 |
|
בבל , , 19/2/2020 |
|
| ||
|
|
|
|
אילנה ברנשטיין
|
|
||
Ilana Bernstein אילנה ברנשטיין נולדה ב-1957 בישראל, גרה בתל אביב, בוגרת אוניברסיטת ניו יורק, עורכת ומלמד כתיבת פרוזה. |
|
היא ילדה, הוא ילד, ואלה ימי ראשית האהבה. בהמשך היא אישה, הנשים כולן, והוא הגבר שלא יהיה לה לעולם. כל הגברים כולם. לפעמים הוא חוקר ספרות. גם הוא ברבים. ובעבר. אף כי בראשה נחשבות מחשבות על עתיד. אולי בגלל היותה סופרת. לפעמים הוא אישה. ילדה פגועה מינית. >>> "נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה. בעלי לא הרשה לי לעשן. הרגשתי את הכוח שלי בכפות הידיים. הוורידים היו מלאים דם. התחשק לי לדבר עם מישהו. רציתי לספר מה עשיתי. >>> שני סיפורי אהבה עזי מבע, בהירים ומבהירים: "פנטזמה" ו"מושבת האהבה".
עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד. אלה הם ימי ראשית האהבה. אני אוהבת רק ילד אחד, ואני רבים. רבות יש לומר. כפולת פנים כמו פרוטו–חיה. ואלה רק הימים הראשונים. מתוך הלילה אני אוהבת אותו, אהבתי רגישה לאור, אין לה ימים, רק ימים ראשונים.
>>>
נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה >>> בן ורד ואילנה ברנשטיין כל העולם ילדים (שיחה) עם יציאת ספרו הראשון "כלבי קיץ", משוחח הסופר הצעיר בן ורד עם הסופרת והעורכת אילנה ברנשטיין. >>> אני מהללת את עצמי, שרה וולט ויטמן לחיי הגברים. אני כותבת את עצמי מבעדךָ וחושבת על נשים שלא אהבתי די. מקדמת את פניךָ כמו סדק אור על כרית נוצות. גָּוֶן שאין לו בעלים. אני ניחוח הבוקר, חלב וחמאה. >>> נדרשתי למשמעת מלים, לקוצב שפתיים. רוחות הזמן לא נשאו לי חסד. נכשלתי בלשוני, טבעתי במים מוכים, אלוהים לא מרחם על ילדות. זה היה שיעורי הראשון, למדתי את יסוד המים. חיפשתי משפט להתחיל בו את היום, אבל המשפטים הטובים היו תפוסים. >>> "על קרן מסוננת נתבהרו ובאו פנים רבות, מסודרות בתור, לבנות את גופי ליפעה מאין כמוה. היה לי צורך בכל היופי הזה, נהייתי משוגעת ליופי. כל הלילה הייתי משוגעת, ובכול לילה."
הסיפור של הקרחת שלי אמן השלילה שנה מעוברת המצב העברי כלבי קיץ משה בהיפוך אותיות ציון אהובתי
קורא בספרים - השאלון של אילנה ברנשטיין השאלון עם אילנה ברנשטיין, מחברת הספר "ימי ראשית". אילנה ברנשטיין בלקסיקון הספרות העברית החדשה דף המחבר של אילנה ברנשטיין. לקסיקון ביו־ביבליוגראפי של הספרות העברית החדשה משנות הששים של המאה העשרים עד לימינו אלה. "זה איננו כתב הגנה. החדירה לקרביים איננה מביאה להבנה או רחמים. היא כל כך מקוממת עד שלרגעים הנקמה בזוג הנורא הזה היא התחושה שלהפסיק לקרוא את הספר יהיה רגע של מרפא. אך האמת שאי אפשר להפסיק." דן לחמן על ספרה של אילנה ברנשטיין "עכשיו זה כתוב". e-mago >>> "היא רוצה לצרוח את מה שהיא כותבת, אבל עליה לשתוק. היא רוצה שכל העולם יידע, אך שתיקתה היא מחיר החופש שלה. אישה אחת רוצחת את בעלה כי מגיע לו וכתב האישום הוא נגד החברה כולה" מיה סלע על ספרה של אילנה ברנשטיין "עכשיו זה כתוב". ידיעות תל אביב >>> "גם בספרה החדש עוסקת אילנה ברנשטיין בחומרים קיצוניים של מערכות יחסים. הכי קיצוניים: אישה שרוצחת את בעלה המתעלל. ברנשטיין, פעם כוכבת ספרותית פרובוקטיבית ומתוקשרת, התחבאה בשנים האחרונות בשוליים. אבל נמאס לה מהפרופיל הנמוך, היא מודה. היא לא מכוונת אל רבי המכר אבל כן צמאה לקהל." "הצורה שבה כתוב הרומאן הקשה הזה תורמת באופן ניכר לעוצמתו. למעשה מונח בידי הקורא מונולוג וידוי נטול התנצלות שכתוב בשפה פשוטה, קשה וללא שום פילטרים מצנזרים. זוהי שפה שהכוח שלה נוצר מתוך הפעם האחת שבה המספרת לקחה את השליטה על חייה, מתוך הפעם שבה שחררה היא את עצמה. זהו מונולוג של מנצחת, ומכך כוחו הגדול". לירוי שופן על ספרה של אילנה ברנשטיין "עכשיו זה כתוב". וואלה!, תרבות >>> "כמו תמיד, ברנשטיין מצליחה להיות קולחת ומטלטלת, לשפד את הקורא לשעה של קריאה אינטנסיבית. היא מתמודדת היטב עם הנושא הטעון, שכן היא בוחרת לא להתמקד בניתוח של הגיבורה, אלא נצמדת לתודעתה, נותנת לגרסת האירועים להישמע בגוף ראשון, דרך כרוניקת המעשים והמחשבות לפני ואחרי הרצח. הקצב השועט, המונולוג האינטימי וההזדהות עם הגיבורה הרמוסה שמצליחה להתמרד ולרצוח את החרא אכן יוצרים תחושה עוכרת שלווה." יעל ישראל על ספרה של אילנה ברנשטיין "עכשיו זה כתוב". TimeOut והבלוג 'יעל ישראל עושה רוח' >>> "זה ספר אופטימי שיש לו סוף טוב. העובדה שהסוף הזה הוא מעשה של רצח מושלם יוצרת את הבעיה האידיאולוגית הטמונה בו, והיא גם סוד המשיכה שלו." "עכשיו זה כתוב" הוא רציחה פשוטה "'עכשיו זה כתוב' מציג תפיסה ספרותית חד-מימדית: עיקר הרומן הוא עלילתו. במלים אחרות, הרומן אינו מציג מערכת יחסים מורכבת שקדמה לרצח. הבעל הוא פסיכופת מבחיל: הוא כופה את עצמו על אשתו תדיר, אונס אותה, קוצב בקמצנות ותאוות -שליטה חולניות את כספה, משליט טרור נפשי בביתם המשותף. כשהבן שומע מאמו על מות אביו הוא אומר 'ברוך שפטרנו'. כך גם הקורא." "[...] קריאה לחברה, כלומר לקוראים, לשים לב, לא להיות שותפים לרצח, ולפחות לא לגנות אותו. ב"עכשיו זה כתוב" מדובבת ברנשטיין אשה הסובלת מהתעללות וחיה בהשפלה מתמדת. ייתכן שמספר גדול מאוד של נשים כאלה חיות בינינו, ולרוב הן מושתקות. לפיכך, ברנשטיין עושה מעשה חשוב כאשר היא מעניקה להן קול" "הקריאה בספר "ימי ראשית" מלווה בתחושה מציצנית, לא משום שהמסופר בו נועז או שערורייתי, אלא בגלל הרושם שאנו נחשפים לטקס פרטי." השאלון הלוהב עם אילנה ברנשטיין לרגל יציאת "ימי ראשית" ספרה האחד עשר של אילנה ברנשטיין, השאלון של אתר "הפתילייה" >>> "ב'ימי ראשית' מותחת אילנה ברנשטיין את כישרונה הפואטי והאמנותי עד הסוף, ומצליחה להזניק מתוך השפה המהפכנית והחושנית שלה את תענוגות הבשר וההתמכרות למגע ולתשוקה." "אילנה ברנשטיין מכירה היטב את חדרי הלב. לעתים היא פוסעת בהם מהוססת, נטולת הגנות, ויש פעמים שהליכתה בהם נמרצת, החלטית, כמי שאוחזת מצפן בידה. אבל מה שבעיקר עושה ברנשטיין בספרה היפהפה "ימי ראשית" זה ללפות את לב הקורא בחוזקה, ולהזכיר לו רגשות שאולי נשכחו ממנו - אהבה למשל. וליתר דיוק - ימי ראשית האהבה, אולי הרגש האולטימטיבי שהיינו רוצים שימשיך להיות נוכח בחיינו." מגדל של ספרים: לכבוד חגיגות ה-20 של בבל אלונה קמחי על "אפשרות של אי", אילנה ברנשטיין על "המצב העברי", אסף שור על "דברים מוזרים קורים", אסף גברון על "אנחנו", לאה איני על "המאהבות", דרור בורשטיין על "עיר לבנה, עיר שחורה". "נותרים רק עם הרגשות. והרגשות הם רגשות של ימי ראשית האהבה: התרוננות הלב והושטת היד אל האחר כדי שגם הוא יחזיר אהבה בדיוק באותה מטבע. זה לא עובד, כמובן, האחר לעולם לא יחזיר לי במטבע שאני נותנת כי רק לי יש את המטבע המדוייק הזה, אבל ההתרגשות והשמחה והתהפכות הבטן ומחיקת כל צרות העולם מפני ההשתוקקות, כולם נמצאים בספר הזה מהשורה הראשונה בו ועד האחרונה. וזה מרגש כמו שרק אהבה יכולה להיות." "כתב ייאוש, שמשלב זעם ותסכול, אך גם מפח נפש ותוגה של אדם המביט מזקנתו לאחור ובוחן את חייו ואת אמונותיו." "אהפוך לנציב מלח אם אסתכל לאחור": ריאיון בתנועה עם אילנה ברנשטיין "אני לא מאמינה בנרטיב סדור, לכיד, שלם, הרמוני - עם התחלה, אמצע וסוף. זה משהו שקיים רק בספרות", אומרת הסופרת המוערכת אילנה ברנשטיין, ולוקחת את כתבנו עמית קלינג לתחנות האירעיות, החשובות - שמרכיבות את חייה בתל אביב.
|
||
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
