בית

בבל , , 22/10/2017

                           

 

הגיבור של אורן קקון שונא בשביל לאהוב

״במרכז ספרו הראשון של אורן קקון ניצב מבקר ספרים התוקף את הספרות העברית בחמת זעם רק כדי שיוכל להצטרף אליה. זה רומן חסר רחמים, המקבע את הקורא מול תאונת הדרכים המדממת שהיא חיי הגיבור.״
אבי שניבאום על ספרו של אורן קקון ״אמן השלילה״, הארץ ספרים >>>

ההבנה שכבר מאוחר מדי להשלים, למחוק, לכפר

״על קובץ הסיפורים המצוין של הסופר האירי שראה אור כעת בתרגום לעברית.״
איתמר זהר על ספרו של קולם טובין ״המשפחה הריקה״, הארץ >>>

ספר טיסה - המשפחה הריקה

״גלות ושיבה, מוות ואובדן, פרשיות אהבים בלתי מתפשרות ונאמנויות סותרות, ההבדלים בין המשפחות שאנו נולדים בהן לבין אלו שאנו בוחרים לעצמנו. אלה נושאים גדולים שמטופלים על ידי טובין בעדינות, בתחכום ובשפה עשירה.״
אלעד זרט על ספרו של קולם טובין ״המשפחה הריקה״, ספר טיסה, ידיעות אחרונות >>>

מי יבנה יבנה בית בח'אן יונס

״'ארץ חלולה' של איל ויצמן מציע ביקורת מקורית ומרתקת על הכיבוש הישראלי, אבל המסקנות שלו גורפות כל כך, שבסופן מבוי סתום.״
שי זמיר על ספרו של איל ויצמן ״ארץ חלולה: הארכיטקטורה של הכיבוש הישראלי״, ידיעות אחרונות >>>

בעולם המעוות של השמאל הקיצוני, כל מתנחל הוא מרגל

״ספר חדש שעוסק ב"ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל" הוא חובת קריאה לאנשי שמאל ישראלים: תראו לאן אפשר להידרדר אם לא תעצרו בזמן.״
אריאל שנבל על ספרו של איל ויצמן ״ארץ חלולה: הארכיטקטורה של הכיבוש הישראלי״, מקור ראשון >>>

בעיות זיקפה

״אורן קקון מתגרה בקורא בחריפות ובחוצפה לא מצויות , אבל ׳אמן השלילה׳ סובל ממידה מופרזת של נרקיסיזם.״
ענת עינהר על ספרו של אורן קקון ״אמן השלילה״, 7 לילות, ידיעות אחרונות >>>

ביקורת גבולות

״מבקר ספרותי אכזר ניצב בלב רומן הביכורים של אורן קקון ¬ אך העיסוק בספרות מתגלה רק ככיסוי לעיסוק במין ובתסכול - ששומטים שטיח מתחת לרגלי היצירה.״
קרן דותן על ״אמן השלילה״, ספר הביכורים של אורן קקון, ישראל היום >>>

מצטרף חדש למועדון הסופרים האנטי־מוסריים

״אורן קקון נעלם, אבל ידעתי שהוא כותב משהו וחשבתי בלבי שמן הסתם קשה לו, כי מי שקטל בשיטתיות כל ספר עברי שקרא אינו יכול להרשות לעצמו לצאת עם ספר שיחטא בדברים שהוא יצא נגדם כמבקר.״
בני ציפר על ,אמן השלילה״, ספר הביכורים של אורן קקון, הארץ תרבות וספרות >>>

הילרי מנטל / ההתנקשות במרגרט תאצ׳ר

את הסיפור הזה כתבה הסופרת הבריטית הילרי מנטל, שמוכרת לחלקכם מהרומנים עבי הכרס "וולף הול" ו"הביאו את הגופות", שניהם(!) זוכי פרס בוקר: סיפור חכם שכולו היסטוריה אלטרנטיבית על יום בחייו של המתנקש בחיי ראש ממשלת בריטניה. "דמיינו תחילה את הרחוב שבו נפחה את נשמתה", מתחיל הסיפור נגד כיוון ההיסטוריה. המליץ והקדים ניר ברעם. תירגמה מאנגלית ליה נירגד.
״מעבורת״, פרויקט הסיפור הקצר >>>

להיות מיזנטרופ זה אידיאלי

"סופרים ישראלים עושים לו אלרגיה, סמים עוזרים לו לברוח, כתיבה מזרחית משעממת אותו, והגיע הזמן לדבר על זיונים. אורן קקון הבין שאם הוא רוצה שתהיה פה ספרות מעניינת – אין לו ברירה אלא לכתוב אותה בעצמו."
איה אליה משוחחת עם אורן קקון על ספרו ״אמן השלילה״, 7 לילות >>>

גברים במלכודת

״במחווה פוסט־מודרנית לז'אנר הנואר, רומן הפשע של דניס ג'ונסון מצליח לא להיתפס כחיקוי, אלא כיצירה מדויקת ועתירת סטייל.״
נטע הלפרין על ספרו של דניס ג׳ונסון ״לא לזוז״, ישראל היום >>>

הספר שילמד אתכם כמה דברים על יחסים בין גברים לנשים

"בתור מי שעבודתה היא לעשות עניין מיחסים רומנטיים, ׳פתח גדול מלמטה׳ עזר לי ממש לנשום. לנשום כשאני עמוק בתוך המים הסוערים האלה שנקראים יחסים. פלד, פסיכונאליטיקאית ומתרגלת בודהיסטית, יודעת שיש פערים בלתי ניתנים לגישור בין בני אדם, והיא יודעת שגם לא ניתן לדבר עליהם. אבל בתור סופרת, אין לה ברירה אלא לנסות. "
עמליה רוזנבלום ל פרה של אסתר פלד ״פתח גדול מלמטה״, הארץ >>>

ספר משעמם על דמויות מחוספסות שאומרות פאק

"מר בלהקת חובבים נחטף, בורח עם יפהפייה ובדרך הם מנסים להשיג אוצר. כל זה נשמע מבטיח, אבל "לא לזוז" מאת דניס ג'ונסון, שהלך לעולמו לאחרונה, הוא למעשה בזבוז זמן מוחלט."
גפי עמיר על ספרו של דניס ג׳ונסון ״לא לזוז״, הארץ ספרים >>>

מי בכלל רוצה לזוז?

״מה שהכי יפה אצל ג'ונסון הם הניסוחים. בתור התחלה הם מקוריים – אתה יכול לשמוע סופר פחות טוב משתמש בכול הקלישאות הזמינות, אבל ג'ונסון עושה את זה בשפה ובדרך המיוחדות לו. הנימה שלו מדודה, יציבה, כפי שקורה אצל אמריקאים רבים, ובזכות זה גם מאוד קצבית, קשוחה וסוחפת. פשע אמריקאי כמו שצריך.

יש ספרים שכתובים כהכנה לסרט – אתה קורא אותם ורואה איך זה הופך לסרט, וגם מבחין במקומות שבהם הסופר החליט לקרוץ למפיקים שכדאי להם. אלה לא ספרים גרועים אפריורי, אבל אצל ג'ונסון אתה מקבל הרבה יותר – הוא מספק את הסטוריבורד, כך שאתה לא רואה איך זה הופך לסרט, אלא רואה את הסרט עצמו.״
ארז אשרוב על ספרו של דניס ג׳ונסון ״לא לזוז״, החיים בתהיתי - הקונפטי האפל של ארז אשרוב >>>

נפילת מתח

״הנואר היעיל של דניס ג'ונסון מגלם את האובססיה של התרבות האמריקאית לדמויות של עבריינים.״ֿ
אריק גלסנר על ספרו של דניס ג׳ונסון ״לא לזוז״, 7 לילות, ידיעות אחרונות >>>

אחרי סוף העולם: "תחנה אחת-עשרה" הוא רומן אפוקליפטי מיוחד ויפהפה

״בניגוד לאופן שבו התרגלנו לצרוך יצירות דיסטופיות בשנים האחרונות, הרומן של אמילי סנט ג'ון מנדל עוסק דווקא בחיים ולא במתים. 20 שנה אחרי מגפה קטלנית, הוא מציג באופן מרתק את התחדשות הגזע האנושי בלי האפלה שמאפיינת את הז'אנר.״
יונתן גרוסמן על ספרה של אמילי סנט ג׳ון מנדל ״תחנה אחת-עשרה״, וואלה! >>>

הסימפוניה הנודדת

״לפנינו יצירה היכולה להפגיש את שוחרי הספרות הגבוהה ואת חובבי הספרות הקצבית במקום טוב באמצע; רומן עשוי היטב, היטב עד מאוד, השוזר חוטי עלילה במיומנות משכנעת (אף כי העלילה עצמה מסתברת פחות, בפרט מבחינה טכנולוגית). לשבחה גם ייאמר כי אף שאינה מתעלמת ממה שבינו לבינה בתרבות מתירנית, היא נוגעת בזה בכיסוי וברמיזה ובאופן השווה לכל נפש, גם לזהירות שבנפשוֹת.״
צור ארליך על ספרה של אמילי סנט ג׳ון מנדל ״תחנה אחת-עשרה״, מקור ראשון >>>

הבוקר התעוררתי קצת עצובה, בעיקר כי נזכרתי שאתמול בלילה סיימתי את "תחנה אחד-עשרה" ואין עוד ממעללי העולם החדש עליו קראתי בשבוע האחרון.

״התעוררתי הבוקר עצובה בעיקר כי רציתי עוד אלפי עמודים של מידע על העולם החדש-ישן הזה, רציתי לדעת מה קרה גם מאה שנה אחרי הכל, ולא רק כמה עשורים בודדים. חייתי את העולם שבתוך "תחנה אחד-עשרה" במשך שבוע ושום דבר שנכתב בו לא נראה לי מופרך או בלתי סביר שיקרה, וזה מה שהכי הפחיד אותי בו.
אני לא יודעת אם לקרוא לספר מדע בדיוני, נבואה שחורה או פשוט ספרות טובה מאוד אבל אני ממליצה עליו בחום לאוהבי כל הז'אנרים, יש בו משהו מאוד מחכים על האנושות, משהו ששם לקורא מראה אמיתית (לא שקרנית כמו בחנויות בגדים) מול הפרצוף ודורש שיבהה במה שמשתקף.
ספר מעולה - חמישה כוכבים.״
רעות זארו על ספרה של אמילי סנט ג׳ון ״תחנה אחת-עשרה״, אתר סימניה >>>

ספר מעולה - חמישה כוכבים

"הספר הזה גרם לי לשאת קינה על חיים שעדיין יש לנו ועל הפריבילגיות הקטנות (כלומר, ענקיות) שהן עדיין מנת חלקנו, כי הכול כל כך נזיל ושברירי ולא לעולם חוסן. הספר הזה גרם לי להעריך את כל מנעמי החיים שאנו נוטים לקבל כמובן מאליו, ויותר מכך, הוא גרם לי להעריך את אספקת הצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר, שגם את קיומה אין לקבל כמובן מאליו. תסלחו לי על הדוגמה המביכה משהו, אבל הדמויות בספר חיות בעולם בו אין נייר טואלט. כלום יש דבר בסיסי ומובן מאליו מזה? חשבתם פעם איזה סיוט זה לחיות בלי קיומו של נייר טואלט וללא שום אלטרנטיבה אחרת?
הספר הוא בבחינת נחמה ותקווה להישרדות של הגוף, ולא פחות מכך, למציאת מזור לנפש, בתנאים בלתי אנושיים בעליל, והוא כל כך אנושי ומרגש."
מסמר עקרב על ספרה של אמילי סנט ג׳ון מנדל ״תחנה אחת-עשרה״, אתר סימניה >>>

כווייה מדרגה שלישית

״קשה להפסיק את הקריאה בספר הזה, שהחוכמה והשנינה מתפקעות ממנו בכל עמוד. וגם קשה להניח אותו בקטגוריית ז'אנר ברורה. הוא מוגדר כקובץ סיפורים, אבל בקלות אפשר היה להגדירו גם כפרקים ברומן שהוא ההפך מרומן חניכה. אם כבר, אולי איזה אפילוג של רומן חניכה שלא נכתב: דיוקן של אישה שכבר סיימה להשתנות, שהבשילה דיה. יש בזה משהו כאוב, אבל גם שלם. מלנכולי, אך גם מאושר.״
יעל גלר על ספרה של אסתר פלד ״פתח גדול מלמטה״, 7 לילות, ידיעות אחרונות >>>

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית