בית

בבל , , 25/8/2019

                           

 

יעקב רכטר על אינטגרציה של אמנות ואדריכלות

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 122

על אינטגרציה של אמנות ואדריכלות



עובדה ידועה ומוסכמת היא, שאחרי מלחמת העולם השנייה עברה האדריכלות של זמננו לשלב חדש. היא יצאה מתקופת המלחמה נגד האקדמיזם בצורותיו המקובלות במאה ה19- והחלה לעסוק ביתר מרץ ועמקות בבעיות הפנימיות העומדות לפניה - בעיות שאינן מעטות ואינן קלות - ובשלב זה נעשתה נכס צאן ברזל של התרבות העולמית. הפונקציה שהאדריכלות ממלאה בחיי האדם בן-זמננו זוכה ללא ספק להכרה מלאה של החברה. יתר על כן, הפופולריזציה של ערכי תרבות ומדע וכן רמת החיים הכללית ההולכת ועולה בחלקים נרחבים של העולם - כל אלה מביאים לתודעתם של יותר אנשים את הערכים, שהאדריכלות היא המכשיר ליצירתם. נוסף על כך, בימים אלה אפשר לראות באופן ברור את דרכה של האדריכלות לקראת גיבוש הצורות הניסיוניות של ראשית המאה; קונסולידציה של דרכי הביטוי; הומניזציה של הערכים הצורניים והחומריים. בקיצור, אפשר לראות בתקווה כיצד, באופן הדדי, האדריכלות המודרנית משתלבת בחיי החברה המודרנית ומתקרבת להרמוניה מלאה אתה - המטרה העליונה שאמנות מסוגלת להציב לעצמה.
בדיאלוגים של פול ואלרי מצטט פדרוס לסוקרטס את דברי ידידו אויפלינוס האדריכל, ובין השאר הוא אומר: "הו פדרוס, כשאני מתכנן דירה (לאלוהים או לאדם), וכשאני מבקש, באהבה, את צורתה, בנסותי ליצור עצם שישמח את העין, שידבר אל הרוח, שיתיישב עם ההגיון ושאר תכונות האדם - אני מתוודה, עד כמה שהדבר ייראה מוזר בעיניך, כי מרגיש אני שגופי לוקח חלק במשחק זה". והוא ממשיך: "ברם, זה הגוף וזו הרוח, זה הקיים בבירור וזו היוצרת הנעלמת המנסה להשתלט על קיומנו והחייבת להיות מפויסת, זה הסופי וזו האינסופית שאנו מביאים אתנו, כל אחד לפי טבעו - חייבים עתה להתאחד במבנה בעל סדר פנימי שלם. ואם, בעזרת האלים, אמנם יבואו לידי התאמה, ישתפו שלמות וחן, יופי והשתמרות; אם יצליחו להחליף תנועה - בקווים, ספרות - במחשבות, או אז גילו את יחסיהם האמיתיים, את פועלם. מי ייתן, ויבואו להתאמה, ויבינו זה את זו באמצעות החומר - אמנותי! אבן הכוח, קווים ומסות, אורות וצללים, האילוזיה של הפרספקטיבה ומציאות הגרביטציה - כל אלה האמצעים, ומי ייתן ושילוב האמצעים יהיה לאותו רכוש בלתי נכחד לו אקרא - השלמות".
ובהמשך לזאת שם ואלרי בפי סוקרטס דברים הבאים לשפוך אור על מקומה של האדריכלות באמנות: "איני יכול להימנע מלהשוות את האמנויות, ואני נוטה להבדיל בין המוסיקה והאדריכלות לבין שאר האמנויות. תמונה, פדרוס היקר, מכסה משטחו של לוח או קיר, ובכך מצליחה להעלות דמויות או עצמים. פסל, בדומה לזאת, לעולם אינו תופס יותר מחלק מסוים מאופק ראייתנו. אך היכל, על כל נספחיו, וכן גם פנימו של היכל זה - מעמידים לנו גדולה מושלמת, אשר בתוכה אנו חיים, אנו הווים, נעים, חיים בתוך יצירת אדם! ישנן, אם כן, שתי אמנויות, המקיפות את האדם במעשה ידיו, האופפות את היציר ביצירתו. על ידי האמצעי של שתי האמנויות נעטפת הנשמה בשתי דרכים שונות, בחוקים הפנימיים של כל אחת מהן, המתבטאים על ידי חומר זה או זה: אבן או אוויר".
הבניין, אם כן, אינו אלא שלמות, ויש להעריכו ולדון אותו בקנה מידה אינטגרלי, באמת-מידה דומה לזו של היצירה המוסיקלית. כלומר, כחוויה שלמה הכפופה להתפתחות במשך של זמן. החוויה, מובן מאליו, מורכבת מחלקיקי חוויות, הבאות זו אחר זו, כתוצאה מתנועה בפנים חללי הבניין ומחוצה להם. רק כאשר כל חלקי הבניין מהווים שלמות אמנותית, יהווה סיכום חלקיקי החוויות - חוויה אמנותית. מכאן יש להסיק, שהגישה הדקורטיבית של הוספת אלמנטים "נאים" לבניין מונעת במידה רבה אפשרות של השגת חוויה אדריכלית מושלמת. אין בדעתי, כמובן, לשלול שילוב של ציור או פיסול בבניין, אלא כוונתי להטעים, שיש ליחס ערך יסודי ליחסים הפנימיים בין האלמנט האמנותי לבין רוח הבניין, על מנת שאותו אלמנט ישתלב במקומו, בתוכנו, בחומרי הגמר שלו או בצבעיו, עד להיותם אחד, עד לידי כך שאותו אלמנט אמנותי יאבד חלק מביטויו אם ינתקוהו ממקומו בבניין.
לשם כך יש צורך ביותר מאשר שיתוף פעולה גרידא בין האדריכל לבין האמן המבצע. בראש ובראשונה על האמן להכיר בעובדה שלבניין ביטוי אמנותי בר-קיימא, אשר יש לשמור ולהעמיק אותו. האלמנט האמנותי, אם יגיע להרמוניה עם רוח הבניין, יעמיק את החוויה האמנותית, הסיכומית, של הבניין כולו. האדריכל והאמן העובדים בשיתוף, חייבים להבין זה את שפתו של זה ולהגיע לכך שיצירתם המשותפת תדבר בשפה אחת, מבלי שהדבר יחייב דיכוי הביטוי האינדיווידואלי של איש מהם. אין ספק כי הפתרון הקל ביותר לבעיית שיתוף זו הוא כאשר האדריכל והאמן הם אותו אדם עצמו. במקרה זה, כפי שהוכיח כבר מיכלאנג'לו, בעיות "השפה המשותפת" באות על פתרונן ללא קשיים מרובים. אולם מעטים בימינו האמנים האוניברסליים, ועל כן עלינו ללכת בדרך הקשה של חיפוש הביטוי המשותף בין אמנים לאדריכלים.
יש להדגיש כאן גם את העובדה, שבניינים מסוימים מצליחים להגיע לידי ביטוי שלם ואחיד כל כך, עד אשר אינם מסוגלים לשאת כל תוספת אלמנטים אמנותיים, ובמידה ואלה יבואו - יוחלש ביטוים האמנותי. רוב יצירותיו של מיס ון-דר-רוהה, למשל, יש בהן משום מניפסטציה כה ברורה וטהורה של רעיון אמנותי, שאין לסבול כלל את המחשבה של תוספת כלשהי אליהן. בתור יוצא מן הכלל אפשר להביא את הביתן בברצלונה, שבו הציב ון-דר-רוהה פסל עירום בחצר הפנימית, באופן כזה שהפסל, אף שאינו חלק פיזי אורגני של הבניין, הריהו משתלב בצורה מופלאה ומגביר את החוויה האמנותית של האדם הנע בבניין, כשהפסל מופיע ונעלם מאופק ראייתו חליפות. מיס ון-דר-רוהה, אשר אמצעי יצירתו כה טהורים בפשטותם, עד כי לעיתים נדמה שבני אנוש אינם ראויים לחיות בתוך בנייניו, מצא בביתן של ברצלונה את אחד הביטויים הנפלאים של שלמות באדריכלות המודרנית - וזאת בעזרת המשחק של משטחים עשירים בפשטותם, בקונטרסט לפלסטיקה רבת ההבעה של הגוף האנושי.
בניגוד למניפסטציה הטהורה והתמציתית של יצירתו של מיס ון-דר-רוהה, אשר משום ניקיונה הקיצוני יכולים להשתלב בתוכה אלמנטים אמנותיים אך ורק בתנאים מיוחדים ונדירים, יצירתו של לה קורבוזייה מוכיחה כי בניין הוא לפעמים יצירה פלסטית פיסולית שלמה, אשר ביטויה הצורני רב ההבעה הוא שוב שלמות אמנותית, אם גם מתוך השקפת עולם שונה לחלוטין. הכניסה הקטנה ברונשן, שבנה לה קורבוזייה לפני כמה שנים, היא בעצם בניין-פסל, המעורר בצופה חוויה אמנותית צרופה, המתחילה מרגע שצלליתו מופיעה על פסגת ההר במרחק, ומגיעה לשיאה עם התגלות החלל הפנימי המעניין והמלא הפתעות. משחק האורות והצללים החודרים אל הכניסה מסדרת חלונות, מעומקים שונים ובגדלים שונים, מעניק לפנים זה אווירה מלאת הוד וקדושה. האמצעים להשגת החוויה במקרה זה - קשה להגדיר את שפתם האמנותית - האם זהו פיסול או ציור? אין ספק שזהו שילוב האמנויות הפלסטיות באחד מגילוייו העליונים בתקופתנו.
דוגמאות אלו מצביעות על כיוון מסוים לשילוב האמנויות ההולם את זמננו. תפקידו של האמן בחברה הוא, בדומה לאיש המדע, לגלות יחסים חדשים בין האדם לעולמו. ההבדל הוא שהאמן מחפש את היחסים הרוחניים-נפשיים ואיש המדע מחפש את היחסים החומריים-פיזיים. האדריכל נמצא במחצית הדרך, או אולי נכון יותר לומר: תפקידו האמיתי הוא לגשר על התהום הרובצת בין שני העולמות.
העובדה שאמנות תקופתנו הפליגה בכיוון המחקר הצורני המפשט והחיפוש בדרכי התת-הכרה - פותחת פתח לשילוב אמיץ יותר מאי-פעם של אמנות באדריכלות. עצמים רגילים ומצויים הסובבים אותנו יום-יום הם מקור לא אכזב לגילויים בשטח הצורה, וגילויים חדשים לבקרים פותחים פתח ליצירת רקע שלם יותר ומלא הבעה יותר מסביבנו, אשר יעשיר את עולמנו. רקע זה לחיי החברה של תקופתנו נראה חשוב היום יותר מאי פעם. הבעיות החזותיות והרגשיות העומדות בפני האדם במחצית השנייה של המאה ה20-, שהן תוצאה מהציוויליזציה התעשייתית על כל גווניה: בעיות הסטנדרטיזציה באורח חיים ובדיור, האוטומטיזציה, הפחדים האטומיים למיניהם, שינוי הנוף העירוני והפרברי - כל אלה מעמידים בפני האדריכלות דרישות בעלות משמעות נפשית עמוקה ליצירת רקע מתאים. יותר מאי פעם בהיסטוריה, האדם זקוק לאותו שיווי משקל רגשי, אשר הכיסופים אליו מתבטאים באופן כה ברור בספרות ובשירה של תקופתנו.
לסביבתו הפיזית של האדם מקום נכבד ביותר בהשגת שיווי משקל זה, ומחובתה של האדריכלות להעניק לו סביבה שכזאת, שתשמש רקע לחיים שלווים אבל רבי גוונים ועשירי ביטוי. האדריכלות לא תוכל להשיג זאת מבלי לשלב באופן אורגני בתוכה את האמנויות הפלסטיות - לא בדרך של גיבוב דקורטיבי של קישוטים: אלא על ידי מציאת החוקיות הפנימית השלמה ליצירה הכוללת.
אי אפשר לסכם ברצפטים מילוליים חד-משמעיים. החוקיות הפנימית החייבת להוות בסיס לכל יצירה אדריכלית על כל גילוייה אינה מין שולחן ערוך וסדור על סעיפיו. חוקיות זו מתבטאת בשפת החומר האמנותי, אישיותו של האמן, או סיכום החוויות של אמנים המשתפים פעולה, כשלעיני רוחם תמונה חזותית ברורה של אווירה מסוימת העומדת להיווצר. הפרובלמטיקה הפונקציונלית המונחת כבסיס למבנה; האקלים והנוף הפיזי שבתוכם יקום המבנה; האקלים והנוף האנושי והחברתי שישררו במבנה כאשר יוקם - כל אלה הם הבסיס למציאת החוקיות הפנימית, הבלעדית, של כל יצירה ויצירה ושל התחושה הפנימית המולידה את הרוח המרכזית שלה.

סטודיו - גליון 122

דוד הד בין התייצבות להיענות

על "הנני" של מיכאל סגן-כהן >>>

מיכאל סגן-כהן הנני

הציור "הנני" של מיכאל סגן-כהן, דפוס בלט וצבעי אקריליק על נייר, 27X36 ס"מ >>>

מיכאל סגן-כהן רישום הכנה להנני

רישום הכנה ל"הנני" של מיכאל סגן-כהן 1977 מתוך יומנו של האמן. >>>

רונית ויס-ברקוביץ כל הלינקים מובילים למקום

תהליך העבודה על "מקום תחת השמש", סדרתטלוויזיה על אמנות פלסטית בישראל. >>>

רונית ויס-ברקוביץ בתוך חישוק התיל יש אינסוף מקומות

"בתוך חישוק התיל יש אינסוף מקומות" סיגלית לנדאו מתוך "מקום תחת השמש" סדרת טלוויזיה על אמנות פלסטית. >>>

רונית ויס-ברקוביץ מישהו אולי מסתכל עלינו מלמעלה

"מישהו אולי מסתכל עלינו מלמעלה" משה גרשוני מתוך "מקום תחת השמש" סדרת טלוויזיה על אמנות פלסטית. >>>

יעקב רכטר לה קורבוזייה אז ועכשיו

יום הולדת 100 ל"קורבו" - האם הוא שמח? איך העולם מתייחס למי שהיה אליל שלנו? מתוך סטודיו גליון 122 >>>

יעקב רכטר בנין חדר האוכל בבית החלמה בוסל

יעקב רכטר (רכטר -זרחי) בנין חדר האוכל בבית ההחלמה בוסל, תקרת קומת העמודים, צפת 1970-1972 (צילום יצחק קלטר) >>>

 

ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי-וינרויב

מוניו גיתאי וינרויב (1909 – 1970) נולד בשלזיה, התחנך בברלין ובבאוהאוס דסאו, היגר לארץ-ישראל ב- 1934 והתיישב בחיפה, שבה היה לאחד מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית והתכנון העירוני והסביבתי בארץ, ומנציגיה הבולטים של מורשת הבאוהאוס בישראל. >>>

מיכאל חיוטין מגילת ירושלים מקומראן

פרסום ראשון בעברית של "מגילת ירושלים" מקומראן. נוסח המגילה, שלשונה ארמית, מוצג כאן לראשונה בתרגום עברי. התיאור הספרותי של העיר האידיאלית המופיע במגילה הוא המסמך הראשון מסוג זה בתרבות האנושית. >>>

צבי אלחייני הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית