בית

בבל , , 13/11/2019

                           

 

אדריכלות מפוכחת בעידן האינפורמציה והרשת

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 116

בעקבות הביינאלה ה 7 לאדריכלות בוונציה


רקע כללי

דיכוטומיה מס' :1 טכנולוגי/אותנטי - טכנולוגי/אינפורמטיבי

הביינאלה בוונציה מקורה במסורת הירידים הבינלאומיים של עידן המהפכה התעשייתית, ההתפשטות הטריטוריאלית והקולוניאליזם של אמצע המאה ה- 19. הירידים הציגו במידה שווה של ראווה את ההישגים הטכנולוגיים והכיבושים הקולוניאליים. גם המצאות חדשניות וגם חפצים אותנטיים שיובאו מהקולוניות הוצגו כאקזוטיקה. הכמיהה לעתיד והכמיהה לעבר התערבבו. הירידים היו מסממניה של חברת ההמונים ושל תרבות הפנאי המודרנית. ההמונים הורשו לראשונה להגיע לתערוכות ולהתרשם מהאופן שבו עבר ועתיד מדומיינים מתרחשים לנגד עיניהם. מבני ענק (המוצגים הראשיים) יצרו אפקט של גודל, עושר וכוח, העצימו את תחושת הקידמה וטשטשו את ההבדלים בין מקור לחיקוי, בין המצאה לזיוף.
במשך השנים ובהתאם להתפתחויות פוליטיות, חברתיות, כלכליות, תרבותיות וטכנולוגיות, השתנו הנושאים והיעדים של הירידים. נושא היריד הבינלאומי בניו-יורק בסוף שנות ה30- (1939-1940) היה כיצד יראה "העולם של מחר" והאירוע המרכזי בו היה שידור הטלוויזיה הפומבי הראשון. כמאה שנה לאחר פתיחת היריד הגדול הראשון בקריסטל פאלאס (1851) עברו הירידים מייצוג של עולם אנלוגי-תעשייתי (תרבות המכונה) לייצוג של עולם דיגיטלי-אינפורמטיבי (תרבות המידע), עולם שיישקם כביכול את ההרס והזיהום של העידן התעשייתי ויילכד טכנולוגיה עם אקולוגיה.

דיכוטומיה מס' :2 מונומנטלי - טכנולוגי

ההיסטוריה המפוארת של מבני הירידים היא במידה רבה תולדות מבוכתה של האדריכלות לנוכח התפתחויות בתחומים טכנולוגיים ותרבותיים. האדריכלים פיגרו במאה שנה אחרי ההתפתחויות בשטח ועסקו בתרגילי סגנון ניאו-קלאסיים, בזמן שטיפולוגיות חדשות כמו תחנות רכבת, גשרים ומבני ציבור דרשו היערכות מקצועית שונה לגמרי. מהנדסים, גננים ויצרנים למיניהם היו אלה שהגיבו להתפתחויות והציעו שיטות תכנון חדשות, יעילות, סטנדרטיות, מודולריות, חסכוניות בחומר, יבשות וקלות, שאיפשרו יצירת מפתחים גדולים ובנייה לגובה.
הקריסטל פאלאס, מגדל אייפל ודומיהם, שבהם יושמו לראשונה השיטות החדשות האלה, עדיין מבטאים כמה מהעקרונות הישנים כמו היררכיה, סימטרייה וציריות. אבל השימוש בחומרים חדשים כמו ברזל וזכוכית מבטא שינוי בתפיסה המסורתית של מבני ציבור כמונומנטים המעוצבים על פי קאנון אסתטי.
שקיפות וארעיות היו מילות המפתח של התפיסה החדשה. השקיפות אפשרה לא רק מבט אל תוך החללים הפנימיים אלא יצרה יחסים חדשים בין פנים וחוץ ובין טבע וטכנולוגיה. תפיסת הארעיות שינתה מן היסוד את הדיסציפלינה האדריכלית. במקום בניין מוצק ונצחי, מבנים לאירועים חד-פעמיים, שמקצתם מיוצרים במקום אחד ומועברים למקום אחר ומפורקים (תיאורטית לפחות) לאחר שמילאו את ייעודם. נפתחת האופציה של האדריכלות הזמנית והיומיומית.
כאשר הטכנולוגיה משפיעה ישירות על כל תחומי החיים, תפקידיה הייצוגיים והסמליים של האדריכלות אינם מתבטלים. את מקומה של המונומנטליות הישנה תופסת מונומנטליות חדשה, המייצגת תהליכי צריכה ותרבות פנאי המוניים.

דיכוטומיה מס' :3 שקיפות - ברק

הטכנולוגיה של הירידים והתערוכות הגדולות הפכה עם השנים יותר מכל לעיסוק בפיתוח ושיכלול סביבות מלאכותיות ופיתויים זולים - תאורה ואקלים מלאכותיים, צבעים חזקים, משטחים מבריקים, לוחות מודעות אלקטרוניים ומערכות בקרה ואבטחה. שקיפות וארעיות מפנות את מקומן בהדרגה לחוסר חומריות ואל-זמניות, המבטלים לא רק את הצורך באובייקט אלא גם את הממשיות של המקום.


דיכוטומיה מס' :4 מציאותי - וירטואלי

מוקד הדיון בטקס הפתיחה של הביינאלה ה7- לאדריכלות (הראשונה באלף החדש) היה המעבר מסדרי העולם הישן המיוצגים באמצעים מציאותיים וחומריים לסדרי העולם החדש המיוצגים באופן וירטואלי על ידי המחשב והרשת.
תפיסת העולם ההומניסטית הישנה צמצמה את המציאות ליחסים של אנלוגיה, שיווי משקל והתפתחות ליניארית. עם הופעת המחשב והרשת מתפתחת תפיסת עולם הקוראת את הסביבה כמקום דינמי, בו-זמני, שאינו שואף לאיזון מוחלט. אין הכוונה לתפיסה כאוטית אלא לתפיסה דיגיטלית, סינתטית ומקבילה, המאפשרת הבדלים, אפילו פערים, אבל אינה הופכת אותם לקונפליקטים.
העולם "החדש", הווירטואלי, הוא עולם ללא תנועה פיזית וללא מקום. זהו עולם המאתגר את הקודים הקיימים ומאפשר שיטות ארגון פוליטיות, חברתיות, תרבותיות וכלכליות חדשות; עולם המאוכלס בפיראטים או "רובין-הודים" למיניהם המנצלים את תכונות הרשת כדי להילחם בממסד ובתאגידים ומפירים בכך את סדרי העולם הישנים, הקפיטליסטיים או הסוציאליסטיים, הימניים או השמאליים, המתרוקנים ממשמעותם המקורית. העולם הווירטואלי אינו פועל על פי המושגים הערכיים המוכרים אלא מנסה לאפשר את עצם קיומן של מערכות שגרתיות ולשפר באמצעות מידע וידע שוטפים את מערכות היחסים ביניהן. בניגוד להנחה המקובלת, האפשרויות הטמונות ברשת אינן מסתכמות בניסיונות וירטואליים שמטרתם לברוח מהמציאות, אלא דווקא ביכולת התחברות אובססיבית לנושאים יומיומיים, עדכניים, שימושיים, מפוכחים ולחלוטין לא בדיוניים. ניצול אפקטיבי של יכולות הארגון וההמחשה הווירטואלית פירושו ניתוק מתוכנן מהיבטים מציאותיים-ריאליים לצורך פיתוח היבטים מציאותיים-רציונליים.

דיכוטומיה מס' :5 מקומיות - גלובליזציה

באמצעות השימוש במחשב, ברשת ובטכנולוגיות החדשות, הביינאלה מבקשת להביא לסיומה את ההפרדה המסורתית בין המיצגים הטכנולוגיים מהמדינות המפותחות לבין המיצגים האותנטיים מהמדינות המתפתחות. הביינאלה ה7- מנסה להציע חלוקת עבודה חדשה, לפיה המדינות המפותחות מציגות אסטרטגיות גלובליות, ממקדות את סדרי היום וממחישות תרחישים פוטנציאליים, והמדינות המתפתחות מציגות בעיות מקומיות וממקדות את השאלות היומיומיות באמצעים גלובליים.
השימוש ברשת ובכלים ממוחשבים המסוגלים לאגד ולעבד נתונים רבים ולהמחישם בצורה מדויקת מאפשר לביינאלה לעבור ממיצגים מרהיבים לכלי תיווך פולמוסיים המכירים בהבדלים בין הגלובלי למקומי ולכונן בסיס של תקשורת שוטפת בין המרכז לפריפריה. באמצעות איסוף והצגת נתונים בלבד, אירועים מסוגה של הביינאלה יכולים להציע לאנשי המקצוע והמבקרים מידע חדש ומעודכן ולסייע בתהליך ההתפתחות התיאורטית והפרשנות המעשית. כמות הנתונים המצויה באירועים כאלה היא עצומה - ובזה כוחה של הביינאלה. דרך המחשב והרשת אפשר לבדוק מצבים רבים במקומות שונים בעולם ולייצר תרחישים ספקולטיביים. איגוד המידע במחשב וברשת כמאגר נתונים מאפשר לימוד והשלכה על מקומות אחרים. בדרכי פעולה שאינן מסתפקות בהתפעמות מהבדל וייחודיות משתנה הריבוד המסורתי בין הנאור לבין האקזוטי ועמו משתנות מערכות היחסים בין תנועות וזרמים. העולם הווירטואלי אינו משטח ואינו מדרג אלא מבקש לייצר אסטרטגיות ותובנות חדשות על סמך הבדלים ותופעות פרטיקולריות.


דיכוטומיה מס' :6 פרקטיקה - תיאוריה

כוח המשיכה של הביינאלה והירידים היה ונשאר ביכולתם להשליך קדימה ולהראות את המחר. במונחים פרגמטיים יותר, תפקידם לתווך בין יוצרים לבין כוחות השוק הציבורי והפרטי: המחוקקים והמוסדות, התאגידים והיזמים. שלא כמו הירידים, המהווים עדיין מקור משיכה להמונים, אם בשל החיבה הישנה לספקטקולריות ואם בשל התמסחרותם, הביינאלה היא אירוע פנים-דיסציפלינרי הפונה לאנשי המקצוע המעוניינים להתעדכן בהתפתחויות הספציפיות בענף. כדי לשרוד, אירוע מסוג זה ייאלץ למקד את הדיון ולא יוכל להסתפק עוד בהצעות מושגיות סתומות. מבלי להקל ראש בחגיגיות הפסטיבלית של הביינאלה, אפשר לצפות שהעניין בה ידעך אם לא תצליח לבסס את חיוניותה ויכולתה להשפיע על התרבות המקצועית. עדכניותה תיבחן אך ורק ברלוונטיות של המסרים ובמתודולוגיות המוצעות.

דיכוטומיה מס' :7 אתיקה - אסתטיקה

כותרת הביינאלה ה7- לאדריכלות היא "העיר - יותר אתיקה פחות אסתטיקה". לכל אורך המאה שחלפה, סמנטיקה זו חוזרת על עצמה בניסוחים יותר או פחות מעודנים, מלבד רגעים ספורים של נהנתנות מופגנת. יקום האדריכל שיאמר שהוא יותר אסתטי מאתי.
מדוע להיתקע על הדיאלקטיקה הישנה, כאילו מרכיב אחד שלה בא על חשבון האחר? האם פחות אסתטיקה תבטיח יותר אתיקה. האם האתיקה המקצועית אינה כוללת מחויבות אסתטית?

דיכוטומיה מס' :8 ממסדי - עתידי

מסורת הביינאלה מבדילה בין הלאומי לבינלאומי. בביתן המרכזי, הבינלאומי, מוצגים פרויקטים של אדריכלים שונים מרחבי העולם, שנבחרו בידי האוצר הראשי - השנה זהו האדריכל האיטלקי מסימיליאנו פוקסאס [Fuksas]. בהקדמה לביינאלה מחלק פוקסאס את המוצגים בביתן הבינלאומי לשלוש קטגוריות עיקריות: סביבתית - כנושא ומושא של השתקפות, חברתית - כלימוד של שינויים, וטכנולוגית - בחינת נושאים של מידע, תקשורת, רשתות ומציאות מדומה.
37 מדינות מציגות בביתנים הלאומיים, שאוצרים נציגים שנבחרו מטעם המדינות. חלוקה זו של הביינאלה נובעת מהסדרים הישנים המבדילים בין מרכזי ופריפריאלי, בין חדשני ואותנטי, והיא מאפשרת להבחין בקלות במוקדי הדיון האדריכלי. (השנה בולטים הביתנים של ספרד, הולנד וארה"ב.)
לראשונה בביינאלה ה7- מוצג גם חלק שלישי, שבמקורו הוא וירטואלי, ובו מוצגות העבודות מהתחרות שהתקיימה באינטרנט ."The exponline competition ."Citta Third Millennium Awards
אפשר לראות את שלושת החלקים האלה כך: החלק הראשון הוא החלק הממסדי, המציג אדריכלים בודדים שכבר הוכיחו את עצמם בקהילייה המקצועית הבינלאומית, ועל כן הם מייצגים את העולם המקצועי כמו שהוא היום. החלק השני הוא התצוגה לפי מדינות ולאומים, המציגים עניינים מקומיים. החלק השלישי מציג אדריכלים צעירים ופחות מנוסים, האמורים לייצג את העולם המקצועי כפי שייראה בשנים הקרובות.


הביתנים

הביתן הווירטואלי

על השימוש במחשב וברשת כמכשיר להחלפת רעיונות, הן כמבנה והן כתשתית להזרמת מידע וידע, אפשר להתרשם בביינאלה בתחרות "The exponline competition - Citta Third Millennium Awards". בוועדה המיוחדת של התחרות היו חברים פרנסואה בארי , פיטר קוק, מסימיליאנו פוקסס, פרדריק מיגריו, פול ויריליו וג'יימס ווינס. התחרות היתה פתוחה לכל והתקיימה דרך האינטרנט בלבד במשך כמה חודשים לפני הפתיחה הרשמית של הביינאלה והיא מוצגת באתר האינטרנט www.labiennale.org. באתר אפשר לצפות בניסיונות מעניינים מכל העולם המבררים את סדרי היום, את הנושאים הדחופים, את הבעיות והפתרונות שיידונו בשנים הקרובות. הפרויקטים, המנסים לפתח אסטרטגיות ותשתיות לעיר של האלף החדש, מעלים שיקולים ותהיות בדיונים אקולוגיים, בעיות עוני ועושר, תנועה ותחבורה, שינויים בצרכים ובפרוגרמות, בעיות ארעיות (כתוצאה ממפגעי טבע או מלחמות), צפיפות, אתיקה מקצועית, אבחנות בין מצבי מינימום למקסימום ועוד. רוב ההצעות לא מבקשות לחפש אחר אדריכלות חדשה אלא לחדד את האתיקה המקצועית ולהציע רעיונות, אוטופיות, תשוקות, אסטרטגיות וחזיונות לגיאוגרפיה עירונית חדשה, לא תלושה מהעיר הקיימת ומתושביה.
מעניין שככל שההצעות מציאותיות יותר, כך גם המסר שלהן אופטימי וחיובי יותר. סך כל הפרויקטים, המוצגים ללא היררכיה (לפי סדר אלפביתי) וללא צנזורה, יוצר מסמך אנושי-עולמי רחב ומרתק יותר מזה שנוצר בכל תחרות מקובלת אחרת, המשאירה אותנו עם דימוי אחד או שניים. העומס, הבלבול והשוני במידע הנראה לעין הם תוצאה של מבט שטחי בלבד. הצפייה הכוללת והמעמיקה מעלה מכלול של הצעות שונות הדנות בעצם באותן שאלות ישנות ומוכרות. נראה כי ה"הקטנה" של העולם באמצעות הרשת והחזרתיות אכן מסייעות בקיום הסימביוזה בין המקומי לגלובלי ומשמשות כלי עזר לחידוד שאלות ובעיות.

הביתן הספרדי

אוצר הביתן הספרדי, אלברטו קמפה באזו , שזכה במקום הראשון על עבודתו, אומר בהקדמה לקטלוג התערוכה: "המחרימים והמתנגדים יבנו את העיר של האלף הבא. העיר האתית תלויה בבוניה. אתיקה באדריכלות היא היגיון, זה הכלי הישן להשגת מטרה זו. החלום להיגיון מפיק מפלצות, אשר באדריכלות נבנות ונשארות לעד. האדריכלות צריכה שההיגיון יהיה ער לחלוטין, ההיגיון לצרכים, ההיגיון לכוח המשיכה, ההיגיון לאור, ההיגיון ליופי. היגיון. העיר האתית תהיה העיר של ההיגיון בניגוד לעיר של אסתטיקה בלבד, שהיא העיר של הטעם הטוב או גרוע יותר, עיר של גחמה. העיר האתית החדשה תיבנה בידי אדריכלים שעדיין לא הושפעו, אלה שמתנגדים, אלה שאני מכנה המחרימים".
הביתן הספרדי הציג בראש ובראשונה אדריכלות. הספרדים הציבו על סדר היום המקצועי את המקצוע עצמו. בביתן הוצגו פרויקטים רבים של אדריכלים צעירים בשנות השלושים והארבעים לחייהם. כל הפרויקטים נבנו או מיועדים לבנייה. זוהי הצהרה - הספרדים שלחו מסר ברור לאלה הטוענים לבלבול וחוסר ודאות באדריכלות. בעצם יכולתם להציג כל כך הרבה פרויקטים שונים בעלי מכנה משותף אחד ברור והוא - אתיקה מקצועית, הביעו הספרדים את דעתם על העיר של האלף הבא ועל תפקידו של האדריכל בבנייתה. הספרדים לא שואלים שאלות מיותרות ולא מייצרים יומרות לגבי רעיונות ואידיאולוגיות המתיימרים לפתור את כל בעיות העולם. כל אדריכל הציג בעיה ספציפית ופתרון אדריכלי ספציפי לבעיה. מכיוון שהעיר תלויה במידה רבה בבוניה, אפשר לטעון שאם הגישה האדריכלית לכל פרויקט תהיה עניינית, ייווצר אוסף של פרויקטים טובים, שיהווה את העיר האתית.

הביתן ההולנדי


הביתן ההולנדי "עיר פרטית/ בית ציבורי" (תכנון (NL Architects מציב בפני המבקרים נושא בעל השפעה ניכרת על החיים החברתיים העירוניים, לא רק בהולנד אלא בעולם כולו. באיזה אופן מטשטשות התפתחויות טכנולוגיות, כלכליות וחברתיות גבולות מסורתיים ומכתיבות מערכות יחסים חדשות בין הפרטי לציבורי. נושא הביתן הוא תהליך הפרטתה של הבעלות הציבורית והשפעתו של תהליך זה על אדריכלות ותכנון עירוני.
הקטנת המעורבות הממשלתית בהספקת חללים ציבוריים מביאה להגדלת השפעתן של שותפויות ציבוריות-פרטיות. ההתפתחויות החדשות נושאות אופי של "פארקים של נושא" [theme parks] לקבוצות חברתיות נבחרות, פארקים שאינם עוד ציבוריים ופתוחים לכל. מצלמות מעקב הם יותר ויותר חלק מהסביבה העירונית היומיומית. באותו זמן תחום הבעלות הציבורית נכנס לתוך תחום הבעלות הפרטית, אמצעי תקשורת חדשים מחברים את הבית לכל העולם.
ההולנדים בחרו בקבוצה צעירה בינתחומית של אדריכלים, אמנים, גרפיקאים, צלמים, מעצבים ואנשי קולנוע, שנרתמו להציע רעיונות לתכנון עירוני. הפרויקט אינו מספק פתרונות אלא שואל שאלות ויוצר ערנות לגבי התהליכים המתרקמים. הפרויקטים הוצגו בשני חלקים: במתקן בביתן ההולנדי וב-World Wide Web. התחום הפיזי והתחום הווירטואלי חוברו להם יחדיו.
כך הפך הביתן ההולנדי לסלון ציבורי המכליא בין אינטימיות ופרהסיה. המתכננים יצרו מתקן שהוא גם נוח וגם מנוכר. בשעות הפתיחה שומרי החדר מספקים שרות פיזי ואינטלקטואלי לרווחת האורחים. הם מתקשרים בין האורחים האמיתיים והווירטואליים ומבררים את עמדתם. הכל נעשה מתוך מודעות, שאפשר לצפות לה אצל מי שמבקר דרך האינטרנט בכל העולם.

הביתן הישראלי

אוצר הביתן הישראלי, האדריכל הלל שוקן, נתן לביתן כותרת שלשונה מתהפכת לכל כיוון מבלי לומר דבר: "אינטימיות אנונימית [בתרגום חופשי, קירבה עלומה? י. ג.] - גישה הומניסטית לעיר העכשווית". מאחורי המליצה הטאוטולוגית הזאת - הנכונה/תפלה בכל עיר, בכל מקום, קטן או גדול, טבעי או עשוי, תוך קיום יחסים ספונטניים או בתשלום, ללא כל קשר לאדריכלים ואדריכלות - מסתתרות קביעות נחרצות ויומרה יחידה במינה: לדעתו של שוקן, תכנון הערים המודרני נכשל כישלון חרוץ ולא הצליח לייצר אפילו עיר מוצלחת אחת. חמור מכך, אין בנמצא הגדרה הולמת של העיר. ההגדרות הקיימות נעות בין הטכנוקרטי למגוחך או למיסטי. עקב מצב קשה זה, מכריז האוצר ללא מבוכה: "התרומה הישראלי לתערוכת האדריכלות הבינלאומית ה7- בוונציה מנסה להמחיש את השימוש במושג 'אינטימיות אנונימית' ככלי לתכנון מעשי" (בקטלוג התערוכה).
למותר לציין שיומרה ישראלית זו היא יחידה במינה בביינאלה כולה. בעוד האדריכלים המובילים בעולם "מבטלים את זמנם" בניסיון לאבחן תופעות קונקרטיות ולשמר את הרלוונטיות של המקצוע לנוכח תהליכי השתנות גלובליים ומקומיים, האוצר הישראלי כבר סיכם את העיר, חתם אותה בנוסחה כללית וצייד את המקצוע בכלי ניתוח ותכנון לעתיד.
שוקן נתלה בפילוסוף הגרמני מאסכולת פרנקפורט, מקס הורקהיימר, ומעמיד את התזה שלו באמצעות משחק של החלפת המונח "היגיון", המופיע במקור, במונח "עיר": "כאשר האדם הפשוט מתבקש להסביר מה משמעות המונח 'עיר', כמעט תמיד יגיב בהיסוס ובמבוכה". ייתכן כי לאחר שיפנים את ההגדרה החדשנית של האוצר הישראלי: "העיר כמקום-מושב קבוע, שבו אנשים יכולים ליצור יחסים עם אחרים ברמות שונות של אינטימיות, ובתוך כך להישאר אנונימיים לחלוטין" - ירגיש האדם הפשוט ביטחון רב יותר. אולם, האם עצם הניסיון לקבע הגדרות לעיר ולרקוח מתכונים לתכנונה אינו חזרה עיוורת לאותן יומרות מודרניסטיות, שנכשלו כשלון חרוץ לדעתו של האוצר? כותרת המשנה: "גישה הומניסטית לעיר העכשווית", אינה אלא הרטוריקה החוזרת על עצמה זה יותר ממאה שנה, אשר בשמה נטלו לעצמם מתכנני ערים ואדריכלים מכל האידיאולוגיות את החופש לבטל את הקיים ולבדות עולם חדש.
האירופי המשכיל המבקר בביתן הישראלי אמור לקלוט את הרמז ולהבין שהישראלים חווים עכשיו לראשונה את התחושה המשחררת של ניכור אורבני, שהיטיב לתאר ולטר בנימין, עמיתו של הורקהיימר, כתופעת-היסוד של המטרופולין כבר בתחילת המאה ה- 20. הנה, בפתחה של המאה ה- 21, גם הישראלי יכול להרגיש זר בעירו. הבלבול נובע מכך ששוקן אינו מסתפק, כמו בנימין, באבחון תופעה קיימת, אלא מבקש לפברק אותה על הנייר.
המטרופולין המודרנית, הצפופה, המהירה, המזהמת, המנכרת, היא כבר טבע שני עבורנו. מזמן נגמלנו מההיקסמות הספרותית ממגרעותיה. איננו אותם משוטטים רגליים המנסים למצוא את מקומם בעיר הקפיטליסטית. אנחנו גרים בעיר ומבקשים לשפר את איכות החיים בה. יש לנו צרכים יומיומיים ברורים ואמצעים ישירים להשגתם. הדיכוטומיה שיצרה המאה ה- 20 בין הפרבר והעיר כבר אינה מובנת מאליה. הגבולות החיצוניים והפנימיים, הפיזיים והתרבותיים, אינם חדים. תושבי ניו-יורק, שחזרו בשנות ה80- מהפריפריות למרכז, הביאו עמם אל העיר "תכונות פרבריות", השפיעו על שינוי חוקי העזר העירוניים והחלו לנקות את הרחובות, להרחיק את הזנות והפשע ולסגור מועדונים המפריעים את מנוחת התושבים. בערי מזרח-אסיה מבקשים לנצל את יתרונות המחשוב לשכלול שיטות בנייה המונית כמענה לצמיחת האוכלוסין המהירה. ביוון (על פי הביינאלה) בודקים יחסים בין מערכות אקולוגיות משקמות לבין תשתיות מכלות נוף. בהולנד ממשיכים לעסוק ביחסים בין פרטיות וציבוריות במצב של צפיפות גבוהה. הפעילות הזאת ספציפית לתנאים המיוחדים בכל ארץ וארץ. זה כוחה וזה המדד היחידי ליכולתה להשפיע ולתרום לדיון בנושאים גלובליים. היא אינה צריכה להציג את עצמה כהומניסטית כדי לשכנע אותנו שהיא אנושית (אם כי בהחלט לא אישית, לא קפריזית), ואינה מבקשת לבטל את הקיים ולהתחיל בכל פעם מחדש, בשם איזו עמדה מוסרנית, או תוך שיחזור מסורס של תיאוריה ישנה.

האתר (1)

כדי להמחיש את הרעיון של "אינטימיות אנונימית" בחר האוצר הישראלי אתר עירוני: מתחם השוק הסיטונאי בתל-אביב, הממוקם במשולש הרחובות דרך פתח תקווה, החשמונאים וקרליבך, והזמין חמש קבוצות אדריכלים להציע פרויקט לאתר על פי "קווי יסוד מנחים". בחירת האתר אינה מנומקת, ולאחר בחינת הפרויקטים נראית תמוהה. הקווים המנחים מובאים להלן בתוספת כמה שאלות:
כל חלל עירוני צריך לאפשר מעבר אקראי של אנשים.
[וכך נגזר גורלם של החללים הפרטיים בעיר?]
מימדיו של חלל עירוני - הרוחב, הגובה וכדומה - קשורים בראש וראשונה למספר האנשים העוברים דרכו באקראי.
[האם בניינים אלסטיים עד כדי כך? האם חללים מתכווצים לאחר שעות האקראי?]
התפקיד העיקרי של הבניינים בעיר הוא להגדיר את החלל העירוני, כפי שקירות מגדירים חדר. אין לתפוס בניינים כאובייקטים מבודדים.
[התכונה הבולטת ביותר של השוק הסיטונאי הקיים היא היותו מתחם המבוסס על סדרה של אובייקטים אוטונומיים מקבילים היוצרים ביניהם את אחד החללים האורבניים האינטנסיביים ביותר בתל-אביב].
ה"רצפה" של כל חלל עירוני תהיה תמיד בגובה פני הקרקע, שכן זהו מקום התרחשותם של החיים העירוניים.
[תמיד? מה עם אינטימיות במרתף, או אנונימיות על הגג, או אקראיות במעלית?]
במקום שבו מצפים לזרימה של מספר גדול של עוברים ושבים, קומות הקרקע של הבניינים יאכלסו מגוון של שימושים.
[הפרדוקס המכונן של תנועה שהיא גם צפויה וגם אקראית, יוצר את הרושם שניתן לייצר אדריכלות ספונטנית, או לעצב אי-ודאות מבוקרת. סוחרים יתמקמו היכן שיש תנועה ערה של צרכנים, גם מבלי שיקראו את קווי היסוד המנחים.

במקום שבו מצפים לזרימה של מספר קטן של עוברים ושבים, קומות הקרקע של הבניינים יוקדשו למגורים. כל הכניסות לבתי מגורים אלה יפנו אל החלל העירוני.
[במידה שתהיה במקום כמות קטנה עוד יותר של תנועה ממונעת].

יש להימנע מאיזור אקסקלוסיבי על פי העיקרון של הפרדת שימושים. קמפוס אוניברסיטאי - מתחם נפרד המוקף בגדר עם שערים - אינו ישות עירונית. אוניברסיטה עשויה לקום באתר רק בתנאי שתשתרע בין הבניינים המיועדים לשימושים אחרים (בדומה לסורבון בפריז, או לאוניברסיטת ניו-יורק במנהאטן או לאוניברסיטת לונדון).
עירוב שימושים הוא ערך מהותי לעיר ואפשר להשיגו בדרכים שונות. בניין רב-קומות עשוי להכיל שימושים מסחריים בקומת הקרקע, משרדים בכמה מפלסי ביניים ומגורים מעליהם. בניין משרדים עשוי להיות ממוקם בסמוך לבניין מגורים, וכו'.
[זה כ- 40 שנה אין מתכנן התומך ברצינות בעקרון של הפרדה קטגורית בין שימושים עירוניים. העיר, בכל מקרה, מעולם לא תפקדה כך. מגורים, משרדים ומסחר מתקיימים בסמיכות מסיבות פרגמטיות לחלוטין. אין כל ספק שיש לערבוב האינטימי הזה יתרונות (למשל, קיצור זמני נסיעה לעבודה, או למקומות בילוי). לפעמים הוא עולה על העצבים. אם ניתן להצביע על המכנה המשותף לאסטרטגיות אורבניות עדכניות, הרי זה הניסיון ליצור "עיר עם הפסקות", עיר המבוססת על סמיכויות ומרווחים ולא על ערבובים ללא גבולות.

בכל מכונית יושב הולך רגל. לעולם אין להפריד לחלוטין את הולך הרגל מן התנועה הממונעת, אלא אם כן מצפים למספר גדול ביותר של הולכי רגל אקראיים. אסור לשכוח שגם רחובות שנסגרו לתנועה ממונעת והצליחו בתפקידם החדש כמדרחוב, היו בעברם רחובות מוצלחים של תחבורה מעורבת.
[מדרחוב?]

יש צפיפות מינימלית שמתחת לה אין אפשרות להשיג "אנונימיות אינטימית". אין צפיפות מקסימלית לעניין זה.
[אין מקסימום? האם הומניזם יכול להיות רדיקלי במידה כזאת שאינו שוקל השלכות חברתיות, תרבותיות ופסיכולוגיות הנובעות מציפוף].


האדריכלים והמיצגים הישראליים

האדריכלים אורי שטרית וגרד אולמן מציגים עבודה "ללא שם" המציעה אסטרטגיה תכנונית בהירה: להקים מגדלי מגורים בצפיפות גבוהה, אך בתכסית נמוכה, ובתמורה לפתח שטחים ציבוריים פתוחים גדולים יחסית.
אורי שטרית, בשיתוף המשרד הקנדי א. ג'. דיימונד את שמידט, היה מעורב בחורף 99' בתחרות מסחרית לתכנון אתר השוק הסיטונאי. הזמנתו לביינאלה איפשרה לו להציע פרויקט נוסף באותו אתר או להתאים את הפרויקט המקורי, שנולד בתנאי שוק חסרי פשרות, לתכתיבי האתיקה של התערוכה.
הזמנתו לתערוכה ראויה לשבח, שכן נפתחה בכך הזדמנות להשוואה מרתקת בין פרויקט מסחרי לבין פרויקט רטורי. אפשר היה לעקוב, למשל, אחר האופן שבו שיקולים של ארגון חלל ועיצוב מבנים משתנים בהתאם לצבע הכסף ומוסר האוצרים. אפשר היה גם לנסות לבחון - זה יכול להיות הצעד הפרובוקטיבי והאתי ביותר - האם הפער בין כלכלה תאגידית ומוסר ציבורי אינו ניתן לגישור אדריכלי. שטרית בחר לא להציג את הפרויקט המקורי (הלא אתי?)בתערוכה והסתפק בהסבר טקסטואלי המתאר כיצד הפך אותו, לטובת הביינאלה, ליותר "ציבורי" (המרכאות במקור).

חגי נגר מציג את asdf הנראה טוב לפחות כמו משחק המחשב Symcity 2000. תוך הפגנת יכולת עיצובית וירטואוזית, נגר בונה פרויקט שכולו ג'יבריש של קלישאות עכשוויות. הנה דוגמה, מתונה יחסית, מתוך הטקסט שלו:
" asdfגילתה את היופי שבחיים יחד, בחיים שבהם האחד מקבל את האחר. להתערבב; מעורבב; מתערבב; בואו נתערבב. לא שמישהו מכיר מישהו; הוא רק מבחין בו: יחסים במסגרת משפחה מעוותת החיה בעיר כלאיים הקרויה בית. ואלה מביאים לרבגוניות חברתית, תרבותית וחזותית עשירה, המתהדרת בסך כל אנשיה: תושביה הקבועים, עובדים זרים, תיירים, אנשי עסקים מזדמנים, כל הצבעים, כל האמונות - כולם משתתפים בחגיגה העירונית האינסופית. כמו בתצוגת אופנה".
נגר לועג לכוונותיהם של אדריכלים ומומחים למיניהם לסדר את העיר, להכיל את הבלתי-צפוי, לכפות נורמות המתבלות במהירות. הוא משתמש בשפה גרפית ומילולית של אדריכלי-הנייר של שנות ה- 60 (דוגמת "ארכיגראם" [[Archigram) - מדע בדיוני, פופ, קריקטורות, רדי-מייד, טכנופיליה - כציטוט שהמימד הביקורתי שלו אמור להיות מובן מאליו. אולם שלא כמו הרדיקלים של הסיקסטיז, שניסו באמצעות דימיון ובידיון להציע שיטה מרחבית, טכנולוגית או חומרית חדשה, נגר מציע חוסר-שיטה, מעין כניעה נהנתנית לרעש התרבותי ולהשפעות הלא מרוסנות של כוחות השוק. הצופה בעבודתו נותר עם תחושה מוזרה, שלא ברור אם כל זה ברצינות או בצחוק, בתמימות או בארסיות.

דני לזר ולאונרדו קליכמן מציגים עבודה בשם "מישור הקרקע- הפסקה באינסוף". במקרה זה כבר אין מקום לספק שהפרויקט נטול מימד הומוריסטי או פולמוסי כלשהו. בהעדרו מופיעה שפה פולחנית: "אנו חוגגים מהות ראשונית ארכאית: הקרקע. לדעתנו, הקרקע היא מהות בסיסית בעולמו הקוגניטיבי של האדם: עמידה עם הרגליים על הקרקע והראש שלוח לשמים, כאותו מלאך שנפל לארץ אך בתוכו עדיין זיכרון מעורפל על אודות קיומו של עולם אחר...". הפרויקט עובד את הקרקע באמצעות "כסבה תלת-מימדית" היוצרת "עושר חללי בתוך סדר מודולרי ומפגישה בין חללים בקנה מידה אינטימי לחללים בקנה מידה מונומנטלי".
זקני הביינאלה ודאי ימצאו בעבודה זו תזכורת לאובססיה ישראלית אותנטית, שאינה מרפה זה יותר מ- 40 שנה. אדריכלים כמו גרסטל, פרידמן, מנספלד, נוימן, ספדי, הקר, שרון, גודוביץ', בורט, ינאי (התנצלות לאלה שנשכחו), עסקו כולם, באקדמיה ובשטח, בהכלאות פנטסטיות בין הוורנקולרי למתמטי, בין ה"אורגני" למודולרי, בין הצורה החופשית לנוקשות המורפולוגית. ייתכן שלניסיונות טרום-טטריס אלה יש ערך מדעי ורגשי, אולם בפועל הם נותרים דימויים מטפוריים של התפתחות אקראית ושל "קנה מידה אנושי". צורתם המפורקת והמגובבת אינה מקטינה אותם, אלא הופכת אותם לגבישים מונומנטליים, חסרי כל קנה מידה, המאופיינים בקשיי אוריינטציה, תפקוד ובנייה.

פלסנר אדריכלים בשיתוף גל גאון מציגים את הפרויקט "עיר-צל", המבקש להחזיר את החושים ואת הנשמה לעיר על בסיס חיבור מושגי בין עיר העבר הימי-ביניימית לעיר העתיד הים-תיכונית: "חישבו על עיר ימי-ביניימית במונחים עכשוויים. חישבו על צל, על אקלים ים-תיכוני. צל בונה חללים תלת-מימדיים ומאפשר חיים [...] החזירו את החושים לעיר. חישבו על אנשים, על חיים בנווה מדבר עירוני".
לצורך השגת מטרה זו, הפרויקט מוחק את התחום המוגדר של האתר, שכנראה אינו חושני דיו, וממוסס אותו במרקם העירוני. במקום המתחמיות המובהקת בשטח, מעוצב רחוב מסורתי חדש, עם עקמומיות אותנטית והתרחבויות ימי-ביניימיות. אבל רחוב זה מוקף כולו גורדי שחקים, המספקים, אין כל ספק, הרבה צל. אכן, כפי שכותבים בעלי הפרויקט: "עיר צל איננה פנטזיה לא-ריאלית. היא עובדת. היא טובה לעסקים".
האם הרחוב הישן הוא עדיין אופציה רלוונטית? כמה רחובות כאלה בארץ מתפקדים עדיין באופן מוצלח, גם מסחרית וגם חברתית? (לדעת רבים, במגזר החילוני רק אחד בלבד, רח' שנקין). האם ניתן להציע את הרחוב כברירת מחדל בין גורדי שחקים ולחשוב שהוא יתפקד בצורתו המסורתית? ואם נטען שדווקא בינוי באינטנסיביות גבוהה במיוחד תחייה מחדש את הרחוב, האם הנושאים שיעמדו על הפרק בתכנונו יהיו טקסטורות, צללים, או צבעים? האם רשאים אדריכלים לתכנן מאות אלפי מטרים רבועים מבלי להציע, ולו ברמז, פתרונות קונקרטיים סבירים לבעיות של נגישות ותפעול שוטפים? האם ההצעה לשחרר לחלוטין את קומת הקרקע מתנועה מוטורית אין פירושה יצירת עיר תת-קרקעית הומה המקושרת ישירות למגדלים, ממנה יצאו האנשים רק כדי לחוות צל?

ההצעה של ארקוד אדריכלים נקראת "העיר השמימית". היא מלווה בתרגום לעברית מתוך "פריז במאה ה- 20" של ז'ול ורן ובטקסטים מאושרים בנוסח: "העיר של ארקוד היא אנושית על כל הטוב והרע שבה. כל בית נהנה מחיבור לתקשורת לוויינים, בקרת אקלים ונוחות מירבית [...] כל אדם יודע באינטואיציה מה לעשות ומתי, ומעשיו מתאימים בהרמוניה מלאה למעשי אחרים. איש לא צורך דבר בהגזמה מכיוון שאין צורך לצבור ולשלוט כדי להשיג תחושת ביטחון [...] האנושות מבינה כמה יפה ורוחני הוא העולם, מלא מסתורין ופלא, ורואה בעצים ובנהרות מקדשים של עוצמה, שעליהם יש לשמור ביראת כבוד [...] האהבה שורה בכל והחופש לבחור...".
ההצעה האדריכלית אינה מובנת לי ולכן לא אוכל להתייחס אליה.

האתר (2)

הפרויקטים שהוצגו בביתן הישראלי בביינאלה ממוקמים כולם באתר השוק הסיטונאי בתל-אביב אבל לא מתייחסים אליו כאל אתר קיים. למעשה, הם נמצאים בכל מקום או בשום מקום, לאו דווקא בתל-אביב, לאו דווקא בישראל. אף אחת מההצעות לא התייחסה לספציפיות של האתר: להיסטוריה שלו, לגיאומטריה הייחודית שלו, להגיון התפעולי שלו, לתפקידו כ"תחנת ממסר" מתווכת בין יצרנים כפריים וצרכנים עירוניים, לתנועתו משולי העיר למרכזה תוך שמירה על האוטונומיה המרחבית שלו, להיותו שריד איקוני למנגנוני ההפעלה המקוריים של האידיאולוגיה והתרבות הישראלית.
מתחם השוק הסיטונאי הקיים ממוקם בין משולש רחובות והוא מורכב משלושה מבנים עיקריים ברוחב 20 מ' ובאורך של 150, 200, ו- 300 מ'. בנוסף על הרחובות התוחמים אותו, האתר גם מוקף חומה המגדירה את צורתו ואת השוני התפקודי בינו לבין סביבתו. במלים אחרות, ייחודו בכך שאינו, ומעולם לא היה, מרקמי. הוא תוכנן כשתל מלאכותי שהורכב לתוך העיר ללא כל כוונה להיטמע בה באופן אורגני. כך גם תיפקד בפועל ושמר על קיומו הבועתי לנוכח השינויים שעברו על העיר שמסביבו.
התפתחות "אנומלית" זו נובעת ממצב ייחודי למדי של ישראל כמדינה חדשה, שבה תהליכים פוליטיים, מנגנונים אידיאולוגיים ותכנון מגויס החליפו את תהליכי הצמיחה האורגניים האופייניים לעולם הישן. יש בארץ אתרים רבים המתפקדים כמתחמים אוטונומיים, שאינם "משתלבים" בעיר אלא יוצרים בינם לבין עצמם רשתות ארגון הפצה ושליטה. לדוגמה, מתחמי ההסתדרות למיניהם - כולל מתקני ייצור ושיווק, מבני משרדים, קופות חולים, שטחי נופש וספורט, וכד' - העומדים היום למכירת חיסול ומגרים את שוק הנדל"ן המצפה למאגר אחרון זה של מגרשים גדולים וזולים יחסית הממוקמים במקומות מרכזיים, שאין עליהם בעלויות רבות, אין פרצלציה ואין צורך לאחד חלקות כדי להגיע ל- 600 אחוזי הבנייה הנכספים.
אולם, מגרשים גדולים אלה הם גם האופציה האחרונה של העיר לשמר "בועות אקולוגיות", שאינן פועלות על פי הנורמות הספקולטיביות של "העיר ללא הפסקה". דוגמה קיצונית ל"בועה אקולוגית" בעלת גבולות ברורים, המפסיקה שרירותית את העיר, היא הסנטרל פארק בניו-יורק. הפארק, שהעיר אינה יכולה לפלוש לתוכו, הוא סיבה טובה לכך שניו-יורק היא עדיין עיר נסבלת למגורים ולחיי יומיום.
אין הכוונה כמובן להשליך ישירות מדוגמה זו על המגרשים הגדולים/קטנים, שנותרו בלב הערים בישראל; לא יועיל לפנטז שהם יהפכו מחר לגנים ירוקים או לשטחים ציבוריים בלבד. עם זאת, אפשר בהחלט להתחיל לנסח קודים עירוניים חדשים, שיכתיבו את יחסי הגומלין בין צרכים ציבוריים בלתי מתפשרים לבין אינטרסים מסחריים החיוניים לתפעול העיר. במקום להפריט ולהעלים אתרים כמו השוק הסיטונאי; למחוק את גבולותיהם ולחברם לרקמת העיר הקיימת; להרוס את הקיים עליהם ולבנות במקומו בצפיפות היסטרית; להגישם בהכנעה לכרישי הנדל"ן ולטעמם של אדריכליהם - אפשר לנצל את "הבועות" שעוד נותרו לפיתוח דיון ציבורי, שיוביל לגיבוש סטנדרטים עדכניים לאיכות החיים הרצויה בעיר.
הנטייה למלא "חורים" אורבניים, לתקן קווי מתאר שאינם נשמעים לדפוס הכללי, לחבר צירים, להמציא רחובות ולערב כמה שיותר שימושים למ"ר בשמה של מתירנות הומניסטית, הופכת את העיר לבליל אחיד ודחוס, ללא מפלט, ללא הבדל, ללא שינוי. זוהי דרך להנציח ולהחריף את ההתפתחות "הספונטנית" של העיר, ולחסום את האפשרות להחדיר תכונות ופרוגרמות חדשות, מוגדרות ותחומות היטב, שיעניקו לה סיכוי כלשהו בתחרות העניינית עם הפיתויים האקס-אורבניים.
התערוכה הישראלית מבזבזת את ההזדמנות להציג באופן עדכני נושאים הקשורים למערכות החיים הייחודיות בישראל. במקום זה היא נופלת פעמיים למלכודת, שטמן לה האוצר הראשי של הביינאלה. בפעם הראשונה כאשר האוצר הישראלי מצהיר נחרצות על העדפת האתי על פני האסתטי ומוביל את הביתן כולו לדיון "הומניסטי" מתנשא, מזויף ומנותק לחלוטין ממציאות פוליטית, תרבותית, פסיכולוגית, או סטאטוטורית. כתוצאה מכך, הביתן רווי הגיגים וחזיונות, אבל אין בו הצעה כלשהי שאפשר לחלץ ממנה תובנה לגבי תפקידם של האדריכלים בעיצוב העיר העכשווית או מערכת יחסיהם המשתנה עם המגזר הפרטי והמגזר הציבורי.
בפעם השנייה מתבזה התערוכה הישראלית ביומרתה להתמקם במרכז, לפתח דיון תיאורטי כללי, להציג מוצר אוניברסלי ולהשתמש בפירוטכניקה מחוכמת. הניסיון לעמוד ללא רגשי נחיתות מול האחרים רק מדגיש את הפערים. נכון שהביתן הישראלי מנסה להימנע מלהיות אותנטי (כפי שהיה הביתן הישראלי בביינאלה הקודמת), אבל הוא נכשל בלהיות ישראלי. השאיפה להיות כמו כולם, להיפטר מתוויות מקומיות הקשורות בדרך כלל בהכלאות וגישורים בין מזרח ומערב, במטפורות היסטוריות וסמלים לאומיים - בהחלט מובנת. אבל כדאי שנכיר בעובדות: אף שישראל נמצאת במקום ה- 23 בעולם מבחינת רמת החיים (נתון סטטיסטי יחסי ממוצע), היא עדיין מדינה פריפריאלית בתהליך התהוות ואינה שייכת לקבוצת המדינות המפותחות. התפתחויות גלובליות אינן משפיעות ישירות על היומיום שלנו כמו בעיות מקומיות וקיומיות.
יש לישראל מה להציע בתחומים טכנולוגיים חדשניים, אבל מעט מאוד בתחומים המבוססים על מסורות תרבותיות, אתיקה מקצועית ודיון ביקורתי. הגבולות בין אידיאולוגיות ואינטרסים עדיין אינם מובחנים לגמרי בארץ. מוקדם מדי להכריז שכוחות השוק מעצבים את המרחב ומכתיבים את הכללים. כוחם של איגודים מקצועיים, מונופולים משפחתיים וקרטלים מפלגתיים יוצר כאן כלכלה ייחודית, הרבה פחות חופשית וסקסית מזו המוצגת בביינאלה.
רם קולהאס, בביקורו בישראל לפני כמה חודשים, אמר: "הסיטואציה בישראל כל כך ייחודית עד שקשה לי להאמין שאפשר להשליך ממנה למקומות אחרים". זו היתה דרכו לומר שאין לו עניין במתרחש כאן. לנו אין הפריבילגיה לא להתעניין בייחודיות הגיאוגרפית, הפוליטית והתרבותית בארץ. הייחודיות הזאת היא הבסיס היחיד לדיון אדריכלי ישראלי. רק ממנה נוכל לבנות אתיקה/אסתטיקה ביקורתית, בעלת השלכות גלובליות. התעמקות בכוונות האוטופיסטיות ובפרקטיקות הקולוניאליסטיות של הציונות, קבלת ההטרוגניות האתנית והתרבותית של המדינה הישראלית, הבנת תהליכי ההגירה והצמיחה חסרי התקדים והשלמה עם גבולות לא יציבים אינם מבטאים תפיסה נוסטלגית ואינם עומדים בפני הרצון לחיות פה חיים נורמליים.

האתר (3)

מידע שימושי לגבי אתר השוק הסיטונאי אפשר למצוא בעבודתו של האדריכל גיא צוקר, שבחן, במסגרת לימודיו בטכניון, את תהליך בנייתו ונטישתו של השוק הסיטונאי בתל-אביב. תקציר מעבודתו מוגש להלן:

היסטוריה קצרה

הבחירה ההיסטורית למקם את השוק הסיטונאי בתל-אביב נבעה מהצורך הפוליטי של ההתיישבות העובדת, אחד הגופים החזקים בארץ בשנות ה40-, בדריסת רגל בעיר. הראיה לכך היא בהקצאת השטח החריג המיועד לשוק הסיטונאי, שתוכנן בתב"ע G המנדטורית, שקבעה את מיקומו וגודלו של האתר ביחס לאזור שכבר תוכנן לפרטיו כחלק אינטגרלי מהמרקם העירוני. דרך פתח-תקווה אמנם היתה אז ציר הגישה העיקרי לעיר, אבל בתב"ע G יצרו ציר גישה מיוחד, השובר את גריד הרחובות באזור, ומוביל מן האתר למרכז תל-אביב. שמו של הציר - "תוצרת הארץ" (כיום קרליבך).
מיקומו של השוק ומשולש הרחובות שנכפו הגדיר את גבולותיו. החומה המקיפה את השוק מפתיעה בתפקודה שאינו בטחוני אלא כלכלי. תפקידה האמיתי של החומה הוא להגביל את הכניסה לשוק ולפקח על העובדים בתוכו. לשערי השוק שתי פונקציות - האחת כלכלית, גביית מס כניסה וחנייה בתחומי השוק, שמטרתה המוצהרת היא ויסות כמות הרכבים הנכנסים לאתר ומניעת עומס יתר. והשנייה פוליטית ובלתי מוצהרת, נתינת עדיפות לספקים ספציפיים והגבלת אחיזתם של ספקים קטנים וחדשים. על פי חוק מדינה יש הגבלה על התוצרת החקלאית המתבטאת במכסות לפי סוגי מוצרים והגבלה או איסור על יבוא, כולל מהשטחים.
הרחובות והמבנים הגובלים בשוק הכתיבו בעצם את הקונפיגורציה המבנית של השוק: הכניסות והיציאות התאפשרו רק בגבול הצפוני ובגבול הדרומי של השוק דרך הרחובות קרליבך והחשמונאים. העמדת המבנים נוצרה בניצב לאותם רחובות כדי לאפשר את כניסת הרחבים ואת התנועה הנוחה ביותר בתוך האתר.
תכנונו של השוק הושפע מרוח הפוליטית והחברתית של התקופה בארץ ובעולם והתקשר לאופי הבנייה הקיבוצי, שהושפע ממבנה הקואופרטיבים החקלאיים בברית המועצות. המבנים, המבטאים התנגדות להבדלי מעמדות או היררכיה כלשהי בין המשתמשים, יצרו סטנדרטיזציה של צרכני המבנה.

רקע כלכלי

שני האינטרסים הכלכליים הציוניים היו: 1. הקמת שוק, שיימנע את התחרות עם התוצרת החקלאית הערבית ויהיה מסוגל להתבסס על כוח קנייה יהודי בלבד;
2. איחודה של תנובה ליחידה ארצית אחת היה המנוף הפוליטי והכלכלי העיקרי להקמת השוק.
המגמות הכלכליות העולמיות היו: הרס היסודות של העולם הישן, הידרדרות מעמדם של מיליוני חקלאים (מצב שהשוק האירופי מתמודד עמו עד היום), והמעבר הסופי של מדינות מערב-אירופה לכלכלת שוק חופשי ותחרותי.

רקע פוליטי

המניע העיקרי של הרשויות להקמת השוק היה פוליטי. המטרה היתה בראש וראשונה להתנתק ככל האפשר מהתלות בערביי יפו.
בעולם הוקמו שווקים מרכזיים המסדירים את המסחר החקלאי, מבטיחים את הגעת התוצרת החקלאית לערים ומקלים את השליטה על המסחר. הקפיטליזם הביא לידי חיזוק מכוון של העיר על פני הכפר, שנבע מהצורך להגדיל את כמות המועסקים בשירותים ולהביא לידי שינוי בסגנון חיים (שעות עבודה, קצב חיים ותרבות צרכנית). יצירת שווקים מסודרים במרכזי הערים הקטינה את כמות הידיים שעברה התצרוכת החקלאית, והבטיחה אספקת מזון לאוכלוסיית העיר הגדלה.
בארץ, הצורך בהשתייכות לקהילה האירופית קיבל ביטויי בעיקר בתחום התרבותי והפוליטי, ואילו בתחום הכלכלי, המשק היה בעל אוריינטציה סוציאליסטית עם דגש על חקלאות. אפשר לפיכך לראות בהקמתו של השוק התחקות אחר מגמות מערביות, ועם זאת גם חיזוק מעמדם הפוליטי של הסקטור החקלאי בעיר.
בפועל, כאשר כוחות השוק ניסו לדחוק את הכוחות האידיאולוגיים בארץ, נוצר המונופול. כך הצליחה תנובה ליצור היררכיה פנימית בתוך השוק המאפשרת לה לשלוט על רוב השוק החקלאי בארץ.

בתחילת דרכו היה השוק אחד מאמצעי הקרטל הכלכלי של תנועת המושבים והקיבוצים. רוב המוכרים בשוק היו קשורים בדרך זו או אחרת לארגונים חקלאיים כלשהם, ובעיקר לתנובה. במהלך שנות ה60- החלו היישובים החדשים להתמרד כנגד המדיניות הכובלת של תנובה. הרעיון של גוף ריכוזי המכתיב את סדרי היום ופוגע בחופש הפרנסה היה זר לעולי מדינות ערב, וחוסר השותפות בקבלת ההחלטות העצים את הניכור. עד סוף שנות ה60- עוד הצליחה תנובה להתגמש ולשמור על יישובים אלה כחלק מן התאגיד.
בשנות ה70- החלה ההתנתקות מתנובה והמעבר לסוחרים פרטיים. כתוצאה ממעבר זה הלך והתחזק כוחם של ספקים וסיטונאים פרטיים על חשבון כוחה הנחלש של תנובה. המהפך של 1977 הביא כמובן להקצנת כל המגמות שכבר רחשו לפני כן. התהליך המואץ של הפיכת השוק הישראלי לשוק חופשי, ובעיקר האינפלציה הגואה של תחילת שנות ה80-, חיזקו באופן קיצוני את מעמד המתווכים בכל תחומי החיים הכלכליים, ובמיוחד בתחום המסחר החקלאי.
בסוף שנות ה80- ותחילת שנות ה90- תפסו הסופרמרקטים את מקומם של השווקים וחנויות המזון. בשלב זה ניצלה תנובה את מעמדה (על אף היחלשות כוחה, עדיין היתה תנובה התאגיד החקלאי הגדול) והפכה לתאגיד קמעונאי. בסוף שנות ה90- גדלה התחרות של תנובה עם תאגידים קמעונאיים אחרים (שופרסל, גרינברג), שהתחרו בה בתחומי מזון שונים שבהם לא היה לה מונופול. אותם תאגידים הקימו לעצמם שווקים סיטונאיים משלהם, מחוץ לתל-אביב, והצליחו לחזק את מעמדם בפריפריה ובפרברים, שבהם נוצרה תרבות מסחר שונה מהישנה - הסופרמרקטים והקניונים. תרבות זו (אמריקנית במקורה) החלישה את מעמדה המסחרי של העיר בכלל, ואת מעמד השווקים בפרט.
במהלך העשור האחרון נוספו תנאים פיזיים, שהביאו להוצאת השוק מהאתר הנוכחי שלו והעברתו ל"מתחם קשת" (ליד נתב"ג 2000).

דרכי הגישה לשוק:
הדרך המחברת בין המושבה העברית הראשונה - פתח תקווה - ובין העיר יפו, היתה, עם הקמת "אחוזת בית", לדרך הגישה העיקרית לעיר המתהווה תל-אביב. דרך זו נשארה ציר הגישה העיקרי לתל-אביב עד שנות ה80- של המאה ה20- וסלילתם של נתיבי איילון.
נדל"ן:

בסופו של דבר, המניע העיקרי ליציאת השוק מהעיר הוא, כמובן, עליית ערך הנדל"ן בתל-אביב. תוקפו של חוזה החכירה של שטח השוק מהעירייה יפוג רק ב2025-. אבל תהליך בניית המגדלים באזור הופך את פינוי השוק לגורם דוחק מבחינה כלכלית עבור שלושה מתוך ארבעת בעלי העניין בשוק - עיריית תל-אביב, סוחרי השוק ותנובה בראשם, והיזמים.

סטודיו - גליון 116

דוד הד זהירות - אמנות !

על החיץ בין הצופה לאמנות בעבודות של מונה חאטום. >>>

בוריס מיכאילוב בוריס מיכאילוב, מתוך הספר

- ציריך-ברלין-ניו יורק 1999 .מתוך הספר >>>

ג'ף וול עובדים צעירים

עובדים צעירים 1978-1983 שקפים בקופסאות אור, שמונה חלקים. 102X102 ס"מ כ"א. >>>

אוגוסט סאנדר בנאי

אוגוסט סאנדר, בנאי, בסביבות שנת 1928 . >>>

גרהרד ריכטר מנגד 2 (גורדון במשפט)

מתוך סדרת הבאדר-מיינהוף "שמונה עשר באוקטובר 1977" >>>

דייגו ולאסקז הבופון דון סבאסטיאן דה - מורה

ציורו של דייגו וולאסקז משנת 1644. 106X81 ס"מ. >>>

מונה חאטום כלי מטבח

כלי מטבח, רהיטים, תילי חשמל, נורות, מפסק דימר ממוחשב, מגבר, רמקולים, מידות משתנות. צילום אדוארד וודמן, באדיבות האמנית. >>>

יוזף בויס חליפת לבד

חליפת לבד 1970, לבד, 182.9X71.1 ס"מ כ"א. >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות הביתן הווירטואלי, אפוקליפסה עכשיו , PUSH

בעקבות הביינאלה השביעית לאדריכלות בוונציה. >>>

הביתן הווירטואלי. מאקוטו סיי וואטאנבה

"עיר האינדוקציה" בעקבות הביינאלה השביעית לאדריכלות בוונציה. >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות הביתן הספרדי

אודיטוריום בנידורם, מודל 1:50 50X30X60 ס"מ. בעקבות הביינאלה השביעית בוונציה >>>

 

שרון רוטברד אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 120

בגליון 120 של סטודיו: יהודית לוין, טומוקו טאקהאשי, צבי אפרת, משה אלחנתי, קנת אנגר, בוגרים 2000 >>>

צבי אלחייני נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

ז'אן נובל להעז את האורנמנט

מאמר מוקדם (1981)מאת ז''אן נובל בעד האורנמנט הגלוי ונגד האורנמנטיקה הלטנטית של ארכיטקטורת הבטון של שנות השישים והשבעים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית