בית

בבל , , 20/11/2017

                           

 

צבי אפרת ורנקולר

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 120

ורנקולר

ורנקולר באדריכלות, על פי הFontana Dictionary of Modern Thought-, הוא "שם תואר המתייחס לסגנון ילידי של בנייה, ברובו הגדול פרי יצירתם של בנאים חסרי השכלה מקצועית, שבכל זאת נחשב כבעל סגולות ייחודיות ובמידה מסוימת מקושר עם עבר מפואר. האדריכלות המודרנית העמידה לא-פעם כאחת ממטרותיה את ייסודו של ורנקולר חדש".

בישראל, המודרניות או ה"שיק" של ורנקולר חדש ניכרים בשתי תופעות שונות: האחת פנים-מקצועית ומבטאת הסתייגות מתלישותו של הסגנון הבינלאומי ומ"חוסר הרגישות" של האדריכלות הקולוניאלית הבריטית; השנייה בוהמיינית ומעניקה משמעות מיוחדת למושג "מושבות אמנים" ((artists colonies.

במקביל להתעצמותה של האדריכלות המכשירנית בסגנון הבינלאומי, הסתמנו בארץ כבר בשנות ה50- נסיונות נקודתיים להמיר את "רוח הזמן" ב"רוח המקום". אדריכלים ישראלים התעניינו בבנייה הערבית העממית - אם מתוך משיכה לגולמיותה הציוריות ואם מתוך התייחסות עניינית למשאבים ולתנאי הארץ הספציפיים. מודעות חדשה לאקלים, לנוף, לטופוגראפיה ולחומרים מצויים קיבלה ביטוי בהעמדת הבניין על פי תנאי הקרקע וכיווני האוויר באתר, בהתקנת אמצעי איוורור והצללה, בעיצוב פתחים קטנים, בעיבוד גס של חומרי גמר מקומיים, ובחזרה לטכנולוגיות בנייה נמוכות המסתמכות על כוח עבודה לא מיומן. חשוב להדגיש שנסיונות אדריכליים אלה, שהסתכמו בדרך כלל באדריכלות מינורית, נטענו ברטוריקה כוחנית רק לאחר 1967.

אולם מבחינת השפעתה התרבותית נותרה הסקרנות המקצועית לגבי הבנייה הילידית בשוליים, בעיקר אם נשווה אותה למגמת הג'נטריפיקציה שהתפתחה במקביל לתהליך חילופי האוכלוסין ואכלוס העולים החדשים ברכוש הערבי הנטוש [ע"ע חירום]. מגמה זו התבטאה בניכוס מרקמים מקומיים, כפריים ועירוניים על-ידי אליטות השלטון והאקדמיה (בעיקר בשכונות הערביות המבוססות של ירושלים - טלביה, קטמון, רוממה ובקעה) והאוונגארד האמנותי-בוהמי (יפו העתיקה; עין-הוד; צפת; מלחה, עין-כרם ומוסררה בירושלים; ואדי-סאליב בחיפה). מעבר לאינטואיציה העסקית שגילו, חיבתן של האליטות הישראליות לרכוש ולנוף הערביים שיקפה כמיהה רומאנטית לכל מה שהיה יכול לייצג מקומיות אותנטית - כמיהה שחילחלה כאן מאז ראשית הישוב מתחת למכבש המודרניסטי הרשמי.

במבט לאחור נדמה שהקשרים המיוחדים האלה בין כפרים נטושים לבין אמנים דקי רגש, אם לא צרמו במיוחד לציבור הישראלי - גם לא היוו מכשול של ממש בפני קידומה של אמנות בת-הזמן. כפי שאפשר ללמוד מפרסומות נדל"ן עכשוויות, כמה חברות לא מעודכנות עדיין מאמינות באמנים, לפעמים באומנים, כמקדמי מכירות. ביפו העתיקה שנת 2000, קונה פוטנציאלי עדיין צריך להמציא הוכחה ליצירתיותו. תקנה זו מעוגנת בחוקי העזר העירוניים.


ורנקולר מסמכים

מתוך מרסל ינקו, א.ב. יפה

עין-הוד

"לצערנו, ישראל היא כיום אולי הארץ היחידה שאין לה אמנות עממית משלה כפי שיש לרומנים, לטורקים, לטטארים, לסינים, להודים, למקסיקאים וכו'. לכולם יש מקורות השראה עממיים, רק לנו אין. ודאי, יש סיבות היסטוריות לדבר. עם שלא היתה לו אדמה משלו מתחת לרגליו, לא יכול היה ליצור אמנות עממית. משום שהיינו מפוזרים בין הגויים מאות בשנים איבדנו את מקורות ההשראה הלאומיים והעממיים שלנו. [...]

"אנחנו בעין-הוד ניסינו, לפי יכולתנו, לתרום ליצירתה של אמנות ישראלית עממית. [...]

"בשנת 1953 עבדתי כארכיטקט במשרה ממשלתית. הוטל עלי לעסוק בתכנון הפארקים הלאומיים בארץ ולרגל עבודתי זו הרביתי לסייר בחלקי הארץ השונים. הייתי צריך לאתר ולבחור את השטחים המתאימים ביותר לפארקים גדולים. יום אחד הייתי בהר הכרמל לחפש מקום לפארק, ופתאום שמעתי התפוצצויות חזקות. היה זה כחמש שנים לאחר מלחמת השחרור. הייתי במרומי הכרמל והסתכלתי למטה, למקום שמשם הגיעו קולות הנפץ. ראיתי בתים רבים נהרסים לנגד עיני. שאלתי מה זה והשיבו לי כי הצבא עסק בהרס כפר נטוש מזה חמש-שש שנים, והחליטו להופכו לאדמה חרוכה מטעמי ביטחון, כיוון שמסתננים היו מסתתרים לתוכו והיו מגיחים בשעות הלילה להתקיף את הישובים בסביבה. החלטתי להתקרב למקום, וכיוון שהייתי פקיד בכיר במשרד הפנים נעתרו לבקשתי להפסיק את הפיצוצים. וכך יכולתי להיווכח בעיני האדריכל ובעיני האמן שבי שאין זה סתם כפר ערבי רגיל, אלא ישוב עתיק היסטורי. היו שם אבנים ענקיות שרק הרומאים היו משתמשים בהן להקמת מבנים. ואמנם נתגלו שם שרידים מתקופת הרומאים, מטבעות מימי הקיסר פיליפוס אוגוסטוס. ודאי שיש עוד שרידים ארכיאולוגיים במקום שעוד יתגלו פעם, אך סביר להניח כי בתקופה העתיקה ישבו בו יהודים.

"בתי הכפר היו יפים וסולידיים מאוד, בתי אבן מוצקים, לא כגון אלה שבשפלה, העשויים טיט. תודות להתערבותנו נפסקו פעולות ההריסה וניתנה לנו ארכה לפעול. פנינו למחלקות שונות בסוכנות ובממשלה. בסופו של דבר קיבלנו הסכמה לשמור על שלמותו של הכפר, אך השלטונות התנו תנאי: תבואו להתיישב שם, כי אין לנו עניין בחורבות נטושות, אמרו. תחילה חשבו להפוך את המקום למושב עולים, אך הם לא נקלטו בו: אלה שבאו עזבוהו כעבור זמן קצר. אחר כך חשבו להפוך את המקום לאתר תיירות, להקים בו בתי נופש ובתי מלון, אך לרעיון זה לא נמצא התקציב המתאים. לבסוף הוחלט להקים במקום כפר אמנים, והתנאי העיקרי היה שהאמנים ישקיעו מכספם-הם להפיכת בתי הכפר לבתי מגורים, סדנאות לעבודה וכו'. אותם עשרים אמנים שחתמו על עצומה שהגישו למשרד הפנים, באו והסכימו להתיישב בתנאים שנקבעו. עידוד ציבורי וסיוע כספי מטעם הרשויות - קיבלו אך מעט".

מרסל ינקו מצוטט מתוך: א.ב. יפה, מרסל ינקו (תל-אביב: מסדה, 1982), עמ' 75-6.


חירום מסמכים

פרטי-כל
ישיבה כ"א/ש"ט של הממשלה
י"ז בסיוון תש"ט - 14.6.1949

ח. חוק תפיסת נכסים, תש"ט - 1949

השר פ. רוזנבליט: חוק זה בא במקום תקנת שעת חירום, תפיסת נכסים, העומדת בתוקפה עוד חודש ימים. החידוש החל בחוק זה הוא, קודם כל, שאין זה חוק לשעת חירום, אלא חוק כללי המעניק סמכות בעניין תפיסת מטלטלין, מקרקעין, מתן צו שיכון לא רק לשעת חירום, כי אם גם לתקופה שלאחר שעת חירום. זו שאלה ראשונה שעל הממשלה לתת דעתה עליה, כי כאן נמסרות לממשלה סמכויות רחבות שאינן מותרות רק בשעת חירום. עלי להדגיש שגם באנגליה, אחר המלחמה, בוטלו כמה תקנות שעת חירום, אך נאמר שהחלה תקופת רקונסטרוקציה, וגם בתקופה זו זקוקה הממשלה לסמכויות רחבות. אצלנו נקראת תקופה זו של רקונסטרוקציה - תקופת קליטת עלייה, וברור שעלייה זו מעמידה אותנו בפני פרובלמות לא פחות חמורות מאשר המלחמה.
בפרק השני של החוק, תפיסת מקרקעין, מעניקים אנו לממשלה את הזכות לתפוס מקרקעין, כלומר: אין אנו מעניקים לממשלה את הבעלות על המקרקעין, אלא את הזכות להשתמש בהם. אם הממשלה רואה הכרח להקים עכשיו בניינים על אדמות מסוימות - היא תופסת אותן ורשאית להקים על מקרקעין אלה בניינים.
הפרק השלישי מעניק לממשלה את הזכות לתת צו שיכון, כלומר: לתת לאדם מסוים צו המחייבו להכניס לביתו אנשים פרטיים מסוימים.

[...]

השר פ. רוזנבליט: אולי כדאי להגביל חוק זה בזמן ולקבוע שתוקפו עד סוף שנת 1951.

מר יעקב שפירא: לא הייתי עושה זאת. האנגלים עשו זאת עד שנת 1950, כי המלחמה נגמרה בשנת 1945. אצלנו לא נסתיימה עדיין המלחמה.

[...]

מר יעקב שפירא: מדוע אי-אפשר להחרים רהיטים? הרי זה נחוץ לקליטת העולים. מדוע אי-אפשר להחרים אצל יהודי, שהיה לו פעם בית מלון ואינו קיים עוד, מחסן המכיל מאתיים מיטות ולהכריחו למכור אותן?

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: הוא בלאו הכי ימכור זאת. לדעתי יש להחרים רק כלי עבודה או תחבורה הדרושים להגנת המדינה או קליטת העלייה, ולא צריך להפחיד אנשים ללא כל סיבה.

השר ד. רמז: אני מרוצה כי מגבילים עניין המטלטלין, כי עלולים אנו להפוך בקרוב למדינה של "חאפ-ממשלתי". "חאפ-ממשלתי" הוא גרוע מ"חאפ-פרטי". אשר לפרק הדן בהחרמת דירות ושיכון באונס - דבר זה היה חשוב בעבר, אך איני יודע אם חשוב הוא לקראת העתיד. הולכים אנו בדרך הבניין. גם בזמן שהוכנסו אנשים לדירות באונס - איני יודע אם עלתה ארוכה למישהו מהכנסה באונס לדירה. אני מניח שאפשר לעשות זאת על-ידי תנועה והתעוררות, אך הכנסת אנשים באונס בכוח החוק - מסופקני אם יבוא יום וזה יועיל לנו בעניין קליטת העלייה. זה יכול גם להשחית ביחס לממשלה. בכל אופן, לעולה לא יועיל הדבר. לכן גם עניין זה יש להגביל בתנאים יוצאים מן הכלל.

[...]

השר מ. שפירא: גם כיום קיים עניין תפיסת בתים או החרמתם. (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: בחוק זה אין הכוונה להחרמה.) דבר זה קיים עד היום ומשתמשים בזה רק לצרכים הכרחיים וכאשר יודעים אנו שעזב מישהו את הארץ, מחרימים אנו את ביתו ומכניסים לתוכו מישהו. אך כאן יכול להתקבל הרושם שיש בידינו סטטיסטיקה של מספר החדרים בארץ אשר אפשר להחרימם כדי להכניס לתוכם משפחות עולים.

השר פ. רוזנבליט: עושים אנו זאת לפי "אמרג'נסי רגוליישן" משנת 1945, ובחוק הנוכחי מבטלים אנו את החוק הקודם.

השר מ. שפירא: אני רוצה להבדיל בין החרמת דירה אשר נתפנתה על-ידי מישהו היוצא לחוץ-לארץ ובין חדרים הנמצאים בתוך דירה אשר משפחה גרה בה. הייתי כל הזמן נגד ההחרמות, כי אמרתי שעל-ידי כך ניצור גיהנום לעולה החדש ולבעל-הבית אם נכניסו שלא ברצון הדייר. אני מתנגד לכך שאפשר יהיה לפרש את החוק כמתיר החרמת חדרים. אני מבדיל בין החרמת חדר ודירה.


אל: כב' שר הפנים ירושלים, ז' תמוז תש"י
המנהל הכללי 22 ביוני 1950
מנהל האגף לשלטון עצמי

מאת: מנהל המחלקה לישובי עולים

א. "מעברות":* כבר נעשו נסיונות ראשונים להקמת "מעברות", מעין כפרי עבודה במהדורה שנייה, שמובלט בהן האופי הארעי בהדגשת-יתר ושחסר בהן היסוד של משקעי עזר, שעליהם מבוססים במקצת כפרי העבודה (נוסף לעבודת ייעור והכשרת קרקע).
אינני מוצא נימוק להפלות בין "מעברות" לכפרי עבודה, שביחס לאחרונים הוסכם בזמן האחרון על דעת כב' השר להכלילם בטיפולנו וכבר פסקנו הקצבות ל11- כפרי עבודה באמצעות המועצות האזוריות הרי-יהודה, גזר וסולם-צור.
יש להניח שבעתיד הקרוב ירבה מספרן של ה"מעברות" ותופנינה אלינו דרישות לטפל בהן ולהושיט להן עזרה כספית. מה דינן?

ב. שיכונים עולים באוהלים: על יסוד הידיעות בעיתונות והודעות שקיבלנו ממספר רשויות מקומיות על הקמת אוהלים בשטח שיפוטן של הרשויות המקומיות שבהן ישוכנו עולים, קיימנו שיחה עם מנהל מחלקת התעסוקה במשרד העבודה, מר שלום כהן. הנ"ל מסר לי פרטים על תוכנית השיכונים באוהלים, שלפיה מסתבר כי יוקמו כאלה בכל הרשויות המקומיות. אין ספק שתוכנית זו, שכבר החלו בביצועה, תעמיס מעמסה כבדה על הרשויות המקומיות, שתחוייבנה לספק להן שירותים ללא אפשרות של גביית מסים תמורתם. ברור שמיום ליום תרבינה הפניות אלינו לפסוק הקצבות מיוחדות לשיכוני האוהלים כשם שהקצבנו בסוף שנת התקציב החולפת מתקציב המיוחד לשיכונם. מה דינם?

ג. אם תיפול החלטה חיובית בשני המקרים גם יחד (וכמעט אין דרך אחרת), יש להבטיח שלרשות משרד הפנים יועמד תקציב בסכום הולם, אם כי אין לנקוב כעת את הסכום. הדבר קשור בביצוע תוכניות השיכון שלא תמיד זה לפי קצב התכנון. מכל מקום ממדי השיכונים הם די גדולים, ואף אם לא יבוצעו בשלמות נעמוד בפני תביעות כספיות בסכומים ניכרים.

דב רוזן

* הארות והערות
במכתבי זה השתמשתי בפעם הראשונה במונח "מעברות", ואילו במכתבו של ד"ר יוספטל, שלפי התאריך קדם בשלושה ימים, מופיע "שיכוני אוהלים". ניסיתי להגיע עד חקר מי המציא מונח זה, ואימתי - ולא עלה בידי (דב רוזן).


פרטי-כל
ישיבה ב'/שי"ג של הממשלה
י"א בתשרי תשי"ג - 11.10.1951

11. המצב במעברות

השר ל. אשכול: הדאגה לחורף במעברות ולקליטת העלייה יש לה שני פנים - הדאגה לעולים שישנם עכשיו בארץ, המתגוררים באוהלים, והדאגה לאותם עולים שיבואו תוך ששת חודשי החורף, מחודש אוקטובר עד חודש מרץ. הקבוצה הראשונה הם אותם עולים שישנם עכשיו בארץ מחוץ לאותו חלק שעוד נשאר במחנות עולים מתוך סיבות שונות והוא מגיע ל12,600- משפחות שצריך לדאוג להן, שצריך למצוא פתרון לבעיית המגורים שלהם, שלא יגורו באוהלים עוד חורף; הקבוצה השנייה הם אותם העולים שאנו מניחים שהם עשויים לבוא לארץ במשך ששת החדשים הבאים, בערך ששת-אלפים משפחות. יחד, אם אנו רוצים שכולם יהיו תחת גג, לא יגורו באוהל, הרי צריכים אנו להקים 27 אלף יחידות דיור, או צריפים מעץ או בדונים. המודה של אוהלים עברה, עתה מתרכזים אנו בצריפי עץ ובצריפי בד. אם נרצה לפתור השאלה כולה, אנו לוקחים בחשבון שייבנו כ12- אלף יחידות דיור של בטון ושל בלוקים, אלה שהממשלה בונה. אחרי שאנו לוקחים כל זה בחשבון, אם אנו רוצים שכולם יחיו תחת קורת גג ולא יגורו באוהל, זה יכול להגיע ל27- אלף יחידות דיור, מזאת כ7,000- בדונים, ואם נצליח לפתור שאלה זו - הרי צריכים אנו להקים כ20- אלף צריפים.
אילו יכולנו לעשות זאת ואילו הספיק לנו הזמן לכך - אילו זה מתייחס לכמה דברים, כי א. נחוץ חומר; ב. כסף; ג. זמן. [...]
אם אנו רוצים להשיג הכל, ואם נניח שאנו נבנה גם בחודשים ינואר ופברואר, היינו משיגים דבר גדול, היינו גומרים פעם עם עניין האוהלים, ואם לקוות שהחל בחודש מרץ הממשלה תצליח לבנות 3,000-2,000 בתים לחודש, בהנחה שהעלייה תהיה כמו שהיא עכשיו, היינו יוצאים מעניין האוהלים, והיו יושבים בצריפים ובבדונים, היתה מתהווה איזו נורמליזציה - אבל ספק בדבר אם יהיה לנו הכסף הדרוש והחומרים הדרושים.

השר הרב י.מ. לוין: אם יישארו יהודים באוהלים, יהיה עלינו לדאוג שוב לקורת גג. עם כל זאת רוצה אני לתמוך בדברי ראש הממשלה להשתדל בדבר מלווה גדול בארץ. (רה"מ ד. בן-גוריון: לא להדפיס אף שטר אחד.) עלינו להביא לכך שכל יהודי שלא ישתתף בזאת יתבייש. (רה"מ ד. בן-גוריון: ישתתפו, ישתתפו.) כפי שראיתי בשנה שעברה, ההיענות למפעל קורת הגג - זאת עושים בהיקף רחב או צר יותר גם בארצות אחרות, יש מה שקוראים עזרה לחורף - מדוע לא נעשה זאת? צריכים לחנך את הציבור שהוא צריך להשתתף בדברים כאלה, שהוא צריך לא רק להשמיץ את הממשלה, אלא גם לעזור לממשלה לביצוע פעולתה. אני רואה זאת כדבר במקומו ובשעתו.

השר ב.ש. שטרית: [...] אנו רואים שבמרוצת הזמן, כאשר העלייה נתגברה, אנו ירדנו בשיכון עולים מצריפים לצריפונים, לפחונים, לבדונים, לבלוקונים ועוד דברים דומים שאין אני יודע אפילו שמותיהם. יש לי רעיון, אינני יודע אם זה יתקבל, אינני יודע אם בדקו את הדבר: אנו יודעים במזרח שכפרים שלמים נבנו - בכל הדרום ובחלק הגליל - בבתי חימר: החומר אינו מצריך הוצאת מטבע חוץ. אם הדבר ייעשה במחשבה אירופית, יהיו ודאי הדברים לא רעים. ראיתי מחנות של האנגלים, שבתי החימר נבנו על-ידי האנגלים, והמחנות היו יפים. משום מה לא נחשוב אנחנו על דרך זו?
עוד דבר - יש שבונים במזרח מה שנקרא בשיטה ה"בוגדדית", זוהי רשת עצים כפולה שלתוכה יוצקים או חימר או חצץ, זה גם כן אינו עולה במטבע חוץ. לעצים הרי אנו זקוקים בין כה וכה. בתים כאלה נבנים במהירות, גם העבודה המושקעת בהם זולה יותר.

השר ל. אשכול: [...] הצעת השר שטרית בדבר דרכי הבנייה נבדקה עשרים פעם. השקענו בזאת הרבה מחשבה ולא מעט כסף, מהנדסים עובדים בזאת וגם יהודים פשוטים עובדים בזאת. הבאנו גם חמישה גויים מקפריסין, כי אומרים שהם מומחים לבנייה זו, גם זה עולה בפונטים ולא במעט. ברגע זה אין זה הפתרון. כרגע אין אני תובע דולרים רבים, הרי לא נשלח חזרה החומרים שהזמנו, ולכל בית דרושה דלת, חלון וגג - גם בבתי החימר נחוצים דברים אלה מעץ. בנגב בונים אנו משהו מלבני חימר וגם זה רק בנייני המשק. במושב הקראים ליד רמלה בונים אנו רפתות מחימר.

השר ד.צ. פנקס: האם מותר לחשוב על אפשרות למכור הבתים השייכים לרכוש הנטוש? אין ספק שיש אנשים ביפו המוכנים לשלם מחיר מלא בעד הדירה שבה הם גרים ולרכוש אותה כחלק בבית משותף. אילו היה זה מותר מבחינה פוליטית, ייתכן שהכסף הזה יכול לבוא לעזרתנו.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: [...] איני רואה פסול בכך. מותר למכור קרקעות, מותר למכור גם בתים של הרכוש הנטוש, אבל עוד אין למכור הבתים ביפו, כי זה יקבע גובה הפיצויים שנצטרך לשלם. נגמור תחילה את עניין הפיצויים עם מדינות ערב, אם נגמור, ואז נראה מה יש לעשות לבתים ביפו.


מתוך עלייה והתיישבות במדינת ישראל, אלכס ביין

אני מצטט מתוך כתב היד (במכונת כתיבה) של לוי אשכול, שבארכיון אשכול, ולא לפי הנוסח הערוך, שהתפרסם בשם "ראשית מעשה" בקובץ מאמריו ברית האדמה (תל-אביב 1969, עמ' 88 ואילך): "אינני זוכר מדוע ומה היתה הסיבה שדווקא באותו בין-ערביים חשבתי, שכדאי לנסות לנסוע לא בדרך הרגילה כדי לעלות ירושלימה; נקלענו, מיטלטלים במסילה לא-מסילה, בין רמלה לגזר. אני נהגתי במכונית, וחברי רענן וייץ ישב לצדי. הימים ימי סוף מלחמת השחרור, [...] והעלייה הגדולה החלה זורמת ושוטפת. עלייה באה, בלי שירדנו לסוף הבנת מהותה וממדיה, בהיותנו עסוקים במלחמה. עולים החלו מגיעים, בלי שהכינונו את התנאים המתאימים לקליטתם ולסידורם. העלייה באה נדחפת, נדחקת, מעלה קצף של אבק-אדם ושל שרידי מחנות, שברי עדות ומכיתות-קהילות, מתפשטת בארץ ומחפשת לה סדקים וחרכים לקליטתה וספיגתה. [...]

"עברנו ליד הכפר בריה - כפר קטן בראש גבעת סלעים, החולשת על הכביש בואכה לטרון ומוקפת שדות רחבים. הכפר שונה מכל אלה שראינו בדרום - בתיו בתי אבן ועושים רושם יציב. הבריק רעיון במוחי. עצרתי פתאום את המכונית. 'הבה נבקר את הכפר הזה, יש לי רעיון העלול לעזור לנו לצאת מן המצוקה', אמרתי לרענן. לא ידעתי עדיין את הפרטים, אבל האמנתי שהיקום השומם והעזוב נושא בחובו גם פתרונות לקיבוץ גלויותינו. חשתי כי כאשר נקרא 'מן המיצר יבוא עזרנו, מן מרחב-יה', נמצא עצה ותושייה להנחות ולכוון את זרם העלייה החדשה הגועש אל השדות המשוועים לידיים עובדות... הנחנו המכונית ויצאנו ברגל לתור בכפר וסביבותיו. הבתים בתי אבן יציבים, אשר נעזבו מתוך מנוסת פתע... לאחר שסיירנו בכל הכפר, מצאנו כמה עשרות בתים, שלאחר תיקונים מסוימים יכולים להוות מקלט למשפחות. פה, בכפר הערבי, בתוך מרחבי השדות. חזרנו למכונית. אחזתי שוב בהגה, ומעתה עד לירושלים המשכנו לטוות ולארוג את חוט הרעיון החדש אשר צץ. הרי בארץ מאות כפרים עזובים, ואף אם נוציא מן החשבון את הכפרים הבנויים מחומר, אשר בוודאי לא יתאימו למשכן יהודים, יישארו עשרות, ואולי מאות, כפרים בנויים אבן, דוגמת כפר בריה של היום. יש להסתער עליהם, לתכננם ולהכינם לקראת החורף המתקרב, להעביר לכל אחד מהם עשרות משפחות, ועמהם מדריכים מלווים מן המושבים והקיבוצים הוותיקים. כל קבוצה כזאת יש לצייד במכשירי עבודה ולהתחיל בעיבוד השדות. מה יש כאן להפסיד? העולים יושבים ממילא במחנות, קיומם עולה ממילא לסוכנות היהודית בכסף רב, את השדות אין להשאיר בריקנותם. עד שנוכל לתכנן יישובי קבע, עד שנוכל לבנות בתים, עד שנוכל להתחיל בהתיישבות רבתי מתוכננת, יעברו חודשים רבים".

מתוך: אלכס ביין, עלייה והתיישבות במדינת ישראל (תל-אביב: עם עובד, הספרייה הציונית, 1982), עמ' 81-80.


פרטי-כל
ישיבה ט"ז/ש"ט של הממשלה
כ"ה באייר תש"ט - 24.5.1949

השר הגב' ג. מאירסון: [...] שיטת הצריפון בנויה על עיקרון הפוך מזה שהגדרתי אותו כהכרחי: זהו שיכון ארעי, אבל כל מי שייכנס לאותו צריף ייאלץ לשבת בו מספר שנים. קראתי בעיתונים על "התגלית הגדולה" בקשר לבניין צריפוני הבלוקים באבו-כביר. לדעתי גם צריף זה אינו מתאים לרמה הדרושה, אם אנחנו רואים אותו כמקום שיכון קבוע.
יש טיפוס דיור שלישי - הייתי רוצה שחברי הממשלה יראו אותו, הוא פה בקריה, שעולה פי כמה על צריפון העץ ואפילו על צריפון הבלוקים. [...]
השוואת המחירים בין הטיפוסים השונים מסתכמת בכך: הקמת צריפון העץ עולה 130 לירות; הפיתוח - 45 לירות, כלומר יחד - 175 לירות. אך אם נבנה מתוך מחשבה שבניין המוקם ישמש מקום מגורים קבוע - פיתוח השטח יעלה 85 לירות, והבניין בכללו - 215 לירות, אבל הצריפון נשאר אותו צריפון.
לא כן הדבר לגבי שיטת מנדלבליט, יחידת הדיור שהוקמה באבו-כביר. הצריפון תופס שטח של 16 מ"ר. שם גם פינה למקלחת ופינה לבישול - הכל מרוכז באותו חדר, וחדרי השירות משותפים ונמצאים בחוץ. הבניין שהוקם באבו-כביר גדול יותר ותופס שטח של 2/1 18 מ"ר. צריף זה עולה 200 לירות, והפיתוח - 15, כלומר ביחד 285 לירות.
הבניין שהוקם פה בקריה משתרע על שטח של 2/1 22 מ"ר, וצורת הבניין היא אחרת לגמרי. אמנם גם פה לא נעשו כל עבודות הגמר, אבל החליקו את הבלוקים בצורה כזאת, שלאחר שיסיידו אותם תהיה להם צורה נאה. יש שם חדר קטן נוסף בתור חדר נוחיות, פינת בישול בתוך החדר, ומה שאני מחשיבה ביותר - אפשר לחלק את החדר בצורה כזאת, בעזרת וילון, שתיווצר פינה נפרדת לילדים לשינה. אילו היה הכרח לכל אחד מאתנו להיות בחדר אחד בלבד - יכול היה בשקט להסכים לחיות בחדר כזה, אבל זה צריך לעלות 240 לירות. אם נרצה להכניס כמה שכלולים - ולדעתי אין זה בגדר של לוקסוס אלא בגדר של הכרח, כדי שהשירותים יהיו בתוך הבית ולא מחוצה לו - שכלול כזה ייקר את יחידת הדיור בעשר לירות, וזאת תהיה יחידת הדיור המשוכללת מכל מה שהוצע. אני מציעה שנתרכז בהצעה זאת. [...]


פרטי-כל
ישיבה מ"ד/שי"ב של הממשלה
ג' בתמוז תשי"ב - 26.6.1952

השר הגב' ג. מאירסון: [...] רבע מיליון נפש גרים באוהלים, בבדונים ובפחונים - כאשר וילנר אומר זאת אין אנו שומעים את התוכן, אלא רק את הצריחה, אבל זה נכון, זוהי עובדה, זוהי לא רק עובדה אנושית, זוהי גם עובדה (השר י. בורג: פוליטית וחברתית) - גם זאת איני אומרת, אלא זוהי גם עובדה כלכלית. עד אתמול חשבתי לכל הפחות שמהתקציב לפיתוח נוכל באמת להחליף את האוהלים לצריפונים. ממה שאמר לי אתמול שר האוצר החדש ברור שגם זאת לא נשיג. אם אהיה אופטימית אחשוב שאת האוהלים נחליף בבדונים, נשאיר את הבדונים שעמדו כבר שתי עונות חורף, הם לא יוכלו לעמוד חורף שלישי. בא רגע בכל שנה שיש בהלה שצריכים להחליף אוהלים ובדונים לבנייני עץ. אני רוצה לתת לכם מספרים אחדים, לפי דעתי מעניינים.
צריף אוסטרי ששטחו 24 מ"ר - הצריף, הבאתו עד המקום והקמתו עולים 850 ל"י, מזה כסף אוסטרי 350, ו85- דולר. צריף פיני של 28 מ"ר עולה לנו 1,200 ל"י, מזה 550 כסף פיני ו210- דולר. בית בנוי של 28 מ"ר,
כמו הצריף הפיני, עולה 1,200 ל"י, ומזה כסף זר 300 דולר, זאת אומרת החצי מאשר בצריף הפיני, פחות מאשר בצריף האוסטרי של 24 מ"ר. מדוע יש לנו צריפים אוסטריים ופיניים - כי הסוכנות היהודית קיבלה את אלה במלווה. מדוע אני מוסרת זאת - כי אני בטוחה שיבוא רגע וירוצו לקנות צריפים עם כל הכרוך בזה.
אני רוצה לומר עוד דבר, אני חיה בפחד מוות כאשר אני רואה ריכוזי בנייני העצים, והדיירים משתמשים בפרימוסים ובמכונות נפט אחרות, כאשר הם אינם רגילים למכשירים אלה, אני חושבת שזהו נס מן השמים שלא קרו אסונות גדולים, אין זאת אומרת שאני בטוחה שאין זה עלול לקרות.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: זו אינה ארץ בשביל בתי עץ, או בתי חומר או בתי אבן.





סטודיו - גליון 120

משה אלחנתי הריטואל הטקסטואלי

מאמרו של אלחנתי: הריטואל הטקסטואלי, כמה הערות על קטלוג האמנות. מתוך סטודיו גליון 120. >>>

צבי אפרת חירום

חירום

בין סוף 1947 לחודשים הראשונים של 1948 חדלה הקהילה הפלשתינית להתקיים כישות חברתית ופוליטית. >>>

לשכת העיתונות הממשלתית מעברת עולים ליד טבריה

מעברת עולים ליד טבריה 1951, צילום של אלדן דוד, לשכת העיתונות הממשלתית, מתוך סטודיו- גליון 120. >>>

לשכת העיתונות הממשלתית הרחוב הראשי של יהוד

הרחוב הראשי של יהוד-ישוב עולים בכפר הערבי הנטוש יהודיה, 1952 מתוך סטודיו- גליון 120 >>>

טומוקו טאקהאשי ללא כותרת בביקונספילד (פרט)

עבודתה של טומוקו טאקהאשי, מיצב, טכניקה מעורבת, באדיבות גלריה היילס. מתוך סטודיו גליון 120 >>>

טומוקו טאקהאשי Line-Out

עבודתה של טומוקו טאקהאשי, מיצב, טכניקה מעורבת, באדיבות גלריה סאצ''י לונדון. מתוך סטודיו גליון 120 >>>

 

גודל

תוכניות גדולות מעסיקות את התנועה הציונית מראשיתה. מחשבות על גודל זרות לה. >>>

 

ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי-וינרויב

מוניו גיתאי וינרויב (1909 – 1970) נולד בשלזיה, התחנך בברלין ובבאוהאוס דסאו, היגר לארץ-ישראל ב- 1934 והתיישב בחיפה, שבה היה לאחד מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית והתכנון העירוני והסביבתי בארץ, ומנציגיה הבולטים של מורשת הבאוהאוס בישראל. >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 122

בגליון 122 של סטודיו אמנות דיגיטלית, תערוכות נבחרות, תהליך העבודה על "מקום תחת השמש", חשיפה, על הספר "העיניים של רמברנדט", "הנני" של מיכאל סגן-כהן, פרידה מיעקב רכטר. >>>

יוענה גונן אגדה אורבנית

..."'עיר לבנה, עיר שחורה' הוא לא ספר על ארכיטקטורה. זהו טקסט פוליטי הכתוב בשפה בהירה ויפה, במסווה של ספר על ארכיטקטורה... אחד הטקסטים הרדיקליים ביותר שהתפרסמו בעברית בשנים האחרונות."
התפרסם ב"טיימאאוט" 26 מאי 2005. >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית