המשורר טודרוס אבולעאפיה (?130 - 1247) נולד בטולדו וחי בה את עיקר מנין שנותיו כאיש חילוני (במובן המדיאוולי) וכמשורר חצר. את ראשית דרכו עשה בחצר דון שלמה אבן צדוק, תחת שלטונו של אלפונסו 'החכם'. מרבית שיריו נכתבו לכבוד נדיבים, אנשי ממון ושררה ובני פמליותיהם.

קובץ שיריו הגדול 'גן המשלים והחידות' (שמו ניתן לו מן הפסוק 'להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם', משלי א'), אותו ערך אבולעאפיה בשנות חייו האחרונות, ואשר הוגדר על ידי החוקר והמשורר פיטר קול במילותיו של גתה כ'מקטעים של וידוי גדול', נתגלה רק בראשית המאה העשרים, וסיפור גילויו המרתק מובא מפי חיים שירמן במחקרו הגדול על השירה העברית בספרד הנוצרית. כתב היד נשתמר עד זמננו בשלמותו רק בהעתקה אחת, שהותקנה כנראה במצרים במאה ה-17 והיתה שמורה אצל אספנים אחדים בעירק ובהודו. מתוך כתב יד זה העתיק את הטקסט לעצמו שאול עבדאללה יוסף, סוחר עשיר וחובב שירה גדול שישב בהונג קונג (!). לאחר מותו הוציאו בניו פקסימיליה מהעתקה זו, מהדורה אותה התקין, ההדיר והוציא לאור ד' ילין בשלושה כרכים שהופיעו בירושלים בין השנים 1934-1937.
מבין שיריו נתייחדו ה'טדרוסיות', שירי תפילה קצרים, שקולים שווי חרוז ומחומשי בתים – כמספר אותיות השם 'טדרוס' (כתיב חסר) החתום בראשם. על פי שירמן, "הטדרוסיות הן שיח אינטימי של משורר עם אלוהיו הפרטי [...] אין אולי 'שירי קודש' משונים יותר מאלה בתולדות השירה העברית בימי הביניים".

טוו שעיפי

טוו שעיפי תכלת שיר וארגמן לאל >>>

זמן שם מוותה

זמן שם מוותה משטח חרמים, ושם יתפסו כל היקומים >>>

טיט יגרשו מי ים

טיט יגרשו מי ים ורפש יעלו, אך הפנינים במצולות צללו >>>

זמן חושב להטביעני

לא די לו בבן נאסף והון סף עדי החל שלח יד בגופי >>>

טמאים הושכבו עמי

טמאים השכבו עמי, ערלים, ורגליהם ורגלי בכבלים >>>

חי אהבה

שאו שלום כואבים תוך בור יושבים >>>

סברתך שריקות העדרים

מפי סופרים ללמוד תמאן ומבין אינך מפי ספרים >>>

אמרה הכי נוד

אמרה הכי נוד רצתה עת ראתה בי זרקה שיבה >>>

לשוני נערה

לשוני, נערה, תדבק לחכי >>>

מחושקה מהנשמה

מחושקה מהנשמה לוקחה הנערה >>>

מה מר ונורא

מה מר ונורא יום נדודך >>>

באהבה חלתי

באהבה חלתי ולא ילדתי, ובפח צביה בת ערב נלכדתי >>>

גירסה להדפסה