בית

בבל , , 25/8/2019

                           

 

יעקב רכטר לה קורבוזייה אז ועכשיו

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 122






[יום הולדת 100 לקורבו - האם הוא יום שמח?
איך העולם של היום מתייחס למי שהיה האליל שלנו?]

כל דור ואליליו. כל דור ופסוליו. מה זה אליל? (בעברית אולי מילה מגונה "אלילות" - "פגאניות"?) לעומת idol. ראיית מורשת העבר מקבלת השראה מרוח התקופה. (האליל של תקופה הוא נציג מוביל מבחינה רעיונית, המבטא בצורה החזקה ביותר את הטיפוסי, האופייני והמיוחד לתקופה. הוא גם זה המשנה את אופני הביטוי שלה וכך מגלה עולמות חדשים לרבים ואף משפיע על הזרימה המתמדת של השינויים בתרבות האנושית).
האלילים שלנו, של שנות ה50-, היו גיבורי המודרניזם וקורבו בראשם. הפסולים שלנו היו כל אלה מן העבר הקרוב או הקרוב פחות, שביטאו את המזויף, המקושט, החיצוני, הפסבדו-מונומנטלי. כל המאה ה19- היתה פסול אחד גדול. האר-נובו היה קשקוש קיטשי. בולה ולדו או שינקל היו בעינינו סמל למאניה גרנדיוזה של מונומנטליות מזויפת. הבוזאר נעשה סמל של כל האשפה האקדמית של העבר הפסול הזה; העבר הריאקציוני המבוסס על חברה מעמדית מנצלת ומשפילה.
(האלילים שלנו היו אלה שמצאו דרך לעולם חדש, שמוחק את כל האשפה הזאת ויודע ליצור שלמות חדשה, טרייה, לבני אדם חופשיים ומאושרים)
גרופיוס היה אליל מורה, הוא לא היה אליל יוצר. מיס ון-דר-רוהה היה אליל אמיתי, אבל מאוד מקצועי, מאוד מנותק מאמירה תרבותית אנושית כוללת. אאלטו היה אליל צפוני בעל השפעה עצומה, אם כי לא לגמרי אוניברסלית. לואי קאהן היה אליל שלהי המודרניזם. פרנק לויד-רייט עורר כבוד, אבל הוא היה כל כך אמריקני ואמריקה היתה מנותקת לחלוטין מהמודרניזם בעל הראייה החברתית העתידנית המהפכנית. אמריקה, כנראה, היתה בדרך מעקף אל העתיד ולא היתה זקוקה לאותה מהפכה של מודרניזם.
לה קורבוזייה היה האליל האוניברסלי. הוא היה הנסיך של הקידמה, הנציג של ראיית העולם החדשה, הכוללנית, שחיברה את האוטופיזם החברתי, שלפרקים היה לבוש באצטלה קומוניסטית או סוציאליסטית, עם האוטופיזם הסביבתי - מגדלי ענק מפוארים טבולים בנוף ירוק אינסופי המשורתים בידי כבישי ענק ומנחתי מטוסים Brave New World? . העיר הקורנת, למשל. הטכנולוגיה הפכה לסמל של קידמה משום שהמכונה היתה מטפורה-באמנות לאותו עולם מתקדם, והבית הפך את המטפורה לאופטימית ואנושית כמכונה לגור בה. ראיית העולם האוטופיסטית הזו - האמונה שאפשר ושיש בידינו להקים חברה המושתתת על שוויון וצדק לכל, תנאי מגורים של רווחה לכל - היתה קשורה בצורה אורגנית בתודעתנו בתנועות ההתחדשות של האמנויות - הקוביזם, הדאדא, דה סטייל, ג'יימס ג'ויס, שנברג וברטוק וסטראווינסקי ומרתה גרהאם.
(האוטופיזם החברתי פשט את הרגל - המושג של שיטה חברתית מושלמת נחל כשלון בתודעתנו. הפשיזם האיטלקי דרך הקומוניזם הרוסי ועד למדינת הסעד הסוציאל-דמוקרטית של אירופה גילמו אותו ומכאן באה ריאליזציה של שאיפה להישרדות בתנאים סבירים של אי-מושלמות, חברה ללא אידיאולוגיה נקייה. בתנאים כאלה אין מקום לעיר מושלמת, חדשה, קורנת. בתנאים כאלה מנסים לשלב חדש בישן, בקיים, בבלתי מושלם. כך נוצרת ראייה אסתטית חדשה המוצאת את היופי בניגוד, בדו-משמעי, בבלתי מושלם.
האם קמה קונספציה חדשה המשלבת מערכות של ראייה חברתית ותרבותית כוללנית עם זרם אמנותי באיזשהו שדה של האמנות? האם התמורות העמוקות שחלו בעולמנו ב20- השנים האחרונות הולידו אלילים חדשים?
התשובה, נדמה לי, שלילית.
הקוביזם, הפוטוריזם, הסוריאליזם והדאדא, שקמו על חורבות האקדמיזם וביטאו ראיית עולם עמוקה ואמיתית יותר, פינו את מקומם לאינטרוספקציה של המופשט האישי והפרטי, לדקדנציה של הפופ-ארט עם הפיכחון הציני של עולם הצריכה שלנו. ועכשיו, תנועות של ניאו-ריאליזם יש בהן משום חלק חשוב ונכבד בהתפתחות האמנויות הפלסטיות בשנות ה80-. במוסיקה, בספרות ובשירה אפשר למצוא מגמות אנלוגיות, כל דיסציפלינה בדרכה ובשפתה.)
עידן האוטופיות, התקוות לצדק חברתי אבסולוטי, האמונה שהאדם, באמצעות מכשירי תרבות נאורים, יכול להביא ישועה ליצירת עולם טוב יותר - עידן זה עבר לבלי שוב.
אולם אותם אלילים מודרנים, האם היו אך ורק אלילי שקר? האם מורשתם אינה ראויה להמשיך ולהיות נדבך חשוב ומרכזי בדרכה של התרבות שלנו?
אנחנו בתקופה הפוסט-מודרנית, לא במובן של סגנון כי אם במשמעות היסטורית פשוטה: תמורות רבות חלו והן ממקמות אותנו בעידן אחר, שהשם "פוסט-מודרני" הולם אותו, לדעתי, דווקא משום שהוא שומר על המילה "מודרני". התקופה שלאחר שלטון ה"תנועה המודרנית" - וזו היתה תקופתנו - מבטאת כמדומני ריאליזציה של כשלון מסוים, של התפכחות של אימפוטנציה והשלמה עם מציאות ועל כן גם חזרה לטרדיציה. (המטפורות של טכנולוגיה מתקדמת משנות ה30- התיישנו בעולם של אלקטרוניקה, אשר אין לשער עדיין את כיוון התפתחותו, וההתלהבות מהמכונה כמרכיב רעיוני באמנויות התיישן במהירות).
התנועה המודרנית היתה חייבת לשבור כלים מפני שהיתה תנועה מהפכנית עמוקה. בעידן הפוסט-מודרני יש התפכחות שאינה מחייבת שבירת הכלים, כי אם התייחסות מבוגרת, פרגמטית יותר, לבעיות החברה והסביבה, ללא היומרה האוטופיסטית שהיתה טבועה בתנועה המודרנית.
תנועה פוסט-מודרנית עדיין אינה קיימת כתנועה מגובשת. העידן הפוסט-מודרני עדיין לא הוליד אלילים של ממש. הניסיונות של 20 השנים האחרונות, הכוללים מגמות שונות ומגוונות להיפרד מהתנועה המודרניסטית ולפסול אותה לחלוטין, תוך חזרה לעבר בחיקוי מתוך התבטלות או בחיקוי מתוך התנשאות אירונית ואפילו צינית, או בכל הצורות האחרות המפתיעות אותנו חדשים לבקרים - ניסיונות אלו עדיין לא הוכיחו שהגיע הזמן לשכוח את האלילים שלנו ובמיוחד לא את לה קורבוזייה. אם נקלף אלמנטים אוטופיסטיים-נאיביים ממגוון עבודת חייו ונסתכל מחדש, נוכל לראות שוב את כוח היצירה האדיר והייחודי של ה"פיקאסו" הזה של האדריכלות.
מקובל לחשוב היום, שרעיונות העיר הקורנת שלו היו המקור לכל מחדלי בינוי הערים של התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. מקובל גם לחשוב שקורבוזייה שבר את ההמשכיות של טרדיציה מן העבר במלחמתו נגד האקדמיה. שתי הקביעות הללו הן לפחות בלתי מדויקות. אני רואה את טיפולו של לה קורבוזייה בבעיות האורבניסטיות כסדרה של תרגילים, שמנסים לפצח איזשהו קוד שכנראה אינו ניתן לפיצוח: איך מחפשים את הדרך לתכנן עיר טובה יותר, או אולי מושלמת? ניסיונות אלו מלווים את כל חייו בכל קני המידה - מפתרון הדירה הבודדת, מקבצי הדירות, מקבצי בניינים, חלקי ערים, ערים משולבות בקיים וערים חדשות.
כמו שפיקאסו, בחוסר המנוחה האינטלקטואלי והיצירתי שלו, צייר בה בשעה דיוקן של גברת יפיפיה בדייקנות נטורליסטית מושלמת וגם דמות מעוותת אקספרסיוניסטית, כך גם לה קורבוזייה התנפל על נושא מגורי האדם בשצף קצף של ניסיון לפצח קוד, שאינו ניתן לפיצוח אחד אלא אולי לאלפי פיצוחים.
הקשר של לה קורבוזייה לטרדיציה של האדריכלות המערבית הוא עמוק ומוצהר ויש לראותו כמקביל לשאיפה שלו לשבור את מחדלי המאה ה19- ולמצוא ביטוי חדש, שהקשרים שלו עם העבר יהיו עמוקים ומופנמים ולא מבוססים על חיקוי גס.
אם נסתכל בכמה דוגמאות המנסות לאשר את הקביעות הללו, ואם נראה גם כמה דוגמאות של אלילים פוטנציאליים לכאורה של ימינו אנו, אולי נגיע למסקנה שהגרעין הקשה הטמון בדמותו של לה קורבוזייה יכול עוד לשמש לנו אליל לעת מצוא.

סטודיו - גליון 122

דוד הד בין התייצבות להיענות

על "הנני" של מיכאל סגן-כהן >>>

מיכאל סגן-כהן הנני

הציור "הנני" של מיכאל סגן-כהן, דפוס בלט וצבעי אקריליק על נייר, 27X36 ס"מ >>>

מיכאל סגן-כהן רישום הכנה להנני

רישום הכנה ל"הנני" של מיכאל סגן-כהן 1977 מתוך יומנו של האמן. >>>

רונית ויס-ברקוביץ כל הלינקים מובילים למקום

תהליך העבודה על "מקום תחת השמש", סדרתטלוויזיה על אמנות פלסטית בישראל. >>>

רונית ויס-ברקוביץ בתוך חישוק התיל יש אינסוף מקומות

"בתוך חישוק התיל יש אינסוף מקומות" סיגלית לנדאו מתוך "מקום תחת השמש" סדרת טלוויזיה על אמנות פלסטית. >>>

רונית ויס-ברקוביץ מישהו אולי מסתכל עלינו מלמעלה

"מישהו אולי מסתכל עלינו מלמעלה" משה גרשוני מתוך "מקום תחת השמש" סדרת טלוויזיה על אמנות פלסטית. >>>

יעקב רכטר בנין חדר האוכל בבית החלמה בוסל

יעקב רכטר (רכטר -זרחי) בנין חדר האוכל בבית ההחלמה בוסל, תקרת קומת העמודים, צפת 1970-1972 (צילום יצחק קלטר) >>>

יעקב רכטר על אינטגרציה של אמנות ואדריכלות

העובדה שאמנות תקופתנו הפליגה בכיוון המחקר הצורני המופשט והחיפוש בדרכי התת הכרה - פותחת פתח לשילוב אמיץ יותר מאי פעם של אמנות באדריכלות, רכטר מתוך סטודיו 122 >>>

 

שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

לה קורבוזיה לקראת ארכיטקטורה

"לקראת ארכיטקטורה" - ספרו השני של שארל -אדוארד ז'אנרה והראשון שהופיע תחת הפרסונה לה קורבוזיה, ראה אור ב- 1923 ונחשב לטקסט המשפיע ביותר שנכתב אי פעם על ארכיטקטורה מודרנית. >>>

אברהם יסקי בעיות צורה בארכיטקטורה

(דברים בכנס "הארכיטקטורה הישראלית לאן?", אמצע שנות ה- 70)

במסגרת הנושא הכללי "הארכיטקטורה הישראלית לאן?", בחרתי להעלות את עניין הצורה בארכיטקטורה לוויכוח. >>>

לה קורבוזיה וילה שודאן

מבט על החזית האחורית של וילה שודאן, בית מגורים פרטי מבטון חשוף שתכנן לה קורבוזיה באמדאבאד (גוג'רט) ב- 1951. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית