בית

בבל , , 27/5/2020

                           

 

שבא סלהוב שמים בשר ודם

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 118

על התערוכה Heaven"", אוצרת: דורית לויטה, קונסטהאלה דיסלדורף וגלריה טייט, ליברפול
___________________________________________
המאמר שבו מציגה דורית לויטה את התיזה של Heaven"", תערוכת הענק שאצרה בקונסטהלה של דיסלדורף בקיץ האחרון, נושא את הכותרת: Creating Heaven"". אפשר לתרגם שם זה כ"נעשה שמים", הצהרה שהיא היפוך של הפסוק מבראשית, שבו מכריז האל "נעשה אדם". אם כן, לויטה מזמינה אותנו אל שמים מעשה ידי אדם, שאותם, היא אומרת, מייצרת כיום האמנות. הדמות המופיעה בשער ספר-הקטלוג היא דמות על-מינית, מעין מלאך השער, אם כי אין לטעות בכך שמדובר בגבר, "מלאך" שאמור לגלם את הבוהק ואת ההילה החרושתית, הקוסמטית; את כזבה וקסמה, כמו גם את אמיתותה הארצית של הילה זו, שנקנתה בכסף ובאמצעות הסכינים הזהירות של המנתחים הפלסטיים.
Heaven"" היא ניסיון מעניין להצביע על תמורה עקרונית, גורפת, במעמדה ובתפקודה של האמנות בעולם שכולו ספקטקל, עולם שאחרי "הדוגמטיזם המודרניסטי" ואחרי התמוססותה של הדת כמטא-פרדיגמה המארגנת את הספירה של האנושי. את השינוי הזה מעגנת לויטה בהמרתה של הדת בעידן הפוסט-מודרני במדיה ובאמנות. וכך היא כותבת במאמר הפותח את ספר הקטלוג של התערוכה: "המדיה השתלטה על התפקיד שמילאה בעבר ההדרכה של הדת (היא יוצרת סדר בכאוס, אומרת לנו מהם 'החיים הטובים', ממקמת אותנו בעולם ויוצרת את מערכת הזיקות שבין היחיד לבין המרחב המשותף). אם כן, עלינו לקבל גם את זאת, שהדמויות שהסדר הדתי הזה מציע לנו כאייקונים יחיו לנצח כדימוי".
את מלאכת הייצור של האיקונוגרפיה המבססת את נצחיותם של הדימויים החדשים, שמניבה חברת הספקטקל, איקונוגרפיה במובנה הדתי, ניכסה לעצמה כעת האמנות. אם בעבר היתה האמנות דתית, מסכמת לויטה את מהלך השינוי, הרי שהיום הדת הפכה לעבודת אמנות.

הגן הדתי

בשיחה אתי אומרת לויטה: "כל מה שנאמר בעבר על-ידי הדת, נאמר היום על-ידי האמנות. זאת הספקולציה הפרועה שלי. אני לא מבקשת תוקף גורף להנחה שלי, אני אפילו לא מוכנה להציג תזה. זאת ספקולציה, יש לזה פראות של משהו לא מבוסס. זאת הדרך היחידה להתקרב לאמת, כשאתה יודע כמה לא נכונים הדברים שאתה אומר. כשאתה שואף לאמת הקאנטיאנית, אתה לרוב מאבד את המושכות. את הטענה שלי לגבי האמנות אני טוענת גם בגלל שאני רואה באדם יצור דתי אפריורית. נולדנו עם גן כזה, הגן הדתי. ולכן ממילא גם האדם היוצר הוא יצור דתי והאמנות היא דתית. כל מה שאנחנו עושים נובע מכך שאנחנו יצורים דתיים.
"את התערוכה בניתי מתוך ההתבוננות הזאת, מתוך ניסיון של מתבוננת מסוימת, שרואה באמנות בדיוק את מה שהיא רואה בדת, את אותה הפונקציה. ככל שאתה קרוב יותר למעגל הפנימי של האמנות ואתה שומע איך אנשים מדברים על תמונות, אתה מגלה ששפת הדיבור נעשית יותר דתית. הזהות בין הדת לאמנות, שעליה אני מצביעה בתערוכה, היא זהות פורמלית, זו אותה צורת שיח. בבואנו לדבר על אמנות - אנחנו מדברים בשפה דתית. אני מכריזה על עצמי כעל חילונית, אבל גם החילוניות היא שיטה דתית, והיא מייצגת מערכת סדורה והיררכית של אמונות ודעות.
"מעבר לכל זה, התערוכה מבקשת להגיד, שכל מבנה פורמלי שטוען לאוטונומיות ולמוחלטות נצחית, הוא שקרי. מה שהיה פעם דתי הוא היום אמנות. אבל באותה מידה, מה שמקודש לנו היום באמנות יכול להשתנות ולהתבטל ולמצוא עצמו במקום אחר, כמו למשל באופרות סבון, במלודרמה, שהיא הנושא של התערוכה שעליה אני עובדת עכשיו. שיפוטי הטעם והערך ההומניסטיים שלנו, שמתחזקים את אמנות הרנסנס כיצירות מופת, לא השתנו. אם הם ישתנו, היצירות האלה יאבדו את ערכן. פוקו החכם כבר אמר, שהאדם הוא המצאה, שממציאה את עצמה מחדש כל מאה שנה. אותי מרתק לגלות איך בתוך כל המטמורפוזות האלה חוזר ומתגלה שוב ושוב אותו דבר עצמו. אני קוראת לזה הגן הדתי, ואני מתכוונת לאיזה רגש דתי אוניברסלי, שמתגלה בכל מקום ובכל זמן, ביהדות, בנצרות, באיסלאם או בבודהיזם. זה לא משנה איזה איקונוגרפיה זה לובש.
"מהבחינה הזאת, סירבתי לאבד את ההתכוונויות האוניברסליות, האוטופיות, של הנאורות. השיח של ההבדל לא לימד אותי שום דבר. הבדל הוא דבר משעמם, שהרי הוא איננו אומר דבר על האחר או על הנבדל אלא רק על המרחק שבינו ובין נבדל אחר. ברגע שאתה יוצר הבדל, אתה יוצר היררכיה. ההבדל הוא אבי אבות הטומאה. אני כזה והאחר אחר, אפילו אחר לחלוטין. המלכודת הזאת של ההבדל רק הביאה צרות. היא עושה את 'האחר' מוקצה. תמיד טענתי שאנחנו מייחסים להבדל הרבה יותר נאורות ממה שמגיע לו. אז בהיסוס הראוי, אני מבקשת מההיכל של המוזיאון לתפקד כמו סוג של אוטופיה, מקום שווה לכולם, מקום שאין בו שום הגמוניה של 'האחד' אבל אין בו גם הגמוניה ש'מעניקה' לכאורה מקום לאחר. אני אומרת שבמרחב המשותף שמאפשרת האמנות, שבינתיים, לצערי, הוא אולי המרחב המשותף היחיד שיש, כולם שווים. זו אוטופיה של שוויון, שחוגגת ומכילה את כל ההבדלים בלי לחדד אותם, או לבטל אותם".

הנשגב הפופולרי

במאמר ,"Creating Heaven" לויטה מעצבת את ההגדרה של האמנות כדת באמצעות גניאלוגיה ביקורתית קצרה של הגדרתו ותפקודו של "הנשגב" בשיח המודרניסטי לעומת הגדרתו ותפקודו בשיח הפוסט-מודרני, שבתוכו, היא אומרת, אנחנו עדיין נמצאים. הנשגב המודרניסטי, לדבריה, לא היה אלא רטוריקה אוטוריטטיבית שטענה לעומק סמוי, מופשט, המסתתר "מאחורי" המימד הנראה לעין של היצירות המופשטות של קזימיר מלביץ', פיט מונדריאן מרק רותקו, ברנט ניומן ואחרים. למעשה, רטוריקה זו כוננה ויצרה הן את העומק הזה והן את המשמעות הכמו-דתית של הנשגב המודרניסטי. הנשגב החדש מעוגן כולו בפני השטח. הוא איננו נזקק לדוברים מלומדים שיחשפו וידובבו אותו. הוא כולו בחוץ.
הנשגב הפופולרי שעליו היא מצביעה רווי סממנים מעין-פגאניים, כיוון שהוא נולד וניזון מדימוייה ומטקסיה של חברת הספקטקל, שדחתה את הדוגמה האבולוציונית המודרניסטית (דוגמה זו העמידה את המופשט בראש סולם הקידמה האנושית ואת הפיגורטיבי כשלב נחות, פרה-מונותיאיסטי). הנשגב הפופולרי חי חיים פשוטים, עממיים, "אפשר למצוא אותו גם במכוני הכושר", בריטואלים המקיפים את כל הספירה של הקיום האנושי, ריטואלים המאמצים בעוצמה מחודשת את האייקון ואת הדימוי הפיגורטיבי. את תחייתו של הנשגב הזה, הפיגורטיבי והאיקוני - השותף להלכי רוח ולצרכים עמוקים המארגנים את החברה בכל התגלמויותיה (ולכן גם אינו נזקק עוד לגיבוי הרטורי של שיח מלומד ובעלתני, שיח אריסטוקרטי ומנותק, שבודד אותו לצרכיו, שיח שנעשה פטרון ודובר של יצירות האמנות), משווה לויטה לתחייתם של הדימויים המיתולוגיים ברנסנס.
חשוב להדגיש את המקום, שממנו מציעה לויטה את הקריאה שלה - את ההגדרה העצמית שלה הן כחילונית והן כמי שדוחה לחלוטין את מושגיה העקרוניים של הפילוסופיה של "ההשכלה שכנגד" "Counter Enlightment": מושג האחר ומושג ההבדל המכונן אותו. מתוך ובתוך ההגדרות העצמיות האלה היא מבססת את קריאתה. ההגדרה העצמית הזאת מנטרלת, לדעתי, כל אפשרות של ביקורת על ההגדרות שמציעה התערוכה שלה, הן לאמנות והן לדת. התזה של לויטה אכן מוצגת כספקולציה, אם באופן המשוחרר והתמציתי שבו היא כתובה, ואם באופן הנרטיבי-סיפורי הסוחף, שבו היא מנסחת את מושגיה העיקריים (המגדירים מה הם דת, אמנות ונשגב).
אולי דווקא משום החירות הזאת מההיסוס האקדמי, המערער היום כל הגדרה קיימת של מושג הדת, הצעתה של לויטה נראית כמו אמירת הן שלמה עם עצמה ואופטימית לאפשרות של החילוניות לארגן עולם שיש בו הכל, ולשיטתה, אפילו דת. "לכולם יש מקום", אומרת לויטה, "כי כולם בסופו של דבר אותו דבר".
אני לא יכולה לקבל את העמדה שמציגה לויטה, אבל השאלה המעניינת אותי היא, האם יש צורך לדחות אותה. אם כן, הרי זה לא רק מפני שאין לדעתי כל אפשרות לחיות עם הזולת שלא מתוך הכרה בהבדל. לא פחות מכך הרי זה משום הטוטליזציה של השמים החילוניים, הפלסטיים, מעשה ידי בשר ודם, שלויטה מציעה. אלה שמים שאמורים לייצג את "הדת" כתוצר וכמוצר צריכה, באופן מוכלל וסופי, כאילו אכן ישנה מין ישות או עצמות כזאת, "הדת", שיש לה חוקיות מהותית וקבועה, שמופעים פרטיקולריים, אקראיים, יכולים לייצג אותה כסינקדוכה או מטונימיה. אולי לא צריך להדגיש, שאת המרחב הציבורי מערבי-נוצרי-ליברלי (וובריאני), שמתוכו מדברת לויטה, אין אפשרות לראות עוד כמרחב אוניברסלי מהבחינה הפנומנולוגית. אפשר שוב להצביע על התשוקה העצומה של המרחב הזה לאוניברסליזציה עצמית. גם האמנות, כפי שדורית לויטה מציגה אותה, מגלה אותה תשוקה להתעצם ולהכפיף אל קרבה תופעות נוגדות וחופפות לה, כמו הדת למשל.
ספר התערוכה מכיל מאמרים שונים המתמודדים עם שאלות תפקידה ותפקודה של האמנות העולות מיחסה לדת. בין השאר מוצגות עמדות המתווכחות עם אלה של לויטה, כמו זו שמציג טיירי דה דוב, או דוחות אותה כליל, כמו זו של הפילוסוף ז'אן-לוק נאנסי, שמאמרו "הדימוי - הנבדל" דוחה על הסף את הזיהוי שעורכת לויטה בין דת לאמנות. לויטה, במין חדווה לא מצויה, פתחה את הקטלוג לדיון מהותי, לוויכוח שאפתני עם הגבולות של האמנות ועל הגבולות האלה. התערוכה שלה, כמו השיחה אתה, הן הזמנה לא פשוטה למפגש עם השאלות הגדולות האלה, עם החורים השחורים שהן חושפות בלב ההגדרות שקרסו, הן של הדתי והן של האמנותי.


סטודיו - גליון 118

שבא סלהוב זה שבלתי ניתן לכבול אותו

שבא סלהוב בעקבות מאמרו של הפילוסוף הצרפתי ז''אן-לוק נאנסי "הדימוי-הנבדל". >>>

סיגל אשד האישה מאחור

על עבודת הווידיאו של אבי מוגרבי מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות. >>>

אפרת שלם הזמן של הצילום

אפרת שלם משוחחת עם שרון יערי, מתוך סטודיו - גליון 118. >>>

צבי אפרת גודל

תוכניות גדולות מעסיקות את התנועה הציונית מראשיתה. מחשבות על גודל זרות לה. >>>

אבי מוגרבי מאחור 1

מתוך עבודת הווידיאו של אבי מוגרבי במוזיאון הרצליה "מאחור" 32 דקות. >>>

אבי מוגרבי מאחור 2

מתוך עבודת הווידיאו של אבי מוגרבי במוזיאון הרצליה, "מאחור" 32 דקות. >>>

שרון יערי שרון יערי ללא כותרת 1

הדפס צבע מתוך תערוכתו של שרון יערי בגלריה זומר לאמנות עכשווית. >>>

שרון יערי שרון יערי ללא כותרת 2

הדפס צבע מתוך תערוכתו של שרון יערי בגלריה זומר לאמנות עכשווית. >>>

שרון יערי שרון יערי ללא כותרת 3

הדפס צבע מתוך תערוכתו של שרון יערי בגלריה זומר לאמנות עכשווית. >>>

גיל שחר גיל שחר ללא כותרת 1

מתוך התערוכה Heaven שאצרה דורית לויטה בקונסטהלה של דיסלדורף. >>>

גיל שחר גיל שחר ללא כותרת 2

מתוך התערוכה Heaven שאצרה דורית לויטה בקונסטהלה של דיסלדורף. >>>

איי. אם. פיי. הצעה לתכנון שכונת נורדיה

איי.אמ.פיי, הצעה לתכנון שכונת נורדיה, תל אביב 1960, יזם משה מאיר. מתוך תערוכת " הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1973-1948 ביתן הלנה רובינשטיין מוזיאון ת"א. >>>

יצחק פרלשטיין וגדעון זיו מגדל שלום בבנייה

יצחק פרלשטיין, גדעון זיו, מגדל שלום בבנייה 1959-66 ת"א. מתוך תערוכת " הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1973-1948 ביתן הלנה רובינשטיין מוזיאון ת"א. >>>

 

עבר עיוור, הווה

עיניי העצורים קשורות ועיוורות ובכל זאת הן מביטות קדימה: אל הצלם, אל החיילים הישראלים הנמצאים שם – מחוץ לפריים – אך יותר מכל הן מביטות בך, >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 128

בגליון 128 של סטודיו- יהושע נוישטיין על ניו-יורק שאחרי, אפשרת שלם משוחחת עם רועי קופר, איתמר לוי על "חוסר הצורה" בעבודות של יואב אפרתי, יאיר גרבוז על הציור של רות הלביץ-כהן ועוד. >>>

יגאל נזרי (עריכה) חזות מזרחית / שפת אם

יהיו מי שיאמרו כי ישראל של ימינו הפכה למעין מילה נרדפת למזרחים, עד כי נדמה שאין מרחב שאין בו נוכחות מזרחית, הגם אם זו רק גודשת את רוחב העין או מוזמנת לייצוב דופן התרבות. >>>

גיא בן-נר מיוחד להמדרשה

רם סמוכה שפם 1

שפם 1 - דיו על נייר. עבודתו של רם סמוכה - מתוך 9 רישומי שפמים. 28X35 ס"מ כל רישום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית