 |
|
בבל , הודפס ב, 8/12/2023 |
|
|
תומס ברנהרד
|
|
||
תומס ברנהרד / אנדרי רייזר Thomas Bernhard תומס ברנהרד (1931 - 1989) הוא לדעת רבים גדול הסופרים בשפה הגרמנית בחצי השני של המאה העשרים. ספרים בעודו יושב על כורסה גבוהה בדירתם המפוארת של בני הזוג אוורסברגר שבווינה, נזכר המספר, סופר אוסטרי שחזר לא מכבר לווינה אחרי שנים ארוכות בלונדון, איך האוורסברגרים, שהוא אהב לפני שלושים שנה ואחר כך שנא אותם, תפסו אותו ברחוב כדי לבשר לו על התאבדותה של ידידת >>> רגר, מבקר המוזיקה הזקן של הטיימס, מזמן את חברו הקשיש אטצבאכר לפגישה דחופה במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה בשעה אחת-עשרה וחצי. שלושה פסנתרנים צעירים נפגשים ב- 1953 במוצרטאום בזלצבורג כדי ללמוד אצל הורוביץ הגדול: ורטהיימר מווינה והמספר מזלצבורג הם מוכשרים מאין כמותם, טובים מרוב הווירטואוזים בני זמנם, ונכונה להם קריירה עולמית מבטיחה. הצעיר השלישי, שמגיע מקנדה, הוא גלן גולד. >>>
דברים מאחר שלא יכולתי לגרום לאנשים להיות נבונים יותר העדפתי להתרחק מהם ולהיות מאושר. (וולטר) בעוד כולם מחכים לשחקן שהבטיח לבוא לארוחת הערב בגֵנצְגאסה, באחת–עשרה וחצי בערך לאחר שתסתיים הצגת ברווז הפרא, ישבתי אני בכורסת הכנפיים הגבוהה שבה נהגתי לשבת כמעט מדי יום בתחילת שנות החמישים, התבוננתי בבני הזוג אָוֶורסברגר וחשבתי לעצמי שטעיתי טעות מרה >>> נכבדי, אנו עומדים לדון באזור עלום, אזור שאיננו חיים בו; אזור שאנו אומדים אותו ומתקיימים בו בצביעות, במין התנגשות חזיתית; באי-הבנה פטאלית של הטבע, שנהפכת תדיר לקטלנית; אזור שבו אפילו המדע אינו יכול >>> גם גלן גולד, ידידנו וגדול הווירטואוזים בנגינה בפסנתר במאה הזאת, הגיע רק לגיל חמישים ואחת, חשבתי כשנכנסתי לפונדק.
קישורים "כבר אחרי עמוד או שניים אפשר לחוש שזה ספר 'אחר'. כל הספרים של ברנהרד הם אחרים." צונאמי תודעתי: הדמות שגורמת גם לניטשה להישמע אופטימיסט חסר תקנה "סופר אוסטרי מוזמן לארוחת ערב בבית מכרים מהעבר, שאותם ואת אורחיהם הוא שונא. רומן שכולו מונולוג ביקורתי המתרחש בתודעתו של המספר – פרק נוסף ביצירתו של ברנהרד." צריכים לצאת אלף ספרים חסרי ערך כדי שהמכונה הזאת תעניק לנו פעם אחת יצירת מופת "במלאות עשרים שנה למותו של גדול סופריה של אוסטריה אחרי המלחמה, תומס ברנהרד, פירסם העיתון 'די צייט' לראשונה רשימה גנוזה שלו שנכתבה כשהיה בן 23, והיא מוקדשת לארתור רמבו ולשירתו, שירה 'מתועבת, אמיתית, יפה ומתת אלוהים'. הדכדוך שמבטא ברנהרד מול ההערצה הצבועה של הממסד הספרותי אל יוצרים נשכחים הוא דכדוך רלוונטי גם לימינו." אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם ״התענוג הקתרטי בקריאת הספר הזה הוא עצום. זה לא מפתיע, זה תומס ברנהרד; כלומר, עוד ספר של תומס ברנהרד, שהוא עוד פרק במונולוג המתמשך שהוא היצירה הברנהרדית, שהיא בעצם כמעט תמיד אותו מונולוג עצמו - מונולוג זועם, שוצף, עתיר חזרות ווריאציות, כלומר מוזיקלי, מהפנט, משחרר. המונולוג הברנהרדי שהוא אחת התופעות הספרותיות החשובות של המחצית השנייה של המאה ה־20.״ "מחשבותיו של איש בערוב ימיו, המתבונן בציור של איש זקן אחר, כפי שהן מסופרות על ידי אדם נוסף הנמצא באותו חדר במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה: זו הסיטואציה המרכזית שסביבה רוקם תומאס ברנהרד יצירה ספרותית מובהקת, שלא תקרוץ לאף מפיק הוליוודי. אך הסיפור המהודק והתפניות המפתיעות מבטיחים מסע מעניין ואפילו מרגש, שראשיתו בזעם מתפרץ וסופו בחמלה אנושית גדולה." "מייסטרים דגולים נקרע בין המקום האישי, של ההתבוננות וההפנמה, המקום האינטלקטואלי שמונחה ע"י מחשבה ואינדיבידואליות - מקום של טבע ושל אושר - ובין המקום של הכלל, שמפר את הבלעדיות, שמחרב הכל - מקום לא טבעי ואומלל. ההמון הוא שמכתיר אמנים, הוא זה שקובע מה נחשב ומה לו, הוא זה שמכתיב מחשבה - ולפרט נותר רק להנהן. המספר של ברנהרד הוא בו בזמן שופר של ההמון, קול שנואם את דעת הרוב, וגם האנטיתזה של קול זה: קול הנגד, שחושב בעצמו ולמען עצמו." "הגדולה של ברנהרד היא שהוא כותב שיר רוקנרול סוחף ללא-הרף בן שלוש שעות (זמן הקריאה בקירוב) – ואת זה לא מסוגל לעשות אף אמן רוקנרול שאני מכיר." "הוא כל הזמן רוטן, נרגן, הוא לא מרוצה מדבר, הוא ההיפך הגמור ממה שקרוי במקומותינו "חשיבה חיובית". הו לא, הוא לא חיובי כלל וכלל. אבל בנרגנות המתמדת שלו, בחוסר הנחת שלו, בהרסנות הגמורה שלו, יש משהו מענג, מזכך. הוא אולי היה נחרד לקריאת הדברים האלה, אבל ברנהרד מציע לנו (שלא בטובתו?) קתרזיס." הסופר והתופעה: ספר חדש לתומס ברנהרד "הוא מת צעיר יחסית וערירי, הוא תקף את האוסטרים בכל הזדמנות, והוא כתב כמו שאף אחד אחר לא כתב. לרגל יציאתו בעברית של "מייסטרים דגולים" של תומס ברנהרד, יותם שווימר יצא לבדוק מה הסיפור שמאחורי הסופר והתופעה." כתבים, מאמרים, ביקורות באנגלית מאת ואודות תומס ברנהרד. >>> אתר בגרמנית המוקדש לתומס ברנהרד. ארכיון ברנהרד, תמונות, קישורים, ועוד. >>> פסטיש תומס ברנהרד, מתוך הרומן "הרוצחים". "לאורך כל הספר מנסות שלוש הדמויות הללו להכניע את חוסר האונים שלהן. וכל אחת מהן מתמודדת עמו בדרך פרטית משלה: יש מי שמתאבד, יש מי שדועך מולו לאט לאט ויש מי שהוא בר מזל והתמודדות שלו מקוצרת על ידי הגורל. ומה עם תומס ברנהרד עצמו? כיצד הוא מתמודד עם חוסר האונים העצום הזה? הוא עושה את מה שעשה תמיד: כתב יצירה ספרותית מבריקה." "מן הקריאה בספר הזה, הרותח, עולה אד, עד שאי אפשר להחזיק אותו ביד והוא גורם לקורא לקפץ מכאן ולכאן, ולפעמים ממש אין ברירה אלא לתת לו ליפול, שלא ניכווה." "ברנהרד מהפנט, ממכר באמצעות אנרגיה שאינה ניתנת לתיאור." "מונולוג קודח, זועם, קודר, מיואש, מוסיקלי להפליא...המונולוג גדוש חזרות אובססיביות, המגרדות את מקום הפצע שוב ושוב. החזרות האלה אינן משעממות לשנייה. הן מסממות, נרקוטיות. התוקפנות של הטקסט העז הזה אוכלת כל: את המספר, את ורטהיימר, את גולד, את הקיום. אוכלת ושוב פולטת אותם על מנת ללעוס אותם שוב." "מסע אובססיבי לתוך מיגרנה ספרותית משובחת...'הטובע' בסופו של דבר הוא ברנהרד למתקדמים." "על כריכת ספרו של תומס ברנהרד "הטובע" מופיעות ידיו של הפסנתרן הנודע גלן גולד; אצבעות ארוכות ודקות, אגודלים משונים, גמישות עילאית הניכרת גם מבעד לתנועה שקפאה." "מבין כל יצירותיו של תומס ברנהרד, המהדהדות זו את זו באינספור ואריאציות, "הטובע" היא האוטוביוגרפית ביותר." מה שספרות גדולה יכולה לחולל בחיי קורא "שני הספרים האלה משלימים סדרה של חמישה חיבורים (קדמו להם "ילד", "הסיבה" ו"המרתף", שלושתם הופיעו בהוצאת "המעורר" ותורגמו להפליא בידי שתי מתרגמות הספרים החדשים), המצטרפים יחד לחיבור הכן והמרשים ביותר המוכר לי שכתב סופר על עצמו. אין זו אוטוביוגרפיה, כלומר סיפור החיים כשלעצמם, אלא אוטוביוגרפיה רוחנית, סלקטיבית מאוד, שכל כולה מכוונת להבנה עצמית של ברנהרד, שהיא בראש ובראשונה הבנה עצמית שלו כסופר. חמשת הספרים הם, לכן, מבוא הכרחי, והמבוא הטוב ביותר, לספרות המופת שהוא כתב." "ברנהרד הוא במובנים רבים ממשיכו של קפקא" יניב גפני על ספרו של תומס ברנהרד "הטובע", כל קורא, YNET >>> ברנהרד כותב מוסיקה יותר משהוא כותב פרוזה "וכך בתום הקונצרט המסחרר – ברנהרד כותב מוסיקה יותר משהוא כותב פרוזה - נותרים על במה המאפילה אנשים שכנגד הבדידות הנואשת נאחזים בהרגלים הקטנים והסנוביים שלהם, בהתנשאות, בעליונות התרבותית, בגאונות הלא מובנת שלהם. משתלחים בהשפרצות אכזריות של ביטול כל הסובב, ובכך רק מנציחים עוד יותר את בדידותם, את סירובם לחיים. ומהווים כתב אשמה חריף יותר, נגד החברה שיצרה אותם ונמצאת באותו חוסר מוצא שבו הם מתקיימים. כתב אשמה שמצליח להכניס לכיס האלגנטי והמוקפד שלהם, את כל השטף המילולי הזועם, זה שכבר הספיק למתוח ביקורת כמעט על כל פרט ופרט ובתרבות, חברה, והמדינה בה צמחו, וממנה אינם מצליחים להתנתק." ״ברנהרד היה קוץ בתחת בבשרה של הבורגנות, של אוסטריה, ושל המין האנושי בכלל – אבל איזה קוץ יפהפה.״ "ניתן לדמות את עלילת "מייסטרים דגולים" לבנייתו של ארמון מראות, כל קיר מראה שנוסף לבניין, מגביר את ההשתקפויות ההדדיות, תוך שהוא שולל עוד חלק מהעולם החיצון. המדריך שמלווה אותנו בסיור הוא בן דמותו של האדריכל שבנה את מבוך המראות, אך הוא אינו יודע, כך מתברר לנו בערך במחצית הספר, שהארמון כבר נחרב, ואנו מסיירים רק בהשתקפויות של מראות העבר." "הצלב הנוצרי וצלב הקרס הנאצי היו בספריו של תומס ברנהרד לשתי הבשורות האיומות של היבשת האירופית. בזעמו נגד 'הרוח הגרמנית הפושעת', לא היסס להציע שוב ושוב לגרמנים או לאוסטרים 'לארגן התאבדות המונית' כדי לשים קץ לבושה." "הדיבור הרצוף של תומס ברנהרד עצוב ואפילו טראגי מתחת לפני השטח הדקים שלו, כשכבת קרח דקיקה על פני מים עמוקים, שכובד רגלו של ילד עלולה לשבור אותה ולהטביע אותו אם יעז לדרוך עליה." ״זו סיבת הקיום של הספרות של תומס ברנהרד: הוא לא מבקש לטהר אווירה או ליצור אמנות נשגבת. הוא רוצה להשליך בוץ על חלונותינו, בוקר ולילה, עד שלא נראה מבעדם דבר. רק אז, הוא אומר, אולי נפקח את העיניים. ״ אלך מארץ זו, שבה גם ביום הבהיר מושל עוד הלילה האפל "אצל הסופר האוסטרי הגדול תומס ברנהרד השערורייה היא עניין ספרותי. כי האמת על אוסטריה, על שפת האם, ההיסטוריה והספרות, היא דבר מהמם, בלתי נסבל, מבעית. זה כוחו וזו חולשתו של מחבר הנובלות 'אחיינו של ויטגנשטיין', 'ילד', 'בטון' ו'הטובע': האמת הספרותית שלו היא תמיד פרובוקציה. במלאות עשרים שנה למותו." "בקריאה ראשונה בספרו של תומאס ברנהרד, 'מייסטרים דגולים' (בבל, מגרמנית: רחל בר-חיים), נכוותי מחוסר ההתלהבות שבאופן הכתיבה ומסוג מסוים של דברנות שיש בה. אך כשסיימתי אותו, חשתי כי קראתי ספר גדול וחכם. בזמננו, כשהאמנות איבדה במובן מסוים את כל כבודה ובמובן אחר היא נערצת ללא כיסוי, מפתיע לפגוש מישהו שמצליח לאחד את שני הקצוות הללו: את הצורך שלנו באמנות ואת ידיעת אי-מושלמותה." "אז, אי אפשר לפטור את ספרו של ברנהרד כלאחר יד. אי אפשר לעצור את קריאתו בטענת שיעמום. אבל לו ניתן היה להוכיחו - הייתי אומרת לו: תואנת שווא הוא ספרך.אומרים כי את ברנהרד אפשר לאהוב או לתעב, אבל אי אפשר להיוותר אדישים. סליחה, בקריאתי הנוסחא הזו לא עבדה. כך זה עם מרירות - אתה בוחן אותה, לרגע אפילו נדמה לך שיש כאן משהו אחר, לבסוף אתה מעביר בליעה בקנה הנשימה ויודע שנותרת עם חוסר עניין." "כתב ייאוש, שמשלב זעם ותסכול, אך גם מפח נפש ותוגה של אדם המביט מזקנתו לאחור ובוחן את חייו ואת אמונותיו." "לחטוב עצים": ואלס וינאי על סטרואידים ״תומס ברנהרד מתאר בבחילה ובתיעוב מפגש של אנשים שהיו אמנים מבטיחים והפכו לחביבי ממסד מתרפסים, שמנהלים חיים נוחים אך ריקים וחסרי משמעות, כמו המלים שהוא שם בפיהם.״
|
|
|||
