בית

בבל , , 12/12/2017

                           

 

קציעה עלון "עברית היא סקסמניאקית": על ספרות פורנוגרפית חדשה

מתוך נגה גליון 43 , אביב 2005

ארבעה ספרים פורנוגרפיים חדשים בעברית. 'ג'ני מתעופפת' של עפרה ריזנפלד, '12 פגישות' של מיכל זמיר, 'שמועות על אהבה' של יעל נאמן, 'פתוחה' של איתמר הנדלמן בן כנען.

"טובים" או "רעים"? האבחנה בין "פורנו טוב" ל"פורנו רע" כרוכה במעתק מהמושג "אהבה רומנטית" למושג "כבוד הדדי": הכבוד ההדדי – או האחווה הרגשית – הוא תנאי הכרחי להצלחת המפגש בין בני- זוג-לסקס שאינם בהכרח זוג "רומנטי" או מאוהב. החלתו של מושג זה על יוצר/ת הפורנו ועל התוצר המופק, היא אבן בוחן לאיכותו. האם זוכים כל המגדרים בתוצר הפורנוגרפי ליחס שוויוני ומכבד? האם מתקיימת גם סולידריות רגשית, מעבר לאינטרס הכלכלי, בין יוצר/ת הפורנו לבין צרכניו העתידיים? האם אנו חשים כי הן יוצר הפורנו והן הדמויות הבדיוניות הם בבחינת בני אדם שלמים, חיים, מרגישים, שמחים ועצובים? בארבעת הספרים, התשובה לשאלות הללו היא – כן. הספרים מבינים את המין כמוקד של שמחה, עונג ותשוקה, גם אם הם (כולם, גם הסדרה המשולשת 'כתום', שנכתבה בידי נשים, וגם 'פתוחה') עדיין מוכתמים בכתמי הלידה הפטריארכליים של הפורנוגרפיה. הסדר הטקסטואלי מכתיב הישענות על דמיון הקורא ובנייה איטית של המטען הארוטי (לעומת דימוי ויזואלי), אולם כל הספרים לא ויתרו על הצגתו של דימוי נשי ארוטי על כריכתם: בסדרה 'כתום' אלה הם ציורים בצבעים זרחניים המציגים נשים בשלבים שונים של התפשטות; את כריכת 'פתוחה' מעטר צילום של אישה ערומה שרועה על מיטה, פניה נעלמים בחשיכה, שדיה מוארים. בביקורתה על הסִדרה 'כתום' ציינה אריאנה מלמד כי בשלושת הספרים "מדווחות הגיבורות לפחות פעם אחת על הנאתן העצומה מכך שמתייחסים אליהן כאל כלבה", וכי "גולת הכותרת של המעשה המיני בטקסטים היא תיאור מפורט של משגל אנאלי". בכך מצביעה מלמד על הבעיה העקרונית הטמונה עדיין בפורנוגרפיה, גם כאשר היא נכתבת מתוך הכרה פמיניסטית ועל ידי נשים: המִסגור הגבריתני של סצנות מיניות. האם תיאור/צילום של אישה ערומה עם זין בפה יכול להיקרא בקריאה פמיניסטית משחררת? האם תיאורי כניעות נשיים הם בהכרח פטריארכליים ומשפילים? האם אנחנו באמת יכולות לנוע בקלילות בין עמדות שונות, ליהנות מהיותנו פעם שולטות ופעם נשלטות?

כל הספרים מנסים להיחלץ מן התיאורים הסטריאוטיפיים, והם נשענים על אסטרטגיות שונות לעיטוף התיאור המיני המפורט: ב'פתוחה' בולט המימד האוטוביוגרפי, "חומרי המציאות" מהם נכתב הטקסט – מה שמעניק אופי כמו-תיעודי גם לצילומים המבוימים. ב'כתום', ההישענות היא על הרפרטואר שמזמנת "הספרות הרגילה": נרטיב זורם, לשון עשירה, דימויים מעניינים, ואפילו שירה מתורגמת, איכותית וגבוהת-מצח, המשובצת בספרים.  

מקור עוצמתה של הפורנוגרפיה נעוץ בחיבור שהיא מחוללת בין שתי ספירות אלטרנטיביות לקיום האנושי היומיומי: המציאות הארוטית וממלכת האומנות. עם מהפכת החילוּן ו"מות האלוהים" הועתקה הטרנסנדנטיות וההתנסות ב"אחרוּת המוחלטת" מן הפרקטיקות הדתיות ומבית הכנסת/הכנסייה אל שתי אופנויות היסוד הללו, וספירות אומנות והמיניות הפכו בתפקודן הסמלי בזירת התרבות ל"דתות החדשות". פיתוחים תיאורטיים חקרו את הסדר האחר ממציאות היומיום שיוצרות האומנות והמיניות, והמשׂיגו את "חוויות הקצה" העמוקות שיכול לחולל מפגש מיני או התנסות ביצירת אומנות, את הרגשות החזקים שיכולים לעלות, כמו "כל החיים היו שוווים את הרגע הזה", "זו משמעות החיים", וכולי.

הנה ציטוטים מ'פתוחה' ומ'שמועות על אהבה', המדגימים את הרגשת מִשמוע החיים שמעניקה החוויה המינית ואת הדרתו של "החוץ": "הכוס של א' הוא החלון שלי לעולם אחר. הוא מחלץ אותי מהגלות התמידית שלי. הוא נותן לי אפשרות לחיות ולא רק לזחול על החיים" ('פתוחה', עמוד 9); "אנשים מזדרזים הביתה אחרי יום עבודה. שמעתי שאומרים בחדשות הערוץ הראשון שישנם כשלוש מאות אלף מובטלים רשומים בישראל וכמיליון איש על סף רעב. ממקום מושבי על אדן החרסינה של אמבטיית הג'קוזי שלנו, המידע הזה בלתי נתפס"('פתוחה', עמוד 182);
"אבל כל מי שהרחיק את אמנון מנירה הפך למכשול. הוא הרגיש שרק הוא חי, ומסביבו כולם מתים ומתעסקים בשטויות. ...דנה שאלה אותו אם הוא בטוח שהוא בסדר. הוא אמר לה שהרבה יותר מבסדר, שהוא סוף-סוף חי. היא שוב אמרה לו שיזהר. היא אמרה לו שהיא תגיד שהוא חולה, אפילו שאף אחד לא יקנה את זה. הוא אמר לה: "לא. תגידי שאני בריא ושלם ושהם חולים, שהם כולם חולים אנושים"('שמועות על אהבה', עמוד 99).

המיניות מכוננת כאתר של חריגה טרנסנדנטית דווקא משום שהיא המעוז האחרון של ה"טבע" בתוכנו. היא מובנית כאופציה המאפשרת לפרט להניף את חייו מעבר לפרמטרים הקשיחים של מרחבי הזמן והמקום של ההתארעות הפוליטית. בחילוץ מן "העולם הזה" טמון מימד של ישועה והתגלות, גם אם לעיתים הוא נחשף כאשלייתי או כחלקי.
הביקורת הפמיניסטית הקלסית הגדירה את הפורנוגרפיה הן כשקף מוקטן של יחסי הכוח הפטריארכליים בחברה והן כ"ארוטיזציה של ההיררכיה המִגדרית – של הכפיפות הפגיעות והנגישות הנשית" (ראו מאמרה של עמליה זיו ב'תיאוריה וביקורת' – 'המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה'). ההתענגות וההנאה של הסובייקט הנשי "נפסלו לעדות" בשל היותם תוצר של מערכות דכאניות מושרשות היטב. הפרויקט הביקורתי החלוצי והחשוב של אנדראה דבורקין וקתרין מקינון חשף בעוצמה את המערכות הפטריארכליות השקופות שאנו עדיין (!) נתיניהן (ראו, למשל, את מאמרו של יובל לבנת בגיליון זה). אין גם כל ספק כי ייצוגים מן הפורנו הפטריארכלי הישן נספגו בתאוותנות בתוצריה השונים של חרושת הַתּרבות. נקודת התורפה בביקורת טמונה בקריאת התבניות הפטריארכליות כאינהרנטיות למדיום. אולם, פורנוגרפיה – ייצוג ברור ומפורט של אקטים מיניים, תיאור עשיר וגדוש של משחקי מין – היא אפשרות פתוחה בעידן פוסט- מודרני, וכוחה העצום כאתר נִרמול סוגסטיבי יכול לשמש כלי רב-ערך במאבק הפמיניסטי עצמו. הפורנוגרפיה היא ייצוג-יתר בעל "עודפות" גבוהה, ולכן היא ניתנת לקריאות סותרניות, החושפות את המימדים הדכאניים והאמנציפטוריים המצויים בה בו-זמנית. למרות "פשטותה", כביכול, הפורנוגרפיה היא תוצר תרבותי מקודד היטב. היא מנגנון שמייצר ומלבה תשוקה, בו-זמנית להיותה מנגנון שמסדיר אותה ומאפשר שליטה חברתית בהתפרצות הליבידינָלית.

בשל אופי כפול זה טענה קתרין מקינון כי "יחסה החתרני כביכול של הפורנוגרפיה למוסר השליט הוא תכסיס", וכי למעשה הפורנוגרפיה היא אחד ממנגנוני השליטה העיקריים של הפטריארכיה. (מצוטט אצל עמליה זיו).
נדמה כי האופק הנשאף של הביקורת הפמיניסטית היוצאת כנגד הפורנוגרפיה הוא ייצורו של המין כאתר אוטופיסטי נטוּל-כוח, אולם ניתן להבנות את המיניות גם כאתר שבו ניתן לבחון ולחקור את ה"כוח" דווקא בסביבה אינטימית המבוססת על אמון וכבוד הדדי, תוך משחקיות בין בוגרים עצמאיים בעלי ריבונות מלאה. האם ניתן לקבוע באיזו משתי האופציות טמון ערך אוטואמנסיפטורי גבוה יותר עבור הסובייקט הנשי הפמיניסטי? מסופקני.
'פתוחה" ו'12 פגישות' מבוססים שניהם על מהלכים מניפולטיביים, ערמומיות, מאבק מוחות ותחבולות ספרותיות; הכוח מסתווה ומתגלה הן ביחסים בין הדמויות והן ביחסים הנוצרים בין המחבר המובלע לבין הקורא/ת. 'ג'ני מתעופפת' מייצר פנטסיה אגדתית, ו'שמועות על אהבה' אכן מציג ומתאר סקס בכדי לדבר על אהבה.

הספרות הפורנוגרפית הופכת את יחסי המסמן-מסומן: בניגוד לספרות "נורמטיבית" – המכילה אף היא לעיתים תיאורי סקס נועזים ומפורטים – בספרות הפורנוגרפית לא הנרטיב מארגן את המיניות, אלא התשוקה מכתיבה את ההתרחשות. '12 פגישות' מאורגן סביב 12 פגישות אצל הפסיכיאטר, המשמשות מסגרת פסיכולוגית רופפת לבחינה וניתוח של המניע הראשוני להגעה לטיפול: "חזרתי להיות מזדיינת," אומרת הגיבורה. 'פתוחה' מאורגן סביב סיפורי הרפתקאותיה המיניות של א', וב'ג'ני מתעופפת' פותחים איקס ובן זוגה "בית-ספר לסקס".

ההיגיון הטלאולוגי-בהכרח של הספרות הפורנוגרפית ידוע מראש לכותב ולקורא. בכך חושפת הספרות הפורנוגרפית את התשוקה כפרמטר המארגן והמוכחש של חיינו, וקוראת לאינטרוספקציה ולסדר הִיסטורי-רגולטיבי אחר. המימד האופוזיציוני הטמון בהצעה זו בא לידי ביטוי מהמם בעבודת האומנות של טרייסי אמין, 'כל מי ששכבתי איתו 1963-1995', ובישראל – בעבודתה של גליה יהב, '53 מאהבים'.

התשוקה לשימור התשוקה הביאה לכינונו של הזוג הפוסט-מודרני, הטרנס-מגדרי. לא עוד נישואי גבר-אישה המושתתים על העסקה הפטריארכלית – "מין תמורת כלכלה", אלא חיים-יחד תחת ההסכמה "תשוקה תמורת תשוקה". סוג התענוג המיני הפרטיקולרי שאנו מתענגים עליו, מייצר עבורנו את הזהות – סימון שהוא חדש בתרבות. אלא שבתשוקה יש מרכיב אינהרנטי החותר תחת "הסדר הבורגני המהוגן", כפי שמיטיבים להראות שלושת ספרי הסדרה 'כתום'. 'שמועות על אהבה' מנפץ שתי זוגיויות, 'ג'ני מתעופפת' מתחיל עם גירושיה של הגיבורה, ובאמצע '12 פגישות' מתגלה בגידתה של הגיבורה בבעלה, והנישואין מתפרקים. דווקא 'פתוחה' – שנכתב על ידי גבר – מסתיים באישור-מחודש של הזוג המונוגמי, תוך כעס על הרפתקאותיה המיניות של בת הזוג והבטחת נאמנותה העתידית: "... קובי רמז. אני לא מאמין. הוא חבר של ארי שטרן. אני לא מאמין שהזדיינת עם הדבר הזה ועוד כשכבר הכרת אותי. איכס, זה מגעיל. את המילים האחרונות אני צורח. אני יוצא מהחדר..." (עמוד 210); ובהמשך אומרת א', "ומה איתי, מה עם הצד שלי? אתה מנסה לחשוב עלי? אני מרגישה כל כך מגעיל עם עצמי, איך עשיתי את זה לעצמי. לא לך אפילו. איך יכולתי להיות עם כל האנשים האלה כשרק רציתי אותך. תמיד רציתי אותך. אתה לא מבין? פשוט לא הגעת שלושים ותשע שנים." (עמוד 213). כך מעוקר המימד החתרני, הפרוע והמשוחרר המצוי בהרפתקאותיה המיניות של א', והגבר הכותב מובנה כייעוד חייה של הגיבורה.

'שמועות על אהבה' מסתיים בתכתובת אלקטרונית בין שני בני זוג נבגדים, תוך רמז ל"סקס וירטואלי" עתידי, '12 פגישות' – בסיום הקשר עם כל הזיונים הקודמים : הבעל, הפסיכיאטר, המנחה של הדוקטוראט, ו'ג'ני מתעופפת' – ברחיפה מענגת. כל הספרים מצליחים לגעת בגופניות החושקת והנחשקת, דרך המילוליוּת. הם כתובים בפתיחות, בנועזות, באהבה לסקס. נדרש לא מעט אומץ לב לכתוב כך – ספרות "כחולה", פורנוגרפית, לא בשם בדוי, לא בעילום שם, לא בהסתתרות, תוך כדי חיים בקהילה הדחוסה של ישראל.
אז מה בעצם עושה ספרות פורנוגרפית משובחת? מחזירה את טעם החיים. הופכת את הלשון לצטט מיונה וולך: "כן כן אני מלא בכן". מזמינה אותנו לקרוא את השיח הלוינאסי קריאה נרקיסיסטית, להתמסר ל"אחר" שהוא גופי. פורנוגרפיה במיטבה היא פרוצדורת התיידדות עם הגוף.

עטיפת ספרה של מיכל זמיר "12 פגישות"

"12 פגישות" מאת מיכל זמיר / סדרת "כתום"

דליה מרקוביץ' על הגליון הראשון של כתב העת "ארכיסקס"

"הקשר בין סקס לארכיטקטורה ברור," אומרת רינת ברקוביץ', "כמו הקשר שבין וילה אקסקלוסיבית בפרוור, למסיבות זימה המוניות: אין סקס בלי ארכיטקטורה, ואין ארכיטקטורה נעשית אלא למען המין האנושי. >>>

יונית נעמן "מה שהכרה יכולה להפוך"

דורית אברמוביץ' פוקחת לנו את העיניים. לרווחה. בספרהּ "המלך עירום" היא קולעת ישר לסרעפת. היא מדברת את הילדה שהייתה, מותחת קוים לדמותו של "בית הבלהות" שבּו גדלה, ומתארת את הדרך שעשתה בבגרותה לחשיפת הסוד ולהיחלצות מהסבך הנפשי אשר לתוכו קלע אותה אביה מולידה. >>>

 

"גנדור אמיתי זה תרנגול עומד על ראשי": ה"פאלוס הקישוטי" כמפתח לחתרנות הכפולה

ספר שיריה של ויקי שירן מנגן בתיבת-הנגינה של השירה העברית קולות וצלילים שטרם שמענו. >>>

 

אלפרידה ילינק המאהבות

"מה שקורה כאן לשנינו, אומרת בריגיטה, חדש ומפחיד יותר מכל דבר אחר שקרה לנו עד כה, חדש ואפילו מפחיד יותר מהתאונה שארעה במפעל בשנה שעברה, שבמהלכה איבד מישהו יד: זוהי האהבה".

"המאהבות" ספרה הראשון של כלת פרס נובל לספרות 2004 אלפרידה ילינק, יצא לאור ב- 1975. >>>

דונאטיין אלפונס פרנסואה (המרקיז) דה סאד ז'וסטין או יסוריה של המידה הטובה

ברומן פורנוגרפי ופילוסופי זה מתאר המרקיז דה סאד את סיפור תלאותיה של ז'וסטין, בתולה מהוגנת וצדקת ואת סיפור מסעה הקצר והמיוסר בעולמו של סאד: עולם שכולו רוע צרוף ומנומק, שיש בו אולי השגחה, אבל אין בו אלוהים. >>>

רז יובן מעשה מגונה

ראיון עם אנדריאה דבורקין, מהגליון האחרון של "העיר".
דבורקין: "מבחינתי, שוויון הוא נושא חשוב ביותר במיניות. אני חושבת שזה בלתי אפשרי שנשים גם יהוו את הצד הפסיבי, המקבל, בסקס, וגם יזכו בשוויון זכויות אזרחי. >>>

אסתר פלד נניח אישה

נניח אישה.
איפה נניח אותה?
עם כל הסימנים:
יונדאי סנטה-פה, נפח מנוע גדול, גדול.
נוסעת על כביש מספר אחת כמעט כל יום. בקטעים שאפשר נוסעת מאה ארבעים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית