בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

צבי אלחייני ארכיטקטורה יודאיקה

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 162

השיח על האדריכלות בישראל נופל בין כל השרפרפים: בנוסף לדלילות הדיון האינטלקטואלי–אקדמי, היא חסרה גם דיון פופולרי עיתונאי רחב. בתקשורת, האדריכלות היא תמיד בת חורגת לענפי התרבות המקובלים והיא נתפסת כקוריוז של נדל"ן או לייפסטייל.1 דיבור תקשורתי מורכב יותר מתפתח רק ברגעי רתיחה של ויכוחים על בניינים קאנוניים (מוזיאון ישראל, היכל התרבות) ושאריות הדיבור הזה מתגלגלות אל עיתוני כלכלה, מוספי עיצוב או פרויקטים עיתונאיים לכבוד החגים.
בראש השנה האחרון, למשל, דירג מוסף "G" של "גלובס" את מגדלי המשרדים הנחשקים בתל–אביב ומנה את הטייקונים ואת המסעדות שתופסים בהם מטראז'. מוסף "נדל"ן" של "הארץ" ערך לפני יום כיפור חשבון נפש ומשאל בין כמה היסטוריונים חדשים של אדריכלות ישראלית (שחקנית, עו"ד, כדורגלן, שר, עסקנים, אדריכלים ידוענים) על "הבית היפה בישראל". אפילו השימוש המרדד שלהם במילים בית/בתים, גם כשמדובר בבניינים שיש בהם ארבעים קומות, נסלח לעומת העדרם, בשני המוספים, של שמות אדריכלי המבנים המסוקרים, ועוד יותר לעומת הבחירות והמלל של ה"מבקרים", שברוב המקרים מחזרו את הרטוריקה המכובסת שאדריכלי המבנים כבר העמיסו בעבר על יצירתם. הטוקבקיסטים בגרסת הרשת של המצעד חידדו עוד את הטמטום האלים שנגזר על הדיבור על אדריכלות בישראל. האמת היא שאי אפשר להאשים אף אחד מהם - עורכים, כותבים, בוחרים ומגיבים - משום שהאדריכלות הישראלית מדברת אל המשתמשים שלה באותו מטבע.
לתמונה הלא–מחמיאה של האדריכלות הישראלית המכונה "עכשווית", גם אם מצבה מעולם לא היה ארכאי יותר, נוספו בשנה האחרונה עוד כמה מקרים. השיבוש שנפרש בעמודים אלה הוא כינוס כמעט שרירותי של החידושים האחרונים בתסמיני הרוחני והסליזי באדריכלות הישראלית, שאיכשהו נדבקים גם באדריכלים מחו"ל, כמעט תמיד יהודים, שפועלים כאן. הפרוגרמות חילוניות: מרכזי כנסים, גשרים, בנייני מגורים, קמפוסים אוניברסיטאיים, מרכזי מחקר ומורשת, היכל תרבות. אלה לא מבני דת, אבל הם נוטפים קדושה וצדקנות, חומריות מגושמת, ארשת ממלכתית מזויפת, ליריות מופרזת, היסטוריציזם מנייריסטי לא–פוסטמודרניסטי, אנדרטאיות מורבידית, תסביכי אבן וסינדרום ירושלים, יהדות ישנה ומתקדמת, לאומיות ולאומנות, איבוד עשתונות וכל חוש מידה.
על גבעת הולילנד בירושלים אוכלסה השנה מפלצת המגורים "פארק הולילנד", פרויקט העיוועים בתכנון תשבי–רוזיו על פי תוכנית הבינוי של רם כרמי (חתן פרס ישראל לאדריכלות והגורו בדימוס של רבים מדי מאדריכלי ישראל הפעילים) וספקטור–עמישר (המתכננים של מרכז מורשת מנחם בגין בכתף הינום בירושלים).2
בנוסף למבנים שתכננה בשנים האחרונות בקמפוס אוניברסיטת בן–גוריון בבאר שבע, עדה כרמי–מלמד צוברת בשנים האחרונות קורפוס רחב של מבנים "אקדמיים". בקמפוסים ברעננה (האוניברסיטה הפתוחה) ובהרצליה (המרכז הבינתחומי) נחנכו השנה פרויקטים שלה בעיצוב צלבני–מנדטורי–נאו–ליברלי. אחרי המודרניזם של אביה וה"ברוטליריזם" של אחיה, כרמי–מלמד משוכנעת שהיא מנסחת את הקוד הגנטי של האדריכלות הישראלית–היהודית החדשה. לא במקרה, ההיברידיות הפנאטית שלה מבוקשת בקרב שפע הקרנות הדתיות שהתנחלו בישראל בעשור האחרון ומקדמות מיסיונריות יהודית ימנית במסווה של פייסנות, איחוי שסעים וחיזוק הזיקה למסורת.3  
חורבות ההתנתקות הן חלק בלתי נפרד מהאדריכלות הישראלית של השנה האחרונה. בזמן שהמגן–דוד הנפחי בבניין בית הכנסת של ישיבת ימית בהתנחלות לשעבר נווה דקלים נפלש ונהרס בחלקו על ידי פלסטינים, הלכו ונשלמו בקמפוס אוניברסיטת בר–אילן עבודות הבנייה של מרכז הכנסים על שם ויוויאן וואהל בתכנונו של דניאל ליבסקינד. הבניין הוא איזו דה–קונסטרוקציה של מגן–דוד (או של ספר, מה זה משנה), מיניאטוריזציה של המוזיאון היהודי בברלין שתוכנן גם הוא על ידי אדריכל האסונות, כפי שכינה את ליבסיקנד המבקר הניו–יורקי ג'ון רוזנטל.4
מצעד אדריכלות כוכבים מתרגש על הפרובינציה הישראלית הנכמרת. גשר להולכי רגל של האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטראווה, קולגה של ליבסקינד בגראונד זירו בניו–יורק, נמתח השנה מעל הגבבה שבין המרכז הרפואי רבין (לשעבר ביילינסון) לבין הקניון הגדול של פתח–תקווה, והחודש החלה הקמתו של "גשר המיתרים" של קלטראווה בירושלים, גשר הרכבת הקלה השנוי במחלוקת, שינסה לרומם מעט את האשפתות של הכניסה לעיר. מרכז וואהל של ליבסקינד, שייחנך החודש, הוא landmark מקומי (בהזמנה לחנוכת הבניין נכתב שזוהי "הבכורה הוויזואלית הראשונה מסוגה בארץ מבית היוצר של ליבסקינד") אבל הוא גם נקודת שיא בפיתוח האינטנסיבי של קמפוס אוניברסיטת בר–אילן. את הפיתוח הזה מוביל פרופ' משה קווה, הנשיא המכהן של האוניברסיטה, שנכנס לתפקידו חודשיים אחרי רצח רבין ומאז הוא עמל לשווק את המוסד כמעוז המתינות של הציונות הדתית.5
בינתיים, הקמפוס - שלפני כמה חודשים הוענק לו אות המועצה לישראל יפה - הוא מעוז של קיצוניות אדריכלית והחלקים החדשים שלו, המזדחלים בפראות צפונה על בנייניהם ופיתוח הנוף שלהם, הם פארק הבלהות של האדריכלות הישראלית העכשווית בכלל ושל "אדריכלות תורמים" בפרט: החל בבית מורשת ישראל ע"ש משפחת נגל, מבנה דמוי משוּאה מעמודי ברזל ואבן; דרך בניין המחלקה לפסיכולוגיה ע"ש משפחת ווב, ארמון נוירוטי מפורכס; ועד לפארק האחדות ע"ש משפחת דהאן בתכנון ברוידא–מעוז, מפגן של צירים עקומים, מעגלים וחידודים, מפלים מיובשים וקירות אבן נטויים ה"מסמלים את הדרכים והגישות השונות בחיפוש אחר הידע, העמל והיגיעה, בחתירה לשלום ולצדק". בפארק מוצבים גם חמישה פסלים של פסלים ישראליים, ש"בכל אחד מהם מוטיב של חיזוק האחדות, ההרמוניה והדו–שיח בקרב העם היהודי."6
מעניין מה היה אומר על כך יגאל עמיר, הסטודנט הכי מפורסם של בר–אילן והאיש שמאחורי הקמתו של "משכן רבין", לשעבר "מרכז רבין לחקר ישראל", שנחנך גם הוא החודש ברמת–אביב, ביום השנה העשירי לרצח. 

הערות
1  כמו קולנוע, ספרות, תיאטרון או אמנות פלסטית. ברשימת "מעוררי ההשראה הגדולים" של התרבות הישראלית שכינס לאחרונה השבועון התל–אביבי "טיים אאוט" לא נכלל אפילו רפרנס אדריכלי אחד.
2  משרד ספקטור–עמישר תכנן עוד, בין היתר, שתי שכונות מגורים מאובנות לדתיים עשירים תושבי חוץ (שישחזרו את הכישלון של שכונת הרפאים כפר דוד בממילא), הנבנות כעת מאחורי בניין ימק"א ובמתחם משרד החוץ הישן בכניסה לעיר, סמוך לבנייני האומה - שגם אותם משפץ משרד זה כבר שנים, תוך טשטוש כל שריד מקורי מהבניין המודרניסטי המקורי של זאב ויעקב רכטר לטובת מילון שלם של צורות וחומרים "ירושלמיים".
3  בין היתר, היא מתכננת את הבניין של "קרן אבי חי" הנבנה כעת ברחוב קינג גורג' בירושלים (ממש בקצה שטח השיפוט של פרויקט הגדלות הגנוז של אחיה מלפני כמה שנים, "מרכז היקום") ואת הקמפוס העתידי של מכון שכטר למדעי היהדות, שלוחה של בית המדרש לרבנים באמריקה, בשיפולי גבעת מוזיאון ישראל (לא רחוק מבניין המטה המתוכנן של רשות העתיקות, בתכנונו של משה ספדיה).
4  במאמר שפרסם ביוני 2004 בכתב העת "פוליסי רוויו". המאמר פורסם בעברית בגיליון 19 (אביב 2005) של כתב העת למחשבה ישראלית "תכלת".
5  שחר אילן, "אל תשמעו לרבנים" (ראיון עם פרופ' משה קווה), מוסף "הארץ", 23 בספטמבר 2005.
6  הציטוטים מתוך אתר אוניברסיטת בר אילן, www.biu.ac.il/tour


DSC02892a.jpg

רם כרמי, ספקטור–עמישר, תשבי–רוזיו, שלמה אהרונסון, קומפלקס מגורים "הולילנד פארק", הולילנד, ירושלים, 2005 / צבי אלחייני

נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

כיבוש+באוהאוס

מתוך סטודיו 161. גם לתערוכות אדריכלות ובנייה בישראל היה חלק בהפיכתם של ישראלים למתנחלים. איך מכר משרד הבינוי והשיכון פרוורים בשטחים, בתערוכת ההתנחלויות "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מרכז הבנייה הישראלי, רמת אביב, 1983. תיעוד ראשון. >>>

הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. >>>

נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

"קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר)

באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – קו, ארכיטקטורה, תוי – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. >>>

אחיזות החוף, אחוזי החוף

גם קו החוף של ישראל, לכאורה קו הגבול הקונסנזואלי היציב היחידי שלה, אחוז מאז שנות השישים, בעיקר באזור תל אביב, בתזזיות התפשטות ובתכניות פיתוח גרנדיוזיות לכיבוש הים: ייבוש פיסות ים; ביצור חזית הים ברצף בינוי מסיבי; השתלחויות ספקולטיביות לבניית טריטוריות >>>

אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק

מתוך "סטודיו" 154: מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות. >>>

הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

יד לילד ביד ושם

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. צבי אלחייני ב"סטודיו" על אדריכלות השואה של משה ספדי. >>>

סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

 

שרון רוטברד אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. >>>

אמנון בר אור זמן שימור

כיצד מתמודדים עם זיכרון של מקום? איך מטמיעים את הזמן ההיסטורי בפנים העכשוויות של הסביבה? בספר ראשון מסוגו בעברית פותח האדריכל אמנון בר אור צוהר לתחום השימור האדריכלי תוך התמקדות בהקשר המקומי הטעון. >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

מיקי קרצמן חרדים 1

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית