בית

בבל , , 22/10/2017

                           

 

יהושע נוישטיין בית בערבון מוגבל

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 126

בית: להיות אורי קצנשטיין

יהושע נוישטיין

העבודה "בית" היא מעין מולטימדיה פנורמית, הנוטלת בלי בושה מכל הדיסציפלינות: את מהלכי הבידוד מדייוויד בירן, את ה-krewtsnuktmaseG (שילוב האמנויות) מהאנס יורגן זיברברג, את הטרובדוריות המגויסת מלורי אנדרסון. המוסיקה רוויה בחריקות של הנדריקס, בגוונים של טכנו תעשייתי, פוסט-פאנק, סוניק יות', מיניסטרי, ריוז'י איקדה. ובתוך כל אלה משחרר קצנשטיין מוטיב מילולי, "אחד מונה אחד", כסם נגד לדיוניסיות. למרות כל זאת, "בית" הוא חגיגה חכמה ומחוספסת, שחורגת מן האבסורד במיזוג של רעש, ניואנסים ופאתוס. אפשר לומר שזוהי אופרה מסובכת באופן מרהיב. זהו הביתן הכי נועז ובוטה בג'רדיני. הוא גם ביתן מרגש ביותר.

"בית" בשלושה מקטעים
בכניסה לביתן מוצגים תריסר פסלי ברונזה (בגובה 05 ס"מ כל אחד) בתוך ויטרינות; קבוצה של כפילים בובתיים בדמותו של האמן, ממינים שונים ובשלבים שונים של החיים, צבועים ולבושים בבגדים שנתפרו במיוחד עבורם. בקומת הקרקע מוצבת תפאורה למופע חי, שמתפקדת גם כאתר ארכיאולוגי: מילות נונסנס שהגה האמן בתבליט קריפטי על הקיר, מעין חפירה אנתרופולוגית החוקרת את מנהגיה של תרבות אקזוטית זרה ורחוקה. המופע הוצג פעמיים ביום במהלך השבוע הראשון לביינאלה. אורכו 9 דקות בלבד והוא מוצג בלופ. בשני המפלסים העליונים פזורים מסכים רבים, המקרינים סיפור בווידיאו. ההתרחשות סובבת סביב ארבעה שחקנים - כולם עוטים מסכות בדמות פניו של קצנשטיין, בגדי גוף וכיסויי עיניים - וכלב אחד. היא מתנהלת בחדרים ובמסדרונות. רצף האירועים מסתיים בטקס חתונה.

אלגוריות של קריאה
ג'וליה קריסטבה פותחת את הפרק "אהבת אב וגירוש" בספרה Language in Desire בציטוט מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה ובאמירה גלויית לב: "למרבה הפלא, נזקקתי לאווירה הוונציאנית - ההיפך המוחלט מעולמו של בקט - כדי להבין, ביחס ל"אהבה ראשונה" ול"לא אני", הן את הכוח והן את המגבלות של כתיבה הנתפשת לא כאפקט אסתטי... אלא כנוגעת במקודש".
הריקבון והקתוליות של ונציה מדגישים ומעבים גם את נושאי העיסוק של קצנשטיין - התעמעמות הראייה, צו הדמים המקודש, הנרקיסיזם המסוכסך. האווירה הקרנבלית מעצימה את הנשמות האבודות והעיוורות של קצנשטיין, את המשחק והחקיינות. ההתייחסויות לאב גלותי פוקדות את הבית כרוחות רפאים. אבל, שלא כמו הרוח ב"המלט", כאן מתקיים האב רק בפרשנות, בקריאה שלי. האב אמנם לא מופיע מפורשות בפרויקט של קצנשטיין, אבל אני רואה בכפילי קצנשטיין רמז לנוכחות אבהית פרגמנטרית, בלתי שלמה. לא הבן הוא המסורס, אלא האב המנושל, שבא צולע, פיסח וחסר תוקף כמהגר לבית חדש. הבן, שאין עליו סמכות של אב, מגלם את הנרקיסיזם שלו עצמו ויוצר את "הבית".

מיצב הווידיאו
בשני מפלסים בקומה העליונה מוקרן סיפור על עיוורון, על מסכים רבים ובפרספקטיבות זוויתיות. ההתרחשויות ברצף הווידיאו מלוות ברעש/מוסיקה ובתאורה דרמטית, בתמרונים שנונים העושים שימוש בעיוורון ככלי תיאטרוני. כל אפיזודה היא מעין המחזה של משחק מילים. השחקנים המצולמים - ארבעה "קצנשטיינים" - משוטטים, בועטים, מסתחררים, צולעים, בוחנים וזונחים חליפות את תימת הקיטוע הפסיכולוגי, את שאלת המרחב המשותף, את סוגיית ההעצמה. אחד השחקנים זורק את האחר לעבר שחקן שלישי, ושניהם נופלים ארצה מכובד המשקל - האחריות על עצמך ועל הזולת כבדה מנשוא... אחר כך הם מתאגרפים מתחת למעקה בתנוחת גחינה שפופה בלתי אפשרית, שמרמזת על כניעה או השתובבות.
התנועות מגלמות קונפליקט ופתרון, אחיזה ונטישה; המציגים מגששים ומחפשים מקום מגורים, חברות, משפחה. הם נאבקים, מתכחשים, תרים אחר רגעי מפלט זה בזרועות זה, משילים את המסכות וחושפים עיניים טרוטות, מיובלות. המקטעים העיוורים מתנהלים כפרודיה האוצרת בתוכה מטאפורות מיתיות. קצנשטיין אחד מזנק כדי לבעוט בכר המפעיל אורות ופעמון, וגורם לצופה לחוש כאילו השיב את התשובה הנכונה בשעשועון טלוויזיה. הקונפליקט מתקיים בתוכו ובתוך כל אחד מאתנו.
המסכות בדמות האמן, אותן עוטים השחקנים, הן הכפלה של ה"אני" ובו-בזמן גם ביטוי לשלב בהתפתחות הילדותית )אריקסון) ולמחיקה עצמית ("להיות ג'ון מלקוביץ'"). אם קצנשטיין הוא סכום כל הסובב אותו, אילו צרכים נוספים יכולים להיות לו? זוהי חידה נרקיסיסטית על בדידות - במובן הפתולוגי, לא המיתי. מסכות מקפיאות רגשות בהדחקה ובהגזמה כדי ליצור תפיסה מאולחשת. המוטיבים הקליניים חודרים אל הבית יחד עם הכלב הלקוני, האניגמטי. בגדי המעבדה והמזרק התמידי סומרים באיום מוסדי.
בקטלוג מקשר יגאל צלמונה בין ה"עיוורון", המטאפורה האדיפאלית ולאקאן. המטאפורה השנייה של צלמונה, דמותו של נרקיס, משכנעת יותר, מכיוון שהמיתוס של נרקיס כרוך בשיח על הילדותי. אולם זוהי תמונת-אני מפוצלת, הנתפשת כ"המחזה של עולם פנימי", כ"שלל ההתנהגויות האנושיות המגולמות בפרקי הסרט, (...) שלפי פרויד עומדות ביסודו של 'המאויים' ה'בית' המכיל את ההתרחשויות השונות אינו 'ביתי' כלל וכלל, לפחות לא בחווייתם של המבקרים, שמובלים בתזזית לאורך מסדרונותיו המסויטים".
השיבוט מותיר את הגיבור נטול מרחב מוגדר משלו, אבוד כמו במבוך מראות שבתוכו ארבעה אנשים נוספים ארבעה בני משפחה, שבבואותיהם ובבואתו הופכים לתחום מחיה אחד, בלתי ניתן להפרדה. "קצנשטיין" והצופה מושהים בגוף ראשון יחיד, ללא כל עוגן שירמוז מי אמיתי או כיצד הם יכולים לספק נחמה זה לזה.

הזדהות עם הדימוי
בסיום יש טקס חתונה - פעולה פרפורמטיבית שניתן לפרש, בעקבות אריקסון, כשלב בתהליך האינדיבידואציה, כמעבר מזהות אחת לריבוי זהויות. הפיאות המשתלשלות מעל ראשי הכפילים מצביעות על הפרדה, על הבחנה בין הישויות. יש גם קבוצה של "אורחים". אחרי שקראנו את הבידוד כמוטיב הנתון בבסיסו של "בית", דומה שהפינאלה מספקת "סוף טוב".
אם הסרט רדוף בדיכוטומיית השיכפול הנרקיסיסטית והעיוורון האדיפלי, הרי הגשר בין הסרט לבין המופע החי מוצף במטאפורות, המשמשות את האמן בערבוביה, מבלי שתהיה לו המשמעת הדרושה לבחירה וברירה. כל אחת מן המטאפורות המשמשות אותו, האדיפלית או הנרקיסיסטית, הייתה מספיקה כגלופה פרפורמטיבית ל"בית". שני המיתוסים מכריזים כי האדם מתקשה למצוא לו מושא אחר לאהבה: אדיפוס אינו מעז לראות, אך יכול לשמוע; נרקיס אינו יכול לשמוע, אך חייב לראות. נושאים אלו תובעים מסכות כפולות ונרטיבות פיסוליות השוללות זו את זו. בעיה נוספת נעוצה בסוגיית ההרחקה והקליטה של הווידיאו. מכיוון שבאמנות בת-זמננו הצופה נעשה חלק בלתי נמנע מייצוג הזהות, המצלמה תופסת ומעצימה תפקיד זה. בעיני לאקאן, המבט מכיר באחרות של ה"אני" ומרחיק את הסובייקט מהנרקיסיזם הראשוני. הטכנולוגיה ולא הצופה היא הנחשפת למצב של תשוקה אינסופית. הווידיאו מכתים ומזהם את המבט. כאשר הטכנולוגיה משמשת כמתווכת, עלינו לשקול מחדש את היחסים בין מספר, צופה ונרטיב.
המופע החי, בניגוד לווידיאו, אינו משתמש במסכות אלא בתלבושות מרהיבות, ומחליף את הנרטיב בפרצופים אקספרסיביים ובהעוויות פנים. המקצב מוגזם, מסוגנן. אנשים בשר ודם נעים כבובות, בובות מתנועעות כמכונות, מכונות מחקות ליצנים. הכוריאוגרפיה, שנרקדת על רקע ארכיאולוגיית הקירות, חובקת כל, מן הארכאי המקודש ועד לבלט המכני. קצנשטיין משתמש בסילון מדמו, המותז ממזרק, כדי לרשום על הקיר מילים בשפה לא מובנת בין סמלי התבליט שעל הקיר - כמו גרפיטי, כמו שאמאניזם. ושוב אני מצטט את צלמונה: בעבודתו של קצנשטיין "הדם אינו מושלך כך סתם מן הגוף החוצה: הוא הופך לכתב (...) בכתיבה בדם יש יסוד פולחני דיוניסי-אורגיאסטי, והיא מתקשרת לרעיון הניטשיאני של הפיכת הבשר לרוח. ב'כה אמר זרטוסטרא' כתב ניטשה: 'מכל הכתוב אהבתי רק את זה אשר יכתוב אדם בדם! ואתה תראה כי הדם הוא הרוח'. (...) האם זה מסר מסדרי חתום, המועבר לחברי המסדר בלבד וסוגר את אופקי המשמעות שלו ברגע שנהגה? (...) הוא מחזיר את כתב הדם אל ההוויה הטרום-לשונית".
בסרט "זמנים מודרניים" מגלם צ'רלי צ'פלין פועל פס ייצור, שגופו כמו תקוע בסדרת מחוות מכניות חוזרות ונשנות, שאינן מרפות ממנו גם לאחר שהוא עוזב את המפעל. פישוף משתמש ב"מהלכי בידוד" ובתנועה מדודה, ואלו מקפיאים ומווסתים את המחווה. משהו בין הארלקינו של צ'פלין לכוריאוגרפיה של פינה באוש. הוא משכיל לנצל את התנועות המוסיקליות העסיסיות והשופעות, את מופע הריקוד ההיפנוטי, המהיר, של רננה רז. כאן מגולם המבט בפנים נפלאות ובמחוות נצחיות. רז היא רקדנית מיומנת, שבגפיה הופכת את הנרטיב לפסל שובה לב. שלא כמו אצל שני הרקדנים האחרים, בריקוד של קצנשטיין הגוף הוא גחמני, מגושם או סובל מ"עודף משקל", והנפש הפרועה מיטלטלת לקצב המוסיקה.
הכוריאוגרף, פישוף, יצר הכלאה החובקת ואף גואלת את כל התימות. הוא כתב את הטקסט המילולי (שהאמן משנן שוב ושוב) והוא אף רוקד במופע. שלושת המציגים מקיימים יחסי גומלין עם הצופה, ולא זה עם זה, אך נמנעים מאילוסטרציה ופנטומימה. דופק התנועה ניתז כריקושט בין שפת הסימנים הנחשפת לבין הריטואל המסתורי. כפי שאמר לי פישוף: "כשאין קוד להבנה אנליטית של התוכן, תשומת הלב מוסטת לרמה הפנומנולוגית של החוויה". האור נשזר בצלילים העשירים ובריקוד עז המרקם. ניכרות כאן השפעות של ריקוד הבוטו היפני, מעורבות בהשפעות של מינימליסטים פוסט-מודרניים, דוגמת מרס קנינגהאם ורוברט ווילסון.

סוף דבר
לסיום יש לי וידוי מביך. עבודתו של קצנשטיין בביינאלה בוונציה ועבודתו "משפחת האחים", שהוצגה בשנה שעברה בגלריה גבעון, נראות לי כאלגוריה על עלייה והתיישבות, על נסיונה של משפחה לעקור את מושבה ולעבור למקום זר. אני מוצא בעבודה הזו זיקה לסיסמאות )אותן ראיתי באמנות שהוצגה בהקשר אחר, בעבודתו של קן לאם בארסנלה( כמו: "אני לא מרגיש פה בבית", "זה גם הבית שלנו!", "זה בית זה? למקום המזוין הזה אי אפשר לקרוא בית". לא אחת זלזלתי במבקרים הישראלים על הקישור שהם עושים בין האיקונוגרפיה האמנותית המקומית לבין ישראל, הציונות והנסיבות האוטוביוגרפיות, והנה אני מייחס לעבודה של קצנשטיין אלגוריות על עליה. האליבי שלי הוא שאני הולך בדרכי גדולים וטובים ממני; למשל בדרכו של בורחס, שקרא לאלגוריה "טעות, מכשיר מיושן ושחוק", אף שהיה אחד הסופרים האלגוריים הדגולים ביותר.

הנפשות הפועלות: את הביתן הישראלי אצר יגאל צלמונה, שאף כתב את הטקסט לקטלוג. לצילום הווידיאו אחראי מיקי בנימיני, את המוסיקה לווידיאו הלחינו ישי אדר ובניה רכס, והתלבושות הן של רקפת לוי. לכוריאוגרפיה במופע אחראי אוהד פישוף, שאף משתתף בו, לצד רננה רז וקצנשטיין עצמו, לצלילי המוסיקה של ישי אדר. המפיק הוא מיקי גוב, ונעמי גבעון מגלריה גבעון היא נציגת האמנים )וגם מימנה את עבודות הפיסול(.

הרעיונות שנוסחו במאמר זה טופחו והורחבו בשיחה עם וונדי שפיר. לעדכונים בענייני מוסיקה ולעריכה חדת העין אחראית אנדריאה נוישטיין.
סטודיו - גליון 126

אורי קצנשטיין בית 2001

מיצג ומיצב וידיאו רב-מסכי של אורי קצנשטיין, הביתן הישראלי, הביינאלה בוונציה 2001 >>>

יאיר גרבוז אל תגעי לי באי זה האי שלי

רשימה זו נועדה למי שמכיר את המכונות של בן-נר. זו רשימה כמעט נטולת פסיכולוגיה, מתעלמת מפרויד ודלת הבנה למניעים נסתרים. >>>

גיא בן-נר מובי דיק

גיא בן נר מתוך "מובי דיק" 2000 סרט וידיאו אילם, 12 וחצי דקות. >>>

האנה סטארקי האנה סטארקי - ללא כותרת

עבודה של האנה סטארקי "ללא כותרת", 1997 מתוך תערוכת צילום במוזיאון הרצליה, הופיעה בגליון סטודיו 126. >>>

רועי רוזן בקט כרות אונה

דעה אחרת על התערוכה "במת האנושות" בביאנלה בוונציה. מתוך סטודיו גליון 126. >>>

מארק וויגלי היפר-ארכיטקטורה של תשוקה - חלק שני

זהו החלק השני מתוך מאמרו של מארק וויגלי על קונסטנט. החלק הראשון פורסם בגיליון הקודם ("סטודיו" 125). >>>

 

פרוטוטיפ במזרק

קתרין אופי-יופי, בחילה או וידוי. >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 121

בגליון 121 של סטודיו: השנה ה-33 אמנים נגד היד החזקה, אפרת שוילי - הקבינט הפלסטיני, שיחה עם יצחק ליבנה, ג'ונתן קררי - הצופה המודרני. פברואר-מרץ 2001 >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 116

תמר גטר נגד תרבות החשיפה וייצוג הקורבן השותק. עבודת קיץ: תשבץ אמנות - רועי רוזן. הביינאלה לאדריכלות בוונציה. דוד הד על החיץ בין הצופה לאמנות בעבודות של מונה חאטום. . >>>

רם סמוכה קרחת מספר 3

קרחת מספר 3 -שמן על בד.עבודתו של רם סמוכה - מתוך התערוכה "קרחות תערוכת פרידה" בבית ישמעלוף בתל אביב. >>>

מיכל נאמן מי מפחד מכחול

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית