בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

רונית ויס-ברקוביץ כל הלינקים מובילים למקום

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 122



תהליך העבודה על "מקום תחת השמש", סדרת טלוויזיה על אמנות פלסטית


ההתחלה, כמו הרבה התחלות, היתה כמעט אגבית. אילן דה-פריס עומד במטבחון הצר של אולפני טלעד בתל-אביב בפברואר 1999, מכין לעצמו קפה ואומר שיש לו רעיון: להפיק סדרה דוקומנטרית על 100 שנות אמנות בישראל. דה-פריס היה אז מנהל תוכניות בטלעד, אחת הזכייניות של ערוץ 2. אני הייתי בין לבין, כמו תמיד: אחרי "בילאדי בילאדי" שביימתי לסדרה "תקומה", לפני צילומים של סרט דוקומנטרי על קורס טיס, ובאמצע עריכה לתכנית "עובדה". ועם מינוס בבנק.
נדמה לי שאמרתי שאני לא מומחית גדולה באמנות. אבל יוצר דוקומנטרי מפענח את הנושא במהלך העבודה. הוא מחפש משמעות תוך כדי ארגון רעיוני של שדות לא מוכרים, מצייר לעצמו מפות ושבילים בעין חקרנית וסקרנית, שהמבט הראשוני, החף מדיעות קדומות, האאוט-סיידרי, הוא יתרון לה. יוצר דוקומנטרי נודד מנושא לנושא, אנתרופולוג חובב של עולמות מתחלפים, תייר מזדמן. הוא מוצא את הסיפורים שלו ואת ההקשרים ביניהם תוך כדי תחקיר והתבוננות, אוחז בידיו מסגרת בלתי נראית של פריים קולנועי, שאותה הוא מניח על המציאות ואתה הוא גוזר לעצמו תמונת עולם פרשנית, ויזואלית, רגשית.
אמרתי לאילן "כן".
בסיס ההפקה של הפרויקט היה נתון מראש: זו תהיה קו-פרודוקציה של טלעד ושירות הסרטים הישראלי, הסרט ישודר בערוץ 2 , ויש גם יועץ מומחה, שכבר הגיעו אתו להבנה - ד"ר גדעון עפרת. התנאים האלה נראו מדאיגים. מנקודת הראות של הבמאי, קו-פרודוקציה בין שני גופים מידרדרת לעתים למצב המזכיר ילד, שלהוריו הגרושים יש משמורת משותפת: איפה הבית האמיתי שלי? וערוץ 2 המסחרי מדבר במונחים של רייטינג, כשאמנות היא אנטי-רייטינג; לא בידורית, לא פופולרית כמו דודו טופז ו"פספוסים". הפרויקט הזה עלול להיות עלה-תאנה, מס שצריך לשלם לפי תנאי הזיכיון. ואת גדעון עפרת זכרתי כאינטלקטואל ירושלמי, נלהב ודברני, שמשתמש במלים גבוהות. לתכנית טלוויזיה? מדאיג.
פגשתי את בוריס מפציר, המפיק השותף לפרויקט, שעמד אז בראש שירות הסרטים הישראלי . הוא דיבר על 100 שנות אמנות. אני דיברתי על שפה ויזואלית. צורה ולא רק תוכן. "לוק" מעוצב, שיזכיר שפת חלונות של מחשב. חשבתי על שכבות מתחלפות, מסגרת בתוך מסגרת, מולטי-פריים. בוריס חבש לראשו מצנפת חדשה (יש לו אוסף מצנפות, שכל אחת מהן עוזרת לו לחשוב על משהו אחר). הוא אמר שהמוח האנושי מעדיף פיסת מידע אחת בכל רגע נתון, ולא כמה בו-זמנית. לא הגענו להסכמה.
אחר-כך כתבתי לעצמי ראשי פרקים, תחת הכותרת "בדרך אל הקונצפט". רעיונות לא מסודרים, אבל עקרוניים. גישושי הניסוח לקראת הסדרה התחילו דווקא בהחלטות על "מה לא": לא לקסיקון מקיף או קטלוג כרונולוגי; לא כינורות ברקע; לא יומרה לתת במה לכל האמנים; לא קריינות מרוחקת ואקדמית; לא חלוקה שרירותית לתקופות ואסכולות.
מה כן? שיהיה לסדרה מבנה תימטי. כמו בגלישה באינטרנט, שבו עוברים אסוציאטיבית מ"לינק" אחד ל"לינק" אחר באותו נושא, כדי לבנות פאזל זורם של מידע ותובנה. החלטה שלא התאריך יקבע, אלא התיזה. וגם: התמקדות באמנות ישראלית בת-זמננו ולא "מאה שנות"; התייחסות לרקע ולהיסטוריה, אבל פוקוס בעיקר על אמנים חיים, שאפשר לצלם אותם. וגם: בסדרה על אמנות יש "מה" ויש "איך". גם המסך הוא תמונה, עם שפה אמנותית מוגדרת. לכן הצילום יהיה יותר מאשר אילוסטרציה לטקסט. מאחורי האיש המדבר - אמן, פרשן, אוצר - אפשר, למשל, להקרין עבודות רלוונטיות או footage ארכיוני, וכך לבנות מימד נוסף בעומק התמונה המצולמת.
וגם: ליצור סדרה שלא מיועדת רק לאמנים, אלא פונה גם לשכן של אמא שלי. לזכור את הפער ההולך וגדל בין האמנות הפלסטית לבין הקהל. ולכן, לגשת לפרויקט עם השאלות הכי בסיסיות. לא להתבייש לבקש, "תסביר לי". למצוא מפתחות שיעזרו לי ולצופה להבין. למה ציירת את זה ככה? היה אירוע פורמטיבי בביוגרפיה שלך, שהשפיע עליך? מה רצית להגיד?
וגם: שהסדרה תהיה פולמוסית, לא ממלכתית ודידקטית. לנסות לגרד תהליכים ומיתוסים. ליצור פרובוקציה. להציע חומר למחשבה. זה לא יהיה קורס של האוניברסיטה הפתוחה.

**
ישבתי שעות רבות עם גדעון עפרת בביתו המדהים בירושלים. הוא מדבר ומדבר, ואני שואלת, לומדת ורושמת. הוא מספר, עונה, מסביר, מראה ומציע, ואני כותבת בבלוקים צהובים, ומתחילה לרשום בתוכם חצים וסימני קריאה: הנושא הזה, בעמוד 13, מצטלב /שייך /מנוגד/משלים את הנושא בעמוד 42.
רושמת ומתבוננת סביבי, כי על הקירות בבית של גדעון תלויות בצפיפות עבודות. האוסף שלו הוא השתקפות פרטית מאוד של סיפורה המורכב של האמנות הישראלית. רושמת וחושבת: אם נעביר את הציור הזה לקיר ההוא, אפשר בתנועת מצלמה אחת להמחיש מעבר זמן. צעד אחד של גדעון תוך כדי דיבור, והנה הדברים מתחברים גם לעין. כלומר, החלטה: את גדעון נצלם רק בבית. לא מטייל בגלריות, לא מראיין אמנים, לא יוצא החוצה. ספון בין עבודות, בראיון רוחב, הוא יספק לי גזע רעיוני, שעליו יורכבו ענפים גדולים וקטנים, צמרת ושורש.
הנה זיכרון של רגע אחד, שהוליד סצינה: גדעון מתאר את ההתחלה - בצלאל, העשור הראשון של המאה ה20- - ומדבר על נושאי הציור. כדי להדגים את דבריו הוא הולך למטבח, מטפס על סולם, עולה לַבוידעם, מפשפש ושולף משם עבודה של זאב רבן. הוא מסביר, בהתנצלות, שעבודות בצלאל המוקדמות היו תלויות כל השנים בחדר של בתו. הילדה גדלה, ודרשה - בצדק - לא לגור במוזיאון אלא לעצב את חדרה לפי טעמה האישי. העבר המפואר הוסר מהקירות לטובת ההווה. סצינה זו מופיעה בפרק הראשון בסדרה, כ-zoom out סימבולי: ההיסטוריה של האמנות הישראלית דחוסה לה בבוידעם מאובק, רחוק (ומוגבה) מן העין. ממול, אגב, על הקיר במטבח, תלויה עבודה של דויד ריב, " Camel Time".
לסטודנטים שלי אני נוהגת לומר שסרט דוקומנטרי הוא לא רק סיפור, הוא גם אמירה. יש מה שאתה רוצה לספר ויש מה שאתה רוצה להגיד, והם לא אותו הדבר. הגדרת הז'אנר של "תקומה", למשל, נשמעת כשעמום אחד גדול: סדרה תיעודית-היסטורית לרגל שנת ה-50 למדינת ישראל. אבל התוצאה היתה מרתקת, ולא רק מסיבות אמנותיות. היתה שם גם אמירה. מה אני רוצה להגיד בסדרה הזאת?
השיחות עם גדעון עפרת מנביטות נושאים שונים בבלוקים הצהובים שלי: אמנות ופוליטיקה, עקידת יצחק, ציור מופשט, גלובליזציה, פוסט-ציונות, מרכז ופריפריה. אבל כל הלִינקים מובילים שוב ושוב לאותה נקודת-מוצא: מקום. כי מהי פוליטיקה אם לא "מקום"? נלחמים על טריטוריה, שהיא אדמה, שהיא מקום. גם בשתיקת האמנים ובהמנעות משיח פוליטי יש אמירה. ומה באשר לעיסוק האמנותי ביהדות? לחיצת עכבר דמיונית על כמה לינקים מובילה אותי שוב לאותו נושא: "עבירות שבין אדם למקום", כתוב במקורות - "מקום" גם במובן האלוהי. כאן ושם; מזרח ומערב; מקום כזהות; מקום פנימי ומקום חיצוני; מקום כמקור השפעה; כאלמנט נוכח/נפקד בשיח האמנותי. מקום במובן הפשוט של נוף: מי מצייר היום את נופי הארץ? איזו מערכת יחסים אמביוולנטית התפתחה בין המקום לבין היוצר המקומי? למה המקום נעשה תסביך? איך קרה שהמקום נעשה לא-רלוונטי? החלטה תימאטית חשובה: להציב את רעיון ה"מקום" כתיזת-על, שתיבחן לאורך כל הסדרה.
זהו עדיין שלב ההכנה לקראת התסריט. אני קוראת ספרים וקטלוגים וצופה בעשרות סרטים תיעודיים ישנים, אוצר בלום של ממש, מארכיון שירות הסרטים: שטרייכמן, אופק, דנציגר, קסטל, טיכו, זריצקי, מי לא. גם תיעוד מצולם הוא חומר ביבליוגרפי. מסמנת פה shot ושם sync, שכדאי לשזור פנימה לתוך הפרויקט. בעתיד יישפך כל החומר למחשב העריכה, אבל הדרך עוד ארוכה.
בינתיים, פוגשת אנשים נוספים לשיחות רקע - שרה ברייטברג-סמל, רותי דירקטור. מנסה להרכיב רשימות של אמנים שהם must, לאו דווקא מבחינת תרומתם, מעמדם והשפעתם אלא על פי החיבור (הגלוי או הסמוי) שלהם לתיזה. כותרת הגג - "מקום" - מכוונת את בחירת האמנים מבלי להתחשב תמיד בהמלצות המומחים. "מקום" זה גם זמן מסך, והרשימות מתארכות. לא יהיה מקום לכולם. יוצרים רבים וטובים ישארו מחוץ לסדרה. שרה ברייטברג-סמל אמרה לי משפט, שממשיך להדהד באוזני: "משימה כבדה לקחת על עצמך. כל עולם האמנות יחכה לך בפינה".
כיצד בוחרים מתוך הגודש העצום של מידע, עבודות, יוצרים, תהליכים? הנושא השפיע, כאמור, וכך גם התכנון ההפקתי של ימי צילום (אילוצי תקציב, קוראים לזה). אבל במאי דוקומנטרי אחר היה יוצר סדרת אמנות שונה. במאי הוא לא רק איש מקצוע; הוא קודם כל אדם עם תפיסת עולם תרבותית וחברתית, שכוללת טעם אישי ועמדות פוליטיות. אני גדלתי בארץ הזאת כחלק מדור מסוים, בת לניצולי שואה, עם השקפת עולם, וסולם עדיפויות, ורגישויות כאלה ואחרות. יש דימויים שעובדים עלי יותר, הקשרים ונושאים שמדברים אלי. כלומר, אני עומדת מאחורי הבחירות שלי באמנים, בעבודות ספציפיות, בנושאי הדיון ובחיבורים ביניהם.
תוך כדי ניסיונות הפענוח שלי לקולאז' הגדול, שהוא נטול מרכז או הירארכיה, שמתי לב לכמה תופעות בשדה האמנות המקומי. כמו למשל, לכך, שפחד הקהל של האמנים אינו נופל מפחד האמנות של הקהל. או לכך (ואולי יש קשר בין הדברים), שהאמנות הולכת ומסתגרת בגטו של עצמה: שהיא איסטניסית, בדלנית ובדרך-כלל חסרת הומור; חוששת להיות מהנה ומרגשת; מתכתבת בעיקר עם עצמה ומוותרת בקלות גדולה מדי על ציבור רחב; שקועה בייבוא של רעיונות, ציטוטים ותיאוריות אמנות בינלאומיות. שמתי לב גם שרוב האמנים, מתוך תחושת ניכור, חוסר אונים או אדישות, מתנערים מאחריות חברתית-פוליטית למרות עמדותיהם המוצהרות, ואינם מבקשים להשפיע ולהיות רלוונטיים.
השיח שמנהלים רוב האמנים בארץ עם האמנות המערבית הזכיר לי דימוי מעולם אחר: חברים ובני משפחה עומדים מחוץ לחומות של אבו-כביר וצועקים בגרון ניחר מסרים חשובים לעצורים, שיושבים בפנים. האסירים לא מציצים החוצה מחלונות הכלא ואינם עונים, אבל העומדים בחוץ ממשיכים לקוות שהם ישמעו. כך גם האמנות הישראלית, ניצבת מחוץ לחומות, צועקת בעקשנות את שלה, ואף אחד לא עונה לה. אנחנו מדברים אתם והם לא מדברים אתנו; אנחנו חושבים עליהם והם לא עסוקים בנו. אנחנו כמו מאהב נואש, מחזר אובססיבי, שלא קיים בתודעה של מושא אהבתו. כי אנחנו עניים, והורינו גרים בשכונת מצוקה נידחת, ויש לנו גם מבטא גרוני משונה.
וראיתי גם שאין פה עוד סקנדלים מסעירים ודרמות גדולות. באקלים המקומי אבד הכלח על התפיסה הרומנטית, לפיה אמנות כרוכה בתשוקה, כאב, דמיון ויצרים גועשים. העשייה היא לרוב פנימית, מאופקת, אינטלקטואלית ומופנמת, עוסקת בשכבות של תודעה. הבטן מלאה אבל עובדים מהראש. הסב-טקסט מנצח.

**
תם שלב שיעורי הבית - תחקיר ותסריט - וסוף-סוף יצאנו לצילומים. היתה לי הזכות לעבוד עם רוני כצנלסון, צלם ראשי נפלא, שכיוון לדעתי בעיצוב הוויזואלי-סגנוני של התמונה. גם לצלם איתן חריס יש תרומה משמעותית, וטולי חן, המקליט, הוא נכס מקצועי.
התחלנו בגדעון עפרת, שהתמסר למצלמה ולהנחיות בימוי אינסופיות וביסס את התשתית האידיאית בנועם ובביטחון. הוא מופיע בכל פרק, מציע נושאים למחשבה, מוביל דיון. בפרק האחרון הוא מדבר באמצעות Web-cam, מצלמת אינטרנט קטנה שהותקנה על המחשב שלו בארה"ב. ה"מקום" נעשה "אתר" - אתר אינטרנט.
האמנים - הפתעה - משתפים פעולה ברצון (אחרי שהם שואלים "מי עוד מצטלם לסדרה"). הם עונים בחפץ לב לשאלות לא מתוחכמות, וברוב המקרים נוצר דיאלוג מרתק, אישי וחם: אני מספרת לקופפרמן על הורי; אצל נוישטיין יש פתאום דמעה; גילוי הלב של תמר גטר; מיכל נאמן מספרת בדיחה; ישראל הרשברג מסכים לצייר בנוכחות המצלמה; דויד ריב מדבר מהלב; הסבלנות הגדולה של נחום טבת; פנחס כהן-גן טעון רגשית; לציבי גבע חשוב שנבין. לרובם חשוב לדייק, רובם נותנים אמון, מעריכים את ההשקעה, שמחים על עצם הפרויקט - מתי בפעם האחרונה ערוץ 2 התעניין באמת באמנות?
בסוף כל ראיון אני מחפשת אישור בעיניים של אוסי, התחקירנית המעולה שלי. המבט שלי שואל אם היה מעניין, המבט שלה בדרך כלל מרגיע. החומרים נאספים, הקלטות מצטברות. אני חולמת בלילות על איך כדאי לערוך סיקוונס, איפה לעשות קאט.
בינתיים פורשים מתפקידיהם האבות המייסדים של הסדרה, בוריס מפציר ואילן דה-פריס. תחושת יתמות לקראת השלב הסופי, המתיש, החשוב, של הפרויקט - שלב העריכה. המבנה הכתוב ייבחן עכשיו באופן מעשי, במבחן אכזרי ומתסכל, כי יש סד נתון של חצי שעה לפרק. אחרי שצילמנו יום שלם עם אמן בסטודיו, צריך "להוציא" ממנו רק חמש דקות, או שלוש. ממש להילחם בחומר.
שתי עורכות מוכשרות, חניתה אדמוני והילה הרמתי, טורחות חודשים על בניית השפה הצורנית שניסחתי על הנייר. מדובר במאות אפקטים, עשרות שכבות ויזואליות. אלפי החלטות, שקשורות לא רק לטכניקה של השפה הקולנועית, אלא גם לאופן שבו נארגים הפרגמנטים לתבניות, תהליכים וצמתים בסיפור המסובך של האמנות הישראלית. אני מגלפת אתן, לאט, ארבעה פרקים מתוך ים החומר המצולם: "מראית עין" הוא פרק ראשון עמוס, תובעני, שעוסק במה שעין האמן לא רואה או לא רוצה לראות. "מקום" כמושג פיזי של סביבה. מתחילים בסיגלית לנדאו ומגיעים בדרך פתלתלה אל משה קופפרמן; הפרק השני, "ה' צבעים", עוסק, כביכול, ביהדות ומסתיים בתל-חי. אתוסים ומיתוסים, אלוהים של האמנות, שָם ושֵם. "מקום" לפי הפרשנות היהודית והציונית. בין האמנים המופיעים בפרק זה: משה גרשוני, אברהם אופק, אריה ארוך, ישראל הרשברג, מיכל נאמן, תמר גטר, ועוד ועוד; הפרק "של מי הצבר הזה" עוסק בפוליטיקה. "מקום" במובן של שייכות וזהות פוליטית. רשימה חלקית מאוד: עסאם(??) אבו-שקרה ודויד ריב, הכאפיות והצמיגים של ציבי גבע, "העיניים של המדינה", "המטוס הבוער" ו"הכלב המשתין" של יהושע נוישטיין, מה ראה יגאל תומרקין בגיל 14; הפרק "חילוף חומרים" מטפל בחומרי האמנות. ניר הוד מתפלמס עם נחום טבת, רפי לביא על דלות החומר, שרית שפירא, דני קרוון ואביבה אורי, והרשימה עוד ארוכה. "מקום" כמושג של שפה, חומר וצורה. הסדרה מסתיימת בעבודה שנעשתה במיוחד עבורנו, לפי הזמנה: 2000 ביצים שבורות נפלטות מהים אל החוף, והילה לולו לין מאחה אותן לשלם ועושה בהן מעשים.

**
הפרויקט, שהתחיל באלף הקודם, עושה עכשיו את דרכו למסך. שמו, "מקום תחת השמש", לקוח מראיון עם לארי אברמסון. הסדרה מתחילה באמנית צעירה אחת על שפת הים התיכון ומסתיימת באותו חוף, עם אמנית צעירה אחרת. בין שתיהן נדחסת גרסה, אחת מתוך מספר גרסאות אפשריות, לסיפורה של האמנות הפלסטית במקום המשונה הזה, שבו אנחנו חיים.




"מקום תחת השמש" - תהליך העבודה / "סטודיו" / רונית ויס-ברקוביץ עמ' 1

סטודיו - גליון 122

דוד הד בין התייצבות להיענות

על "הנני" של מיכאל סגן-כהן >>>

מיכאל סגן-כהן הנני

הציור "הנני" של מיכאל סגן-כהן, דפוס בלט וצבעי אקריליק על נייר, 27X36 ס"מ >>>

מיכאל סגן-כהן רישום הכנה להנני

רישום הכנה ל"הנני" של מיכאל סגן-כהן 1977 מתוך יומנו של האמן. >>>

רונית ויס-ברקוביץ בתוך חישוק התיל יש אינסוף מקומות

"בתוך חישוק התיל יש אינסוף מקומות" סיגלית לנדאו מתוך "מקום תחת השמש" סדרת טלוויזיה על אמנות פלסטית. >>>

רונית ויס-ברקוביץ מישהו אולי מסתכל עלינו מלמעלה

"מישהו אולי מסתכל עלינו מלמעלה" משה גרשוני מתוך "מקום תחת השמש" סדרת טלוויזיה על אמנות פלסטית. >>>

יעקב רכטר לה קורבוזייה אז ועכשיו

יום הולדת 100 ל"קורבו" - האם הוא שמח? איך העולם מתייחס למי שהיה אליל שלנו? מתוך סטודיו גליון 122 >>>

יעקב רכטר בנין חדר האוכל בבית החלמה בוסל

יעקב רכטר (רכטר -זרחי) בנין חדר האוכל בבית ההחלמה בוסל, תקרת קומת העמודים, צפת 1970-1972 (צילום יצחק קלטר) >>>

יעקב רכטר על אינטגרציה של אמנות ואדריכלות

העובדה שאמנות תקופתנו הפליגה בכיוון המחקר הצורני המופשט והחיפוש בדרכי התת הכרה - פותחת פתח לשילוב אמיץ יותר מאי פעם של אמנות באדריכלות, רכטר מתוך סטודיו 122 >>>

 

גלריה דביר אלי פטל - נשמה חדשה

תערוכת ציורים של אלי פטל נערכה בגלריה דביר ביוני 2003. >>>

גלריה דביר יצחק ליבנה - Emerald City

תערוכתו של יצחק ליבנה בגלריה דביר, Emerald City >>>

יגאל נזרי טייגר

אלי פטל חומוס

צבע שמן על צלחת, 2002 >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית