בית

בבל , , 12/12/2018

                           

 

צבי אלחייני כיבוש+באוהאוס

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 161

לא רק שמודעות פוליטית נעדרה במשך עשרות שנים מהעשייה האדריכלית בישראל, גם אדריכלות ואדריכלים נעדרים כמעט כליל ממחקרים היסטוריים–פוליטיים על ההתנחלויות והמתנחלים. כך למשל בספרו החדש של תום שגב, "1967 והארץ שינתה את פניה" (כתר 2005), בספרו של מיכאל פייגה, "שתי מפות לגדה: גוש אמונים, שלום עכשיו ועיצוב המרחב בישראל" (מאגנס 2003), ואפילו בסדרת הטלוויזיה המטרידה של חיים יבין "ארץ המתנחלים" (טלעד 2005). גם בספרם של עקיבא אלדר ועידית זרטל, "אדוני הארץ" (דביר 2005) לא מוזכרים ארכיטקטים - כשכבר הוזכר אחד, אברהם וכמן (בנוגע לתוכנית "השדרה הכפולה" שלו לבנייה בבקעת הירדן), הוא מכונה "פרופסור מהטכניון" (עמ' 87). גם אם מדובר בשני תחומים שמוכלים זה בזה ומשתמשים זה בזה, האדריכלות והפוליטיקה בישראל מעלימות עין זו מזו. גם המחקר הפוליטי–אדריכלי בישראל, שהוא עדיין בראשיתו, הוא חלק מהמנגנון הזה, וההיסטוריה היומיומית של הקשרים הקיצוניים והבלתי נמנעים בין אדריכלות ופוליטיקה בישראל עדיין לא נכתבה. 
התערוכה המצונזרת "כיבוש אזרחי" של אייל ויצמן ורפי סגל (2002) שמה על סדר היום האדריכלי בישראל ומחוץ לה את מעורבותם הישירה של מתכננים ישראליים בפשעי הכיבוש ושל אדריכלים בכלל בפשעי מלחמה. כיום, אי אפשר להתעלם עוד מהשיח הזה. עמותת האדריכלים, אותו גוף שצנזר את "כיבוש אזרחי", קיימה בינואר השנה יום עיון על ארכיטקטורה ופוליטיקה, והחודש, סביב אירועי ההתנתקות, מוצגת בגלריה של העמותה ביפו התערוכה הפוליטית "הפרדה" (אוצרים: שלי כהן וחיים יעקבי, 28 ביולי - 25 באוגוסט).1 בשנים האחרונות, תערוכות הפכו למדיום העיקרי לעיון ביקורתי ולניסוח מניפסטים על הפוליטי באדריכלות בישראל. הדבר בא לידי ביטוי בהצעות לתערוכות בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה, שזנחו את הז'אנר הרשמי של "תערוכות הישגים" ומעדיפות דיון במרחב הישראלי מהסוג שמקובל לייחס לו "ביקורתיות". 
דוגמה קיצונית לתערוכת תעמולה היתה התערוכה "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", שתיעודה מתפרסם כאן בפעם הראשונה.2 ב–1983 נקרא האדריכל ישראל גודוביץ לתכנן אותה, בשל עברו במשרד השיכון, בהתנחלויות ובתערוכות: ב–1973 תכנן את "תערוכת הכ"ה" לישראל, ובין יתר תפקידיו במשרד השיכון בין השנים 1963-1975 הוא שימש אחרי 1967 ראש המינהל לבנייה כפרית, המחלקה האחראית מטעם המשרד להקמת ההתנחלויות.

להוציא כמה מקרים של הפרות סדר והפגנות בכמה ערים בשטחים, יום האדמה השביעי, 30 במרץ 1983, עבר בשקט יחסי. 35 שנים קודם לכן, בסוף מרץ 1948, נכבש הכפר הפלסטיני שייח' מואניס על הגבעה שמצפון לתל–אביב ומעבר לירקון על ידי חיילי ההגנה.3 שטח הכפר נאמד בכ–17 אלף דונם שעליהם נבנו, בין השאר, מוזיאון ארץ–ישראל, רמת אביב, אפקה, תוכנית ל', גני יהושע, מטה השב"כ, בניין המועצה לארץ–ישראל יפה, מכון הנפט, בית התפוצות, בניין הטלוויזיה החינוכית, קמפוס אוניברסיטת תל–אביב, מוזיאון בית הפלמ"ח, בסיס תזמורת צה"ל ושבועון צה"ל  "במחנה", ובניין מרכז הבנייה הישראלי.
שנה אחרי פינוי יישובי חבל ימית, התגבשה במחלקת התכנון של משרד השיכון תכנית ההתנחלות החדשה נווה דקלים ברצועת עזה, שהוקמה בסוף אותה שנה והיתה אחרי שנים למרכז העירוני של יישובי גוש קטיף. על פי מודעות בעיתונים, נותר למפוני סיני ואופירה יום אחד למימוש כספי הזכאות לרכישת בתי עסק בתנאים מיוחדים בישראל שבתוך הקו הירוק.
באותו יום במרץ 83' גזר דוד לוי, שר הבינוי והשיכון, את הסרט בטקס פתיחת התערוכה "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון" בבניין מרכז הבנייה הישראלי, שפרשה סיכום ביניים של ההתנחלות בשטחים ב–16 השנים שחלפו מאז כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. אוכלוסיית המתנחלים מנתה אז כ–25 אלף תושבים שאכלסו למעלה מ–7,000 יחידות דיור ביותר מ–90 התנחלויות שהוקמו באצטלה של מרכזים עירוניים, שכונות חדשות, יישובים קהילתיים, יישובים חקלאיים, קיבוצים, מושבים, היאחזויות. האופי הפרברי של הבנייה בשטחים השתלב באופוריית "בנה ביתך" שהיתה אז בדרך לשיאה. היקף התחלות הבנייה בשטחים עבר באותה שנה לראשונה את היקף התחלות הבנייה בעיירות הפיתוח.
ברצף תערוכות התעמולה הישראליות ("כיבוש השממה", "תערוכת העשור", "תערוכת הכ"ה"), שהתבססו על ריכוז דחוס של אמצעי המחשה גרפיים בשירות המוסדות המיישבים, לתערוכת ההתנחלויות נוסף היבט שיווקי. בתקופה של שפל בשוק הנדל"ן, תערוכת משרד השיכון נועדה להיות יריד חול המועד פסח לשיווק אגרסיבי של יחידות דיור בהתנחלויות. בתערוכה "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון" הוצגו סטטיסטיקות של הבנייה בשטחים מאז 1967 על שערים דמויי בית, שהוצבו על שביל הגרנוליט שהוביל לבניין מרכז הבנייה4 - בניין תקופתי טיפוסי, מאלה שהאדריכל וההיסטוריון עמירם חרל"פ זיהה באמצע שנות השבעים כשלב המתקדם של "תסמונת הביטחון" באדריכלות הישראלית.5
מיצב שהוקם בקומה השנייה של הבניין היה דגם מופשט של מרחבי הגדה המערבית. רגבים וסלעים "אותנטיים" הובאו לרמת אביב מגבעות הטרשים של הגדה, כאילו האדמה של רמת אביב לא היתה מעולם אדמת פלסטין. בחצר, על רקע השרידים של שייח' מואניס, 23 חברות בנייה חילקו פרוספקטים על עשרות יישובים חדשים בשטחים, בקמפיין לנורמליות ישראלית חדשה בפרברים הירוקים של גוש דן מעבר לקו הירוק:6 "אשדר פוסחת על המדד" ומוכרת דירות בגינות שומרון, מעלה אדומים, אריאל, גבעת זאב ("בית על הגובה"); חברת רמט משווקת "זכות ראשונים במעלה אדומים"; "באלרם פוסחים על שבעה אחוזים" ומוכרים "מדורגים" במעלות מוריה בירושלים; חברת צוותא מוכרת יחידות באלפי מנשה ("על הגבעות בפאתי כפר סבא, חמש דקות בהמשך לרחוב הראשי"), חברת אברהמי בונה בעיר עמנואל; חברת אמקון באריאל ("בירת השומרון"); חברת משהב–טנה מוכרת דירות לציבור הדתי בגילה; שיכון ופיתוח במעלה אדומים, מעלה אפרים וקריית ארבע. חברת נופים סנוורה את המבקרים בהלם החדש: מכונית פיאט 127 (תריסר כאלה חנו מחוץ למרכז הבנייה, עטופות בסרט) ניתנה לכל מי שחתם על חוזה בתערוכה. מתנחלים חדשים על כבישים חדשים אל בתים חדשים במכוניות חדשות.
במיצב אורקולי שהופעל בחצר הבניין הוקרן, על גבי עשרה מסכים מלבניים עגולי פינות, רצף לולאתי של אלף דימויים ממפעל ההתנחלויות והתשתיות בשטחים - ריכוז מקיף ראשון של היסטוריה מצולמת של הבנייה היהודית בשטחים. לצלילי מוזיקה הוצגו צילומים של כמאה התנחלויות וכבישים: אלון מורה, אלון שבות, אלעזר, אלפי מנשה, אלקנה, אפרתה, ארגמן, אריאל, בית אל ב', בית אריה, גבעון החדשה, גבעת החרסינה, גבעת זאב, גילגל, גיתית, דרך אלון, דרך חיים (כביש חוצה שומרון), הר גילה, חלמיש, ייטב, יפית, כפר אדומים, כפר עציון, מגדל עוז, מחולה, מעלה אדומים, מעלה אפרים, מצפה יריחו, נווה צוף, נירן, נתיב הגדוד, סלעית, עמנואל, עפרה, פסגות, פצאל, קדומים, קדומים ב', קרני שומרון, ראש צורים, שבי שומרון, שילה, תומר, תקוע.7
יוסף מרגלית, יורשו של גודוביץ במחלקה להתיישבות כפרית, הסביר לעיתונאים ערב פתיחת התערוכה שאלף הדימויים "נועדו להראות למבקר את הנעשה בתחום הבנייה והפיתוח, אורח החיים של המתיישבים, השירותים הניתנים להם וצורת חייהם"; בפועל, רק בשקופיות בודדות נראים המתנחלים עצמם. מכולן עולה תמונה של גבעות מחושפות שלא מקבלות בטבעיות את טיפוסי הבנייה הכאילו–כפריים של משרד השיכון. הריכוז המצולם של ארץ המתנחלים בראשיתה נראה כמו גרסה בצבע של תיעוד מפעל ההתנחלות הציוני בפלשתינה מראשיתו, ובמיוחד של הפרויקט הישראלי שלאחר 1948. הוא גם מעלה בצורה החזקה ביותר את אלמנט הזמניות של ההתנחלויות, שהצביעה עליו לפני שנה ב"הארץ" המשפטנית פליאה אלבק, "אם ההתנחלויות", שעשרים שנה קודם סיפקה את ההכשר המשפטי שאיפשר להכריז על מאות אלפי דונמים בשטחים אדמות מדינה, ושעל פי חוות דעתה הוקמו מאה התנחלויות מעבר לקו הירוק.8 בכל השקופיות בתערוכת משרד השיכון אי אפשר לזהות קצה בנוי אחד של כפרים פלסטיניים סמוכים. 
מחוץ לבניין מרכז הבנייה עמדו כל אותו שבוע משמרות מחאה של "שלום עכשיו". לדברי פעילי התנועה, התערוכה אורגנה על ידי חברות קבלניות שנקלעו לקשיים כספיים ועשו מאמץ אחרון לפתות את הציבור "להשקיע את כספו בהתיישבות שעתידה להינתק ממדינת ישראל".9 
החורבות של הבית הירוק של משפחת אבו כחיל משייח' מואניס נראות ביום פתיחת התערוכה חלושות מעל העוצמה הכבושה בדוכנים הקלים, המתקפלים של היריד. קיר תמך של חביות חלודות הפריד בין החורבות והיריד. בקצה האחר של העיר, בין יפו לתל–אביב, בשטח החבוט של שכונת מנשיה לשעבר, שעל חלקים ממנו נבנה אז הסיטי החדש של תל–אביב, שריד פלסטיני אחר נכנע לכוחות המחיקה. ב–2 באפריל 1983, בעיצומה של תערוכת ההתנחלויות ברמת אביב, התמוטט הצריח בן שמונת המטרים של מסגד חסן בק. למחרת כתב סופר "מעריב": "מה שלא עשו חיילי הגנה ואצ"ל לפני ארבעים שנה, עשה אתמול הטבע".10

הערות

1  עם האיחוד הקרוב של עמותת האדריכלים ואגודת האדריכלים, יש לקוות שהעמותה תבחן מחדש את הדיאלוג שלה עם מקום מושבה בשכונת עג'מי ביפו.
2  התערוכה "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון" הוצגה מ–30 במרץ עד 7 באפריל 1983. במסגרתה התקיים דיון בנושא "יישובים חדשים ביהודה ושומרון" בהשתתפות מנכ"ל משרד השיכון אשר וינר וצוות מומחים. תיעוד התערוכה נשמר בחלקו באלבום תמונות במשרדו של האדריכל ישראל גודוביץ, מתכנן התערוכה, וחלקו בספרייה של משרד השיכון בשייח' ג'ראח במזרח ירושלים.
3  ר' פאנל על שייח' מואניס באתר ארגון "זוכרות", www.nakbainhebrew.org.
4  גוף ממשלתי–מקצועי, שמאז הופרט למכללת בילדינג ועבר לפאוור סנטר של קיבוץ געש.
5  ר' עמירם חרל"פ, "בטון מזוין", מושג 8, 1976, פורסם לאחרונה שוב בגיליון מס' 1 של כתב העת מעיין.
6  על כך ר' גם אצל אייל ויצמן ורפי סגל, "ההר",
7  הזיכרון החזותי האדריכלי המיידי אינו חומק מהשוואה לשבעת המסכים שהציבו צ'רלס וריי אימס (Eames) בעבודה מראות מארצות–הברית של אמריקה, שהוצגה בתערוכה הלאומית האמריקאית במוסקבה ב–1959: רצף אסוציאטיבי מתוכנן מאוד של דימויים של אמריקה שלאחר המלחמה: סופרמרקטים, בתי פרוור, גורדי שחקים, בתי חרושת, אוטוסטרדות.
8  אלוף בן, "בהתנחלויות יש אלמנט של זמניות, למתנחלים אין זכות קניין על בתיהם", הארץ, 5 באפריל 2004.
9  מירי פז, "משמרות מחאה נגד תערוכת הבנייה ביו"ש", דבר, 30 במרץ 1983.
10 יוסף צוריאל, "המסגד ששימש עמדת צלפים", מעריב, 3 באפריל 1983.

המאמר, בצרוף התעוד המלא של תערוכת "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון" מתפרסם בגיליון 161 (יולי אוגוסט 2005) של מגזין סטודיו

mercazhabniya1.jpg

תערוכת משרד הבינוי והשיכון, "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מרכז הבנייה הישראלי, רמת אביב, מרץ–אפריל 1983. / ישראל סאן

נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

ארכיטקטורה יודאיקה

מחוסנים מפני ביקורת אדריכלות עקבית, שאיננה - תוכננו, נבנו ונחנכו השנה בישראל עשרות מבנים שמבטיחים את המשך הגזע הדפוק של האדריכלות הישראלית–יהודית. מתוך סטודיו 162 (אוקטובר-נובמבר 2005). >>>

הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. >>>

נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

"קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר)

באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – קו, ארכיטקטורה, תוי – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. >>>

אחיזות החוף, אחוזי החוף

גם קו החוף של ישראל, לכאורה קו הגבול הקונסנזואלי היציב היחידי שלה, אחוז מאז שנות השישים, בעיקר באזור תל אביב, בתזזיות התפשטות ובתכניות פיתוח גרנדיוזיות לכיבוש הים: ייבוש פיסות ים; ביצור חזית הים ברצף בינוי מסיבי; השתלחויות ספקולטיביות לבניית טריטוריות >>>

אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק

מתוך "סטודיו" 154: מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות. >>>

הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

יד לילד ביד ושם

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. צבי אלחייני ב"סטודיו" על אדריכלות השואה של משה ספדי. >>>

סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 120

בגליון 120 של סטודיו: יהודית לוין, טומוקו טאקהאשי, צבי אפרת, משה אלחנתי, קנת אנגר, בוגרים 2000 >>>

שרון רוטברד אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. >>>

אברהם יסקי בעיות צורה בארכיטקטורה

(דברים בכנס "הארכיטקטורה הישראלית לאן?", אמצע שנות ה- 70)

במסגרת הנושא הכללי "הארכיטקטורה הישראלית לאן?", בחרתי להעלות את עניין הצורה בארכיטקטורה לוויכוח. >>>

ערן טמיר טאוויל להתחיל עיר מאפס: שיחה עם האדריכל טומי לייטסדורף

שיחה עם האדריכל טומי לייטרסדורף שהיה אחראי על תכנונן של הערים מעלה אדומים ועמנואל.מתוך "כיבוש אזרחי". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית