בית

בבל , , 23/9/2019

                           

 

נעמי סימן-טוב כולם חושבים שאני צייר

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 121


תמיד יהיו בציורים שלו אור וחושך (עם העדפה לחושך ואור שמבליח מן החשיכה), ואף פעם לא יהיו מילים. תמיד דימוי אחד ויחיד על כל הבד, ולא קולאז'יות של דימויים: נופים ליליים ובהם אורות מכונית, שכמעט נופלת אל תהום הנמצאת מחוץ לציור; קפלים של בדי סטן חלקים ומבריקים; פנינים מנצנצות ומראות; ועכשיו, בתערוכה האחרונה "אמרלד סיטי" בגלריה דביר, הציג יצחק ליבנה ציורים של פרחים, כניסות לבתי זונות, נשים ודיוקן.
הציור של יצחק ליבנה, על אף הצלחתו, מתקיים בלא-מודע או במודחק של האמנות הישראלית: בראש ובראשונה הפיגורטיביות (גם כשהציור שלו נפגש עם מופשט, זה תמיד דרך האופציה הפיגורטיבית, למשל - בציורי המראות והמסכים); המשא ומתן המתמשך עם היופי; הדיאלוג עם מוטיבים נוצריים; העיסוק בתרבות הצריכה (גם פופ-ארט לא היה בארץ); ציורי הז'אנר המסורתיים (נופים, טבע דומם, וואניטס ועוד); וציור שקושר את עצמו במודע ובאופן עמוק לתולדות האמנות. וגם: כבוד ואהבה גדולים למלאכת הציור. מול כל המכובדות הזו עומדת יצריות חזקה, זיהוי הפרוורסיה של המהוגנות, הופעת המיניות הלא תקנית במקומות צפויים (פורנו) וצפויים פחות (ציורים בורגניים).
הציור של ליבנה מנסה לחמוק ממילים ("מנסה לתפוס את הצופה במקום שבו לא יוכל להתגונן", הוא אומר). הציור שלו מסרב לקולאז'יות, לקומפוזיציות קולאז'יסטיות. במקום זאת הוא מציע פטישיזם של התמונה: סידור פרחים שנראים כמו פסלים, אשה המתבוננת באבר המין שלה במראה המונחת לרגליה, ועוד. שרה בריטברג-סמל דיברה פעם על הציור של ליבנה כצומח מתוך קשר שבין קדם-מודרניות וצילום. ליבנה יזכיר במהלך השיחה בינינו את המאה ה19- בכמה הקשרים.
תצלומים מכל הסוגים הם חומרי הגלם. "טורף את כל התמונות שבעולם", אומר ליבנה. עדי אפעל ("היו תערוכות", "סטודיו" 120) מדברת על "מציצנות מוטרפת". התצלומים שלפיהם הוא מצייר באים ממקורות מגוונים: ציורי בידרמאייר, קטלוגים של מכירות פומביות משניות של ריהוט וחפצים, ציורי ז'אנר, תצלומים שהוא מצלם, ועוד ועוד. בתערוכה האחרונה אלו תצלומים מחוברת פורנו, תצלומים מספר שמלמד ליצור פרחים מלאכותיים מחומרים שונים ותצלומים שהוא צילם.
הדיוקנים תמיד צנועים. ציורים בפורמט בורגני (בתערוכה בדביר הציג ליבנה את הציורים הגדולים ביותר שצייר - 125X150 ס"מ בערך), ציורים שאפשר לתלות מעל הטלוויזיה או מעל לספה בסלון. הבורגני הוא גם נושא חוזר בעבודתו (בצורה מובהקת בציורי הבידרמאייר, למשל, או בציורי סלונים וחדרי שינה בצבעים ורודים, סגולים וחומים, שלא הופיעו בתערוכה זו). אבל בורגנות מעוותת, מקולקלת, מורעלת.
יש בציורים גם מן הצניעות של בעל מקצוע. צייר. ליבנה עבד בארה"ב כרסטורטור, והקירבה האינטימית לבד, לחומר, מורגשת. לצד הידע הטכני הרב, שליבנה שמח תמיד לחלוק אותו בנדיבות רבה, הוא אמן משכיל, קורא, תרבותי. השיחות אתו מרתקות, מתמשכות, ותמיד יישארו נושאים שהציור שלו מקיף ושלא נגענו בהם.
הפרחים, כמו הזונות, שמופיעים בתערוכה האחרונה, מתנדנדים בין מוות, מחלה ויופי. חלקם צבעוניים, כמעט צועקים, מפתים ו"נורא יפים". למרות האקסהיביציוניזם המוחצן והגלוי שלהם, הם שומרים על מרחק מן המציצן, לא נותנים לו להתקרב. הם פסאדה, תפאורה, והאמן הוא הבמאי. גם יופי הוא עניין פוליטי, ליבנה אולי יטען - עניין אתי. החיבור שבין שאלות של יופי, ראייה, התפתות וחושניות עם שאלות מוסריות הוא חיבור שיש לו היסטוריה באמנות הנוצרית.
פה ושם הציג גם צילום, אבל הנאמנות היא לציור, ל"ה"ציור, בה' הידיעה. מתוך הערב-רב של שפות וקולות - התיאטרון (ליבנה ידבר בהמשך על אופרה), הבורגני, ציורי הז'אנר, הציור האליגורי, החזרה לציור של שנות ה80-, ריאליזם פוסט-קונספטואלי ועוד - הציור הוא תמיד הניב העליון, ובאותה נשימה, החרדה שקשורה בציור, בעיקר ציור ריאליסטי.
"אמרלד סיטי", שם תערוכתו האחרונה, היא העיר שאליה רוצים להגיע דורותי, האריה, הדחליל ואיש הפח בסיפור "הקוסם מארץ עוץ". מסע ההתקבלות (דרך הלבנים הצהובות) של ליבנה באמנות הישראלית, מאז שנחת כאן אחרי לימודים בארצות-הברית בראשית שנות ה80-, לא היה קל. ביקורות שלא הבינו, לפעמים קשות ביותר. היום הוא מורה בבצלאל וממלא מקום ראש המחלקה לאמנות. אפשר לראות השפעות של הציור שלו על הדור הצעיר (גם אם הם יסרבו להכיר בכך): גיל שני, אבנר בן-גל, בין היתר; השפעות מורכבות, לא ישירות, חכמות. המודחק תמיד שב.
"עכשיו, אחרי התערוכה, יש לי הרגשה ששם התערוכה הוחמץ", אומר ליבנה. "אמרלד סיטי", העיר ב"הקוסם מארץ עוץ", היא מקום דמיוני אבל אמיתי וקיים במיתולוגיות האמריקניות יותר מאשר כל עיר בארצות-הברית. אני מדבר על הסרט [1939, בימוי: ויקטור פלמינג]. כשהייתי בארצות-הברית ראיתי אותו בטלוויזיה עם ג'ודי גארלנד ונדהמתי".

אז תל-אביב היא אמרלד סיטי? פעם, לפני שנים, דיברת על כך שאתה מרגיש צייר מאשקלון. אתה מדבר היום כמי שעדיין רוצה להגיע מ"אשקלון" ל"תל-אביב", "העיר הגדולה".
היחס בין תל-אביב ובין ארץ עוץ זה יחס שאני אוהב. ארץ עוץ היא מקום של אושר, מקום שבו אתה נגאל, מקום שבו כל משאלותיך מתגשמות, ומקום שבו אתה מגלה שעובדים עליך. ברגע שהכלב טוטו מסיט את הווילון, מתגלה שהקוסם הוא נוכל, מתחזה, במאי של פנטסמאגוריות. גם הכניסות לבתי הזונות, השכנים שלי בסטודיו החדש, הן כמו הכניסה לגן עדן. השער והפרחים הם הבטחות שלא תתגשמנה. הצבעוניות של העבודות היא צבעוניות של ראשית הקולנוע הצבעוני. צבעוניות רוויה.

ומלאכותית.
צבעוניות פיקטיבית, קטיפתית, חריפה, לא מפורטת, שטוחה, חסרת גוני ביניים.

והפרחים?
הפרחים התקשרו לנושא הוואניטס (הבל), שעסקתי בו בעבר. ציירתי את הפרחים מתוך ספר המלמד להכין פרחים מלאכותיים. האכזבה וההחמצה כבר נמצאות במלאכותיות שלהם. הם קורצים, מבטיחים ומפתים.

פרחים מלאכותיים בצבע שמן זה צירוף מוזר. הוא מתקשר למצב הציור היום, ציור השמן בפרט?
אני חושב שהציור נמצא כיום במקום נפלא, נהדר, בבית קברות. על קברים שמים לפעמים פרחים מלאכותיים. בית קברות הוא במה לסצינות גותיות. הגותי הוא מפגש מוזר בין הגרוטסקי לטרנסצנדנטלי. לצייר בבית קברות זה אקט גותי גרוטסקי.

אז אנחנו מדברים על פרחים בבית קברות?
אני חושב שהפרחים במסורת של ציורי הוואניטס מתקשרים למוות, בגלל עודף החיות שלהם. יש להם יופי עז וחיים קצרים. הם מקפלים את הכאב של הלידה, הפריחה והמוות.

פרחים מלאכותיים לא מתים לעולם.
כל הזמן מתים. מי שחי תמיד, מת תמיד. חיים מוגבלים בזמן. פעולת הציור החזירה לי את הפרחים לחיים. הציור גואל. פעולת הציור מאשרת את החיים. כמו שצילום מזוהה עם מוות (בארת), ציור מזוהה עם חיים. אמרת קודם שהם נראים טבעיים, מחשבה פתטית. פתאום משהו מלאכותי נראה טבעי, החיית אותו, הנשמת אותו, הנפשת אותו.
אני לא יודע מה עושים עם פרחים כאלה, איך זה מתחבר לשיח אמנותי. אולי זה מתחבר מכיוון דקדנטי של סוף המאה ה19-. בודלר, פרחי הרוע. ב"להפך", רומן של קרל הויסמנס, סופר צרפתי מסוף המאה ה19-, [גיבור הספר מתנסה בצורה יסודית וכמעט שיטתית בכל מיני עינוגים שהתרבות מזמנת לו - שתייה, קריאה ועוד. באחד מפרקי הספר, הוא מזמין הביתה פרחים, תחילה פרחים מלאכותיים, ואחר כך פרחים טבעיים, שמחקים את המלאכותיים, נ.ס.], יש תיאור של פרחים במונחים של צרעת, ריקבון ומחלות; משהו שהיופי שלו כל-כך מפלצתי עד שהוא הופך למאיים וזוועתי.

הפרחים ההיסטריים מעלים בחריפות את שאלת הקיטש.
יש לי רק דברים טובים להגיד על קיטש. העיסוק בגובלנים ובקיטש הוא תשלום מס למעמד ולמוצא הפולני שלי, למקום שממנו אני בא. אבי היה ממסגר גובלנים. בבית היו לנו כלי זכוכית ונמר מגבס. יש לי חולשה קשה לקיטש. זה מאתגר את הטעם הגבוה, את האיכות הלא מוטלת בספק של אמנות טובה.

אבל יש כאן איזו סתירה. הרי אתה לא צייר תמים, אתה אינטלקטואל, משכיל, קורא ומודע.
הכל ציפוי. אני בא מאשקלון. יש לי רתיעה מדברים שברור מעל לכל צל של ספק שהם אמנות. יש בקיטש סוג של פראות, יצריות וחושניות, שאמנות גבוהה לא סובלת. קיטש מריץ את מחזור הדם שלי. מול קיטש אני מתעורר. אין לי מושג למה. אולי במקום קיטש צריך לדבר על גודש (excess).
בציורי הפרחים יש רקע של חלל בימתי וחריפות צבעונית והם מחווה לאופרה. אולי לא מספיק. הייתי רוצה שהם יהיו יותר מקום של שפע: שפע של צבע, של אמצעים, של ביום, של תאורה. באופרה, הקול יוצא מהבטן ולא מהגרון, ואולי ממקום יותר נמוך, מהאגן. נאמר כבר על ציור שהוא אינדקס של הגוף, למרות שהציורים האלה הם לא גופניים במובן האקספרסיבי. אומרים על אופרה שיש בה מידה רבה של קיטש. זה קיטש נפלא בעיני. אבל בעצם לא מדובר בקיטש, אלא בגודש, בעודפות.
כל אופרה היא גבולית, וזה מה שיפה בה - הגבול שבין התרבותי לבין הלא תרבותי. ציורי הפרחים או הזונות נמצאים במקום לא ברור, לא ידוע. זה יצר אצלי מתח עצום לפני התערוכה. לא ידעתי איפה זה ייפול. לצייר פרחים? איך אפשר להגן על זה? התעקשתי לא לשים טקסט בתערוכה, לא להתראיין לתקשורת, למרות שזה מצב התאבדותי לאמן בזמן תערוכה. רציתי שאנשים יבואו ויגידו: "מה זה?", ואני אגיד: "לא יודע!". אחרי התערוכה אפשר להיכנס לדיבורים דיאלקטיים כאלה.
פרחים זה דבר יפה, שיכול להשאיר אותך חסר מילים, חסר קול, פעור פה כמו המדוזה, שהיתה תלויה בתערוכה מול הפרחים, בהתה בהם בפה פעור. פרחים מכניסים את הצופה ללחץ. מה פתאום היום פרחים? זה כמו שמישהו מספר בדיחה באנגלית, כל-כך אנגלית, שאתה הרוס ממתח, לא יודע מתי לצחוק ולא יודע אם הבנת אותה בכלל. בשבילי הפרחים הם המשך לציורי הבידרמאייר. כמו קלוז-אפ על קטע מתוכם. עוד פרק במחקר על בורגניות, על הנועם הזה, תמונת עולם מסודרת ומאורגנת, שמאחוריה ומתחתיה נמצא כנראה כאוס.

בנוסף על הנושאים המסורתיים והאנכרוניסטיים - הפרחים והנשים, קיים גם הציור המסורתי - ריאליזם בצבע שמן, או נכון יותר, ריאליזם מקולקל בצבע שמן. אפשר לקשר את הריאליזם המקולקל שלך לזה של מאנה, שגם הוא מתעקש על ריאליזם אבל מתחיל כבר לזייף במריחה. ג'ונתן קררי מדבר עליו בהרחבה בספרו האחרון [ר' מאמרה של טליה הלקין בגיליון זה] כמבשר של תשומת-לב מודרנית.
בדיוק. מאנה זה חיבור נכון. יש עכשיו בפריז תערוכה של הווזות והפרחים שלו. יש לו פרחים נפלאים. וכמובן, פנטין לטור, שהוא אולי צייר פרחים גדול ממנו וגם ממונדריאן. ההתמודדות עם הפרחים היא גם התמודדות עם הריאליזם, עד כמה אתה הולך עם הדימוי ועד כמה אתה מרשה לעצמך לא לעשות את זה. אני מודה שאני מפחד למצוא את עצמי צייר שמתאר מציאות כמו שהיא, או אומר את זה אחרת - איך עושים את זה בלי להרגיש שאני עושה משהו מיותר. אני עושה ציור שלא מרשה לעצמו ליהנות ממלאכת הציור. זה אולי מחבר את הציור הזה לזמן הזה, אבל לי זה עוזר להרגיש שאני לא פטישיסט של ציור, ליצור מין ריאליזם בלי ליפול לכל התקדימים המוכרים.
ציור שלא מודע לאיכויות הפטישיסטיות של עצמו, ציור שמשתתף בחגיגה הפטישיסטית, הוא לא מעניין בעיני. ציור (כמו לפעמים בריאליזם מסוג מסוים) שמזדהה עם הפטישיזם של עצמו, שמתענג על פני השטח של האובייקט, של הצבע, של הבד, אין לו סיכוי.
אני רוצה לצייר ציורים מפוארים, שבעצם שוללים את הציור. זה הצד האפל שבהם. הם לא מקבלים את הציור ואת היפה כדבר מובן מאליו. זה סוג של איקונוקלסטיות. ציור יכול להרוג, תמונה יכולה להרוג.

את מי, את הצופה?
כן. אבל בדרך הפוכה למה שהיית מצפה. מי שחושב שתמונה יכולה להרוג (למשל, החרדים בירושלים) מוותר על התמונה. אני לוקח את התמונה למקום המוגזם והאבסורדי שלה. יש בי חרדה לעשות תמונה, אני חושב שחייבת להיות חרדה כזאת. הכוח של התמונה נובע מהחיות היתרה שלה. הדחף לפגוע בתמונה, האיקונוקלזם, נובע בראש ובראשונה מתוך תגובה לכוח היתר של התמונה. התמונה מאיימת. מה יש בה שמאיים על המתבונן? אולי מפני שבכוחה לשנות את המתבונן, להרוג תודעה אחת ולהצמיח אחרת. ל"סטיל", לתמונה, יש הרבה יותר כוח מאשר לסרט או לווידיאו.
חשבתי על ציורי הפרחים בתערוכה כעל ציור מנופח, ציור אינפלציוני, כמו צמיג שממלאים אותו עד שהוא מתפוצץ. איקונוקלזם לא על-ידי מחיקה אלא באמצעות הוספה. הפרחים מפוארים, מוגזמים, יפים מדי, גרוטסקיים (הגרוטסקי הוא מצב שעל גבול התרבותי). ציור מוגזם עד אבסורד, ציור שקורס תחת עצמו מרוב גודש, מפני שהוא לא יכול לשאתו, הוא ציור שחותר תחת עצמו. זהו ציור עם מנגנון הריסה עצמי, ציור שהולך קדימה ואחורה. הייתי אומר שציור פרחים הוא ה-ציור. אבל תמונה קודם כל הורגת את זה שעושה אותה.

איך?
לאחר שהיוצר הטעין את התמונה בחיים, חייו שלו, הוא "מת". היא מתמלאת והוא מתרוקן. זה המקור לרגשי האשמה של הצייר. בכל צייר יש, לדעתי, איקונוקלסט קטן, שאומר לו "אל תעשה את זה", או "צייר/אל תצייר". בציורי הוואניטס מהמאה ה17- הציירים ציירו את הקפל של בד הציור או את הצד האחורי שלו כדי שלא ייחשבו כמעתיקים את מעשה האל. זהו ציור עם רגש אשמה על עצם פעולת הציור.
ייתכן שאיקונוקלזם הוא סוג של רפלקסיביות. הפעולה ההפוכה לפגיעה - ההעצמה של הדימוי, היא איקונוקלזם בפאניקה. אחד המבקרים בתערוכה אמר לי שהציורים היסטריים (הפה הפעור של המדוזה).

הציור שלך - גם המדוזה וגם הפרחים וגם ציורים קודמים - נשען תמיד על דימויים קיימים, בעיקר ציור על צילום. אבל על הזונות מהתערוכה האחרונה אתה מדבר כמו על שכנות שלך, כלומר "מהחיים". זה שינוי.
הזונות לקוחות מתוך חוברת פורנו שמצאתי בפריז. תמונות, דימויים, תצלומים נדבקים אלי. הם לא שואלים אותי. אני לא יודע בדיוק מדוע משהו מסוים מתוך המון דברים שאני רואה נדבק אלי. רק אחר כך אני אולי מבין. גזרתי את התצלומים מתוך פרסומות שבהן הזונות מציעות את עצמן, עם מספר הטלפון שלהן, והדבקתי במחברת. אחר כך קניתי את הסטודיו הזה עם דגנית [ברסט] ומצאתי את עצמי מוקף בבתי זונות.
נשאלתי על ידי תלמידים לאחרונה על דמויות הנשים אצלי - הזונות בתערוכה וכל מיני נשים שקדמו להן. אף פעם לא ציירתי גברים, חוץ מדיוקן אחד של איש מתבונן בתערוכה האחרונה. בתשובה דיברתי עליהן כעל נשים עובדות. גם הנשים המסתכלות על עצמן, נושא חוזר אצלי, הן למעשה דוגמניות - לחוברות פורנו, לפרסומות לארונות קיר - הן לא "אמיתיות". הן תמיד באו לשווק משהו, לסמל משהו. הן לא מקרה פרטי של אשה. יכול להיות שאני האחרון שיכול להגיד משהו על הנשים האלה, שהן תמיד לבד, בתוך חללים מלאכותיים מאוד. אולי לא אני צריך להעיד עליהן. מישהו אחר צריך כנראה לקרוא אותן.
בדיבור על האשה אנחנו יכולים להגיע עד ורוניקה, האשה שמחתה את דמו ודמעותיו של ישו ומהמטפחת הזו נולד דיוקן פניו. קראתי שוורוניקה היא דמות שלא היתה, דמות מומצאת, והשם שלה נולד מהמילים vera icona, "הציור הנכון" בלטינית. הרגע של המצאת ורוניקה הוא רגע משמעותי, כי ממנו והלאה מיחסים לציור דמותו של ישו תכונות מאגיות, שקודם יוחסו רק לפיסול. למה הנצרות הפילה את התפקיד הזה על אשה? אני יודע את התשובה ולא יכול להגיד אותה. גם במלחמות האיקונוקלסטיות במאה ה- 9 וה- 10 הנשים היו בעד האיקונה והגברים נגד. מי שהכריע בעד האיקונה היתה קיסרית-אשה. והיהדות, שהיא דת גברית, הולכת על אל אחד ועל שלילת התמונה. כל זה מתחבר למשהו, לחלוקה ברורה. יש סדר דברים ישן בעולם. הגבר מתבונן, האשה היא ציור. אסור להגיד את זה יותר. ציירתי גם מדוזה, אחת משלוש הגורגונות שמקפיאה למוות את המתבונן בה, סמל ידוע לסירוס.
אני חושד בעצמי שאני מצייר נשים ופרחים כי פירושו לצייר את הציור בה' הידיעה. בשנות ה- 50 וה- 60 עסקו בזה באופן אחר. גם הם היו בקצה, הגיעו לבד הלבן, למריחת המכחול הלבנה, כמו העבודות של רוברט ריימן. הקצה ההוא מיצה את עצמו. אני בקצה אחר.

מראשית דרכך, בתחילת שנות ה80-, אתה מצייר ז'אנרים ציוריים קלאסיים: נופים, טבע דומם. פרחים זה עוד ז'אנר?
בהחלט. סימנתי איקס. יש גם דיוקן אחד בתערוכה, וגם כאן הציור מחזיר לחיים את המתים. כשאת רואה דיוקן בציור, לא עולה על דעתך, כמו בזמן התבוננות בצילום - הוא היה פעם חי. מימד הזמן בציור שונה. ציור קורה כאן ועכשיו, אפילו אם צויר לפני 200 שנה. הוא מתחולל נגד העיניים, ולכן הוא מדבר על החיים. פעולת ציור היא פעולת חיים. לפרחים עוד יתרון: כשאני מצייר אותם, אני פטור מעשיית אמנות. זה פוטר אותי מהיקלעות לסבך של שאלות. עד כדי כך שנפטרתי מהמשא של מי שנותן דין וחשבון עכשווי אקטואלי. ציור פרחים מעניק את האשליה שאתה לא אמן. אם כי זה יכול גם להפוך לסיוט.

הייתי רוצה לשאול על הבחירה שלך במדיום מסורתי כמו ציור השמן, על אף שהוא חוסל כמעט בשנים האחרונות. שאלה שמתקשרת גם לפורמטים הצנועים שאתה בוחר לעבוד בהם, ציורים שמיועדים כאילו להיתלות בסלון הבורגני.
זה מה שאני הכי אוהב, שהכל קורה בגבולות מסורתיים, צבע שמן על בד. אני חושב שזה סיפור הכיסוי שלי. Oil on canvas. סיפור כיסוי נפלא. כולם חושבים שאני צייר. ציירתי שנים באקריליק, הנופים היו באקריליק, יום אחד מאסתי בזה. שמן זה לא אידיאולוגיה. אבל אני עלול להיתמם, זה כן אידיאולוגיה, אבל אותי הוא משרת. אני אוהב את הצבע, אני אוהב את הבד, ואני אוהב את המגע של השמן על הבד.
כשאני מצייר, כל השיחה הגדולה שאנחנו מקיימים כאן לא קיימת. אני לא מסוגל לעבוד עם "עילות גדולות" לציור. יש לי משיכה לא מוסברת לדברים ואני מצייר אותם. הדיבור הספקולטיבי בא אחר-כך. אני יכול רק להגיד, שהקשר ביני לבין הציור שלי לא ברור לי. זה מוזר, אבל הציור שלי זר לי.

1


סטודיו - גליון 121

אפרת שוילי שרים בקבינט הפלסטיני

שרים של מדינה שאיננה, אפרת שוילי על סדרת תצלומי
שרים בקבינט הפלסטיני - סדרה של 20 תצלומים שהוצגה במוזיאון ישראל. >>>

אפרת שוילי סאלח תעאמרי

סאלח תעאמרי - שר לענייני מתנחלים, מתוך הסדרה "שרים בקבינט הפלסטיני" של אפרת שוילי במוזיאון ישראל. >>>

אפרת שוילי זיאד אבו-זיאד

זיאד אבו-זיאד - שר ללא תיק, מתוך הסדרה "שרים בקבינט הפלסטיני" של אפרת שוילי במוזיאון ישראל. >>>

אפרת שוילי עימאד אל-פאלוג'י

עימאד אל-פאלוג'י - שר הדואר והתקשורת, מתוך הסדרה "שרים בקבינט הפלסטיני" של אפרת שוילי במוזיאון ישראל. >>>

אפרת שוילי הישאם עבד אל-ראזק

הישאם עבד אל-ראזק - שר לענייני אסירים ואסירים משוחררים,מתוך הסדרה "שרים בקבינט הפלסטיני" של אפרת שוילי במוזיאון ישראל. >>>

אפרת שוילי נביל עמר

נביל עמר - שר לעניינים פלמנטרים, מתוך הסדרה "שרים בקבינט הפלסטיני" של אפרת שוילי במוזיאון ישראל. >>>

אפרת שוילי ריאד זענון

דוקטור ריאד זענון - שר הבריאות, מתוך הסדרה "שרים בקבינט הפלסטיני" של אפרת שוילי במוזיאון ישראל. >>>

יהושע גוטמן אינטליגנציה מלאכותית

הולנד מציבה את עצמה, בשנים האחרונות, כמעצמת-על אדריכלית. יהושע גוטמן מתוך סטודיו-גליון 121 >>>

De Architekten Cie הלוויתן

De Architekten Cie הלוויתן, בית מגורים, אמסטרדם 1995-2000 מתוך סטודיו גליון 121 >>>

טליה הלקין התנועה המתמדת שמעבר למעקה

על ספרו של ג'ונתן קררי - Suspensions of Perception: Attention," "Spectacle and Modern Culture

בשלהי ספטמבר 1907 יוצא זיגמונד פרויד מחדר המלון שלו ברומא לעבר כיכר קולונה, כמנהגו מדי ערב בזמן שהותו בעיר. בקצה האחד של הכיכר מנגנת תזמורת צבאית. >>>

טליה הלקין הפרעות בדרכי החישה

טליה הלקין בשיחה עם ג'ונתן קררי, על ספרו החדש Suspensions of Preception >>>

צבי אלחייני סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

MVRDV העץ

"העץ" בית דירות, הנגלו, הולנד >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 122

בגליון 122 של סטודיו אמנות דיגיטלית, תערוכות נבחרות, תהליך העבודה על "מקום תחת השמש", חשיפה, על הספר "העיניים של רמברנדט", "הנני" של מיכאל סגן-כהן, פרידה מיעקב רכטר. >>>

אספיס גליון מספר 2

אספיס- מגזין אמנות ואופנה, גליון 2 מו"ל: Aspis Foundation. עורכת: יעל ברגשטיין, עיצוב: אדם רבינוביץ. משתתפים: אבנר בן-גל, גיל שני, ניר הוד. >>>

מיכל נאמן מי מפחד מאדום

תמיר שר פתחים 3

כל מה שלמטה, הדרק סייד, הנבכים, נבכים זה יפה, רבים שאין להם יחיד, נבך ועוד נבך, כמו מעמקים שגם להם אין יחיד, ממעמקים, מנבכים קראתיך. אגי משעול מתוך קטלוג התערוכה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית