בית

בבל , , 23/4/2014

                           

 

גליה יהב עירומו של העוני

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 114

על תצלומיו של בוריס מיכאילוב בגלריה דביר

לילה. חוץ. ילד בן עשר עם עיניים שדיות ומוכות פלאש משתין כלפי מעלה, אל החלל הריק. הנתזים מסמנים דרכם בחושך כמו ציור אור פיקסואי. מפגן אונות שמשתין אפילו על פרויד בקשת. האם זה דיבור על תרבות נעורים סקסית ואלימה? לא. מיכאילוב אינו פאזוליני.
יום. חוץ. גבר מפנה גבו למצלמה כדי להראות לנו אשכולות פצעים אדומים ומוגלתיים המכסים אותו.
פנים. אשה עירומה עם בליטה מזעזעת הבוקעת מבטנה והופכת אותה למעין חייזר, למעוותת, לבדיחה מקברית על הריון, למיוסרת, לשנואה מרוב צורך בחמלה, יושבת בכיף ומשיקה כוסית עם מאהבה הצעיר ממנה, עירום גם הוא.
יום. חוץ. שיכורים מתפלשים בשלג. את הלבן מנקדים צבעי הפסולת הקבורה תחתיו, מהלבן עולים הקווים השחורים של צמחייה מתה וממסגר אותו האפור של שכונות העוני שעליהן נשר.
קלוז אפ. יד מלוכלכת ומגודלת ציפורניים פוערת פה חסר שיניים, שסביבו מתדבלל זקן מחליף צבעים הבוקע מעור חולה. האיש חי לגמרי. כי מיכאילוב אינו אנדרה סיראנו.
מסימני ההיכר של המפסידנים: כפכפים (גם בשלג), אי התאמה של צבעים, שקיות ניילון וספות קרועות, בקבוקים ריקים, תת-תזונה ומחלות עור, הריון, שיער על הפנים, כובעים וצעיפים, מאכלי בצק.
הייחוד בתצלומיו של מיכאילוב הוא מימד הגאווה המצטברת פריים אחר פריים. גאווה אדישה, לא מתריסה או מתמקחת. להבדיל ממצולמיה של נאן גולדין - מתעדת אורחות החיים של השוליים - מצולמיו של מיכאילוב אינם מלאים רחמים עצמיים. אם אצל גולדין נמצאת מתחת לפני השטח תודעת המיינסטרים, ותודעתו של מי שקובע סדר-יום אחר מהמיינסטרים, סדר יום חשוב, רלוונטי, משוחרר יותר (משמרנות, מצביעות, מחומרנות, מקומפולסיביות הטרוסקסואלית, מאחריות ועתיד, משתיית תה של אחר-הצהריים, מקונדומים, מסדר-יום, ממינימליזם וטעם טוב, ועוד), הרי שמצולמיו של מיכאילוב לא שמים זין. הם אינם פוליטיים בהכרתם העצמית. הם לא נראים ביקורתיים. הם נראים נטולי התובנה, שבעצם חייהם יש משום ביקורת על הסדר, או על שלל ההסדרים המרשתים קודים המייצרים את מסכת ההשתקה ההופכת ל"חברה", ל"תרבות", ל"רוח הזמן", ל"דומיננטה", ל"אג'נדה". מצולמיה של גולדין נראים לעיתים ככורעים תחת עולה של התובנה הזאת, עמוסים בחשיבות העצמית של הקורבן או של המיעוט הצודק, בעל הידע העודף, מהפכנים פוטנציאליים, מופת.
חסרי הבית של חארקוב נראים כחברי כת סגורה (שאפשר להצטרף אליה רק אם תתנתקו מכל מי שהכרתם עד היום, תוותרו על ביתכם ועל רכושכם ותקבלו עליכם אתיקה ואסתטיקה חדשות), או כשבט בעל מנהגים, שפה, תת-היסטוריה משל עצמו, שבט שיותר משהוא מקושר לתושבי חארקוב בעלי-הבתים, הוא מקושר לכל חסרי הבתים בכל המקומות ובכל הזמנים. כמו בונים חופשיים, כמו צוענים או יהודים, כמו אדומים, זוהי רשת שאינה לאומית, שיכולה לצוץ בכל מיני מקומות וזמנים - בשפל של שנות ה- 30 כמו בשולי האוטוסטרדות של שנת 2000, ולסמן את אותו איום קרניבלי עצמו באופן כמעט זדוני.
ההומלסים של חארקוב הם המקהלה המלווה את הפרסטרויקה בצעקות גנאי (גם אם דמומות במידה ידועה) מן היציע. ההצעה הניבטת מפניהם, מגופיהם, ממחוותיהם ומנוהגיהם היא ההצעה לשמש כ"אחר", כדבר הדוחה-מושך, שהמסע המסוכן כלפיו צופן בחובו שחרור הרסני ובלתי הפיך. הם משתינים בטבע.
ההצצה לעולמם כמוה כהצצה ללא-מודע השחור-אדום של תודעת היופי הנכונה, האוף-ווייט. אלא שהם אינם אחר נטול תודעה, טבעי, פרימיטיבי וחסר שכלול, או להבדיל, אחר מיתי נוסח אנשיו של ג'ף וול, שבה במידה שהם ידועים הם תמיד אחרים. ההומלסים של מיכאילוב הם אחר שטני, ציני וביקורתי, נטולי אשמה ובושה. לא צריך לבוא אל עירם האחרת בלילה חשוך, באמתלות ובתחפושות. הם על סף דלתך, הם על קצה לשונך, הם במידה שווה, אם לא יותר אתה משאתה אתה.
שלא כמו תצלומי האמריקנה של ווקר אוונס, מדלת העם החארקובית לא נודף ניחוח של אינדיווידואליזם עקשן, של כוח הרצון האנושי היכול לגבור על כל משוכה ומצוקה, של "כל-אדם", של הניידות המעמדית המגולמת במרחבים הגיאוגרפיים. עם זאת, אלה גם לא תמונות של ייאוש שקט וותרן. הן רחוקות מלהיות עדויות למתים-חיים נוסח ילדים קמבודיים מורעבים, נוסח "אף-אדם". אלה מקרי מבחן פרדיגמטיים, מצויים בטווח הניואנס, בתווך שבין אמירת "זהו האדם" העומדת ביסוד הבגידה הקפיטליסטית באנושות (מבנה קוני של הצבעה) לבין תיעוד מסות של קורבנות (אסתטיקת שורות-שורות או ערימות-ערימות). הם באמצע - עדיין יכולים להיתפס כמסה, כמעמד, כסוג, כמתקיימים בחבורה הרמטית, עדיין נטולי שמות פרטיים (שיהפכו אותם ל"משלנו" ובו-בזמן יבחינו אותם מאתנו), ובכל זאת יש להם חיים ספציפיים, עלילות וסיפורים ייחודיים, שסוחבים אחריהם סימני היסטוריה (מדים עמוסי עיטורים, צלקות מניתוחים, קעקוע של לנין, שרשרת על הצוואר) המשדרים משהו שונה מהיות נידון, משהו הדומה לנרקיסיזם אפילו.
גם האופן שבו הם פושטים את בגדיהם מראה ומדגיש את האמצע. רוב הזמן זה אינו עירום אמנותי אלא ענייני, נטול גינונים מיותרים, הדורש את הפעולה המינימלית כדי להראות. ההתפשטות אינה מיתית (כלומר, בלי אידיאולוגיה), בהראיה קורקטית עד שקופה, בהרמת החולצה עד הסנטר והפשלת השמלה עד המותניים או הורדת המכנסיים לברכיים. רק מה שצריך, והופ - הכל מתכסה בחזרה. צילום העירום ההומלסי דומה במקצת לצילום רפואי או משטרתי, שבו נחשף רק אזור הפגיעה או הפציעה כזירת אירוע, שימוש במדיום נטול ערכים נוספים מלבד יכולתו להנציח את "מה שצריך לראות", אבל גם הלעגה אילמת על ההצטרכות (שלנו) לראות, על הרצון המפוחד להציץ ולהיפגע, כאילו לא ידענו שזה מה שנמצא, שזה שם, שזה בעצם אנחנו, שאנחנו האחר של הממש הזה. העוני הלבוש אינו מספיק. צריך לראות בעיניים גם את עירומו של העוני.

הבית עלוב, רקוב. הדלות היא האסתטיקה היחידה, והיא מכתיבה פונקציונליות. המטבח נקי וריק (לא חכמה להיות נקי כשאתה ריק). אשה עירומה בנעלי עקב שחורות-אדומות מוזגת קפה. האשה עם הקומקום. גם הידיעה שהשריקות חותכות את האוויר וגם ידיעת ההבל החם לא מלחלחות את הלקוניות של הסצינה, של העור, של עבודת התיעוד, לא מפיחות ביובש העובדתי טיפת מטפוריות, אלגוריות, שתשיב אותה (את האשה, את קטגוריית הצילום) למקומה הנוח יותר, האמנותי.
אחרי שרואים את עירומו של העוני, אחרי ששבעים ממש, אפשר למצוא בו סימנים. גם המפסידנים דומים לעיתים לתולדות האמנות, הם ציוריים. הנה מאחה עירומה, הנה גבריאלה ד'אסטס ואחותה הצובטת בפטמתה. גם סצינת פייטה יש כאן וכוסות אבסינת למכביר. דמות בורלסקאית מגומדת מניפה רגל לתפארת הקאן קאן, וזה ששוכב שם, אם לא מת, הריהו פועל ישן. יש גם מתרחצות וזקן שמחזיק דג (לא גדול מדי) בזנבו.
מציאת הקשרים ואיזכורים מהסוג הזה היא על אחריותו - ההיסטורית, האינטלקטואלית, המוסרית - של הצופה, המביט להומלסים בעיניים ומוצא עוד רפרנט.
האם משלם מיכאילוב למצולמיו? הלוואי שלא. תשלום יהרוס את אשליית האותנטיות של התיעוד, את הרומנטיות של מפעל האיסוף והשימור, את האמינות ההיסטורית. תשלום יהפוך את מצולמיו למודליסטים מקצועיים, לבעלי מקצוע הגובים כסף תמורת חשיפתם במקום שותפים לחזון, לצורך לייצר את קיומם על רשתית אטומה כלפיהם.
האם משלם מיכאילוב למצולמיו? הלוואי שכן. הלוואי שיתברר שהם שותפים, (גם אם לוזרים או חובבים או פשוט לא יקרנים) במשחק הסחורות, בשוק הביקוש-היצע, יודעים את ערכם המטהר, אפילו כשהם ניבטים אלינו בהדפסות גדולות בחללינו הנקיים למשעי. הלוואי שהם רואים עצמם כתמטיקה ראויה לא פחות מזו של מייפלת'ורפ, לדוגמה.
אין הרבה הפרשות בתצלומיו של מיכאילוב, למרות שהדם, המוגלה או השתן עשויים לבצבץ פה ושם, באופן הרגיל שבו פנים הגוף יוצא לקראתנו, אל פני השטח. הזוועה, אם כך, אינה זוועתה הבלעדית של המצלמה, נוסח סינדי שרמן המאוחרת. אצלה רואים את מה שהעין לא רואה. בתצלומי הפריפריה, השיממון הנטוש, הזקנה והבליה של מיכאילוב יש זהות בין העין לבין המצלמה. המצלמה אינה חושפת את מה שמעבר לעין. המצלמה והמציאות זהות.
עם הסתלקותו של האח הגדול, המדינה רואת הלב והכליות, עם הסתלקותה של הפרדיגמה האוטופית, שהיא מצלמה לוויינית ותוך-גופית משוכללת הרואה הרבה מעבר לעין הרטינלית, נותר רק הנקרו-ריאליזם, כפי שמכנה טופיטזין את סוג הצילום הזה. "כס השיפוט של הצילום חדל מלהיות מקום נוח, שממנו אפשר לא לסכן דבר ולהתבונן בזוועותיו של העבר המוזהב, או להתבשם במותרות תוך ציפייה למאורעות של אפוקליפסת העתיד. עולם הייצוגים הפך גשמי, רעיל, מטריד ומהמם כמציאות עצמה", הוא כותב. לכן גם אין למיכאילוב קומפוזיציות מפוארות, מסובכות, לופתות קרביים, אלא עוד ועוד פריימים של שיקוף.
שלל הקמטים, הכתמים, הבהרות והבליטות, החריצים, המחלות והצלקות הם רק הסימנים. הם אינם אובייקט התשוקה הטמון בהצטברות התצלומים. לא כדי מיכאילוב מצלם אותם (רוב הזמן) בפעילויות המזוהות עם שעות פנאי, עם מה שנתפש גם בעיני דרי הבתים כבילוי. הם שותים, מזדיינים, צוחקים, רבים, אוכלים, מתחבקים, מעשנים, נחים, משוטטים. יש להם חיים. (ולכן אין בהם אשמה ובושה.) הם לא רק מפסידנים. הם גם מפסידנים.
סטודיו - גליון 114

שרה ברייטברג-סמל השיח והפטאליות

שרה בריטברג-סמל ורועי רוזן משוחחים עם אריאלה אזולאי בעקבות ספריה - אימון לאמנות ואיך זה נראה לך? וסרטה סימן משמים. >>>

אפרת שלם והשטן היה מלאך

שיחה עם קרן רוסו בעקבות סרטה - התלקחות אנושית ספונטנית. >>>

בוריס מיכאילוב עניי חארקוב 1

בוריס מיכאילוב עניי חארקוב 2

בוריס מיכאילוב עניי חארקוב 3

התלקחות אנושית ספונטנית 1

התלקחות אנושית ספונטנית 2

התלקחות אנושית ספונטנית 3

 

בסדר

"קוד הבסדריות ותיק, הוא מופיע כהכרזה 'המשפט שאני הכי שונא לשמוע הוא "יהיה בסדר"', בסיום ספרו של קופרמינץ 'אוקטובר. יומן מלחמה' (הוצאת בבל, 2000), כרוניקת זוועה אנטי-מלחמתית מפורטת. כך נמתחת הזיקה בין שכחה לתקינות, לפיה מי שלא מצליח לשכוח הוא לא בסדר. >>>

 

ולטר בנימין היסטוריה קטנה של הצילום

ולטר בנימין הוא אחד הפילוסופים הבודדים שתרמו באופן משמעותי לצילום. המסה שנכתבה ב-1931 מובאת בצרוף אחרית דבר של אריאלה אזולאי. >>>

ברברה ארנרייך כלכלה בגרוש

דו"ח על הבנאליות של העוני. ברברה ארנרייך רצתה ללמוד על בשרה את משמעות החלום האמריקאי מנקודת מבטם של אנשים עובדים אשר המשתכרים פחות משישה דולר לשעה. אתנוגרפיה חברתית ריאליסטית שהיתה לרב מכר ענק בארצות הברית ובאירופה. >>>

דליה אמוץ כביש 1

מיקי קרצמן גופה 4

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית