבדתי פעם עט... אני זוכרת את חוסר השינה, החרדה - "איבדתי את העט שלי, אוי אלוהים, איבדתי את העט שלי...", העטיות של העט הזאת והאובדן של כל האובדנים הזה הוא כל כך גדול אצל ילד.
האובדן הוא חסר זמן ונשאר לך רק לחזור אליו שוב ושוב. אין בזה שום תהליך של עיכול. בעצם, לא קורה שום דבר מטחינת המים האובססיבית של האובדן. מהבחינה הזאת, הבחירה באש כאלמנט מתמרד היא חשובה. האש הננשפת לעולם לא מתכלה, היא רק גוברת. החזרה, הרצון להגיד את הכל - בא לי לא במודע. ובכל פעם זה אותו סיפור. זה משהו קצת ילדותי, שאצל מבוגרים מקושר עם שיגעון וחוסר שפיות.
שלם: השאלה היא, מי קובע את הנורמות; מי מחליט מהו מעשה של שפיות, מהו שיגעון ומיהו הקורבן.
רוסו: החזרתיות הזאת קשורה כמובן לפסיכולוגיה של הקורבנות בסרט, אבל גם לז'אנר הקולנועי של סדרות בלשיות על רוצחים סדרתיים. עוד פשע ועוד פשע, עוד קורבן ועוד קורבן - זה סוג של חוסר פרופורציה ואובססיביות. כל פעם אותו סוג של אירוע, איסוף מידע שחוזר על עצמו בשינויים קלים. כמה חשיבות אנחנו מייחסים לפרטים קטנים שמתוספים, איפה העיקר ואיפה הטפל. הבלבול ביניהם - שהביטוי שלו באמנות נראה כמו סתם מנייריזם, או פשוט אמנות גרועה - בחיים עצמם הוא משמעותי ומפחיד.
שלם: בסרט השתמשת בז'אנר של תחקיר טלוויזיוני. עבודות וידיאו-ארט בדרך כלל מחפשות נתיבים פחות "חרושים".
רוסו: אני לא אמן וידיאו. אני מציירת, רושמת, כותבת, בונה מיצבים וגם עשיתי סרט. אני מעבירה את הנושאים שלי דרך כל התחומים. לא מתעניינת במדיום מסוים. לא עניין אותי לחקור את התופעה באופן דוקומנטרי, התעניינתי רק במטאפורה הנפשית של זה. כל סרט דוקומנטרי על נושא כלשהו שנשים אותו במוזיאון יקבל משמעות אחרת. במקרה של הבעירה הספונטנית, בגלל שעניין אותי הנושא הספציפי הזה, רציתי שיקראו את הטקסטים בסרט ממש כמו שירה. המטרה איננה לצלם "כמו דוקומנטרי", שהסרט יצא "כמעט" אמיתי.

הטרגדיה של המעמקים

שלם: מה לגבי רגע המוות? הוא לא נוכח בסרט, וזו בעצם בגידה. לכל אורך הסרט מצפים לראות איך זה באמת, שיהיה ריגוש, אבל כל הזמן חוזרים לרגעים שלפני ואחרי הריגוש. יש כאן תשוקה שאינה מסופקת.
רוסו: הרגע של המוות אינו נוכח, בדיוק כמו הרגע שבו אורפיאוס רוצה להביט באורידיקה ויודע שכאשר הוא יביט בה הוא ייאבד אותה, והוא אינו יכול לבגוד בתשוקה שלו, מה שעושה אותו אמן. ניתנת לו הזכות לוותר על מה שהיה לו. הוא יודע שכשיביט הוא ייכשל, אולם הוויתור על הכישלון חמור בעיניו בהרבה מאשר הוויתור על ההצלחה. מבחינה דרמטית, זה כמו בטרגדיות יווניות, שבהן משאירים תמיד את האירועים החשובים מחוץ לבמה. חשבתי שאם אראה את זה קורה, אפילו רק בתצלום אילוסטרציה, הצופה יתמקד באירוע ולא בטרגיות של הרגע הזה.
דמות הכורה בסרט מייצגת את הכישלון ואורפיאוס את ההצלחה. הכורה שיורד אל בטן האדמה מייצג את השיגעון. הוא גיבור המעמקים. אפשר לבצע עבודה רק אם החוויה האינסופית של המעמקים אינה מטרה בזכות עצמה. המעמקים אינם מגלים את עצמם ישירות, הם נחשפים רק בהיחבאם בעבודה. הטרגדיה של הכורה היא הטרגדיה של מי שהמעמקים גילו לו את עצמם ישירות. הוא אינו זוכה לראות את פני היום, את פניה של היצירה. הוא רוצה מדי. אין בו האדישות האורפיאית, המניחה לו לאבד הכל. הוא אינו יכול להעניק לעבודה את רגע החירות האמיתי, שהוא הוויתור עליה, לפיכך היא זו ששואבת אותו אליה לעד.
כל תיאור של ירידה לגיהינום נושא מבנה של חלום. המכרה נהפך לסמל של התת-מודע, שמכריע את הכורה. זה שזכה באהבתה של מלכת המעמקים לעולם לא יוכל להחליפה באהבת בשר ודם. זה אולי נשמע ספרותי, אבל אני רואה את ההופעה הזאת כל יום בחייהם של אנשים רבים. זהו מותו של אדם השוקע וכלה בצורה נוראה, החי כל חייו בסתירה פנימית קשה, כאילו הוא לכוד בידי כוחות אפלים בלתי ידועים.

הזיות מול האש
שלם: לפי הסרט, המוות של אותו אדם לכוד ורדוף מתחיל עמוק בתוך הבטן, בקרביים, באופן שהוא מעכל את העולם, ומשם גם תפרוץ האש שתאכל אותו ולעולם לא תשבע. המחזוריות של פעולת האש מוצגת כמו המחזוריות בטבע, כמו לבה שמתפרצת מבטן האדמה - כך האש מתפרצת מבטן הקורבן.
רוסו: אחד ההסברים לתופעת הבעירה הספונטנית היא קיומו של גז מתאן בבטן. המתאן הוא גז דליק, שקיים גם בביצות ונוצר כתוצאה מריקבון. הלהבות בביצות האלו - "התעתואורים" - הן בעצם מתאן שהשתחרר ונדלק במגע עם החמצן. אולקוס קשה מסוג מסוים מייצר מתאן בתוך הבטן (כמו הסיפור בסרט על הכומר שבכל פעם שרצה לנשוף על נרות המזבח, נשימתו היתה "תופסת" אש.)
הרעיון של אש הפורצת מאמצע הגוף קשור לאלמנט של המרכז, של הבטן והלב. הבטן כמקום העיכול מתקשרת לאפיונה המאכל של האש. אפשר למצוא בכימיה של האש את כל התכונות של העיכול. הרעיון של אש המאכילה את עצמה כמו יצור חי. גם הלב, שהוא על פי לאונרדו ההסקה המרכזית של הגוף, מתקשר לאש. המשוואה של לאונרדו היא שחום מייצר תנועה ותנועה מייצרת חום. הבטן תמיד מופיעה עם אסוציאציות של חום: הנוחות של מזון חם, של מרק חם, או החמימות של האלכוהול.
כל הקורבנות של בעירה ספונטנית הם אלכוהוליסטים, או ששתו לפני המוות. זה זורק אותי מייד לאמונה טפלה שרווחה לפני 200 שנה, לפיה שתיית אלכוהול יכולה להצית אש בתוך הגוף. שתיית האלכוהול מתבצעת אצל כל הקורבנות בטריטוריה הביתית, בישיבה על כיסא, בלי כל ניסיון לברוח או לצעוק לעזרה - כמו חלום בהקיץ מול האח. רציתי שיהיה ברור שזו העלאה באוב של חזיונות תעתועים שמשתלטים. הזיות מול האש.
שלם: אז מתי ההזיה אל מול האש הופכת למציאות שורפת, מתי השטן מגיח מן האפלה, מתי מתחיל המאבק בין הטוב לרוע?
רוסו: המפגש של התעתואורים עם בן-אדם תמיד מגיע בנקודת משבר. הם הקטליזטור שמתחיל תהליך. הדמות שלהם בעצם די שטנית. ארכיטיפ הנוכל. כמו בסיפורים עממיים, שיש בהם ילדה נכה, מוכת גורל, ואז מגיע אורח שמשיב לה את בריאותה. האורח הזה יכול להיות מלאך, ואז כל מה שיש לנו זו התחסדות דתית, אבל הוא יכול להיות גם שטן. הטוב והרע קשורים זה בזה והאחד מוגדר באמצעות האחר, האחד לא יכול להתקיים בלעדי האחר.
שלם: בסרט, הקורבנות הם הגיבורים והדמויות שנותרו בחיים מדברות על הקורבנות אבל בעצם מדברות על עצמן. ללא הקורבנות לא היה לדמויות תפקיד. כך שקיומו של קורבן מתחייב תמיד.
רוסו: ובגלל זה... השטן היה מלאך וכל אמנות שניסתה לטפל בכך היתה צריכה להתעסק בדואליזם הזה. האקט השטני יכול להביא לתוצאות טובות. האקט הטוב יכול להוביל לתוצאות רעות. וזה בלתי נתפס. גם לאש יש ערכים דואליים, ערכים ניגודיים של טוב ורע. היא זורחת בגן-עדן ושורפת בגיהינום. היא עדינה ומענה. מבשלת ואפוקליפטית. טובה לילד ה"טוב" שמתחמם לצדה אבל גם מענישה על אי ציות כשהילד רוצה לשחק קרוב מדי אליה. היא מעוררת כבוד. היא סותרת את עצמה, ובשל כך היא אחד העקרונות להסבר העולם.
גם העולם הדתי מופיע בסרט לעיתים קרובות. למשל, הבניין השרוף, שחוקר השריפות מסייר בו ומסביר לנו עליו הוא בעצם קפלה שרופה. ויש כמה דמויות של כמרים ואשה שנשרפה בארון קבורה בתוך כנסייה נעולה. המורכבות הזאת היא בעצם היפוך של כל מה שהיה יכול להיות מתחסד וסנטימנטלי, גם בבעירה ספונטנית - הלגיטימציה לאבדון האישי, לשאלת ההתאבדות. גם האמן וגם המתאבד עושים משהו רק מכך שהם מרמים את עצמם בקשר למה שהם עושים.

שירים פשוטים

שלם: כמו במקרה של המעריץ של להקת "המי", שתופף עם התקליטים וחלם שהוא חבר הלהקה עד שמת כתוצאה מהתפוצצות של קופסאות שימורי שעועית תוך כדי תיפוף. זו הרי לא תאונה אלא התאבדות.
הסיפור של המעריץ מדגיש את השימוש המשתנה שלך במוסיקה בסרט. אז בואי נדבר על הבחירות במוסיקה.
רוסו: התלבטתי אם המוסיקה צריכה לשרת את הז'אנר הדוקומנטרי ולבנות פרודיה דרך האמינות, או ללכת בכיוונים אחרים. ידעתי שהמוסיקה בעצם תעצב את האווירה של הסרט. ברי [סחרוף] היה בעד לשבור קצת את הקונבנציות האלה. קצת פחדתי משתי האופציות. בסוף ברי פשוט התחיל לנגן מול הדברים והלכנו עם המתח הזה שקיים בסרטי אימה אבל לא ממש במתקתקות. גם הקטעים הסנטימנטליים לא יצאו בסוף פרודיים.
רציתי לכתוב על הדרך שבה תרבות פופולרית היא בעצם יורשת של משהו אחר. למשל, הסיפור על המעריץ של "המי" מקשר בין ההתפוצצות הפנימית לבין הרוק. הוא יוצר הקבלה בין ההרמטיות והלחץ והשימור של קופסת השימורים לבין הגוף והנפש האנושיים - הקבלה די אנגלית. והוא מתחבר גם לרגשות של הערצה, תשוקה, היקסמות וסוג האנרגיות המתלוות אליהם. המעריץ מתפוצץ ולא הזמר עצמו.
מעבר לזה, רציתי גם לדבר על הדרך שבה השירים הפשוטים האלה אוצרים בחובם גדלות. הם אומרים בעצם שהעולם הוא אחר. הם כן מאירים. וזו הסיבה שאנשים אומרים "תקשיב, הם מנגנים את השיר שלנו", או משהו כזה. לא בגלל שהשיר הספציפי הזה באמת מבטא את עומק הרגשות שהם חשו ברגע ששמעו אותו, אלא משום שהשיר מעורר בהם מחדש משהו, אבל בציפוי שונה של אירוניה ומודעות עצמית. רציתי לכתוב על שירים פופולריים בדרך ישירה, וזה הפך לבעיה טכנית עבורי משום שלא רציתי לכתוב פרודיה מוסיקלית.
שלם: את מתכוונת לכל אותם מחזות-זמר...
רוסו: כן, למחזות-זמר יש דקדוק משלהם וקצב שבונה לקראת הופעת השיר. ואז חשבתי "למה לא לדובב את השחקן למילות שירים". מעין פרה-קריוקי. בעצם זה מה שהשחקנים עשו. הם דיבבו טקסטים שנכתבו להם של סרטים דוקומנטריים אחרים על הנושא. הדיבוב הזה של סרטים דוקומנטריים הוא מטאפורה. יש מוסיקה, ולך יש את השורה הקטנה שלך, שאתה יכול לשיר אותה, והכל כתוב בשבילך. ככה נראים ומרגישים החיים של הרבה אנשים.
שלם: האם הקריוקי, והעובדה שלדמות המעריץ היו טקסטים ותווים מוכנים מראש, מסמנים מבחינתך מימד דטרמיניסטי?
רוסו: בשביל רבים, אין לך הרבה מקום, ואפילו המקום שיש לך לא ממש שלך. למרות שאתה משתמש בקולך שלך, המילים כתובות בשבילך. כך שאני משתמשת בזה כמטאפורה. וזאת כמובן גם ההדחקה, כשהנתק בין התקווה ובין הכיסופים כל כך בלתי ניתן לגישור. זו למעשה הטרגדיה של הנרקיסיסט. מישהו שהגיע למצב שבו הגוף שלו היה צריך לעשות את זה בשבילו. זאת הדחקה קיצונית שמשתלטת על כולך.
שלם: כמו התופעה המכונה "פולטרגייסט".
רוסו: בדיוק. הבעירה הספונטנית היא התפרצות אנרגיה שמכוונת כלפי פנים, כלפי האדם עצמו, באופן קטלני. הפעילות של הפולטרגייסט היא חיצונית, מוקרנת מבפנים כלפי חוץ אל הסביבה. דחפים שמשוחררים בלחץ. השתחררות של הדיכוי, של העלבון. התגלמותו של התסכול. הפולטרגייסט מטלטל שולחנות, משליך באלימות חפצים לחדר ושורף דברים בצורה אקראית. הוא אסופת הדחקות מושלכות על הסביבה. זו תופעה המופיעה אצל ילדים ומתבגרים.
שלם: שפילברג עשה על זה סרט, אבל בואי נחזור למוסיקה. בסוף הסרט יש שיר מוכר, כזה שאפשר לזמזם בדרך הביתה.
רוסו: שירים פשוטים שאנשים מזמזמים אומרים שלא משנה כמה הם זולים או בנליים או מתקתקים בקצבם, הם בעצם אומרים שהעולם הוא אחר. הם מלמדים על מה שאתה, האיש הקטן, חש מדוכא ונחנק ממנו, או מה שאתה נכסף אליו. אני חושבת שכל הקורבנות בסרט הן דמויות שהאמינו בכיסופים כאלה, זו היתה הטרגדיה שלהן. להאמין באמונות פשוטות כאלה זה כמו להאמין באמונה מורכבת מאוד וזה יכול להוביל אותך לאותן דילמות, לאותן מלכודות. תרבות פופולרית יכולה בכלליות שלה - ומה שמייחד אותה מאמנות מכובדת הוא כלליותה - דווקא משום שהיא איננה שואלת משהו ספציפי או אומרת משהו ספציפי, למשוך ממך את הייחודיות שבך.
שלם: לפעמים הנאיביות מענגת, עד כדי כך שאפשר להתקנא בה.
רוסו: יש אנשים שמביטים בכרטיסי יום הולדת ומחפשים את המשפט המתאים, וזה לא משנה שמישהו כתב 24 משפטים כאלה בשעה בשביל המשכורת שלו. מה שמשנה הוא הרגש שבו המשפט הזה אמור לפגוע, המשפט שבכלליות שלו מאפשר לצרכן - בין אם מדובר בשיר פופולרי או בג'ורנליזם טבלואידי או בכל אחד מהתוצרים של אמנות פופולרית - להתערבב בדרך מסוימת עם יומו וזמנו במיידיות רבה יותר מזו שמאפשרת לעיתים אמנות מסובכת. ולכן העירוב הזה של תרבות פופולרית והפשטות של הקורבנות בסרט היא לא ממש צינית. זה כמו שפילברג וקספר דויד פרידריך.

המחלה כקטליזטור

שלם: אפשר להתייחס לשפילברג ולפרידריך כמסמנים שני קצוות של הרומנטיקה. ואם כבר הזכרנו אותם - בואי נדבר על השפעות.
רוסו: ההשפעות הן ספרותיות, לא בהכרח של אמנות חזותית. א.ת.א הופמן, גתה והחיבור לתרבות אמריקנית. כמו פרידריך ומלחמת הכוכבים, הרומנטיקה והשפה ההוליבודית. כל העבודה מלאה בהשפעות. הגרמניות הלכה אתי לכל האורך: יוזף בויס, מיסטיקה מימי הביניים, "החתונה הכימית" של כריסטיאן רוזנקרוייץ.
שלם: מה לגבי הנוסחה של הסיפור הבלשי, מדובר באותו סוג של אירוע, שמנסים לפענחו שוב ושוב ויש גם רמזים מקדימים, שמעידים על מה שיתרחש. גם השם של הסרט מסגיר את התופעה עוד בטרם הצפייה. אבל כיוון שאין פשר אין גם פתרון והנוסחה נכשלת, הידע לא מסייע. לשוטרים ולחוקרים אין תשובה, לסמכות אין מענה.
רוסו: הדמויות החוזרות שוב ושוב של השוטרים והחוקרים הן ניסיון להעניק נופך של סיפור בלשי בלי התכתבויות מסרטי בלשים. סיפור בלשי על איך להבין את עצמך. לכולנו יש שיטפון של רמזים ומעט מאוד פתרונות, אולי אפילו לא פתרון אחד, מלבד האקט של אגירת הרמזים והאקט של הזיכרון. לא האירוע עצמו אלא האופן שהוא אוכסן בתוכך והאופן שבו הוא השפיע על הדרך שבה אתה רואה דברים - זה מה שיוצר מערכת ערכים. רק כשהמערכת הזאת הורכבה, ולא משנה כמה היא עדינה, רק אז מתאפשרת הקימה מהמיטה.
ולכן הסרט הוא לא על שריפה, כוויות, מחלות או בלשים, אלא על הדרך שבה אנו יכולים להגן על ריבונותנו, שהיא כל מה שיש לנו והיא היקרה לנו יותר מכל היכולות האנושיות שלנו, אפילו יותר מהשפה. כמעט בלתי אפשרי לדבר עליה, מפני שאת חובטת בקצותיה של הקומוניקציה כשאת מנסה לדבר על כך. אולם מתוך היכולת להשתמש בקונבנציה מוסיקלית, בקונבנציה בלשית ובקונבנציה "אוטוביוגרפית" בעת ובעונה אחת, מתוך הרמזים והחיפוש והחתירה, שהם המטאפורה לדרך שבה אנו חיים, אנו יכולים להתחיל להרכיב את המבנה שנקרא "עצמנו" ואנחנו יכולים לצאת מתוכו ולומר: לפחות אני יודע ואתה יודע יותר מאשר ידענו קודם מה אנחנו.
בסרט, המחלה היא אחרי הכל הקטליזטור שמאפשר את התהליך - כמו שבטקסט הקודם התעתואורים הם אלה שאפשרו אותו. המחלה היא המשבר. המחלה מפשיטה את הגיבור, כמו אצל איוב. במונחים דרמטיים, הוא היה צריך את נקודת ההתחלה של המשבר הקיצוני וחוסר אמונה, שאין בו שום דבר מלבד הכאב והבכי והשנאה, שמתוכן מורכבות הפנטזיות, והפנטזיות הופכות לעובדות והעובדות לזיכרונות והזיכרונות לפנטזיות והפנטזיות למציאותיות, וכולן הפכו להיות הוא, וכולן אפשרו לו לקום וללכת. בסרט, בניגוד לחיים שלי, זה לא קורה לקורבנות.
שלם: אז בעצם עשית סרט על עצמך.
רוסו: כן.



















סטודיו - גליון 114

שרה ברייטברג-סמל השיח והפטאליות

שרה בריטברג-סמל ורועי רוזן משוחחים עם אריאלה אזולאי בעקבות ספריה - אימון לאמנות ואיך זה נראה לך? וסרטה סימן משמים. >>>

גליה יהב עירומו של העוני

האם זה דיבור על תרבות נעורים סקסית ואלימה? לא. מיכאילוב אינו פאזוליני. על תערוכתו האחרונה של מיכאילוב בגלריה דביר. >>>

בוריס מיכאילוב עניי חארקוב 1

בוריס מיכאילוב עניי חארקוב 2

בוריס מיכאילוב עניי חארקוב 3

התלקחות אנושית ספונטנית 1

התלקחות אנושית ספונטנית 2

התלקחות אנושית ספונטנית 3

 

העולם נברא בצהריים

אפרת שלם משוחחת עם רועי קופר בעקבות התערוכה "תפוחי זהב" במוזיאון הרצליה. >>>

בעל חנק את אשתו בשקית ניילון

אפרת שלם מתוך התערוכה "לפני שבוע ביום שני אתמול" בנושא אלימות נגד נשים. >>>

בבניין שהוצת נשרפו ארבע נשים

אפרת שלם מתוך התערוכה "לפני שבוע ביום שני אתמול" בנושא אלימות נגד נשים. >>>

הזמן של הצילום

אפרת שלם משוחחת עם שרון יערי, מתוך סטודיו - גליון 118. >>>

צעיר ירה בחברתו בזמן שישנה והתאבד

אפרת שלם מתוך התערוכה "לפני שבוע ביום שני אתמול" בנושא אלימות נגד נשים. >>>

בחורשה זו נמצאה גופתו של בן 18

אפרת שלם מתוך התערוכה "לפני שבוע ביום שני אתמול" בנושא אלימות נגד נשים. >>>

 

יגאל נזרי (עריכה) חזות מזרחית / שפת אם

יהיו מי שיאמרו כי ישראל של ימינו הפכה למעין מילה נרדפת למזרחים, עד כי נדמה שאין מרחב שאין בו נוכחות מזרחית, הגם אם זו רק גודשת את רוחב העין או מוזמנת לייצוב דופן התרבות. >>>

הכיוון מזרח גליון מס' 9

שרה חינסקי מצוקת דיור מתמדת

בתשובה לשאלת גליון ה-100 של כתב העת סטודיו: "מהי לדעתך השאלה הקריטית, הדחופה, שחשוב להעלות היום ביחס לאמנות?" >>>

תמיר שר פתחים 2

או תת, אבל, TAT תת הכל, תתכל, תת הכרה, תת הקרקע, תת עיר, תת עולם, תת הדברים כולם, תתים, הלמטה. אגי משעול מתוך קטלוג התערוכה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית